חרדים לעבודה

פוסטאורח של אדר:

***

נו, שוב עולות לכותרות אותן עובדות ידועות ומדכאות על האוכלוסייה החרדית בישראל. בתמצית, אם שום דבר לא ישתנה כאן בעשרים שנה הקרובות, אנחנו בצרות גדולות. עם שיעורי ילודה בשמיים, שיעורי תעסוקה ברצפה, בלי שירות בצבא ובלי רכישת חינוך בסיסי במקצועות הליבה, החרדים מהווים היום איום משמעותי על עתידה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.

בניגוד לאוכלוסייה הערבית, שדווקא מראה התקדמות בחלק מהמדדים (עליה בשיעורי תעסוקה, השכלה גבוהה), נראה שהאוכלוסייה החרדית בישראל רק הולכת אחורה בעשורים אחרונים: צניחה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים ושיעורי עוני גבוהים.

שלשום היה לי העונג לשמוע בגל"צ את טיעוניו הקולחים, המנומסים וההגיוניים של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת (טוק אבאוט לתת לחתול וכו') ח"כ משה גפני מיהדות התורה. זה התחיל בהצהרה בסגנון שאולי מארץ נהדרת על כמה שהוא מכבד ומעריך את חברו הטוב רון חולדאי, אבל שהוא קשקשן מטומטם שלא מבין שום דבר ושיסתום את הפה שלו!!!

אחרי הפתיח הנעים המשיך ח"כ גפני בפרישת מספר טיעונים שאמורים להוכיח שכל המהומה סביב החרדים היא קשקוש גמור. ברשותכם אני רוצה להתמקד באחד הטיעונים שצרם לי באופן יוצא דופן. ח"כ גפני טוען שזה לא שהחילונים הם אלה שמממנים את החרדים באמצעות כספי המיסים. ההפך הוא הנכון – החרדים צורכים מוצרים, ודרך המיסים העקיפים שהם משלמים עליהם (מע"מ), הם הם שמממנים את החילונים!

אהההה, למה לא אמרת קודם?! אני מושכת את כל טיעוני הקודמים וחוזרת בתשובה במיידי.

רגע, אבל בעצם:

1. גם החילונים משלמים מע"מ, לא? ובעצם, בגלל שהחילונים בד"כ משתכרים יותר מאשר החרדים, הם נוטים לצרוך יותר באופן אבסולוטי, ואפילו מוצרים יקרים יותר, וזה אומר שהם משלמים יותר מע"מ מהחרדים.

2. ובכלל, הכסף שהחרדים מוציאים על מוצרים, הוא לא מגיע לפחות בחלקו מהמדינה? בצורת קצבאות ילדים והשלמת הכנסה? אז בעצם כשחושבים על זה, המע"מ הזה לא שווה יותר מדי אם הוא ממילא מגיע מהכיס של מי שכן עובד, לא?

3. וגם אם חלק הכסף שמשמש לצריכה לא מגיע מקצבאות אלא מעבודה ממש, כמה מהחרדים עובדים בשחור, מר גפני? הרבה, נכון? עובדים בשחור ולא משלמים מס הכנסה או ביטוח לאומי, ועוד מקבלים קצבה.

אז לא תודה, ח"כ גפני. אני אוותר על כספי המע"מ היקרים שאתם משלמים, ואקח בתמורה את כל שאר זכויות היתר שלכם. ושנינו נראה מה יוצא במאזן הסופי.

עוד מילה אחת על ענייני צבא: חלק מהסיבה שגברים חרדים לא יוצאים לעבוד (או שעובדים בשחור), היא שהם לא זכאים לפטור מהצבא אם הם עובדים בגיל הצבא. אולי הגיע הזמן להכרעה קשה בעניין הזה: ככל שהשנים עוברות נראה שהסיכוי שחרדים יתגייסו רק הולך ופוחת, וחוץ מזה, הצבא גם צריך פחות חיילים. ביטול של התנאי ומתן פטור גורף לחרדים הוא אופציה אחת להוצאה של חרדים למעגל העבודה הפורמלי. פתרון אחר הוא פשוט ביטול הפטור לחלוטין וחובת גיוס או שירות לאומי. כל פשרה בעניין הזה תוביל להמשך של הקטסטרופה הנוכחית.

יש מי שאומר שהמדינה לא תוכל להמשיך להתקיים עם שיעור משמעותי של אוכלוסייה שאינה עובדת ו/או לא משלמת מיסים, כי לא יהיה מי שיתמוך בה. מה שצריך להבין זה, שעוד לפני שלא ישאר מי שיתמוך בחרדים, המדינה תבטל לחלוטין את כל מוסדות הביטוח הלאומי, הרווחה והשלמת ההכנסה למיניהם ותשאיר כל אחד לעשות לביתו. המשמעות של זה היא שמי שבאמת זקוק לסיוע: בעלי מוגבלויות, קשישים, מובטלים אמיתיים, ילדים במצוקה – פשוט לא יזכו לשירותי רווחה ציבוריים. תהיה פה נסיגה למנטליות של צדקה ושל עמותות והיעלמות של הסולידריות הלאומית. לחרדים זה אולי נראה כמו חלום ורוד. לי בטח שלא.

שקלא וטריא

1.
היום, בשבת בבוקר, הלכנו ל"זוני" להתפנק בארוחת בוקר צרפתית. בדרך, בזמן שפוזי דהרה בין חפירות הרכבת הקלה, חשבתי לעצמי שמזה חודשיים ומשהו שאיני רואה יותר את ירושלים. בגלל שאנחנו גרים בגבעה הצרפתית, יש לי חיבור תעבורתי נוח מאד בדרכי לתל אביב, באמצעות כביש 9. יוצא אפוא, שהרסיסים הירושלמים היחידים שאני עוד סופג איכשהו, הם מהסופר השכונתי ביום שישי, וכשאני נוסע לוטרינר שלנו בגבעת שאול. בעסה. בזוני, כרגיל, היה טעים מאד.

2.
בבקרים, לרוב, לוקח לי בין שעה וחצי לשעתיים להגיע לעבודה. לעיתים יותר, לעיתים נדירות פחות. בהתחלה הייתי שומע את כל תוכניות הבוקר בגלי צה"ל. החל מ"בוקר טוב ישראל", דרך "נכון להבוקר" וכלה בחלק מן השעה הראשונה של "מה בוער". אלא שבזמן האחרון בכל פעם שאני שומע את ניב רסקין מתחיל לדבר, אני מתמלא בחילה. אין לי משהו אישי נגד רסקין. מעולם לא פגשתי אותו, והוא דווקא נשמע בחור על הכיפאק. לא יודע למה זה. אולי יש לזה קשר לעובדה שבדרך כלל התוכנית שלו מלווה אותי לאורך כל הפקק שמתחיל לפני מחלף שפירים (ביום טוב. כבר קרה שהוא התחיל בבן שמן!) ומסתיים בקיבוץ גלויות (או במחלף השלום, או בארלוזורוב, או בגני התערוכה. תלוי במצברוח).
בכל אופן, החלטתי שאין לי כוח יותר לשמוע רדיו בבוקר. והואיל והאיביזה החבוטה שלי מצוידת בצ'יינג'ר עם מחסנית של 10 דיסקים, החלטתי לנצל את העניין סוף סוף. באחד הבקרים העמסתי על עצמי 10 תקליטורים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, הלכתי לרכב, וסידרתי בסדר אקראי. נכנסתי פנימה, הפעלתי את הרדיו, ולחרדתי גיליתי שפוזי שיחקה לי עם התחנות. במקום התחנה שקולטת את הצ'יינג'ר (מדובר בטכנולוגיה עתיקה בטירוף), היא שמה לי 88 אףאם. ואני, חרף אשכנזיותי האליטיסטית, לא סובל לשמוע 88 אףאם.
בקיצור, נתקעתי בלי דיסקים, ועם קיבולת גל"צ מלאה. מה עושים? ובכן, מזה שלושה ימים או משהו, שאני נוסע בבוקר ובערב ואת הרכב ממלאת רק דממה.

3.
הבעיה היא, שאז אני מתחיל לחשוב. ובדרך כלל, כך התברר בדרך, אני חושב על העבודה. על אייטם כזה או אחר שצריך לפתח, על כתב או שניים שצריך לבדוק איתם מה קורה, על איזה מסר שקיבלתי מאיזה מישהו שצריך להעביר הלאה, על מי עושה את השבת הבאה, ובאיזה סיפור נתמקד מחר, ומי אמר לי שהוא בחופש ביום שלישי, ועל זה שלא אכלתי כלום מאתמול, ועל הפרויקט שמתוכנן לנו לאמצע השבוע הבא, ועל האי-מייל ההוא שהבטחתי לטפל בו אבל לא הספקתי, ועל זו שצריך להתקשר אליה בשביל לנסות לדחוף אייטמים שלנו לרדיו או לטלוויזיה. בקיצור, מהומה.

4.
אני לא מתלונן. סתם מתאר. וחוצמזה, אני תוהה אם אני לוקח את העבודה שלי יותר מדי ברצינות. חלק מכם, שעובדים איתי, יחשבו בוודאי שכתבתי את השורה הזו בכוונה, כי יודע חלק מהאנשים שקוראים כאן הם אלה שמשלמים לי את המשכורת בסוף החודש. נו, שיהיה. ועדיין, אני תוהה אם אני לוקח את העבודה שלי יותר מדי ברצינות. פוזי, אני מניח, תגיד שכן.

5.
וביום ראשון, למי שלא ידע, גרגרים וזרעונים. באמת.

קבס – לייב בלוגינג?

לפני הכל, למען הסר ספק ולמען לא יצוטט שלא כהלכה במקומות אחרים: כל מה שנכתב כאן נכתב על דעתי ולא על דעת העיתון שאני עובד בו. תודה

כתב הכלכלה של גל"צ, מתן חודורוב, פרסם הבוקר ב"מה בוער" ידיעה בלעדית לפיה בהנהלת האוצר מותחים ביקורת חריפה על התנהלותו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. בידיעה של חודורוב צוטטו בכירי האוצר – אבל לא בשמם, כמובן – כאומרים דברים איומים ונוראיים על פישר. כל כך איומים, שלא אחזור עליהם כאן.

בעוד שיש לי המון מה לומר על הסיפור הזה, אומר רק דבר אחד, כי אני מנוע מלומר את הדברים האחרים: אותו בכיר באוצר שהדליף את הידיעה הזו (ויש בדיוק שני מועמדים לכך), נהג בתבונה, מבחינתו, כשהדליף את זה דווקא לגל"צ. אותו בכיר ידע שלו היה מדליף את זה לאחד העיתונים הכלכליים, הרי ששני העיתונים הכלכליים האחרים לא היו מתעסקים באייטם הזה, כי לא עושים פולו אפ על מתחרים. ברגע שהידיעה הודלפה לגל"צ, אין מניעה שכל העיתונות הכלכלית תתעסק בזה, לרבות העיתון שאני עובד בו, למורת רוחי.

אגב, עובדה זו לבדה מעידה על כוונת המדליף – לעורר מהומה סביב הסיפור הזה, לא משנה מה עלול להיות המחיר. גועל נפש.

ויש הערה: בימים כתיקונם, שר האוצר היה צריך לזמן אליו את אותו בכיר, או בכירים, ולנזוף בהם באופן פומבי (באופן דומה לנזיפה של אולמרט באלוף במיל' עמוס גלעד בשבוע שעבר), ואולי אף להעיף אותם לכל הרוחות. יעקב נאמן אמר דברים דומים ברדיו הבוקר. אלא שהימים אינם כתיקונם, וממילא ההתנהלות הפנימית באוצר היא שונה בתכלית מאשר במשרדי ממשלה אחרים.

ויש עדכון מעניין: זמן לא רב אחרי הפרסום בגל"צ, הזדרזו במשרד האוצר להוציא תגובה בזו הלשון:

ממשרד האוצר נמסר כי שיתוף הפעולה בין בנק ישראל למשרד האוצר הינם פורים ומפרים באופן שוטף, ובטיפול במשבר הכלכלי בפרט. הניסיונות לתקוע טריז בין הגופים אינם אחראיים ונדונו לכישלון.

(ההדגשה היא שלי)

הקוראים חדי העין יבחינו מה יש בתגובה הזו, ומה אין בה, ומה נאמר בה במרומז. בעיניי זה מדהים, לא פחות.

ויש גם טוקבקים, כי הסיפור הזה עוד ימשיך להתגלגל: הטוקבקים לסיפור הזה, באתרים של גלובס והמארקר, מעניינים לא פחות מן הסיפור עצמו. חלק גדול מן הטוקבקים, בשני האתרים, יוצאים נגד פקידי האוצר ומשבחים את פישר. מלבד כל אלה, נשא חן בעיניי במיוחד טובקבק מספר 38 במארקר (של כותב בשם רן, תחת הכותרת "אחריות עיתונאית"):

אחת ולתמיד, מי הם בכירים באוצר???
לא יכול להיות שיבואו עיתונאים וישפכו שמן לתוך מדורה על ידי שימוש במונח בכירים
או שיגירו שמות כדי ששר האוצר והנגיד יוכלו להתמודד איתם או שלא יכתבו בכירים
העיתונאים חיבים לקחת אחריות על ערעור המוסדות החושובים ביותר לניהול המדינה
אין כאן אמירה כנגד תפקיד העיתונאים בחשיפת האמת, אך כאן אין אמת יש רכילות !!!

והנה עוד תגובה: בינתיים, מנכ"ל משרד האוצר, ירום אריאב, עלה לשידור אצל רזי ברקאי והגיב על הדברים. הוא אמנם לא הכחיש, אבל שהוא לא שמע את הדברים בפורום שהיה תחת ניהולו (קרי, לא מדובר בישיבה של הנהלת המשרד) וכי הוא מגנה אותם. הוא אמר בפירוש שמדובר בשטות, בקשקוש, ואמר שמדובר באמירה לא ראויה, ושמי שאמר אותם אינו ראוי בעצמו. אלה דברים מאד קשים כשהם נאמרים בשידור חי מפי מנכ"ל משרד האוצר, שנשלח מטעם המשרד בשביל להגיד את דברו. שוב, כמו בתגובה הרשמית, גם כאן ישנם הרבה דברים שלא נאמרים במפורש, אבל בהחלט נשמעים במרומז.

וזה כבר SMS שקיבלתי ממישהו שאני מעריך את דעתו, לאחר שביקשתי את דעתו:

מלחמות יהודית מזיקות ביותר – הדבר האחרון שהמשק זקוק לו. כשיהיה שר אוצר סמכותי, זה יגמר

שיטיתי בה

1.
היום בבוקר, מוקדם מוקדם בבוקר, שמעתי אצל ליעד מודריק בגל"צ רעיון מעניין שהציע מאזין, פרופ' צחי כלשהו מהטכניון. אם הבנתי נכון, הוא הציע כי בבחירות הארציות יוכל כל אזרח לחלק את ההצבעה שלו באופן אחוזי בין מפלגות שונות. להצעה הזו יש הלשכות מרחיקות לכת על הרכבה של הכנסת, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לנתח אותן. אבל על פניו, לו הייתה ניתנת לי האפשרות לפצל את קולי בין כמה מפלגות שונות – למשל לתת 70% מכוח הקול שלי לליכוד ו-30% מכוח הקול שלי למרצ – יש סיכוי שהייתי מצביע בבחירות (בכפוף לכמה שינויים נוספים שיש לבצע במערכת השלטונית). זה אולי נשמע מופרך במבט ראשון, אבל לדעתי צריך לפחות לתת על זה את הדעת.

2.
ללא תלות במספר המנדטים שתקבל מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן בבחירות הקרובות, אני לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדמו ברצינות ובאופן אופרטיבי צעדים ברוח הסיסמא "בלי נאמנות אין אזרחות". ובכל זאת, לצורך הפרוטוקול בלבד, ברצוני להצהיר:
אם בעתיד הנראה לעין מחוקק כלשהו יחייב אותי בחוק להביע את נאמנותי למדינה – מלבד בתשלום מיסים או בשירות צבאי שכבר היום נחשבים (באופן עממי ולא פורמלי, וטוב שכך) למעין הצבעת נאמנות למדינה – ולו באופן סמלי כמו חיוך כשאני רואה את דגל ישראל, אזי אין לי ספק שבאותו הרגע אני אורז את כל מטלטליי ויוצא מן המדינה הזו, מתוך כוונה לחזור רק לאחר שיעבור טירוף הדעת.
תודה.