הדחיין

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. האבחנה הזו אולי לא חדשה, רק שהיא ממאנת להיעלם. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי, וזו בעיה כי הוא ראש הממשלה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה שהוא דחיין כפייתי.
רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הנה כמה, כולן רק מהקדנציה הנוכחית. כבר ערב הקמת הממשלה הנוכחית היה אפשר לראות שכל קבלת ההחלטות נדחית עד לרגע האחרון ממש. המגעים עם הבית היהודי נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה שבו הארכה הנוספת שנשיא המדינה נתן לנתניהו עמדה לפקוע. רק שם, כשהוא נמצא בעמדה הגרועה ביותר למשא ומתן, רק שם נתניהו חתך את הדברים. למעשה, בהשבעת הממשלה עצמה בכנסת עוד לא היה ברור מי שר המה.


צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם


לאחר מכן, נתניהו דחה בזו אחר זו קבלת החלטות חשובות. למשל, את ההחלטה על תקציב הביטחון. אחרי שהממשלה כבר הורכבה סוף סוף, ואחרי מריחות אין סוף של הצגת דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, נתניהו קיבל סוף סוף את הדוח לידיו. כעת, הוא היה צריך להחליט. מה עושים? האם מקבלים את המלצות ועדת לוקר? האם חותכים בפנסיה, משנים את מודל הקבע, מכניסים יותר שקיפות ובקרה תקציבית? אולי בכלל לוקחים את הצד של הצבא? אולי זורקים את לוקר לפח ומתחילים מחדש?
יוק. ראש הממשלה לא קיבל שום החלטה. הוא פשוט דחה אותה. נטפל בזה אחר. בואו נמנה שני פקידים – אנשים בלשכת ראש הממשלה מספרים שלעיתים זה נעשה בצורה אקראית לחלוטין, שראש הממשלה פשוט מטיל משימה על מי שבאותו רגע חלף באזור – שישבו ויחשבו וימליצו איזה מהמלצות ועדת לוקר צריך לקבל ואיזה לא, וימליצו מחדש לראש הממשלה. בינתיים, החלטות אין, ואת התקציב עוד רגע צריך לסגור. רחמים על צה״ל שפשוט לא יודע לפי איזו תוכנית עבודה הוא אמור לעבוד בשנה הבאה.


גם החלטות כלכליות נוספות שהיה צריך לקבל, נתניהו דחה את ההחלטה שלהן. למשל ההחלטה על המלצות ועדת ששינסקי 2 לגבי מיסוי על רווחי היתר של מפעלי ים המלח. ישבה ועדה מקצועית, חשבה, המליצה, הממשלה (הקודמת) בראשותו אימצה את ההמלצות האלה. ראש הממשלה מתנגד להן. הוא חושב שהלכנו פה יותר מדי. לגיטימי, זכותו. כשהנושא הגיע באוגוסט לישיבת הממשלה היה לראש הממשלה את מלוא המנדט לדפוק על השולחן ולהגיד לכולם ״זה לא יקרה במשמרת שלי. זה מנוגד לתפיסת העולם שלי משום שאנחנו צריכים להמשיך להיטיב עם החברות הגדולות שמעסיקות עובדים״ ובזה לחתום את הדיון. כך מתנהגים מנהיגים. תחת זאת ראש הממשלה דחה את קבלת ההחלטה הינדס עוד איזה צוות – לצוות הזה קוראים ועדת הארבעה – שאמור להגיע להסכמות עד סוף תהליך אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. פנטסטי.
סעיף אחר בחוק ההסדרים קיבל את אותו הטיפול. האוצר המליץ לחלק תקציבים לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כך שהרשויות החזקות ייפגעו והרשויות החלשות ירוויחו. זהו נושא פוליטי מאין כמותו, רגיש מאוד, נפיץ מאוד. גם הוא עלה לממשלה באוגוסט באותה ישיבה. ראש הממשלה היה יכול לדפוק על השולחן, לשלוח את הפקידים לאלף עזאזלים או בדיוק להיפך – להודיע שזו תפיסת עולמות ושזה מה שיהיה ולהסתער על זה בכל הכוח ויהי מה – אבל ראש הממשלה נתניהו החליט לדחות את ההחלטה. גם פה הקים צוות – הפעם של השלטון המקומי יחד עם אגף תקציבים – ודחה את ההחלטה. אם יגיעו להסכמה עד סוף אישור התקציב, מה טוב, אם לא, נו, אולי נקים עוד צוות.


הי, ראש הממשלה נתניהו דוחה אפילו את קבלת ההחלטה מי יהיה המחליף של פרופ׳ יוג׳ין קנדל בראש המועצה הלאומית לכלכלה. לא מדובר באיזה תפקיד זניח. ראש המועצה הוא גם היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, הוא שליחו של ראש הממשלה לכל מיני צוותים ווועדות חשובות. לראש הממשלה יש את מלוא האינטרס להחליט כבר על זהות מחליפו של קנדל, אבל הוא דוחה ודוחה את ההחלטה הזו, השד עד יודע מתי.
יש דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. יש דרכים לטפל בבעיה הזו. יש קורסים, קואוצ׳רים שישמחו לתת לראש הממשלה הדרכה אישית כיצד לטפל בבעיה הזו, אבל משום מה זה לא קורה.
איפה ראש הממשלה כן גילה מנהיגות נדירה ורגעים מזוקקים של קבלת החלטות בניגוד לזרם? בעיקר סביב מתווה הגז – שם מריחת הזמן לא לגמרי באשמתו, אם כי הוא היה יכול מזמן להראות לאריה דרעי את הדלת – וסביב הפיכת באר שבע לבירת הסייבר העולמית. רק שעם כל הכבוד לשתי ההחלטות האלה, זה פשוט עוד לא מספיק. זו לא הרמה שאנחנו מצפים לה מראש ממשלה.
הסבר אלטנרטיבי הוא שראש הממשלה אינו דחיין, אלא פחדן. שהוא נמנע מקבלת החלטות לא בגלל שהדחיינות היא המדיניות, אלא משום שהוא מפחד מההשלכות של ההחלטות שיקבל. שהוא פשוט מפחד להתמודד עם הלחצים. רק שבאופן אבסורדי, ככל שהוא מושך את קבלת ההחלטות עוד ועוד, כך הוא הופך את עצמו ליותר לחיץ, יותר סחיט, ויותר כפוף ללחצים. דווקא בתור שר אוצר, אגב, נתניהו היה החלטי מאין כמותו ויצא למלחמות קשות ללא פשרות. אולי זה התפקיד שבאמת מתאים לו.


החלק הכי עצוב בדחיינות הכפייתית של ראש הממשלה היא בכך שממילא הוא ראש הממשלה גם בקדנציה הבאה. כלומר, זה אולי היה נבון פוליטית לתת לבעיה להתנפח ולדחות את הטיפול בה עד שתתפוצץ במשמרת של הבא בתור. רק שאתה הבא בתור. אתה הבא בתור כבר מ-2009, ושום שינוי לא נראה באופק. אז מה יוצא לך מלדחות את כל ההחלטות האלה? כשכל הדברים האלה יתפוצצו, והדברים האלה נוטים להתפוצץ בסופו של דבר אם לא מטפלים בהם בדיוק כמו ציפורן חודרנית או חור בשן, זה יקרה במשמרת שלך. אתה תצטרך לשלם את המחיר. לא עדיף להימנע מכך?
מאחר שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא ׳כן, עדיף להימנע מזה׳ אבל ראש הממשלה בכל זאת מעדיף לדחות את הכל, עולה המסקנה היחידה – שאצל נתניהו הדחיינות היא היא המדיניות. כפי שזה נעשה במישור הכלכלי, כך זה נעשה גם במישור הלאומי-מדיני.
זה היה ניכר עוד בקדנציה הראשונה בתור ראש ממשלה בסוף שנות ה-90 – מריחת אינסופית של ההסכמים עם הרשות הפלסטינית למיליון פעימות זעירות – וזה נכון גם למה שזה לא יהיה שנשאר מהתהליך המדיני כיום. התרגום של מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו במישור המדיני למישור הכלכלי הוא גרירת רגליים בכל תחום שהוא.
מאז הקמת הממשלה, הכנסת לא באמת מסוגלת לתפקד, כי ראש הממשלה לא באמת מסוגל לקבל החלטות. שרי הממשלה וחברי הכנסת מתבקשים להצביע סתם על החלטות שהם יודעים שהן לא החלטות אמיתיות, כי הן מחכות להכרעה סופית של ראש ממשלה. זו לא משילות, זו לא מנהיגות. זו סתם דחיינות. וזה לא משהו שאפשר לקבל מראש ממשלה. אם הוא היה מנכ״ל של פירמה העסקית, עולם שקרוב לליבו, הבעלים מזמן כבר היו מפטרים אותו.


גרסה מעט קצרה יותר של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה ועל ההערות

האם תיאוריית השלום הכלכלי פשטה את הרגל?

ב-20 בינואר 2008 עלה יו״ר האופוזיציה והמועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו לדוכן הנאומים במלון דניאל בהרצליה ושרטט את הדרך שלו להגיע לשלום עם הפלסטינים. ״השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות של שלום מדיני בהמשך. הוא לא מייתר את המשא ומתן על הסדר הקבע, אבל יוצר תנאים להבשלת הכלי. שלום כלכלי הוא פרוזדור להגעה לפתרונות מדיניים. הסכסוך עם הפלשתינאים זועק לזה. זה נכון שזה לא פותר את בעיית השאיפות הלאומיות, אבל זה אמור לאפשר לנו להגיע להידברות על השאיפות הלאומיות במצב טוב יותר".

לתיאוריית השלום הכלכלי של נתניהו, אותה גם הביא לידי ביטוי בספרו ״מלחמה בטרור״, יש שתי רגליים. הרגל הראשונה היא טוויית קשרים כלכליים חזקים וענפים בין הכלכלה הפלסטינית לזו הישראלית. כך, מתוך העבודה הכלכלית המשותפת והמפגשים העסקיים יראו שני הצדדים שגם בצד השני יש אנשים בשר ודם ולא בני שטן, ומכאן תיסלל הדרך לשלום הכולל.
הרגל השניה של השלום הכלכלי היא תועלתנית יותר ומבוססת על היגיון השוק החופשי. במערכת הביטחון נהוג לקרוא לזה ״מחיר ההפסד״. כלומר, אם נעלה את רמת החיים של הפלסטינים (גם של ערביי ישראל, לצורך הדיון) התמריץ שלהם לצאת למאבק אלים נגד ישראל יקטן, כי יהיה להם יותר מדי מה להפסיד. התיאוריה הזו היתה דומיננטית מאד בשיחות השלום לגיבוש הסכמי אוסלו וגם לאחריהם, ולמעשה עד לפרוץ האינפתיאדה השניה.
והנה, גם בתום האינתיפאדה השניה, לאחר שהדוקטרינה הזו נסדקה משהו, נתניהו חזר עליה לפני בחירות 2009. "צריך להציג אופק לציבור הפלשתיני שיש אפשרות לשפר את חייהם, להביא אוכל לשולחנם", אמר נתניהו, והסביר כי "השלום הכלכלי נשען על שני כוחות – על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. לא מדובר בעבודות יזומות או הרמת כספי סיוע לבירוקרטיה הפלשתינית שנופחה מאז אוסלו. יש ליצור איים של שגשוג. בסיסים של תקווה במקום של איסלאם קיצוני. זה יכול למנוע כר גיוס נרחב לקיצוניים. הפעילים ימשיכו להתגייס אבל כר הגיוס יצומצם".
גל הטרור שהתפרץ בתחילת אוקטובר (אחרי גל מצומצם יותר בהיקפו לפני שנה בדיוק) מעלה את השאלה האם תיאוריית השלום הכלכלי, שנתניהו היה אחד ממייצגיה אולם לחלוטין לא יהחידי, פשטה את הרגל, או שמא מעולם לא יושמה הלכה למעשה? כלומר, האם העלאת רמת החיים של הפלסטינים באיזורים השונים ופיתוח הכלכלה אינם מספיקים בשביל למנוע התפרצויות גלי טרור או להקטין את ההסתברות להתפרצויות כאלה? או שמא התיאוריה דווקא נכונה אלא שבשטח רמת החיים לא עלתה והכלכלה לא השתפרה, ולכן ההתפרצויות האלימות קורות שוב ושוב? ויש גם הסבר שלישי, לפיו ייתכן שהתיאוריה דווקא עובדת מצוין, וכי בלעדיה האלימות היתה גואה למפלס הרבה יותר גבוה (רק שאת ההסבר הזה לא ניתן לבדוק).


מאיפה באים מבצעים הפיגועים ומה הרמה הסוציו-אקונומית שלהם?

אחת הדרכים לבדוק אם תיאוריית השלום הכלכלי עובדת, כלומר האם לפלסטינים יש תמריץ קטן יותר לצאת למאבק אלים כי יש להם יותר מה להפסיד, היא לבדוק מה הפרופיל של מבצעי הפיגועים מתחילת החודש.
התבוננות בנתונים (שנאספו ממקורות גלויים, ישראלים ופלסטינים, בעזרתם האדיבה של פעילי הרשת נחמיה גרשוני-איילהו ונועם רותם) מעלה כי מחציתם של המפגעים בפיגועי הדקירה, הירי והדריסה (נתונים על הפרות הסדר ביהודה ושומרון לא הובאו בחשבון) הם תושבי מזרח ירושלים. רובם המוחלט של היתר הם מיישובים פלסטינים ביהודה ושומרון, ושניים היו מקרב ערביי ישראל (מאום אל פחם ונצרת).
בקרב המזרח ירושלמים, המכנה המשותף הבולט ביותר הוא גילם הצעיר. הגיל הממוצע של המפגעים שהגיעו ממזרח ירושלים הוא 19.5. לשם השוואה, הגיל הממוצע של המפגעים מהגדה המערבית הוא 23. לא שזו זקנה מופלגת, ובכל זאת יש הבדל גדול בין הגילאים הממוצעים האלה.
עוד עולה מן הנתונים כי רובם הגדול גברים רווקים, אם כי ישנם גם כאלה נשואים עם ילדים. רובם אינם בעלי השכלה אקדמאית ובהתאם מועסקים, אם בכלל, בעבודות שאינן דורשות מיומנות או השכלה גבוהה. יחיא מוחמד נאיף עבדאללה חג' חמד משכם, מרוצחי איתם ונעמה הנקין, עבד בסופרמרקט. טארק עבד אלפתאח יחיא מג׳נין, שביצע את אחד מפיגועי הדקירה בעפולה, עבד במסעדה, ואילו מוחמד ג'עברי מחברון, שביצע את פיגוע הדקירה בקריית ארבע, עבד בחנות נעליים.


עם זה, בין המפגעים היו גם כאלה שמצבם הסוציו-אקונומי גבוה יותר, או שלפחות יש להם יותר מה להפסיד, לפחות על הנייר, על פי התיאוריה. מוהנד חלבי, למשל, בן 19 מאלבירה, היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל-קודס והגיע ממשפחה מבוססת יחסית. איסרא עאבד, בת 30 מנצרת, שהגיעה לתחנה המרכזית בעפולה ושלפה סכין, היתה סטודנטית לתואר שני בטכניון ואם לשלושה ילדים. מחיר ההפסד שלה, לפחות על פי התיאוריה, היה גבוה מאוד, ובכל זאת לא עצר בעדה.
שיעורם הגבוה של תושבי מזרח ירושלים מקרב מבצעי הפיגועים יכולה לנבוע ממספר הסברים. ראשית, ביחס לתושבי הגדה הם נהנים מחופש תנועה נרחב יחסית, והם קרובים יותר לנעשה בסביבות העיר העתיקה ואולי גם מושפעים ישירות ממה שנתפס כשינוי מדיניות ישראלי בהר הבית. בנוסף, כפי שהראתה סקירה מקיפה של מכון ירושלים לחקר ישראל בדצמבר הקודם, הם סובלים מאוד מגדר ההפרדה שנבנתה במזרח העיר וניתקה אותם הן מהגדה והן מירושלים עצמה. הם קצת לא פה ולא שם.
אבל מלבד אלה, ייתכן שגם המצב הכלכלי במזרח ירושלים משחק כאן תפקיד מסוים. המצב הכלכלי בשכונות הערביות במזרח ירושלים בכי רע. הוא אמנם טוב מאשר המצב הכלכלי בגדה (הרחבה בהמשך) והתושבים שם נהנים משירותים כמו ביטוח לאומי וקופת חולים (שירותים בעלי חשיבות גדולה מאוד), אולם מצבם גרוע משמעותית מאשר זה בשכונות היהודיות (ראו הרחבה במסגרת).
במקביל, גם שיעורם הנמוך של ערביי יישראל מקרב מבצעי הפיגועים יכול להיות מוסבר במישור הפוליטי – למשל, הם נהנים מזכויות פוליטיות שאין לפלסטינים במזרח ירושלים ובוודאי לא בגדה ואינם חיים תחת כיבוש או הגבלות יומיומיות – אבל גם במישור הכלכלי – הרמה הסוציו-אקונימית שלהם גבוהה יותר ומידת ההשתלבות שלהם בכלכלה גדולה יותר.


אנשים מדברים

אז האם זו ״הכלכלה, טמבל״ או שמא הכלכלה לא עוזרת כשמדובר במישור הפוליטי-לאומי. לדברי ד״ר ניצן פלדמן ממכון דיוויס ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית שחקר את תיאוריית השלום הכלכלי, יש קושי לקבוע שהתיאוריה אכן עובדת.
״כל המחקרים שנעשו בעניין נעשו על הזיקה בין קשרים כלכליים של מדינות לבין מדינת האלימות ביניהן. המקרה האירופי שמרבים לצטט לא בהכרח אפשר להקיש ממנו באופן כללי או למקרה הישראלי בפרט. המקרה של הקמת קהילת הפחם והפלדה באירופה אחרי מלחמת העולם השניה, שהתפתחה וגדלה להיות האיחוד האירופי, אנחנו לא יודעים להגיד אם זה היה כך או בגלל ההשפעה הסובייטית או ההתערבות האמריקנית. ובכל מקרה, אין דין מה שקורה בין מדינות לבין מה שקורה בין מדינה לבין גוף ששואף להיות מדינה, כמו במקרה הישראלי״, מסביר פלדמן.
לדבריו, ״גוף שרוצה להיות מדינה, שפועלים בו כל מיני גופים עם אינטרסים שונים, מתנהג אחרת מאשר מדינה. בוא נאמר שהרבה יותר קשה לחולל מלחמה מפעולה של מפגע בודד כשמדובר בשתי מדינות מאשר מה שקורה במקרה הישראלי. התפיסה המערבית, לפי אנשים רציונליים באופן שבו אתה מגדיר את זה, ושאפשר לקנות בני אדם בכסף וזה יגבר על כל מניע אחר, זה לא תמיד עובד במקרים האלה״.
לכן, הוא מסכם, במקרה הטוב פיתוח הקשרים הכלכליים מקטין את ההסתברות לאלימות, אבל בעיקר ברמה המוסדית, של הרשות הפלסטינית כגוף, ולא ברמת האדם הבודד.


לדברי פרופ׳ משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלת שמיר, ההשקעה בפיתוח הכלכלי היא חשובה, ועשויה להקטין את ההסתברות לאלימות, אולם לא בעבור אלה שהכלכלה לא נמצאת בראש מעייניהם. ״למי שמשתייכים לזרמים הרדיקליים האסלאמיים הכלכלה אינה חשובה. זה נכון לחמאס, שלא פועלים מתוך ניסיון לשפר את הכלכלה (הגם שהבסיס לעליית החמאס היה מערכת הרווחה האזרחית העניפה שהארגון פיתח עם השנים שקנתה, כמעט מילולית, את תמיכת הציבור הרחב בארגון – ש״א), זה נכון לדאעש וזה נכון לאותו עובד בזק, שמצבו הכלכלי כנראה לא היה רע, שביצע את פיגוע הדריסה ברחוב מלכי ישראל״, אומר ארנס.
עם זאת, הוא מודה כי ההזנחה הכלכלית של שכונות מזרח ירושלים רק החריפה את הבעיה והיא אות קלון לממשלות ישראל לדורותיהן. ״בהחלט לא עשינו מספיק במזרח ירושלים. מכל הבחינות, לא רק הכלכלית. עצם העובדה שבתוך הגבולות הריבוניים של ישראל יש מחנה פליטים כבר קרוב ל-50 שנה, שועפאת, וולא דאגנו לשקם אותו ולהפוך אותו למקום שנעים לגור בו והשארנו אותו מקום עזוב מוזנח וצפוף בתנאים בלתי אפשריים, זה כתם על מדינת ישראל ועל ממשלות ישראל לדורותיהן.
״אין כל ספק שגם בשכונות המזרחיות שמדובר עליהן כמו ג׳בל מוכאבר ובית חנינא אנחנו לא ניסינו אפילו להרים אותן לשוויון עם יתר השכונות בירושלים והדבר נותן את אותותיו. אין להתפלא שמשם יוצאים אנשים שלא הכלכלה בראש מעייניהם אלא הרצון לרצוח יהודים. כשאדם גר בתנאים כל כך גרועים ורואה מהצד השני של הרחוב אנשים שגרים בנוחות ורואה ששום דבר לא נעשה לשפר את איכות חייו זה מביא אותו לרעיונות. אף אחד לא יכול להוכיח את זה אבל אני חושב שלו המצב הכלכלי היה טוב יותר, במקום כמו שועפאת לא היה מחנה פליטים אלא שכונה שנעים לגור, היו יוצאים משם פחות פיגועים״.


לפי ד״ר יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה ומי שלקח חלק פעיל בעיצוב הסכם פריז – הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו – הפיתוח הכלכלי פשוט אינו מספיק. ״הצד הכלכלי אינו משמעותי בהתקדמות לתהליך שלום. הצד הדומיננטי הוא תמיד הפוליטי, כלומר שאלת הריבונות והנושאים הטריטוריאליים. גם אז הצד הכלכלי היה בעל חשיבות, אבל כולם תמיד אמרו שבסופו של דבר הגורם הדומיננטי יהיה הריבונות והנושאים הטריטוריאלים״, הוא אומר.
״בוא ניקח את ירושלים המזרחית״, גבאי מדגים, ״אנחנו יודעים שהם חיים יותר טוב מערביי הגדה, לא רק בגלל קצבאות הביטוח הלאומי אלא גם בגלל שירותים שהם מקבלים כמו קופת חולים. קח מישהו משכונת ג׳בל מוכבר. הוא מקבל משכורות סך הכל ישראלית, העלויות שלו של דיור הן די נמוכות, והוא חי ברמת חיים גבוהה יותר מאשר הגדה. האם זה משנה את העובדה שמרבית המזרח ירושלמים נוטים לחמאס? לא, כי כל הסיבות האחרות נותרות בעינן״.
אגב, גבאי, כמו גם גורם ממערכת הביטחון שביקש שלא להיות מצוטט בשמו, העלאת רמת החיים עלולה לפעול באופן פרדוקסלי דווקא לכיוון ההפוך. ״אם המצב הכלכלי רע תהיה תסיסה. אבל גם אם הצד הכלכלי טוב זה לא יקטין את הדרישות הלאומיות. אם הם יחיו טוב כלכלית זה לא יביא לרגיעה, אולי אפילו להיפך״, אומר גבאי. ואותו גורם שביקש להישאר עלום שם מרחיב: ״זה כמו פירמידת הצרכים של מסלאו. ברגע שרמת החיים מתחילה לעלות וחרדת הקיום היומיומית נפתרת, אתה מתחיל להקדיש הרבה יותר תשומת לב לשאלות גדולות יותר של מימוש עצמי והגדרה לאומית ובהתאם גם השאיפות שלך בתחומים אלה מתחדדות וגדלות, ולכן ייתכן שהקונפליקט הפלסטיני-ישראלי רק מחמיר״.


לפי שמרית מאיר, לשעבר כתבת קול ישראל לענייני ערבים של גלי צה״ל וכיום העורכת הראשית של אתר החדשות הישראלי בשפה הערבית אל-מסדר, התמונה הרבה יותר מסובכת, בעיקר כשזה נוגע לגל הטרור הנוכחי. הנרטיב האוסלואי, כפי שהיא מגדירה אותו, של כלכלה כמנוע צמיחה לשלום, פשוט אינו נכון לגבי הגל הזה, משום שהאנשים שמבצעים אותו הם אחרים לגמרי, חושבים אחרת לגמרי, ופועלים ממניעים אחרים.
״קח את מוהנד חלבי, בחור בן 19, הוא ביצע את את אחד מפיגועי הדקירה הראשונים בירושלים. הוא היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל-קודס. בא ממשפחה בורגנית ולא היה חסר לו כלום בחיים. המניע לא היה כלכלי ולא קשור למצוקה כלכלית או להיעדר אפשרויות, זה בכלל לא קשור. אנחנו צריכים להתפכח בעניין הזה״, אומרת מאיר.
אז מה כן? ״יש פה מניע דתי ולאומי עמוק וגם מוטיבים של גזענות ותחושת השפלה בלתי פוסקת. אלה שלושת המניעים העיקריים. הקשר לעניין הכלכלי הוא קלוש. לכן רוב האנשים הם מאוד צעירים, כלומר שכלכלת המשפחה לא רובצת על כתפיהם. הרבה סטודנטים. גם רמתם האישית גבוהה יותר. אנשים רהוטים יחסית.
״אם נעשה זום אאוט, השקט בגדה המערבית נמשך הרבה שנים בין היתר כי אנשים פחדו מאוד מסניף מקומי של האביב הערבי. הם לא רצו את זה אצלהם. מה שקורה עכשיו הוא שהאנשים המאוד צעירים בחברה הזו מאתגרים את התפיסה הבורגנית הזו. הם לא זוכרים את האינתיפאדה השניה או את חומת מגן. הם מושפעים מרעיונות איסלמיסטיים, הם חווים גזענות מצד אחד וליבוי זעם מצד שני. לא בכדי הפרופיל של הנפגעים בירושלים הם דתיים, זה כמעט הארכיטיפ היהודי. הם באים ממקום אחר, ולכן הטיעונים הכלכליים התיישנו מבחינתם.
״ומלבד זה״, היא מחדדת, ״כשהתחילה האינתיפאדה השניה זה קרב במקביל עם הפריצה של אל ג׳זירה. זו היתה מהדורת השבט שלהם והיתה תחושה קולקטיבית, שזה קורה ביחד. היום זה איש איש בפייסבוקו. החוויה היא קודם כל נפשית אמוציונלית, ולכן אתה רואה את הדבר הספורדי הזה״, היא אומרת.

גם לפי רון גרליץ, מנהל שותף של עמותת סיכוי שפועלת להגברת השוויון בין האוכלוסיה הערבית ליהודית, הסיפור הזה עם הכלכלה אל מול הכוחות האחרים הוא מורכב יותר. ״זה לא שהשלום הכלכלי עובד או לא. השאלה אם תהליכי שיפור מצב כלכלי מה העוצמה שלהם אל מול הסכסוף הלאומי. האם העוצמה של הסכוסוך גוברת או של הכלכלה? האם הכלכלה יכולה לגבור? והאם התחזקות כלכלית יכולה לחזק דווקא את הצד הלאומי?״, מחדד גרליץ.
לדבריו, ״העניין הכלכלי הוא חשוב, לכן אתה רואה שראשי רשויות ערביות בישראל מרסנים או מנסים לרסן את הלך הרוחות. הם לא רוצים הרוגים והם רוצים לפתח את הכלכלה. מצד שני, פיתוח הכלכלה יוצר גם מוקדי חיכוך. בימי שגרה זה יפה לראות עובדים ערבים משתלבים בשוק העבודה, בהייטק ובמקומות אחרים. אבל בעיתות חירום, כשהקונפליקט הלאומי עולה לסדר היום, פתאום נורא קשה להסתדר במקומות העבודה האלה. מספיק שעובד ערבי עושה לייק לאיזו תמונה מזוויעה וכבר יש דרישות לפטר אותו. כך שבלפחות בתוך ישראל נדמה לי שהכוח הכלכלי ממתן את הכוחות הלאומיים.
״בשטחים המצב שונה, בגלל הרמה הנמוכה של הזכויות הפוליטיות. המצב הכלכלי אולי משתפר מעט, אבל הזכויות הפוליטיות עדיין במצב קטסטרופלי. הם עדיין תחת כיבוש, אין להם ייצוג פוליטי אותנטי, אין להם לגיטימציה להיאבק על הזכויות שלהם, אין להם ביטוח רפואי שוויוני כמו שיש לערביי ישראל. כך שאם אתה כל כך מדוכא פוליטית, משפילים אותך על בסיס יומי במחסומים או ברמה הלאומית, השב״כ מנהל לך את החיים או לשכנים שלך ואם תתנהג לא יפה ייקחו לך את היתר העבודה, כנראה שהפער הזה הוא הפקטור שעושה את ההבדל.
״לכן, אם היה שיפור במישור הזה, ייתכן שהשלום הכלכלי היה אפקטיבי״, מסכם גרליץ ולמעשה הופך את הדוקטרינה על פיה. לא שלום כלכלי ואחר כך לאומי, אלא קודם התקדמות במישור הלאומי, ואחר כך במישור הכלכלי.


בוקסה – הכלכלה הערבית, הפלסטינית וכלכלת מזרח ירושלים

אפילו אם נתניהו התכוון ברצינות להביא מתישהו את השלום הכלכלי, הרי שהוא ממש עוד לא הגיע. הכלכליות הערביות – של ערביי ישראל, של הגדה המערבית ושל מזרח ירושלים שונות מאוד זו מזו. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב ערביי ישראל גבוה יחסית. 64% מהגברים נמצאים בכוח העבודה (לשם השוואה, בקרב יהודים שיעור ההשתתפות עומד על 68%) ואילו בקרב נשים הוא נמוך – 27% בלבד. בקרב מי שכבר נמצאים במעגל העבודה מקרב ערביי ישראל שיעור האבטלה נמוך יחסית – 7% בקרב גברים ו-9.6% בקרב נשים. המספרים האלה אמנם גבוהים מאשר שיעורי האבטלה של המגזר היהודי, אולם הם טובים בהרבה מאשר בקרב הגדה המערבית ומזרח ירושלים. מערכת החינוך הערבית בישראל מתוקצבת בחסר בצורה משמעותית אל מול המגזר היהודי, כפי שנחשף לאחרונה רשמית בנתוני משרד החינוך עצמו.
בשנים האחרונות משרד הכלכלה, יחד עם אגף התקציבים במשרד האוצר, היחידה למגזרי המיעוטים במשרד ראש הממשלה ויחד עם גופים כמו הג׳וינט ועמותות כמו סיכוי, משקיעים תקציבים נכבדים בפיתוח מקורות תעסוקה במגזר הערבי כמו גם בבניית תשתיות שיאפשרו את התעסוקה (מעונות יום לנשים או קווי תחבורה ציבורית).
בקרב ערביי מזרח ירושלים המצב גרוע בהרבה. על פי דוח שחיבר מכון ירושלים לחקר ישראל, אוכלוסיית מזרח ירושלים מונה כ-300 אלף תושבים. למעשה, יותר תושבים מתגוררים במזרח ירושלים מאשר במערבה (61%). מתוך האוכלוסיה הזו, 40% יהודים, והיתר – 180 אלף איש – הם ערבים, רובם המוחלט מוסלמים (96%). במערב ירושלים מתגוררים רק אחוז בודד מקרב כל האוכלוסיה הערבית בעיר.
האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים צעירה מאוד. הגיל החציוני שלה הוא 20 (לעומת 26 במגזר היהודי) וכמעט 40% הם ילדים עד גיל 14. משפחה ערבית ממוצעת ממזרח ירושלים היא בת 5.8 נפשות.
השכונה המזרח ירושלמית הגדולה ביותר היא בית חנינא, עם כמעט 35 אלך תושבים. השכונות הערביות במזרח ירושלים מאופיינות בעוני גבוה ובשיעורי אבטלה גבוהים מאוד. 77% מהמשפחות חיות מתחת לקו העוני שמוגדר על ידי הביטוח הלאומי. שיעורי ההשתתפות בעבודה בקרב גברים אמנם גבוהים – 88% (ורק 20% בקרב נשים) – אולם שיעורי האבטלה בקרבם אינם ידועים. 30% מהגברים שעובדים מועסקים בעבודות בתעשייה או בנייה, 21% מוכרים בחנויות והיתר עובדים בלתי מקצועיים.
הצפיפות בשכונות הערביות במזרח ירושלים גבוהה מאוד – 14 מ״ר לכל נפש ממוצעת לעומת 24 מ״ר לנפש בשכונות היהודיות. ממוצע הנפשות בחדר עומד על 2 בשכונות הערביות לעומת פחות מנפש בחדר בשכונות היהודיות. בכל השכונות הערביות ישנן כ-50 אלף דירות, שהן 24% מכלל הדירות בירושלים, זאת בזמן שהאוכלוסיה הערבית מהווה 37% מכלל האוכלוסיה בעיר.
גם בתחום החינוך המצב אינו מעודד. ראשית, ישנו מחסור חמור בכיתות לימוד. על פי הדוח של מכון ירושלים, במערכת החינוך הערבית בעיר פועלות כיום יותר מ-600 כיתות לימוד במבנים שאינם מתאימים לשמש כבתי ספר והצפיפות בהן רבה והתנאים אינם נאותים. שיעור הנשירה גבוה מאוד ומוערך בכ-40% מהתלמידים שאינם מסיימים 12 שנות לימוד.


הערת אגב: הדוח הזה של מכון ירושלים לחקר ישראל מרתק ממש ומומלץ לקריאה מתחילתו ועד סופו. במיוחד, מצא בעיני החלק הבא, שנכתבה לפני שנה ומשהו:

מן התיאור עולות שתי מגמות מנוגדות אשר קונות להן אחיזה בקרב החברה המזרח- ירושלמית: מצד אחד ׳ישראליזציה׳ המתבטאת בחיי היומיום, במרחב הציבורי, בשלטים רבים יותר בעברית, בביקוש ללימוד עברית במכללות ובקורסים שונים, בלימוד מקצועות שונים בעברית, בגידול מספר הסטודנטים המזרח-ירושלמים באוניברסיטה העברית ובמכללת דוד ילין, בבקשות ראשונות של הורים לחנך את ילדיהם לפי תכנית הלימודים הישראלית כדי שיוכלו לרכוש השכלה גבוהה בישראל ולהשתלב בשוק העבודה, בגידול במספר התושבים הערבים המועסקים במרכזי הקניות במערב העיר, ועוד. פה ושם ניתן להבחין גם ביוזמות כלכליות וחברתיות של צעירים המבקשים להתבסס מבחינה כלכלית, כמו זכיינים המקימים מרפאות לקופות החולים השונות הִמתחרות על מתן שירותי-בריאות לתושבי מזרח-ירושלים. משפחות ערביות מזרח-ירושלמיות מבלות בעתות רגיעה בחלקהּ המערבי של העיר, נוסעות ברכבת הקלה, מבקרות בגן הפעמון, במדרחוב ממילא, בפארק המסילה, בטיילת האס, ועושות קניות במרכז העיר או בקניון מלחה.
מצד שני ניכרת במרחב הציבורי של מזרח-ירושלים מגמת אסלאמיזציה: נשים רבות מאוד הולכות עם כיסוי-ראש; מספר הולך ורב של מתפללים משתתף בתפילות היומיות במסגדים; ניכרת התנגדות לנורמליזציה ביחסים עם הרשויות הישראליות; צום הרמדאן הופך לנורמה מחייבת ומקיף כמעט את כל החברה המוסלמית במזרח-ירושלים, ועוד.
בד בבד ניכרת גם היחלשות של ה'חברה האזרחית' וַמעָבר של חלק מן האליטות הפלסטיניות של מזרח-ירושלים לרמאללה — המרכז השלטוני המתפתח של הרשות הפלסטינית. מוסדות חברתיים ותרבותיים נסגרים במזרח-ירושלים בזה אחר זה. יש הטוענים שבירושלים נותרו למעשה החלקים הדתיים והעניים יותר של החברה (המעמד הנמוך והבינוני-נמוך של האוכלוסייה). אם בעבר — לפני האינתיפאדה הראשונה (סוף 1987) — היתה מזרח-ירושלים הבירה הפוליטית, הכלכלית, החברתית והתרבותית של הגדה המערבית — כיום עבר חלק מן המרכז הכלכלי-תרבותי לרמאללה ואילו מזרח-ירושלים נותרה מוזנחת ומנותקת.

ובחזרה לנתונים. בגדה המערבית המצב אפילו גרוע יותר (אם כי טוב בהרבה מאשר ברצועת עזה). על פי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה (המעודכנים ביותר הם ל-2013), שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הוא נמוך – כ-45% בלבד. במקביל, שיעור האבטלה גבוה מאוד – 19% מהאנשים שמעוניינים לעבוד אינם עובדים. גם שיעור העוני גבוה מאוד – כ-18%. השכר הממוצע של העובדים הוא כ-2,000 שקל בחודש. ובאופן כללי, כלכלת הגדה צמחה בשנים האחרונות בקצב ריאלי ממוצע של 0.1% בשנה בלבד, בזמן שהכלכלה הישראלית נהנתה מצמיחה בשיעור שנתי ממוצע של כ-3%.

גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לירדן על העריכה המצוינת

האיש מרחוב בלפור | 100 הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית

האזרח הישראלי רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול – לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג?מאיר דגן, עצרת השמאל, מרץ 2015, שבועיים לפני הבחירות

מאה הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית עברו עליה בעליות וירידות בלתי צפויות. לעיתים, בנקודת השיא של הירידות והעליות האלה, הקואליציה הרגישה לא כאילו זה עתה הוקמה, אלא כאילו היא בערוב ימיה. אולי זו העובדה שיש בה רק 61 ח״כים ושראש הממשלה זקוק לכל קול או אולי זו העובדה ששר האוצר שוב אינו ממפלגתו של ראש הממשלה.
תהא הסיבה אשר תהא, אם ב-100 הימים הראשונים לקיומה, התקופה שבה היא אמורה להיות היציבה ביותר שיש, הקואליציה מתנהגת כמו רכבת הרים, זה סימן לא רע לכך שהיא לא תחזיק את המבחן הגדול הבא שלה – תקציב 2017.
לא לחינם, זה היה אחד הדברים שראש הממשלה בנימין נתניהו התעקש עליהם יותר מכל ב-100 הימים שחלפו – שהתקציב יהיה תלת שנתי ולא רק דו שנתי. תקציב כזה היה סוגר לו את הפינה ונותן לו שקט פוליטי ויציבות כמעט ודאית עד אמצע 2017, כלומר עד תחילת הכנת תקציב 2018. אבל התרגיל הזה לא הלך, למרות שלחץ בכל הכח. התקציב יהיה דו שנתי בלבד, ובעוד שנה, כשתקציב 2017 יגיע לממשלה, סיכוי לא רע שהיא לא תצלח אותו.


בימים הראשונים ממש של ממשלת נתניהו הרביעית זה עוד נראה אחרת. ראשית, נתניהו עצמו גילה פרצי מנהיגות לא אופייניים כשהטיל את מלוא יהבו על מתווה הגז והנחה את הפקידים להגיע לסיכום מהיר עם חברות הגז, על אפם ועל חמתם של כל הפופוליסטים. גם היחסים עם שר האוצר משה כחלון נדמו חמימים, סוג של תיקון לקדנציה הקודמת מול יאיר לפיד.
עד מהרה משהו השתבש. ראשית, מתווה הגז עצמו נכנס לפלונטר, בגלל שר הכלכלה אריה דרעי שסירב ללכת בתלם ובמקום לחתום על אישור המתווה ולעקוף את הממונה (המתפטר) על ההגבלים העסקיים הוא הכריח את נתניהו ללכת למקום שבו הוא רוצה להיות כמה שפחות – הכנסת. כל פרצי המנהיגות של נתניהו מתבטלים לחלוטין אל מול הצורך לקושש את קולותיהם של חברי ישראל ביתנו בשביל לצלוח את ההצבעה הזו.
בנקודה הזו גם היחסים עם משה כחלון התערערו. לא פחות מדרעי גם כחלון מתעקש לסבך את נתניהו בהצבעה בכנסת על הגז. הוא היה יכול לחסוך לו את זה לו היה מצביע בעד. אבל תחת זאת, כחלון מתעקש לא להצביע בכלל, ולרגע אפילו הרהיב עוז לאפשר לחברי כולנו חופש הצבעה בעניין. נתניהו לא יכול לעבור על דבר כזה לסדר היום.
האמת שמלכתחילה הסיכוי להצלחתם של הצמד כחלון-נתניהו היתה תלויה רק בנתניהו. מלכתחילה היה ברור שאם נתניהו לא ייתן לכחלון להמריא, הזיווג הזה ייכשל. והנה, בשבועות האחרונים נתניהו אותת פעם אחר פעם שמשהו בהתנהלות של שר האוצר שלו אינו לרוחו.
בתחילה, הוא נתן קצת לכחלון להתבשל קצת במיץ של דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון בשביל לראות אם ייכנס לקרב הבוץ שמערכת הביטחון ניסתה להכניס אותו אליו. משזה לא ממש עבד, נתניהו עבר הלאה ושלח את מקורבו יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין להודיע שחוק ההסדרים לא יוכל לעבור בכנסת כמות שהוא.
לבסוף, התערב בעצמו בחוק ההסדרים וניסה לעשות כל מה שהוא יכול בשביל לטרפד את ששינסקי 2 – החלק בחוק ההסדרים שמבקש להטיל מס רווחי יתר על חברת כיל המחזיקה בזיכיון על ים המלח – על אף ששר האוצר הכריז עד כמה העניין חשוב לו. ואולי בדיוק בגלל זה.
ואיפה שר האוצר בכל אלה? הוא ממוקד בעיקר בדיור, ואולי קצת גם בבנקים. נתניהו מחזיק את שני אלו כבני ערובה. הוא יודע שכחלון מוכרח להראות הישגים בדיור, ושהוא זקוק להמון זמן בשביל להראות הישגים בדיור, ולכן בינתיים נתניהו מרגיש, די בצדק, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בגזרה הכלכלית, ולכחלון לא יהיה אלא לשתוק. מקסימום לשלוח איזה שר מטעמו להתנגד בחצי פה למשהו.
בקיצור, כבר עתה די ברור שנתניהו החליט לא לתת לכחלון להמריא יתר על המידה, ושכחלון מעדיף להתפשר בכל מחיר, בשביל לשבת על הכיסא לפחות שנה וחצי. עד אז, אם ירצה השם, אולי משהו יקרה בגזרת הנדל״ן שכחלון יוכל לזקוף לזכותו. ואחרי זה, אחרי זה באמת לאף אחד לא יהיה אינטרס להמשיך להחזיק בממשלה הזו.


ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית, נתניהו עבר למצב צבירה מצפצף. הוא מצפצף על הפופוליסטים שרוצים להשאיר את הגז בימים, הוא מצפצף על יו״ר החשמל אורית פרקש ומדיח אותה, ומצפצף גם על שומרי הסף שאומרים לו בקול רפה שהוא לא ממש יכול לעשות את זה, הוא מצפצף על פרופ׳ איתן ששינסקי ועל יתר הפקידים שישבו איתו בוועדת ששינסקי 2 שהמליצה לממשלה להטיל מס רווחי יתר על כיל, הוא מצפצף על החלטת הממשלה שלו עצמו (למעשה, על שלוש החלטות ממשלה שלו עצמו) שהחליטו לאמץ את מסקנות ועדת ששינסקי 2. הוא מצפצף על שר האוצר שלו, הוא מצפצף על יוחנן לוקר, מזכירו הצבאי לשעבר שהושיב בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון רק בשביל לדחוף את הדוח שהפיק למגירה, הוא מצפצף אפילו על השותפות הקואליציוניות שלו, שחתמו על הסכמים קואליציוניים נדיבים בלי גבול רק בשביל להסתפק בסופו של דבר ב-60% ממה שהובטח להם. הוא מצפצף על נשיא ארה״ב, הוא מצפצף על יתר המעצמות, הוא מצפצף צפצוף ארוך וצורם על כל מי שמותח עליו ביקורת.
בעוד 100 ימים הוא יהיה בתום אישור התקציב, עם איזו שריטה קלה או שתיים בכנף, אבל לא יותר מזה. ואז תהיה לו עוד שנה שלמה להישאר במצברוח הצפצפני הזה, עד לתקציב שלאחר מכן, שסביר להניח שלא יצליח לאשר במבנה הנוכחי של הממשלה. אז, כנראה, ייזכר שאי אפשר לצפצף על כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. לא שזה באמת ישנה משהו.


אז מה נתניהו בכל זאת קידם במהלך 100 הימים הראשונים מהקמת הממשלה?

הדבר הכלכלי המרכזי שנתניהו שם עליו את הדגש ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית היה נושא הגז. הוא הורה לפקידים לקיים משא ומתן מהיר עם חברות הגז ולהגיע לסיכום כנגד כל הביקורת. הוא רק לא צפה ששר הכלכלה אריה דרעי יכניס את כל המערכת לפלונטר, פלונטר שהוא עדיין לא יצא ממנו ולא לגמרי ברור איך יצא. אם בסופו של דבר מתווה הגז יאושר בכנסת, בממשלה ולבסוף על ידי דרעי עצמו או הממונה החדש על ההגבלים, זה יהיה ההישג הכלכלי המשמעותי ביותר של נתניהו (אם כי בפרק זמן ארוך בהרבה מכפי שציפה להשלים אותו).
מלבד סיפור הגז, נתניהו לא ממש הוביל החלטות כלכליות מהותיות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו. הוא סיבך את תקציב המדינה כולו כשחתם על הסכמים קואליציוניים בעלות תקדימית רק בשביל להקים את הממשלה, הוא התערב לשר האוצר בין הרגליים בחלק מסעיפי התקציב וחוק ההסדרים (ששינסקי 2, כבר אמרנו, אבל הוא נתן לדרעי לסבך במקביל את רפורמת הקורנפלקס, למקורבו יו״ר השלטון המקומי חיים ביבס לסבך את שינוי שיטת תקצוב הרשויות המקומיות ולמקורבו שר הקליטה זאב אלקין להציל את חוק האוליגרכים מהכחדה).
בנקודת המבחן הגדולה ביותר שלו, בהזדמנות שניתנה לו להשפיע על אחד הדברים החשובים לו מכל – תקציב מערכת הביטחון – נתניהו בחר להתקפל ולגלות אפס מנהיגות. למעשה, הוא הוכיח מנהיגות שלילית, בכך שנתן למערכת הביטחון לרמוס את כבוד מזכירו הצבאי לשעבר שהוא עצמו מינה לעמוד בראש ועדת לוקר.


לכן, לאור ההתנהלות של השבועות האחרונים, נדמה שישנים כמה דברים שלא עומדים לקרות בקדנציה הנוכחית. ראשית, דוח ועדת לוקר. אם להיות אופטימיים, נתניהו עשוי להפתיע ולהציל משהו מדוח הוועדה הזו. הוא עצמו הודיע לשרי הממשלה כי בכוונתו להגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדים בהמשך השנה (השד יודע מאיפה) יחד עם מימוש חלק מהמלצות דוח לוקר. איזה המלצות? איך הן ייושמו? מי יחליט על כך? מתי? לכל אלה אין תשובות, כך שנותרה רק התקווה. דבר אחד ברור כבר בשלב זה, דוח לוקר, שהיה הזדמנות היסטורית להעלות את מערכת הביטחון על פסים טובים יותר, הוחמץ, ובמכוון.
שנית, נתניהו לא ממש קידם רפורמות כלכליות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו, לא כלל כאלה בהסכמים הקואליציוניים שחתם עליהם, ולא נראה שהוא מתכוון להביא כאלה בקרוב. זה לא תמיד היה כך. כשנכנס לתפקיד שר האוצר בממשלת שרון פרסם את עיקרי תוכנית החירום הכלכלית שלו תוך יומיים. כשחזר לכיסא ראש הממשלה בבחירות 2009 הציג תוך זמן קצר את הרפורמה שרצה ליישם במערכת התכנון והבניה וגם את תוכנית ״בלימה, סיבוב נסיקה״ יחד עם שר האוצר דאז יובל שטייניץ. מאז, מעיין הרפורמות יבש. נתניהו עדיין מחזיק באותן דעות כלכליות, אבל מקפיד לא ליזום שום מהלך כלכלי, ואם כבר, ללכת על ההיפך ממה שהוא מאמין בו – להגדיל את הגירעון על ידי תוספות לגירעון ולצעדים לא מחוללי צמיחה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה רבה לירדן על העריכה

אבד: מר כלכלה. המוצא הישר מתבקש להחזירו לרחוב בלפור

מה לעזאזל עובר על נתניהו? ראש הממשלה החליט להגיע היום, למיטב ידיעתי די במפתיע, לוועידת ״גלובס״ לעסקים. שם, אחרי קדנציה שלמה בה התעלם מהזירה הכלכלית כמעט לחלוטין, נתניהו החליט משום מה לחזור אליה.


אבל איך? הפוך לחלוטין מהאופן שבו אנחנו מכירים את נתניהו הכלכלי. נתניהו ההוא, עם הרזה שסוחב את השמן, זה שרואה בממשלה את הבעיה ולא את הפתרון, זה שמבחינתו הורדת מסים היא הורדת מס ההכנסה גם אם זה אומר שהמחיר הוא העלאת המע״מ, אז נתניהו ההוא? זה לא הנתניהו שהגיע היום לוועידת ״גלובס״.


להמשך קריאה

הדילמה של נתניהו: (מר) ביטחון או (מר) כלכלה

1. הבעיה של נתניהו: איך להכניס 10 מיליארד שקל למסגרת של 8 מיליארד שקל?

הנה ניסוי: קחו 8 מיליארד שקל וחלקו אותם למשרדי הממשלה השונים, תחת ההנחה שמערכת הביטחון מקבלת את כל ה-8 מיליארד שקל (וצריכה לפחות עוד 2 מיליארד שקל מעבר לכך). כמה נשאר למשרדי הממשלה האחרים? להמשך קריאה