השיטה ניצחה, השיטה תמיד מנצחת

(אחרי שכתבתי את הטקסט הזה, נתתי לפוזי לקרוא. היא סיימה, הרימה גבה והמשיכה הלאה. אז החלטתי שזה לא מספיק טוב לעיתון. קריאה נעימה)

1. מנואל
על מה חשב פרופ' מנואל טרכטנברג כשישב בגפו בחדר העבודה שלו לפני שמונה שבועות וליטש ליטושים אחרונים את סעיפי המלצות הוועדה לשינוי כיוון כלכלי-חברתי? האם שמע באוזניו את משק כנפי ההיסטוריה? או שמא דמיין את תגובות הפוליטיקאים? האם חשב שהציבור הישראלי עבר שינוי תודעתי כה עמוק שאין מנוס משינוי דומה בשיטה עצמה? האם חשב שאחרי שיגיש את המלצותיו לראש הממשלה, יקרא זה האחרון לאהוד ברק, לאלי ישי, למשה גפני. האם דמיין כיצד נתניהו ידפוק על השולחן ויכריז בפניהם, בפרץ מנהיגות שכמותו לא ידע, שזהו זה – עד כאן. הציבור נקעה נפשו, הגיעה העת לשינוי, והגיע הזמן שיפנימו זאת כמותו. וכשחשב כל זאת, האם הפרופסור חייך בינו לבין עצמו בסיפוק?

2. אהוד
על מה חשב אהוד ברק כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'זה לא מספיק, צריך להגדיל את מסגרת התקציב. צריך לתת יותר לציבור הישראלי'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שרוצים ליצור מדרגת מס נוספת לעשירים. אין סיבה שלא אתן כתף למאמץ הלאומי'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לקיצוץ בתקציב הביטחון היא המלצה ראויה מאין כמותה. פייר, אם הייתי חושב על זה בעצמי, הייתי מציע את זה לראש הממשלה כבר מזמן'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על הספה, הרים את הרגליים על שולחן העץ, הדליק את הטלוויזיה ואז נזכר בצער שלא הביא משהו קר לשתות מהמטבח.

3. אלי
על מה חשב אלי ישי כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'הנה, סוף כל סוף מישהו שם לב שאם הציבור החרדי היה נושא יותר בנטל, לכולם היה קל יותר, ואיכות החיים של החרדים עצמם היתה משתפרת. כבוד למנואל'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שמישהו מציע לחתוך את הקצבאות בהדרגה לתלמידי הישיבות. באמת אין סיבה שכולם ימשיכו ללימודים תורניים גבוהים. בתכל'ס לא כולם עילויים גדולים'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לתת לחרדים פטור מהשירות הצבאי ובכך לאפשר להם להצטרף לשוק העבודה היא המלצה גאונית. לו הייתי מבין זאת בעצמי, כבר הייתי מאשר אותה בממשלה לפני חודשים במקום לאיים במשבר קואליציוני'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על השולחן, שלח יד לסדר את הכיפה על הראש, הוציא מהמגירה את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל ואז נזכר בצער ששכח לצלצל לעו"ד אסף פוזנר לבדוק אם שמע משהו חדש.

4. בנימין
על מה חשב בנימין נתניהו כשמינה את ועדת טרכטנברג? על מה חשב נתניהו כשקיבל לידיו את המלצות הוועדה שבעה שבועות לאחר מכן? על מה חשב ראש הממשלה ב-8 השבועות שחלפו מאז? האם חשב 'אסור לי לאשר את ההמלצות בממשלה בפזיזות. זה עניין רציני, קיומי, אחראי. אני חייב לגלות מנהיגות, שליחות, אחריות. זהו רגע דרמטי, מכונן, היסטורי. חבל לתת לו לחלוף. כדאי למשוך אותו לנצח'. על מה חשב ראש הממשלה כשהבטיח לאשר את הדו"ח במקשה אחת, ומיד לאחר מכן פיצל אותו לרסיסים קטנטנים, נוחים למסמוס, לקרקוס, לפספוס. האם חשב לעצמו 'הכי טוב ככה. זה הכי דמוקרטי. ככה כל אחד יוכל להוציא משהו מהדו"ח ולשים בצד. למען עתיד ילדינו, למען ביטחון נכדינו, למען המחאה של נינינו". ואולי סתם הניח את ההמלצות על שולחן הגינה, לגם מן הלימונדה, ואז אחז בחזרה בביוגרפיה של הרצל, סידר את משקפיו על חוטמו, ומיד שקע בתנומה עמוקה ושלווה.

5. ישראל
על מה חשבנו כשנטענו אוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הערים. על מה חשבנו כשיצאנו שבת אחרי שבת לכיכרות ודרשנו בצעקות צדק חברתי. האם חשבנו 'זהו, עכשיו בטוח משהו יקרה. לא יכול להיות שהם יתעלמו מכל כך הרבה מאיתנו'. ואולי חשבנו לעצמנו, 'יחד יש לנו כוח שאי אפשר לעצור. זהו, שינינו את התודעה, נשנה גם את המציאות, נראה מי יתעסק איתנו עכשיו'. ואולי הרהרנו, 'מעניין אם השארנו את הגז פתוח'.
על מה אנחנו חושבים עכשיו, כשאנחנו לא יוצאים לרחובות? על מה אנחנו חושבים היום, אחרי שראינו, אחרי שידענו טעמה של תקווה. האם אנחנו חושבים, 'הכי רחוק שהצלחנו להגיע הוא הקמת ועדה עם כוונות טובות והמלצות לא מזיקות שאפילו אותן אין סיכוי לממש. אולי כדאי שנקפל את הציפיות בחזרה לקופסה, ונרכין את הראש בפני השיטה'. האם אנחנו חושבים, 'אי אפשר לנצח את השיטה, מוטב להיכנע לה. מוטב לא לצפות, ולא להתאכזב. לחזור לקיום כנוע תחת פקידים אטומים מדי, אנשי עסקים חופשיים מדי ופוליטיקאים עלובים למדי'.
ואולי אנחנו סתם מחכים לאיזו ילדה חדשה – איילה, שירה או אביגיל – שתסחף אותנו אחריה ותיקח אותנו שוב אל הרחובות. שתהיה לנו עמוד העשן לפני המחנה, כי לבד אנחנו לא מצליחים להקים את עצמנו מהספה אחרי עוד יום עבודה ארוך, כשהילדים סוף כל סוף הלכו לישון, ואוטוטו חוזר האח הגדול לחיינו.

6. אלון
על מה יחשוב הבן שלי בעוד שלושים שנה, כשיבין שאבא שלו לא עשה את הכל בשביל להבטיח לו עתיד ראוי. האם ידון אותי לכף חובה? האם יחשוב 'זה לא תמיד היה ביכולתך, אבא. אבל היה קיץ אחד, כשעוד הייתי תינוק קטן, שלרגע הכוח עבר מהמעטים בחזרה לרשות הרבים. אז, ברגע ההוא אבא, נחלת את הכישלון החרוץ ביותר שלך. אז, כשהציבור חזר להיות הריבון על חייו, לא הצלחת להכניע את השיטה. יכולת לשנות את העתיד שלי, אבא, אבל לא היית מוכן לעשות בשביל זה את הכל. השתכרת מהר מדי מהכוח שלך, האמנת יותר מדי שבלי שינוי של השיטה הפוליטית תוכל להשפיע על משהו, נרדמת מוקדם מדי בשמירה כשניסית לחזור לחיים שלך בתקווה שהאפקט של הקיץ יעשה את שלו, ולבסוף נתת לשיטה לנצח.

חיים, תדליק את האור

טור שלי שהתפרסם אתמול (3.5) בעיתון:

אין ממשלה בישראל. זה המסר הפשוט שעולה מכיוון משכן הכנסת. אין ממשלה בישראל, אחרת אין דרך הגיונית להסביר כיצד ייתכן שחבר כנסת יחיד, פוליטיקאי ממולח ככל שיהיה, מצליח לעצור בגופו ראש ממשלה, שר אוצר ושר תמ"ת ואת פמליית פקידיהם, ולהוריד לטמיון תוכנית ממשלתית שמיושמת זה ארבע שנים ושהמדינה השקיעה בה עד כה חצי מיליארד שקל.

תוכנית ויסקונסין, או בשמה השני – התוכנית שח"כ חיים כץ הצליח להרוג בלי שאיש עצר בעדו – היא רק משל להיעדר המשילות בישראל. צריך להבין: אין מדובר כאן באיזה כביש או גשר. מדובר בתוכנית ממשלתית שהושקה בשנת 2005 אחרי שעות עבודה רבות של תכנון והתאמה למציאות הישראלית; תוכנית שעברה שינויים מוצדקים במהלך הדרך כדי שתשיג את המטרה שלשמה הושקה – צירוף מובטלים "קשים" לשוק העבודה; תוכנית שיש לה יעדים ברורים ומדידים שהממשלה בודקת באופן שוטף כדי שתוכל לתקן את התוכנית במידת הצורך; תוכנית שנוגעת לחייהם של אנשים, לדיני נפשות ממש; מדובר בנושא שנמצא כה גבוה בסדר יומה של הממשלה עד כדי כך שעלה לדיון בישיבתה הראשונה של ממשלת נתניהו לאחר הבחירות. והנה, בכל זאת, הצליח חיים כץ להרוג את התוכנית בשבוע שעבר. רק השבוע נזכרו בנימין נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ להתרעם ולהזדעם.

הצורה שבה הצליח חיים כץ להרוג את תוכנית ויסקונסין היא דוגמה יוצאת דופן לאופן הקלוקל שבו פועלת הדמוקרטיה בישראל. כץ משמש כיו"ר ועדת העבודה של הכנסת, ולכן הצעת החוק הממשלתית להרחיב את תוכנית ויסקונסין לפריסה כלל־ארצית (במקום ארבעה מוקדים כיום) הגיעה אל שולחנו לפני חודשים רבים. בסוף שנת 2009 החליט כץ כי אין הוא מאשר את הצעת החוק, אלא מבקש להאריך את פעילותה של התוכנית הקיימת בארבעה חודשים, כדי "ללמוד את החומר בעיון הדרוש".

ארבעה חודשים חלפו. אם חשבתם שכץ ערך סיורים לרוחבה של הארץ, נפגש עם מומחים, שמע עדויות וקיים עשרות דיונים בנושא – התבדיתם. למעשה, עד לשבוע שעבר לא קיים כץ ולו דיון אחד בנושא. כדאי לחזור שוב: כץ לא קיים אף לא דיון אחד בתוכנית ויסקונסין מאז סוף דצמבר 2009. כעת, ערב מועד פקיעת התוקף של התוכנית, העלה כץ את ההצעה לסדר היום, אולם החליט כי הוא מסרב לאשר לתוכנית הארכה נוספת ולהרחיבה לפריסה ארצית.

אם חשבתם שההחלטה התקבלה לאחר דיון מעמיק ולאחר הצבעה דמוקרטית בנושא שוב טעיתם. למעשה, כץ מרח את הזמן עד יום לפני פקיעת התוקף של תוכנית ויסקונסין, ולא קיים כל הצבעה על הצעת החוק. הוא פשוט הודיע שהוא מוריד את הדיון מסדר היום. לא הצבעה דמוקרטית, לא דיון ציבורי. כלום. רק דמוקרטיה נוסח חיים כץ, ולעזאזל כל היתר. ועל כך נאמר בסוף ספר שופטים: "ובימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".

בְּלִילה

0.
באחת התגובות לפוסט הקודם, על ענייני האוצר-בלינקוב-תקציב המדינה-נתניהו ושות', שאלה אותי הקוראת עדה את השאלה הבאה:

אתה יכול להסביר, למה הנושא כל כך מסעיר אותך?
מהסבר כזה אפשר להבין טוב יותר משמעויות עומק של התהליכים וההתפתחויות, מעבר לדיווח עליהם.

להמשך קריאה

בליל

0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.