רולטה סיעודית

לפני כמה זמן אגף הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר עשה משהו טוב. בחיי.
אחרי הרבה מאוד זמן של עבודה – רגולטורים זזים לאט – הפיקוח על הביטוח פרסם סוף סוף את מדד דירוג איכות השירות של חברות הביטוח, בכל מיני מוצרים שלהן. כלומר, מי החברה הטובה ביותר – מבחינת איכות השירות – בביטוח רכב, מי הטובה ביותר בביטוחי בריאות, מי הטובה ביותר בביטוח חיים, והבנתם את הפואנטה.


האמת, זה די מדהים לחשוב שעד אמצע 2015 לא היה לציבור הצרכנים שום כלי אובייקטיבי ובלתי תלוי בשביל לדעת איזו חברה טובה יותר ואיזו חברה גרועה יותר. ולפני שאתם אומרים ׳מה מיוחד בזה, לציבור גם אין דרך לדעת איזו חברת סלולר טובה יותר מאחרות׳, שימו לב רק שביטוח זה לא סלולר. בסלולרי שלכם אתם משתמשים. בביטוח שלכם אתם לא משתמשים. או אם לדייק – אתם ממש ממש ממש מקווים שלא תצטרכו להשתמש בביטוח שלכם. סטטיסטית, רוב האנשים לא משתמשים בביטוח שלהם (אחרת חברות הביטוח היו קורסות או שהביטוחים היו כל כך יקרים שאף אחד לא היה קונה אותם). ולכן, קשה מאוד לציבור לצבור מידע על איכות השירות של חברות הביטוח ולהבין מי טובה ומי גרועה. הדימוי הכולל (אני מנחש, לא בדקתי) הוא שכולן גרועות, שכולן ינסו לדפוק אותן בשעת השי״ן, ושלכן זה לא ממש משנה.

בדיוק בגלל זה רציתי להסב את תשומת ליבכם למשהו אחד.


להמשך קריאה

נמס

1.
חם לי.
חם לי ומר לי.
חם לי ומר לי ואני עייף נורא.

2.
אני מת על העבודה שלי. מת עליה באמת. אבל לאחרונה היא מכניסה אותי לסחרור. אני נפגש עם עוד ועוד ועוד אנשים, ומכל עבר אני מקבל את הכאפה. מכל עבר אנשים אומרים לי: הולך להיות כאן רע. זה בלתי נמנע. הגדיל לעשות אחד מהם השבוע, אחד שיודע, שאמר בפשטות, כמעט באדישות: זה כבר קרה.

נמאס לי. אני יודע יותר מדי. אני לא מתכוון לזה בהתנשאות, אלא לתאר מצב של חריגה מהקיבולת. אני יודע יותר מדי. אני יודע יותר מדי על המתקפה שהעתיד שלנו נמצא תחתיה. על איך הולכת להיראות מערכת הבריאות בעוד עשור וחצי, על איך הולכת להיראות מערכת החינוך בעוד עשור וחצי, על איך הולכים להיראות הכבישים בעוד עשור וחצי.

אני יודע יותר מדי על המתקפה על הפנסיה שלנו. אני יודע יותר מדי על מה שהולך לקרות לכל מי שיהפוך לסיעודי. לעזאזל, אני יודע שיותר ויותר אנשים הולכים להפוך לסיעודיים. הי, אפילו אני, סביר להניח.

נמאס לי מכל זה. המוח שלי מתחיל להראות מצוקה. אני מזיע. אני מזיע פחדים וחרדות. אני הולך לשירותים ויוצאים לי שם פחדים וחרדות. אני שוכב לישון וחולם על זה. אני קם בבוקר וחושב על זה. אני רואה את הילדים שלי, ומאחוריה עומדים גדודים של פחדים וחרדות. מאחוריהם נפרשת תמונה של חיים בצפיפות, בלכלוך, בזיהום סביבתי, בעולם של משאבים נעלמים, בעולם של מצוקה כלכלית.

ואני כותב על זה. אני כותב על זה הרבה כי אני חושב שזה חשוב. אני חושב שאנשים צריכים לדעת. אולי אני סתם לא רוצה להרגיש לבד בתוך כל אובדן העשתונות הזה.

3.
ואולי זה בכלל הכל בראש שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה הכל בראש שלי. שאני סתם דפוק. רואה שחורות. לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה. אבל אז אני נפגש עם אנשים, ועוד ועוד אנשים, והם כולם אנשים שמבינים, אנשים מתוך המערכת, והם כולים אומרים לי את אותו הדבר. ומכל פגישה אני יוצא יותר ויותר מרוסק.

ואתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה? רק השבוע זה התבהר לי. הם כולם מסודרים. לכולם יש משכורות יפות, לחלק גם פנסיה תקציבית מפנקת שהמסים שלי משלמים, וישלמו. ואם לא זה, אז יש להם מלא נכסים. או עתיד מלא בנכסים. איך שלא יהיה, הם מסודרים רבתי. הם יושבים בכסאות הנוחים שלהם, במשרדים המרווחים שלהם, בבגדים המגוהצים שלהם, בנעליים המצוחצחות שלהם, בתסרוקות המוקפדות שלהם. ואני? אני מסתכל עליהם, ומקשיב, ושומע מה שהם אומרים, והכל מחלחל פנימה, ואז אני נפרד מהם, הולך, הולך בחזרה אל חיי נטולי הנכסים, אל האוטובוס או אל האוטו שכבר דפק 45 אלף קילומטר למרות שהוא רק בן שנה וחצי, והכל מפעפע שם בפנים, אל פרוזדורי הלב, ושוקע, עוטף ברקמת שומן את הלב שלי, ומחכה ליום פקודה.

הם אומרים לי, האנשים המסודרים האלה, שנצטרך לעבוד עד גיל 75. לפחות. כלומר, אתם ואני נצטרך, הם לא. אחד אמר לי שצריך להתכונן לעולם של שלוש קריירות. אחרח השווה והעלה – ארבע קריירות. ובמה עובדים כשאתה בן 75, שאלתי אותו. במקדונדלס, הוא אמר בלי למצמץ. המשכורת שלו היא שש ספרתית. כמו גם של האישה שבמשרדה ישבתי השבוע בשביל לשמוע אותה אומרת שהמדינה התפרקה מהאחריות לענייה. התפרקה מאחריות. התפרקה התפרקה, אבל המשכורת שלך היא שש ספרות בחודש, חשבתי. שש ספרות. התפרקה מאחריות. תני לי שש ספרות בחודש וגם אני אגיד לך שהמדינה התפרקה מאחריות. הי, אני אגיד לך מה שאת רוצה בשביל שש ספרות לחודש.

די. נשבר לי מזה. נשבר לי מלדעת את זה. רוצה לא לדעת את זה. רוצה להסתכל בעיניים של הבן הגדול שלי ולחשוב שאני משאיר לו עולם טוב יותר אחרי. שאני משאיר לו חיים של רווחה כלכלית, ועולם מלא בצדק, ויופי טופי, ים בריכה בנים וכיף. תעשו לי ממנטו. תעשו לי שמש נצחית בראש צלול. לא רוצה לדעת יותר את מה שאני יודע.

4.
גם ככה לאפאחד לא אכפת.

סליחה. יש הרבה אנשים שאכפת להם. חלקם אפילו צועקים ברחובות מדי פעם, אפילו לעיתים קרובות. אבל האחרים, הרוב, יושבים בבית ומודאגים. ואם לא מודאגים, אז מדחיקים. ואם לא מדחיקים, אז סתם אובדי עצות. מה עושים? איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם זה שהאוכלוסיה כאן הולכת להפוך לזקנה יותר בבת אחת, וכל התשתיות הסיעודיות במדינה בכלל לא מוכנות לקפיצה הזו, ורק מי שיש לו מלא כסף יצליח לדאוג לעצמו, או להוריו, להזדקנות מכובדת. מה עושים עם זה עכשיו? מה עושים עם המידע הזה בזמן שהילד בוכה על זה שהצעצוע שלו נשבר, ובזמן שאתה עייף עד מוות, ובזמן שהמשכורת שלך לא עולה לשום מקום, ובזמן שאתה כבר שמונה שנים לא מבין איזה קסם צריך לעשות בשביל שתוכל לקנות דירה מתישהו בחיים שלך, מבלי שאחד ההורים שלך ימות.

ויש גם כאלה שמשום מה מתעקשים כל הזמן להגיד לך שאתה טועה. לא חשוב שזה לא אתה שאומר את הדברים האלה, כי אתה מביא את הדברים בשם אומרם, אבל הם בכל זאת חשים צורך להוקיע. להעמיד על טעות. להגיד לך שהכל טוב, והכל זורם, וצריך שתהיה תחרות, וכאלה, ואתה פופוליסט, ודמגוג, ושמאלן. למרות שפעם בכלל הצבעת לאריק שרון. אריק פאקינג שרון. שמאלן עאלק.

5.
זה כבר קרה, אמר לי האיש שישבתי איתו השבוע, זה כבר קרה. העשור האחרון, זה עם הצמיחה הגבוהה, נסמך על פירמידת הגילאים, הוא אמר לי. פירמידה עם הרבה מאוד אנשים בגילאי העבודה. ועכשיו האנשים האלה מגיעים כולם לפנסיה בבת אחת, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו. זה לא תסריט פסימי, זו המציאות הבלתי נמנעת. ומה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה? עם העובדה שהנשיאה בנטל רמת החיים הקולקטיבית שלנו תיפול על כתפיים מועטות יותר? שאלתי אותו. הוא רק חייך באפאטיות האופיינית לו ואמר, זה כבר קרה, אין מה לעשות עם זה, יהיה כאן עשור ומשהו מאוד לא טובים. תתנחם בזה שבמקומות אחרים יהיה יותר גרוע, אמר לי.

אני מצטער. אני חוזר על עצמי. אני לא רוצה להלאות אתכם. יש אנשים שצועקים ריכוזיות! ועדים גדולים וחזקים! אני מעדיף להיות זה שצועק פנסיה! ודמוגרפיה! וכאלה. אבל זה לא עוזר לי הרבה.

אולי אני צריך להתחיל לכתוב על חדשות טובות. על אנשים שממציאים דברים. אנשים שמגלים דברים. אנשים שיוצרים. אנשים שיש להם אופק. אנשים טובים ונחמדים.

6.
בקרוב אנחנו עוברים מכאן. 9 שנים בירושלים מסתיימות להן, ואני אפילו לא מתרגש מזה. חם לי מדי. מר לי מדי. עייף לי מדי. אני צריך לעשות ריסטארט. סליחה שהוצאתי את זה עליכם. אפשר להתפזר.