ביבי, תחזיק אותנו

1.
מזה שלושה שבועות בערך שאני שומע חצאי דברים מאנשים שונים על מתיחות הקיימת בין הממונה על התקציבים במשרד האוצר, רמי בלינקוב, לבין מי שהיה פעם הממונה על התקציבים והיום הוא יועצו הכלכלי של בנימין נתניהו ואיש סודו, אורי יוגב. על פי מה ששמעתי שוב ושוב, לבלינקוב נמאס מההנחתות שהוא מקבל מיוגב, ובעיקר מזה שהתוכניות שיוגב מקדם תלושות בעיניו של בלינקוב ואנשיו מהאינדיקטורים הכלכליים של המשק. אתמול בבוקר, אחרי לא מעט שיחות שניהלתי עם אנשים, סוף סוף קיבלתי את ההוכחה שחיפשתי.

2.
במהלך יום האתמול, בזמן שגיבשתי את הסיפור לעיתון של היום, העסק התחיל לרתוח, לבעבע, עד שלבסוף גלש על גדותיו. באמצע היום התחילו להפציע באינטרנטים דיווחים על פיצוץ במשא ומתן בין האוצר לבין ההסתדרות (אין לי כוח לספק לינקים), עד שלבסוף לכולנו נפל האסימון. זה לא שהמשא ומתן התפוצץ, זה שאנשי האוצר הבינו שהמשא ומתן מתפוצץ להם בפנים.

3.
באוצר קיוו, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, שיו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ינגוס בפיתיון שהם זרקו לו. כלומר שהוא יסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי (ועל הדרך ישכנע את אהוד ברק בעניין הקיצוץ בתקציב הביטחון), ובתמורה הם יסכימו לבטל את כל – אבל את כל – הגזירות שהם הפיצו לתקשורת, וככה עיני ייצא המלך. אלא שעיני לא רק שלא נגס בפיתיון, אלא הגדיל לעשות כשהתחיל להשתין על האוצר בקשת נחושה. עיני הבהיר להם בצורה ברורה – אתם לא תכרכו את שני הדברים זה בזה, לא כל עוד אני כאן. אתם גם תבטלו את הגזירות, וגם לא תקבלו הקפאת שכר שלמה במגזר הציבורי. על הדרך, עיני גם הצליח להוציא מחוק ההסדרים סעיף אחר סעיף, וגם לקדם הצעות חוק שונות מטעמו, שמטרתן – בתמצית – לחזק את כוחם של העובדים על פני המעסיקים, ובעיקר לחזק את כוחה של ההסתדרות. סליחה, איך שכחתי, גם לחזק את כוחו שלו בתור מנהיג ממלכתי.

4.
עיני הבין מהר מאד את מה שלאוצר לקח לא מעט זמן להבין. שביבי נמצא, בעצם, בצד שלו, ולא בצד של האוצר. באוצר קיוו למצוא גיבוי בלשכת מי שהוגדר בידי עצמו "מר כלכלה", אבל תחת זאת מצאו שם בר פלוגתא. אדם שהגדיר עצמו כשר על לאסטרטגיה כלכלית, אבל מתעקש לבצע מהלכים שכל הכלכלנים הבכירים במשק אמרו לו שאסור לבצע (למשל, ההתעקשות שלו על הפחתת מיסים כאן ועכשיו). הם פשוט לא מצליחים לשכנע אותו שהם צודקים. ולמען האמת, מדובר באחת הפעמים הלא שכיחות שבהם האוצר לא מצליח לעשות את זה. מרבית הפעמים האחרות היו תחת כהונתו של אהוד אולמרט, אבל שם היה מדובר תמיד בנושאים נקודתיים, לא בתקציב כולו, לא בהנחות היסוד הכי בסיסיות שלו.

5.
בשלב הזה ניסו באוצר להבין איזה עוד קלפים נשארו להם בשרוול, אם בכלל. הרי כבר יצא החוצה שנתניהו לא רק שיהיה מוכן להתפשר על הקפאה מאד חלקית של חלק ממרכיבי השכר בחלק מהמגזר הציבורי, אלא גם שיהיה מוכן להגדיל את התקציב בהרבה הרבה יותר ממה שהאוצר מציע, וממה שהחליטה הממשלה רק לפני שבוע. מה עושים עם הביבי הזה, ומה עושים עם העיני הזה ומה עושים עם היוגב הזה?

5.5
אז החליטו באוצר, במודע או שלא במודע, במכוון או שלא במכוון – זאת איני יודע – לשבור את הכלים. או, ליתר דיוק, ליצור מראית עין של "שוברים את הכלים ולא משחקים". אין דרך אחרת להסביר את הכותרות שהתחילו להופיע באינטרנטים במהלך אתמול, ואת אלה שיהיו בעיתונים הבוקר. רוצה לומר, באוצר התחילו לשדר החוצה מסר ברור – נתק, מלחמה, סכסוך, קרע, פיצוץ (כל סופרלטיב דרמטי יתקבל בברכה) – בין האוצר לראש הממשלה ואנשיו. רוצה לומר, באוצר לא מוכנים להתפשר על האמת הכלכלית המקצועית שלהם, שיהיה זה ראש הממשלה שייקח את האחריות על הטעויות שהוא מתעקש לבצע. רוצה לומר, תחזיקו אותנו לפני שאנחנו תולים את המפתחות.

5.75
הערת אגב לסיפור הזה, ליודעי ח"ן: נניח שאתם רוצים לכתוב לעיתון סיפור על סכסוך בין בלינקוב לבין יוגב, למי תפנו בשביל לבקש תגובה? מצד אחד, יש את יוגב. יועץ התקשורת שלו הוא משה דבי. מצד שני, יש את משרד האוצר, שהחל מאתמול, יועץ התקשורת המיוחד שלהם הוא… משה דבי. תודו שזה מבריק.

6.
אני מודה שאני לא לגמרי מבין את הגישה שנקטו אתמול באוצר. האוצר לא באמת יכול לאיים על ראש ממשלה. ההיפך הוא הנכון. לכן, האיום שלהם נתפס בעיני כמצג שווא, כאיום סרק. יותר מהכל נדמה לי כאילו המהלך שלהם אתמול נבע מתוך ייאוש. אבל מה אני מבין? אני רק יודע שהיום כל העסק הזה, בדרך זו או אחרת, עם הסכמה או בלי, עם אגו פגוע או בלי, העסק הזה ייגמר. יותר מזה, יש מי שאומר לי שבלשכת ראש הממשלה אפילו מתכננים לסיים מחר את שורת ההצבעות המכרעת על התקציב ועל חוק ההסדרים מוקדם מן הצפוי. יכול להיות. כך או כך, כל השחקנים כבר ירו בתותחים הגדולים שלהם. עיני הבהיר לכולם שפראייר הוא ממש לא, באוצר הבהירו שגם הם יודעים לנופף ב***, ורק ביבי – סלחו לי שאני מעיר – יצא מכל הסיפור הזה לא פה ולא שם. לא זה שמחזק את התדמית שלו בציבור כ"מר כלכלה", אבל גם לא ככזה שמגלה חמלה לשכבות החלשות מתוך שינוי אידיאולוגי. גם מוריד מיסים, וגם מעלה מיסים. קצת זיג, וקצת זג. פרווה. יותר מהכל זה מחזק את התחושה האישית שלי, שאינה מבוססת על שום דבר אלא רק על רושם אישי מכמה מפגשים קצרים, שנתניהו מתחיל להבין, באיחור מה, שהתפקיד הזה של ראש ממשלת ישראל, ובעוד בתקופה כזו, איך נאמר בעדינות – קצת גדול עליו.

7.
ואגב, אם מישהו מצא את שר האוצר, יובל שטייניץ, הוא מוזמן להחזיר אותו לדלפק הראשי. יש מי שדואג לו.

קח אותי עופר

1.
הלילה העביר משרד האוצר לשרי הממשלה את חוברת ההפחתות התקציביות. מדובר בחוברת דומה לטיוטא של חוק ההסדרים רק שהפעם כל כולה עוסק בקיצוצים, ולא בשינויים מבניים. בנוסף, בסוף החוברת מפורטים עיקרי תקציב המדינה (בחלוקה למשרדים ותחומי פעילות) לשנים 2009-2010. עד כאן עובדות. (כאן אפשרלמצוא את החוברת המלאה).

2.
עכשיו, נותר לשאול מדוע הפיץ האוצר את החומר לשרי הממשלה כבר אתמול בלילה? ישיבת הממשלה המכרעת שתעסוק בקיצוצים, כמו גם בטיוטת חוק ההסדרים ובתקציב עצמו, תתקיים רק ביום ג'. קצת פחות מעוד שבוע. במונחים של איומים במשברים פוליטיים ושלל מאפייני הקרנבל הזה, מדובר בנצח וחצי. מדוע שמשרד האוצר יפיץ את החומר הנפיץ למשרדי הממשלה זמן כה רב לפני הישיבה? הרי כל השרים יתחילו לזעוק לשמיים? ובכלל מדוע להעביר את החומר לכלי התקשורת (עם אמברגו לפרסום עד 06:00)? הרי כולם יעשו ממנו מטעמים וייכנסו באוצר על ימין ועל שמאל. אז למה?

3.
על פי אחד ההסברים שאפשר להציע לשאלה, הצעד נועד ללחוץ על איש אחד בעיקר בשם עופר, עופר עיני. לא לחינם מזכיר הממונה על התקציבים, רם בלינקוב, במכתב המצורף לחוברת, כי אם יושגו הבנות והסכמים עם ההסתדרות והמעסיקים עד ישיבת הממשלה, החוברת צפויה להשתנות בהתאם. במלים אחרות, באוצר רצו שבעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה יפרטו באריכות את הקיצוצים הצפויים בקצבאות לנכים, לנרדפי הנאצים, לאלמנות והיתומים, את העלאת שכר הלימוד לסטודנטים, את הקיצוצים בתקציב הביטחון ואת הפגיעה בתנאי השירות של אנשי הקבע, ועוד ועוד ועוד.
למעשה, נדמה כי זהו מסר ברור מאד מצד בנימין נתניהו לעופר עיני, מסר שאומר בפשטות – "בוא עופר, אנחנו נותנים לך את ההזדמנות להיות המלאך המושיע של המשק. במו ידיך אתה יכול לבטל את מרבית הקיצוצים והגזירות האלה. אם רק תסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי, ועוד כמה צעדים שאנחנו רוצים להשיג. מי יודע, אולי אפילו נסכים להגדיל קצת את תקרת ההוצאה".

4.
רוצה לומר, בהצגה הגדולה הזו שקרויה תקציב המדינה על שלוחותיו, גם אנחנו, כלי התקשורת, רק ניצבים, ממש כמו מרבית שרי הממשלה וחברי הקואליציה, שכבר הבוקר התחילו לנבוח. השחקנים הראשיים במשחק הזה הם עיני ונתניהו. וכבר בשלב זה נדמה כאילו סופה של ההצגה ידוע מראש, למרות שאנו רק במערכה הראשונה.
ואם יש מישהו שעדיין חושב שעיני לא יהיה ראש הממשלה בשנים הקרובות (או לפחות ראש המפלגה השנייה בגודלה), שיתעורר להריח את הקפה, או את המשקה החביב עליו. האיש בדרך לשם. כבר היום, הוא פחות או יותר מנכ"ל המדינה.

עדכון: הרגע שמעתי בגל"צ את מיכה פרידמן מצטט את הטור של סבר פלוצקר מהבוקר בידיעות אחרונות, שמציע פחות או יותר את אותו ההסבר.

5.
אה, ועוד משהו. המספרים בסוף החוברת חושפים דבר מעניין. מבין כל משרדי הממשלה, רק שניים תקציביהם ממש יקטנו בין השנים 2009-2010. מדובר במשרדו של השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, ובמשרד התקשורת, בו מחזיק משה כחלון. מעניין מה זה אומר על היחס של נתניהו לשניים מן הח"כים שליוו אותו בנאמנות בשנות המדבר. ולמרות זאת, צריך לסייג את הדברים ולהזכיר שבשני המקרים מדובר בשני משרדים רגולטוריים במהותם, ולא במשרדים שעוסקים בעיקר ברכש או בהעסקת כוח אדם. אגב, גם תקציב הכנסת יקטן.

6.
בשולי הדברים, ממש ממש בשוליים, יתפרסם היום טור שלי על ח"כ דני דנון שאשמח אם תקראו. ברגע שיעלה לאתר, אתן כאן לינק. הנה, עלה.

ועכשיו, מילה מלשכת ראש הממשלה

הבוקר, בשעה 10:47, נשלחה הודעה מלשכת ראש הממשלה לכתבים בזו הלשון:

שלום רב,

ראש הממשלה ובני משפחתו יטיילו היום בארץ.

אנו מודעים לעניין התקשורתי מחד ובין רצונו לפרטיות של רה"מ מאידך. כדי לאזן בין שני הצרכים נעשה מאמץ להעמיד לרשותכם, במידה ותהיו מעוניינים, צילומים של לשכת העיתונות הממשלתית מאחת הנקודות בהו יבקר ראש הממשלה עם בני משפחתו.

פרסום המקומות שבהם ישהה ראש הממשלה נמצא תחת איפול וצנזורה. מטעמי ביטחון וכן כדי לא לגרום אי נוחות מיותרת על ציבור הנופשים, מעבר לסידורי האבטחה ההולמים המחייבים ראש ממשלה.

(ההדגשות שלי, שגיאות הדקדוק הרבות והעילגות הכללית במקור)

* * *

מאוחר יותר, בשעה 13:52, הוציאה הלשכה הודעה נוספת:

יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, התקשר לפני זמן קצר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובירך אותו לרגל חג הפסח.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הזכיר את שיתוף הפעולה והשיחות שהיו ביניהם בעבר וציין כי בכוונתו לשוב ולעשות זאת גם בעתיד, למען קידום השלום בינינו לבין הפלסטינים.

אבו מאזן בירך את ראש הממשלה ובני משפחתו וציין כי שני הצדדים צריכים לפעול למען השלום.

מלשכת ראש הממשלה נמסר כי השיחה בין השניים הייתה חמה וידידותית.

(ההדגשות שלי, העילגות ממשיכה להיות במקור גם כאן)

* * *

ואני בא ושואל שאלות תם – האם אבו-מאזן הרים טלפון ללשכה של ביבי ואז חיברו לו את נתניהו המטייל "בארץ"? או שמא צלצל אבו-מאזן ישירות למספר הסלולרי של נתניהו? האם יודע אבו-מאזן היכן מטייל נתניהו ובני משפחתו, ואם כן – האם זה עדיין בחזקת סוד שיש להכניסו תחת כנפי הצנזורה? ויותר מזה – כיצד מסרו מלשכת ראש הממשלה שהשיחה הייתה חמה וידידותית, אם נתניהו נמצא בטיול "בארץ"?
אני מריח מעשה נוכלות מקומם. תוקם ועדת חקירה, ויפה שעה אחת קודם!

אין ספק, ישראל ביתנו

פרולוג
אתמול בלילה חתמו נציגי ישראל ביתנו ונציגי הליכוד על ההסכם הקואליציוני הראשון בדרך להקמת הממשלה החדשה. ההסכם הזה מעניין, אפילו מעניין מאד. מקריאה בו אפשר לראות את היסודות שמניח נתניהו לשם הגדלת היציבות של ממשלתו העתידית עוד בטרם נולדה, לנוכח העובדה כי הוא עתיד לנהל ממשלה צרה (לפחות בתחילת דרכה) שכל אחת מהשותפות בה מאיימות על יציבותה על ידי פרישה אפשרית. חלק מן הדברים ממש מהווים מהפכה ביחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה, ואם הם יכללו בכל ההסכמים הקואליציוניים עם השותפות האחרות, אין צל של ספק שהם גם יאושרו בכנסת. את ההסכם המלא אני שם כאן למי שמעוניין. עכשיו אבקש להתרכז במספר סעיפים שממחישים את הטענה שלי.

סעיף 27
הצדדים יתמכו בתיקון מיידי של חוק יסוד: משק המדינה, לפיו יידרש רוב של 55 ח"כים לפחות על מנת לאשר בקריאה ראשונה, שנייה או שלישית, הצעות חוק תקציביות (כלומר, הצעות חוק שמשרד האוצר מעריך שעלותן יותר מ-5 מיליון שקל). כיום נדרש לכך רוב של 50 ח"כים "בלבד". בהינתן שהקואליציה הראשונית של נתניהו אינה צפויה למנות יותר מ-64 ח"כים, הרי שבפועל יידרש גיוס של כל האופוזיציה כולה על מנת לאשר הצעות חוק שהממשלה מתנגדת להן. במצב עניינים כזה, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אפשר להגיד שלום לחקיקה פרטית של ח"כים שאינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הממשלתית.

סעיף 28
הצדדים יתמכו בתיקוני חקיקה לחוק יסוד: הממשלה, לפיהם ייקבע כי אם הכנסת הביעה אי אמון בממשלה (קרי, באמצעות רוב של 61 ח"כים לפחות בהצבעת אי אמון), אזי הכנסת לא תפוזר והממשלה לא תתפטר אם חבר הכנסת שהוטלה עליו מלאכת הרכבה הממשלה (בעקבות הבעת האי אמון) לא הצליח להקים ממשלה. כיום, אם הנציג הנבחר לא הצליח להקים ממשלה חדשה בתוך 42 יום לכל היותר, הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי.
בפועל, לאף מועמד מהמפלגות הקטנות שאינן בקואליציה אין צל של סיכוי להקים ממשלה בתנאים הנוכחיים. גם לקדימה אין סיכוי כזה, כפי שמעידה העובדה שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא. במלים אחרות, תגידו שלום לכלי (התיאורטי) שאמור להטיל את אימת הכנסת על הממשלה, ולגרום לממשלה לבקש את אמונה של הכנסת שבוע אחר שבוע. כי אם גם תתקבל הצעת אי אמון ברוב של 61 ח"כים (תרחיש לא סביר), הממשלה לא תצטרך להיות מודאגת כל כך.

סעיף 29
הצדדים יתמכו בתיקוני החקיקה לפיהם הצעת חוק לפיזור הכנסת תתקבל בקריאה שלישית רק אם יצביעו בעדה 65 ח"כים לפחות. למיטב ידיעתי, כיום דרוש לכך רוב רגיל בלבד (אבל ייתכן שאני טועה) של 61 ח"כים. גם כאן, במצב העניינים הנוכחי, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אין צל של סיכוי להפיל ממשלה באמצעות הצעת חוק לפיזור הכנסת.

סעיפים 30-32
תוקם ועדה לבחינת רפורמות לשינויים בשיטת הממשל. בין היתר, תדון הוועדה במעבר לתקציב דו שנתי. בנוסף, השותפות הקואליציוניות מתחייבות לתמוך בהצעת חוק לפיה לרשות הממשלה החדשה יעמדו 90 יום לאישור התקציב בכנסת בשלוש קריאות, במקום 45 שמקצה לה החוק כיום. המשמעות של הסעיפים הללו היא מרחיקת לכת מבחינת יציבות הממשלה. בימים כתיקונם, אם הממשלה לא מצליחה להעביר את התקציב בשלוש קריאות בכנסת בפרק הזמן הקצוב, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות. במלים אחרות, הצורך להעביר את חוק התקציב במועדו מניח חרב על צווארה של הממשלה ומכניס אותה לסד של לוחות זמנים ברורים. הסד הזה מכריח את הממשלה להתפשר בנקודות מסוימות, ולשאת ולתת עם הפלגים השונים בכנסת. התוצר של התהליך הזה הוא שהתקציב מתעצב אט אט לאורך הדיונים בו בוועדת הכספים, ובסופו של דבר, עת מציביעים עליו הח"כים בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, הוא נראה שונה מאשר ביום בו הגיע לכנסת טרי ממאפיית משרד האוצר.
לכן, המשמעות של הסעיפים הללו היא שהממשלה קונה לעצמה יציבות מופלגת, משום שהיא נאלצת להתמודד עם האיום המרחף על קיומה מכיוונו של אישור או אי אישור התקציב במועדו רק אחת לשנתיים, במקום אחת לשנה. נתניהו יכול לנשום לרווחה.

אפילוג
יתר הסעיפים מעניינים מאד, מכל מיני היבטים, אבל אינם נוגעים באופן ישיר לסוגיית יציבות הממשלה.

עכשיו, הפוסט הזה עשוי להיראות לחלק מכם כפיהוק משפטי בלתי רלוונטי. אבל בתכל'ס, מתחת לפני השטח, מסתתר כאן שינוי משמעותי מאד, לפחות לדעתי, ולדעת עוד כמה אנשים טובים בכנסת שביקשו להסב את תשומת ליבי לעניין. הם אמרו, האנשים הטובים, שזה מזכיר להם את ההתנהלות של אריק שרון, בשעתו. התנהגות שעל פיה העומד בראש יודע טוב מכל אדם אחר מה טוב לעם היושב בציון, ואם החוקים קצת מפריעים לו בשביל ליישם את התפיסה שלו, יתכבדו נא החוקים ויתגמשו למענו. במקרה הזה, מדובר בחוקים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, המשרטטים את יחסי הכוחות בין בית הרשות המחוקקת (קרי, בית הנבחרים) לבין הרשות המבצעת, שעובדת בעבור הרשות המחוקקת. "איזונים ובלמים", קראו לזה בשיעורי האזרחות בתיכון.
כיום, לרשות המחוקקת כלים מסוימים לאיים על הממשלה. במצב החדשה, אפילו מעט הכלים הללו ילכו ויתדלדלו, ילכו ויאבדו מכוחם, יתרוקנו ממשמעותם. לא עוד הממשלה תעבוד בעבור הכנסת, מעתה הממשלה תעבוד בעבור הממשלה. יותר נכון, בעבור ראש הממשלה, תפקיד שאביגדור ליברמן שואף (במוצהר) לאייש בעוד כמה שנים. מי יודע, אולי אלה הצעדים הראשונים לקראת ממשל נשיאותי, סמי-טכנוקרטי. ואולי אני סתים מגזים, או מדמיין. כך או כך, לפחות זה קצת חומר למחשבה.

דאס איס פנטסטיש

1.
נו.

2.
השבוע, יום לפני הבחירות, ערכנו בעיתון פאנל בהשתתפות בכירים לשעבר במשרד האוצר, שיתנו עצות מניסיונם לשר האוצר ולממשלה הבאה, לנוכח המשבר הכלכלי. במהלך הדברים יוסי קוצ'יק, שהיה פעם הממונה על השכר ומאוחר יותר גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אמר שהתקופה בה לראש הממשלה יש את הכוח הרב ביותר היא בחודש הזה שבין היום בו הנשיא מטיל עליו את הרכבת הממשלה עד יום השבעת הממשלה. בתקופה הזו הוא מלך, לאחר מכן הכל מתחיל בתהליך הדרגתי של התפוררות עד הבחירות הבאות. מאוחר יותר במהלך הפאנל אחד המשתתפים העיר שזה לא מדויק, משום שגם בתקופה שמתחילה בהתפטרותו של ראש הממשלה ועד ליום בו מורכבת ממשלה חדשה, גם אז נהנה ראש הממשלה מכוח אפקטיבי למשול. כולם צחקו בעצב, ומישהו הוסיף שאולי מוטב לקצר את כהונת ראשי הממשלה כך שתהיה רק התקופות הללו במצטבר. אוהד מראני, מי שהיה מנכ"ל האוצר בעבר, העיר שממילא זה מה שקורה כאן, פחות או יותר.

3.
באותו הפאנל, בעניין אחר, אמר אורי יוגב, שהיה הממונה על התקציבים באוצר, משהו מאד מעניין. לא מדובר בחשיפה מסעירה, אלא במשהו שכשהוא נאמר בריש גלי הוא נראה פתאום אחרת לגמרי. יוגב תומך בעמדה של נתניהו (הוא מקורב אליו) לפיה צריך להאיץ את תהליך הפחתת המיסים. יוגב הסביר, שהמטרה של הפחתת המיסים היא הקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. איך זה עובד? דרך המנגנון של הגירעון הממשלתי (שהוא ההפרש בין ההכנסות של הממשלה להוצאותיה). אם ההכנסות של הממשלה מגביית מיסים תקטנה, לא יהיה מנוס מהקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. זו הדרך להקטנת הממשלה, לשיטתו של יוגב. כלומר, תוצר הלוואי של תהליך הקטנת שיעור המס, כפי שנתניהו מציג זאת, וכפי שדיברתי עליו כאן, כלומר הגדלת הכנסות המדינה מגביית המיסים, עלול בכלל להיות תוצר לוואי לא רצוי. במלים אחרות, אפשר להעלות סיבות אחדות למה נתניהו אומר את מה שהוא אומר, ולא אומר את מה שיוגב אומר. כפי שאני רואה את זה, אופן הצגת הדברים על ידי יוגב הוא קפיטליזם בבהירותו, והצגת הדברים על ידי נתניהו היא קפיטליזם בעמימותו. אילו הדברים היו מוצגים בשיח הציבורי באופן שונה, אולי התמונה הייתה אחרת.

4.
ורק בשביל לרבע את המעגל:
נו.