75%-125%

0.
היום שחרר בנק ישראל עוד קטע קצר מתוך הדו"ח השנתי המלא שלו שיתפרסם בסוף החודש. והפעם, בדקה מחלקת המחקר בבנק ישראל את מצבו של מעמד הביניים. לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים, תפנית מבורכת למדי. ארבעת העמודים ששחרר בנק ישראל כהודעה לעיתונות בעניין, והסטטוס הקצר ששוקי גלילי פרסם בפייסבוק שלו, גרמו לי לחשוב.

1.
שוקי כתב כך:

שימו לב להגדרת מעמד הביניים לפי בנק ישראל: 75-125% מההכנסה החציונית. כלומר, אם אתם מרוויחים 4000 ש"ח לחודש אתם "מעמד ביניים" לדעתם.

שוקי סוג של צודק.

1.5
באפריל 2011 הוצאנו את מוסף מעמד הביניים של כלכליסט. נקודת המוצא לעבודה על המוסף הזה, הייתה ראיון שערכתי (יחד עם אמנון אטד) עם סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דני גוטליב. הגענו אליו כי הוא היה היחידי שהצלחנו למצוא שבדק את מצבו של מעמד הביניים (אם כי לא בשליחות רשמית של הביטוח הלאומי, אלא סתם "על הדרך", מתוך עניין אישי).
אצל גוטליב למדנו שאכן הגדרת מעמד הביניים הוא נושא שנמצא במחלוקת מחקרית. ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם.
אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית, כפי ששוקי מציין בצדק. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 4-6, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת.

2.
גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008 ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 6-8) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 9-10). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר.
את הראיון המלא שלנו עם גוטליב אפשר למצוא כאן (אחד החביבים עלי). הראיון איתו נערך בסביבות חודש פברואר 2011, והתפרסם כאמור באפריל. לקראת סוף הראיון, כששאלנו אותו מה יקרה למעמד הביניים הישראלי בעתיד, הוא אמר לנו כך:

"אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה משהו שישבור את גב הציבור. אי אפשר לחזות מאיפה זה יגיע, וכשזה יקרה לא ישנה לאף אחד מה היה הטריגר הראשוני".

ב-14/7 התברר, בדיעבד, שהוא צדק.

3.
דרך אחרת להימנע מהבעייתיות של הגדרת מעמד הביניים היא פשוט לשנות אותה. על פי הגדרה מרחיבה יותר, מעמד הביניים כולל את מי שמשכורתו החודשית נעה בין 75%-200% מהשכר החציוני. כשמשתמשים בהגדרה הזו, גם עשירונים 6-8 נכללים בה, ופתאום נוצר מעמד ביניים רחב. אבל זה בסדר, כפי שהראו נתוני בנק ישראל מהבוקר, גם העשירונים האלה מתקשים לעמוד בקצב עליות המחירים.
על פי נתוני בנק ישראל, החל משנת 2007 העלייה בהכנסה נטו של משק בית במעמד הביניים היתה קטנה מהעלייה במחירי הדיור, המזון, החשמל והמים. למעשה, כבר משנת 1997 מחירי החשמל, המים והגז (וגם מחיר שירותי הבריאות, עובדה שלא תפסה כותרות משום מה) עלו יותר מאשר העלייה בהכנסה. הסעיף הכבד שנוסף מ-2007 הוא סעיף הדיור, שבמידה רבה היה זה שהכריע את גב הגמל.

4.
באופן אישי, אני נוטה להתחבר יותר לתזה של גוטליב. הרחבת ההגדרה כך שבאותה הקבוצה יכללו גם עשירון 4 (כאמור, הכנסה ממוצעת של 4,000 שקל בחודש ברוטו) וגם עשירון 8 (הכנסה של יותר מ-10 אלף שקל בחודש ברוטו) נראית לי כמו דאוס אקס מאכינה של מישהו. הראשון רחוק שנות אור מלסגור את החודש, והשני מצליח איכשהו, בעור שיניו. מבחינת אורח החיים שלהם, אין להם המון דברים משותפים (מלבד בעלות על מקרר ומכונת כביסה. כך על פי הלמ"ס).
לכן, לדעתי, כבר מוטב להביט למציאות בעיניים ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא. בתווך שבין המצוקה הקיומית למלחמה יום יומית שלא לטבוע אין כלום חוץ מפוסטרים זרוקים על הרצפה של בנימין נתניהו מהבחירות הקודמות, וארגזים עם פוסטרים חדשים שעוד יגיעו לקראת מערכת הבחירות הבאה.

5.
המוסף ההוא, אגב, היה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם לעיתון, יחד עם אנשים טובים נוספים. בעיקר זכור לי הראיון שעשיתי (יחד עם תומר זלצר והדס שפר) עם הפסיכולוג ישראל כ"ץ. ראיון שנתן לי להבין שאני חלק מדור שמפתח לעצמו מעין בעיית קשב וריכוז קיומית בניסיון לשרוד. הנה ציטוט קצר:

"אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות. בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".

6. ריכוז לינקים:
מוסף מעמד הביניים
הראיון עם דני גוטליב
הראיון עם ישראל כ"ץ
וטור שלי שכתבתי למוסף ההוא
המחקר של בנק ישראל מהיום
נתוני מנהל הכנסות המדינה (ובעיקר לוח ה-10)

האיש שהיה שם*

לפני חודשיים פחות שבוע הלכנו אמנון אטד (כתב האוצר/בנק ישראל של העיתון) ואנוכי לראיין את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לראיון מיוחד. הראיון עצמו היה פרי אובססיה אישית ארוכת שנים של אמנון, ותחום עניין אישי שלי מהשנים האחרונות. אחרי כמעט שנה של הפצרות, ניאות פישר להעניק לאמנון את הראיון. הנושא: חלקו של פישר בתוכנית לייצוב המשק הישראלי משנת 1985, וכיצד גיבוש התוכנית התנהל מאחורי הקלעים. למי שמעוניין להרחיב, הנה הערך בויקיפדיה. בתמצית: תוכנית הייצוב של 1985 היא התוכנית שגובשה למלחמה בהיפר-אינפלציה שהשתוללה אז בארץ. במסגרת הרפורמות החשובות שבוצעו בתוכנית ההיא, נולד גם חוק ההסדרים המפורסם, ומאז הוא איתנו.

בכל אופן, לפישר היה חלק מרכזי בתוכנית הייצוב ההיא – הוא היה חלק מן הצוות האמריקני שעבד בשיתוף עם הצוות הישראלי לגיבוש פרטי התוכנית. אמנון, באותה תקופה, היה כתב של עיתון "דבר". ככזה, הוא ליווה את התוכנית מן הצד העיתונאי. לאחר שכבר הייתה עובדה מוגמרת, הוא כתב אז את מה ששמע – שאת התוכנית הגו, למעשה, הכלכלנים הישראלים, אולם בגלל שהם ידעו שהיא לא תתקבל בישראל מסיבות פוליטיות, הם הפצירו בעמיתיהם האמריקנים שיציגו את התוכנית לפוליטיקאים בישראל כהכתבה אמריקנית. הידיעה הזו של אמנון גרמה למנכ"ל משרד האוצר דאז, עמנואל שרון, לכתוב מכתב חריף לאמנון, שנפתח במשפט – "אמנון, עם כל הכבוד – אתה פשוט אידיוט!". המכתב הזה פותח היום את הכתבה של אמנון שמופיעה במוסף הפסח של העיתון שהתפרסם היום.

הראיון עם פישר, לטעמי, היה אחד מרגעי השיא מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות. זה היה ראיון אישי במלוא מובן המילה, שכלל את העובדה שפישר ניגש לארון, הוציא ממנו את יומנו האישי מאותה תקופה, התחיל לעלעל בו, להקריא מתוכו, ולצחוק מהעובדה שחלק מהדברים שכתב אז עדיין רלוונטיים כיום. במובנים רבים, זה לא היה ראיון עם פישר. זה היה ראיון עם סטנלי.

שמחתי מאד לקחת חלק בכתבה הזו, גם אם באופן די פסיבי. למען הסדר הטוב: לא כתבתי בה מילה. לדעתי (הלא אובייקטיבית בעליל) התוצאה הסופית היא אחת הכתבות המרתקות שקראתי מזה זמן רב. אני ממליץ לכם עליה בחום.

מי שידו אינה משגת את המוסף עצמו, הכתבה המלאה הועלתה לאתר העיתון ואפשר למצוא אותה כאן. קריאה נעימה, וחג אביב שמח לכולם.

* הכותרת של הפוסט, שהיא גם כותרת הכתבה, כמובן לא שלי. הקרדיט על ההברקה מגיע לאדווה גופן-קיזלשטיין (נדמה לי), עורכת המוסף.

18:26, אחרי הכל

1.
אמר פעם מישהו "אין כמו שמחה, כמו השמחה לאיד".

2.
ב-11/11 פרסמתי את הפוסט הזה.

3.
השבוע גלובס פרסם את הידיעה הזו.

4.
חי חי, חה חה.

5.
דמו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, רתח כאשר נודע לו שגלובס שברו את האמברגו. זו עובדה. בבנק ישראל התחילו "מגעים משפטיים" מול גלובס בשביל לסגור חשבון. זו שמועה. אבל, למען האמת, זו הדרך היחידה שאני יכול להעלות על הדעת בגללה גלובס פרסם ידיעת הבהרה והתנצלות פרק זמן ארוך כל כך מאז האירוע. כך או כך, חי חי, חה חה.

קבס – לייב בלוגינג?

לפני הכל, למען הסר ספק ולמען לא יצוטט שלא כהלכה במקומות אחרים: כל מה שנכתב כאן נכתב על דעתי ולא על דעת העיתון שאני עובד בו. תודה

כתב הכלכלה של גל"צ, מתן חודורוב, פרסם הבוקר ב"מה בוער" ידיעה בלעדית לפיה בהנהלת האוצר מותחים ביקורת חריפה על התנהלותו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. בידיעה של חודורוב צוטטו בכירי האוצר – אבל לא בשמם, כמובן – כאומרים דברים איומים ונוראיים על פישר. כל כך איומים, שלא אחזור עליהם כאן.

בעוד שיש לי המון מה לומר על הסיפור הזה, אומר רק דבר אחד, כי אני מנוע מלומר את הדברים האחרים: אותו בכיר באוצר שהדליף את הידיעה הזו (ויש בדיוק שני מועמדים לכך), נהג בתבונה, מבחינתו, כשהדליף את זה דווקא לגל"צ. אותו בכיר ידע שלו היה מדליף את זה לאחד העיתונים הכלכליים, הרי ששני העיתונים הכלכליים האחרים לא היו מתעסקים באייטם הזה, כי לא עושים פולו אפ על מתחרים. ברגע שהידיעה הודלפה לגל"צ, אין מניעה שכל העיתונות הכלכלית תתעסק בזה, לרבות העיתון שאני עובד בו, למורת רוחי.

אגב, עובדה זו לבדה מעידה על כוונת המדליף – לעורר מהומה סביב הסיפור הזה, לא משנה מה עלול להיות המחיר. גועל נפש.

ויש הערה: בימים כתיקונם, שר האוצר היה צריך לזמן אליו את אותו בכיר, או בכירים, ולנזוף בהם באופן פומבי (באופן דומה לנזיפה של אולמרט באלוף במיל' עמוס גלעד בשבוע שעבר), ואולי אף להעיף אותם לכל הרוחות. יעקב נאמן אמר דברים דומים ברדיו הבוקר. אלא שהימים אינם כתיקונם, וממילא ההתנהלות הפנימית באוצר היא שונה בתכלית מאשר במשרדי ממשלה אחרים.

ויש עדכון מעניין: זמן לא רב אחרי הפרסום בגל"צ, הזדרזו במשרד האוצר להוציא תגובה בזו הלשון:

ממשרד האוצר נמסר כי שיתוף הפעולה בין בנק ישראל למשרד האוצר הינם פורים ומפרים באופן שוטף, ובטיפול במשבר הכלכלי בפרט. הניסיונות לתקוע טריז בין הגופים אינם אחראיים ונדונו לכישלון.

(ההדגשה היא שלי)

הקוראים חדי העין יבחינו מה יש בתגובה הזו, ומה אין בה, ומה נאמר בה במרומז. בעיניי זה מדהים, לא פחות.

ויש גם טוקבקים, כי הסיפור הזה עוד ימשיך להתגלגל: הטוקבקים לסיפור הזה, באתרים של גלובס והמארקר, מעניינים לא פחות מן הסיפור עצמו. חלק גדול מן הטוקבקים, בשני האתרים, יוצאים נגד פקידי האוצר ומשבחים את פישר. מלבד כל אלה, נשא חן בעיניי במיוחד טובקבק מספר 38 במארקר (של כותב בשם רן, תחת הכותרת "אחריות עיתונאית"):

אחת ולתמיד, מי הם בכירים באוצר???
לא יכול להיות שיבואו עיתונאים וישפכו שמן לתוך מדורה על ידי שימוש במונח בכירים
או שיגירו שמות כדי ששר האוצר והנגיד יוכלו להתמודד איתם או שלא יכתבו בכירים
העיתונאים חיבים לקחת אחריות על ערעור המוסדות החושובים ביותר לניהול המדינה
אין כאן אמירה כנגד תפקיד העיתונאים בחשיפת האמת, אך כאן אין אמת יש רכילות !!!

והנה עוד תגובה: בינתיים, מנכ"ל משרד האוצר, ירום אריאב, עלה לשידור אצל רזי ברקאי והגיב על הדברים. הוא אמנם לא הכחיש, אבל שהוא לא שמע את הדברים בפורום שהיה תחת ניהולו (קרי, לא מדובר בישיבה של הנהלת המשרד) וכי הוא מגנה אותם. הוא אמר בפירוש שמדובר בשטות, בקשקוש, ואמר שמדובר באמירה לא ראויה, ושמי שאמר אותם אינו ראוי בעצמו. אלה דברים מאד קשים כשהם נאמרים בשידור חי מפי מנכ"ל משרד האוצר, שנשלח מטעם המשרד בשביל להגיד את דברו. שוב, כמו בתגובה הרשמית, גם כאן ישנם הרבה דברים שלא נאמרים במפורש, אבל בהחלט נשמעים במרומז.

וזה כבר SMS שקיבלתי ממישהו שאני מעריך את דעתו, לאחר שביקשתי את דעתו:

מלחמות יהודית מזיקות ביותר – הדבר האחרון שהמשק זקוק לו. כשיהיה שר אוצר סמכותי, זה יגמר

בתופים, במחולות

1.

כשירות לקורא בנימין נתניהו, שמזכיר מעל כל במה עד כמה תרמה מדיניות הפחתת המיסים שלו ליציאה מן המיתון בתחילת שנות ה-2000, הנה הצצה קלה לעתיד. בעוד כמה שנים, אחרי שנצא מהמיתון שאנחנו נכנסים אליו כיום, ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, תכתוב עבודת מחקר, על הגורמים שבזכותם יצא המשק הישראלי מהמשבר הגדול. אני מוכן להמר כבר עתה, שתוצאות ההעבודה העתידית הזו תהיינה לא שונות בהרבה מעבודה קודמת של ד"ר פלוג בנושא, אותה פרסמה ביולי 2007. העבודה ההיא התייחסה למיתון של תחילת שנות ה-2000. הנה ציטוט מההודעה לעיתונות של בנק ישראל עם פרסום העבודה:

המשתנים המשמעותיים ביותר המסבירים את המעבר לתקופות של צמיחה מתמשכת הם משתנים חיצוניים – עליהם אין לקובעי המדיניות השפעה ישירה דרך המדיניות הכלכלית. בין גורמים אלה יש לציין את הסחר העולמי המבטא את הביקוש העולמי ליצוא הישראלי, את המצב הבטחוני ואת גלי העלייה לארץ. […]
בבדיקה שנועדה לכמת את תרומות המשתנים השונים למעבר מהמיתון של השנים 2001-2002 לתקופת הצמיחה הנוכחית, נמצא כי שני שליש מהמעבר מוסבר על ידי משתנים חיצוניים – בעיקר הגידול בסחר העולמי והשיפור במצב הבטחוני – והשליש הנותר מוסבר על ידי משתני מדיניות – הפחתת שיעורי המס ושיפור המדיניות המאקרו-כלכלית.

(ההדגשות שלי, המחקר המלא, באנגלית, נמצא כאן)

2.

ואם כבר בנימין נתניהו, ואם כבר הפחתות מיסים, נתניהו מצהיר בימים אלה מעל כל במה כי לאחר שייבחר לראשות הממשלה, במידה שייבחר, יפעל להאצת הפחתת המיסים (מס הכנסה ומס חברות, בשיעור מקביל). הוא טוען, שהדבר יניע קדימה את הצמיחה. הוא גם אומר, שהפעם הוא ימקד את הפחתת המיסים בעיקר בשכבות הביניים הנמוכות, משום שהנטייה השולית לצרוך של חברי שכבות אלה גדולות יותר. במלים של בני אדם: האנשים האלה יבזבזו חלק גדול יותר מהגידול שלהם בנטו על צריכה, לעומת בני השכבות החזקות (שנוטים יותר להשקיע).

נתניהו מתבסס בתיאורית "הפחתת המיסים=הגדלת הצמיחה" שלו, על עקומת לאפר. עקומת לאפר, במלים כלליות, מתארת את היחס בין שיעור המס שמוטל על ידי הממשלה (למשל, מס הכנסה) לבין הכנסות המדינה ממיסים (כאחוז מהתוצר). למרות שזה נשמע לכם משעמם בצורה קיצונית, העקומה הזו תופסת מקום מרכזי במשנתו הכלכלית של נתניהו. לפני כמה שנים טובות, אחרי שנתניהו כבר עזב את משרד האוצר, ולפני שגלה לספסלי האופוזיציה, ראיתי את נתניהו בהרצאה בפני סטודנטים. הוא צייר על הלוח את עקומת לאפר, והסביר בגאון כיצד הפחתת המיסים שביצע הגדילה את הכנסות המדינה ממיסים.
בשביל לסבר את העיניים, כך נראית עקומת לאפר (לפחות בויקיפדיה, וגם בציורים של המרצים שלי לכלכלה):
עקומת לאפר. את הגרף הקודם לא ראו
הדבר שמעניין בעקומה הזו, הוא נקודת השיא שלה, ומה שקורה אחריה, בצד הימני של הגרף. העקומה מתארת קשר מעניין בין שיעור המס (על ציר ה-X) לבין היקף ההכנסות ממיסים של המדינה (על ציר ה-Y). על פי התיאוריה, שהיא רק תיאוריה, החל משיעור מס מסוים, הכנסות המדינה ממיסים דווקא תקטנה. במלים אחרות, אם להציג את הדברים מהפריזמה של נתניהו: ברמות מסוימות, אם המדינה תקטין את שיעור המס, ההכנסות ממיסים דווקא תגדלנה. אבל, ויש כאן אבל, נתניהו מתבסס על הנחת עבודה שהמשק הישראלי נמצא בחלקה הימני של העקומה. הוא רק שכח להציג לציבור את הכלים שאפשרו לו להוכיח את זה.

המרצים שלי לכלכלה נהגו לומר שאפילו אם התיאוריה של לאפר נכונה, אין שום דרך לקבוע באיזו נקודה על העקומה אנחנו נמצאים. במלים אחרות, ייתכן שאנחנו נמצאים בדיוק בנקודת השיא, ואם נתניהו יקטין את שיעורי המס (או יגדיל אותם, לצורך העניין) הכנסות המדינה ממיסים דווקא תקטנה. מה יקרה אז? האם יזנח ביבי את התיאוריה שלו? האם יידע לומר כי היינו בדיוק בנקודת השיא וכעת יש לחזור אליה? אני בספק רב.

לזכות התיאוריה עצמה ייאמר שבצמוד למגמת הפחתת המיסים בשנים האחרונות, שהחלה בתקופתו של סילבן שלום כשר אוצר, אכן גדלו הכנסות המדינה ממיסים. אבל, אין כאן משום הצגת קשר סיבתי. במלים אחרות, אין הדבר אומר שמה שנתניהו אומר הוא נכון בהכרח. בשביל להוכיח את צדקתו, אם בכלל, יש למצוא את הקשר הסיבתי, אם קיים כזה, בין שני הדברים. ומלבד זה, יש לחשב במדויק אילו משתנים תרמו, ובאיזו מידה, לגידול הכנסות המדינה ממיסים. יתרה מכך, אם להאמין לפלוג, שני שלישים מהצמיחה הגדולה שאחרי שנות המיתון מקורם במשתנים חיצוניים – קרי, שיפור במצב הכלכלה העולמית – ורק שליש מקורו בהפחתת המיסים וברפורמות המבניות בשוק. אז היי, בואו נרגיע.

3.
לקריאה נוספת (טקסטים ישנים):
יוסי לוי בפוסט מאלף על מניפולציות על עקומת לאפר
מומי דהן במאמר דעה בהארץ, על הדמגוגיה של משרד האוצר והשימוש שלו בעקומת לאפר