לך לעזאזל, מר איצקוביץ

0.

אחד הדברים שגורמים לי לאהוב את העבודה שלי, הוא העובדה שלמרות שאני רק ילד בן כמעט-30, יש לי יכולת (לפחות חלקית) לקום בבוקר, ובדרכי לעבודה להחליט מה יקראו למחרת עשרות אלפי זוגות עיניים ויותר, רק בגלל שמשהו ממש ממש עצבן אותי באותו בוקר.

זה לא קורה המון – שחדשות נולדות מתוך הבטן – אבל זה קורה. וכשזה קורה, כשחדשות נולדות מהבטן, זה בדרך כלל מרגיש טוב יותר מסתם חדשות.

1.

זה מה שהיה אתמול. קמתי בבוקר, קראתי ידיעה בדה-מארקר על עמותת מגדל אור, שבית המשפט המחוזי בחיפה החליט למנות לה מפרק זמני בגלל גירעון מצטבר של 9 מיליון שקל. מדובר בעמותה שמזה עשרות שנים מעניקה במסירות שירותי שיקום לעיוורים על מנת שיוכלו להשתלב באופן נורמלי, או כמעט נורמלי, בחברה הכללית. על שירותיה נסמכים 3,500 עיוורים. לפני שהחליט בית המשפט לפרק את העמותה, הוא ביקש לראות האם משרד הרווחה מוכן לכסות את הגירעון. משרד הרווחה סירב.

אני ממליץ בחום לקרוא עוד קצת בעניין בעבודה שחורה.

משפט אחד קומם אותי במיוחד בידיעה שהתפרסמה בעיתון. מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ, אמר כי משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את גירעונה של העמותה שהגיע למצבה העגום בגלל ניהול קלוקל מצד ההנהלה.

2.

המשפט הזה הרתיח לי את הדם.

2.5.

התגובה הייתה שני עמודים בעיתון שמתפרסם הבוקר. והיה גם טור.

3.

באמת מר איצקוביץ? משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את כיסוי הגירעון של העמותה שהגיעה למצבה רק בגלל ניהול כושל? ברצינות? חבל שמשלם המסים צריך לממן את המשכורת שלך, מר איצקוביץ.

תהיתי היכן היית כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו, מבלי שמישהו שאל אותו, את גירעונות העתק של קופות החולים, או את הסדר פריסת החובות של הקיבוצים, או את כספי מימון המפלגות ומימון הבחירות (שאינם צמודים למדד או נושאי ריבית) או את הגירעונות של הרשויות המקומיות השונות, שהמדינה מעבירה להן מענקי איזון בגובה של מיליארדים מדי שנה, רק בגלל שלא ניתן לפרק אותן כמו שניתן לפרק את עמותת מגדל אור.

תהיתי היכן היית, מר איצקוביץ, כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו את בניית ההתנחלויות, את השמירה על ההתנחלויות, את מיגון ההתנחלויות, את הכבישים העוקפים המובילים להתנחלויות, את פינוי ההתנחלויות, את הפינוי מחדש של ההתנחלויות. היכן היית מר איצקוביץ? נמנמת? לא ידעת? לא שמעת? לא שמת לב שאפאחד מעולם לא שאל את משלם המסים מה בדיוק הוא היה רוצה שיעשו עם הכסף שלו?

4.

לעזאזל איתך מר איצקוביץ. 9 מיליון שקל זה לא כסף. אם מישהו היה מועל בסכום הזה במשרד הרווחה, אף אחד לא היה שם לב בכלל. זה בקושי עיטוש. תקציב המשרד שלך לשנת 2010 הסתכם ביותר מ-4 מיליארד שקל. התקציב השנתי לאבטחת שר הרווחה בוז'י הרצוג הוא 3 מיליון שקל (והתקציב השנתי של אבטחת כל שרי הממשלה הוא יותר מ-85 מיליון שקל). מה זה בשבילך 9 מיליון שקל? מה הם בשבילך 3,500 עיוורים?

5.

ולמרות האטימות הגועלית של מר איצקוביץ במקרה זה, השאלה האמיתית שעומדת כאן על הפרק היא לא עתידה של עמותת מגדל אור, אלא עתיד השירות הניתן היום לעיוורים באמצעות העמותה, והאחריות של הממשלה לתושביה ולשירות שהיא אמורה להעניק להם.

אם המדינה החליטה שחלק מהשירותים שניתנים לתושביה, ובעיקר לקבוצות החלשות והפגיעות באוכלוסייה, ניתנים באמצעות המגזר השלישי, שנסמך ברובו על מימון ממשלתי, תתכבד נא המדינה ותיקח על כך אחריות. המדינה צריכה לדאוג לפקח ברצינות על העמותות שהיא תומכת בהן, לוודא כי פעילותן תקינה ועומדת באמות מידה מסוימת – ברמת השירות, ברמת הניהול ובפרמטרים נוספים. המדינה צריכה לוודא כי העובדים ומקבלי השירותים לא יהיו אלה שיסבלו במקרה של הנהלה שסרחה באחת העמותות, כפי שאולי קרה במגדל אור. כשם שהמדינה יודעת לפזר מועצה מקומית משום שלא הצליחה לאשר תקציב, למשל, ולמנות תחתיה ועדה קרואה (כפי שקרה למשל בירוחם עם עמרם מצנע), כך היא יכולה לעשות במקרה של עמותות בהן היא תומכת.

6.

כל עוד אנו חיים במסגרת של מדינה, הרי שהמדינה אחראית לתושביה, בין אם תרצה ובין אם לא. אין לה כל צידוק אחר. אז כן, מר איצקוביץ, יכול להיות שאתה עושה דברים מדהימים ונפלאים לאורך כל השנה, אבל כאן נפלת. תתפלא, מר איצקוביץ, אבל משלם המסים צריך לכסות את גירעונה של עמותת מגדל אור. היה עדיף אם הסכום הזה היה מגיע מכיסך האישי, מר איצקוביץ, משום שאתה זה שמעלת בתפקידך לאורך השנים כשלא וידאת שהעמותה הזו מתנהלת באופן תקין. אבל כעת, משהגיעו הדברים לאן שהגיעו, לא העיוורים צריכים לשלם את המחיר. כל עוד אנחנו חברה סולידרית, שאינה מתעלמת מאנשים שהגורל היכה בהם – אנשים שכל חטאם הוא שהם דווקא מנסים להשתלב בחברה היצרנית הנורמטיבית – כל עוד זהו המצב, הרי שהציבור צריך לשלם את המחיר הזה. למעשה, אני אשמח שלראשונה ייעשה שימוש נאה בסכומים שאני מפריש מדי חודש למס הכנסה.

קמיצה

1.

יום שישי, ופוזי הלכה לנוח. בדירה חום בינוני עד כבד, ואפילו ביובש הירושלמי שלנו אני מצליח להזיע. החתולים מעולפים בחצר או על השולחן, תלוי באיזה רגע בודקים. אני מדפדף בין דפי האינטרנט, ומדי פעם מציץ בשעון ומנסה לחשב כמה מעט זמן נותר לי לעשות את כל מה שאני חייב לעשות.

2.

הקורא חד העין וודאי הרגיש שכבר מזמן לא כתבתי כאן. ובכן, הימים התארכו עד בלי הכר, והשעות בהן אני נמצא בבית אך לא ישן הצטמצמו לכדי שעתיים, פלוס מינוס. המינוי החדש אמנם כבר נכנס לתוקף באופן פורמלי, אולם המעבר עדיין בעיצומו. התוצאה היא שאני מותש בסוף כל יום מחדש, ובסוף שבוע הקצר שעומד לרשותי אין לי כוח או עניין לכתוב ולו מילה. עם זאת, אני מנסה להתחייב לעצמי שאכתוב לפחות פוסט אחד בשבוע, ככל הנראה בסוף השבוע. אז הנה, ניסיון ראשון (ואחרי קריאה מחודשת של כל מה שנכתב כאן – לא מוצלח במיוחד. עמכם הסליחה).

3.

סיפור המדבקה שהתחולל כאן השבוע נפל על כלי התקשורת כפרי בשל. העונה עונת המלפפונים היא, וקשה למצוא במקומותינו סיפור כה מורכב, כה דמיוני, שמערב דמויות כה צבעוניות, ומתפתח לכיוונים כה בלתי צפויים כמו סיפור המדבקה שליווה אותנו השבוע.

לא אחזור כאן על הדיון בסיפור עצמו (הלינקים שאפשר לתת הם רבים מדי בשביל שאשים אותם כאן), או על הדיון בסיפור מהצד התקשורתי (כנ"ל). אתם מוזמנים לקרוא הכל אצל יובל דרור, עידו קינן וכמובן בעין השביעית. מה שכן, אכתוב קצת על איך זה נראה מהצד שלי, בתור מי שישב במערכת וראה את הדיווחים מגיעים, את הכתבים נשלחים וחוזרים עם פרטים חדשים, ואת הדיון הפנימי באיך תוקפים את הסיפור הזה.

4.

הסיפור נפל עלינו לראשונה ביום ראשון בשעות אחר הצהריים, זמן לא רב לפני סגירת העיתון. הוא באופן חשוד ביותר באתר של דה-מארקר, ללא כותרת "בלעדי" או "פרסום ראשון" ומשום מה העלה אותו כתב התקשורת של העיתון, אמיתי זיו, ולא אחד מכתבי הטכנולוגיה או כתבת הרפואה שלהם. בכל אופן, ברגע שראינו את זה, כתבי הטכנולוגיה שלנו התחילו להתעסק בזה. זמן קצר לאחר מכן, היה ברור לנו שזו תהיה הכותרת הראשית של העיתון.

כבר בשלבים הראשונים של העבודה העלו הכתבים שלנו לא מעט סימני שאלה לגבי העניין. הם ראו שהחברה שנמכרה כביכול נרשמה ברשם החברות רק לפני שבועיים, כשהם הלכו פיזית למשרדי החברה הם מצאו שם שיממון. במקביל ראינו שהחברה הרוכשת, כביכול, לא דיווחה דבר לבורסה – לא בבריטניה וגם לא במזרח הרחוק. בקיצור, משהו כאן נראה חשוד עד מאד. זו הסיבה שהחלטנו להיות זהירים יחסית, ולתת את הדברים בשם אומרים, כלומר לצטט את המוכרים, ולא לקבוע בעצמנו כי נעשה אקזיט. זה כמובן לא משנה הרבה למרבית הקוראים, שמתקשים לשים להבדל לניואנסים העיתונאיים האלה.

לאחר מכן, ביום שני בבוקר, התחילו להתקבל במערכת הטלפונים שמשהו כאן לא בסדר. כתבי הטכנולוגיה התחילו להתרוצץ כמו אחוזי דיבוק, ומהר מאד התברר שממציא המדבקה הוא בכלל נוכל סדרתי עם תעודות. הסיפור התחיל להיות מעניין בהרבה, ונפתח מרוץ מטורף שתכליתו כפולה: לנסות להשיג עוד ועוד מידע, רצוי בלעדי, בשביל העיתון, ובמקביל לעדכן ללא הרף את אתר האינטרנט של העיתון גם בשביל להקדים את המתחרים וגם בשביל להשביע את רעב הקוראים.

בשלב כלשהו, יצא שהתלוויתי לבוס שלי למלון שרתון סיטי טאואר במתחם הבורסה, בשביל לצפות בהדגמה של המדבקה. שם נפגשנו עם גבי פיקר, עמוס בוחניק ואריק קליין בעצמם. היו שם גם צוות צילום של ערוץ 2 וכתב הערוץ, כרמל לוצאטי, שזכו בבלעדיות על פני מתחריהם בטלוויזיה.

מה שהלך שם היה מטורלל לחלוטין. קליין ביצע הדגמה של המדבקה, אני ישבתי בחדר הסמוך וכתבתי כל מילה, והתאפקתי שלא למות מצחוק, כי כל מילה שנייה שיצאה לו מהפה נשמעה כמו "שקר כלשהו". לידי ישבו פיקר ובוחניק, שכל הזמן עשו לי פרצופים בניסיון להוכיח אותי על הספקנות שבאתי איתה. בדיעבד, הייתי צריך להיות הרבה יותר תקיף איתם.

אני חייב להודות שמקרוב, לקליין הזה באמת יש המון קסם אישי. הוא נורא משכנע, ונורא בטוח בעצמו, וקשה שלא ללקות בתסמונות שטוקהולם כשאתה לידו. מרחוק, ובדיעבד, זה אחד הבלופים הכי משונים שנתקלתי בהם באופן אישי. ובעבורי, בכל פעם שהעבודה הזו מביאה אותי לסיטואציות דמיוניות, אני ממש מרוצה. זו בהחלט הייתה אחת מהסיטואציות הללו.

5.

סיפור המדבקה הזה נתן לי את ההזדמנות לראות את הדברים בפעם הראשונה מהצד השני, כלומר מן הצד המערכתי. לראות כיצד עיתון מחליט להרים סיפור, מחליט להקדיש לו משאבים רבים ככל האפשר, מעבד כל היום את המידע שזורם אליו, ומייצר ממנו מוצר עיתונאי טוב ככל האפשר. אני מוכרח לומר שזה מאד מהנה. הטירוף הזה, הלחץ הזה, האינספור טלפונים, הניסיון המטורף להשיג תמונות ולעשות את הטוב ביותר בפרק זמן קצר מאד, הוא מדהים. יש לו גם עלויות לא מעטות, אבל עליהן בפוסט אחר.

6.

בשורה התחתונה, אני שמח על השינוי. הצורך היומיומי לדעת מוקדם בבוקר מה הסיפור המרכזי של העיתון למחרת יכול להוציא אדם שפוי מדעתו, בתנאי שלוקחים את המשימה הזו ברצינות. עם זאת, הרעב הזה ליצור מוצר מנצח, במסגרת מגבלות שלעיתים יכולות לגרום לך למרוט את השערות, מאתגר מאד וסוחף מאד. אני תוהה תוך איזה פרק זמן אני אתחרפן מזה לחלוטין.

35 דקות

1.
אתמול, בשעה 15:39, נחת בתיבת המייל שלי הנוסח הסופי של טיוטת חוק ההסדרים, כפי שיוגש לממשלה בשבוע הבא להצבעה. מה שיאושר מתוך הטיוטא הזו (הקרויה "הצעות מחליטים") וידרוש עיגון בחקיקה או תיקוני חקיקה קיימת, ייכנס למה שבסופו של דבר יהיה הצעת חוק ההסדרים לשנים 2009-2010 (שיתווסף להצעת חוק ההסדרים לשנת 2009 שכבר אושרה בממשלה הקודמת בחודש אוגוסט 2008).

מיד לאחר שקיבלתי את הקובץ התקשרתי לעורך שלי לבשר לו שגם הפעם הצלחנו להשיג את זה ראשונים. הפעם, מה לעשות, הוא היה פחות נלהב מאשר בפעם הקודמת, בעיקר משום שבעיקרון מדובר באותו המסמך שכבר חשפנו, רק בשינויים מסוימים. עם זאת, החלטנו להקדיש לסיפור מספיק מקום ולבחון היטב מה ההבדלים בין שני הנוסחים. הנוסח הראשון, זה שחשפנו בשבוע שעבר, היה הנוסח לפני תיקוני היועץ המשפטי לממשלה. זה שקיבלתי אתמול, אחרי התיקונים. לכן מעניין היה לבדוק מה מזוז פסל, ומה משרד האוצר הוסיף.

2.
ובעוד אני עובד על הסיפור, הורה השעון כי השעה 16:14, ולפתע נחת אצלי במייל עותק נוסף של אותו הדבר. אלא שהפעם השולח היה משרד האוצר, בהודעה רשמית לעיתונות. הדבר הראשון שנפלט לי מהפה היה "ססאמק, חבורה של זונות". או משהו כזה. חבל שאני לא נוהג לקלל ברוסית. בכל אופן, התקשרתי שוב לעורך. בישרתי לו ש-35 דקות התהילה שלנו חלפו, ושאפשר להוריד את החותמת "בלעדי" מעל הסיפור. עם זאת, הוחלט להקדיש לסיפור עמוד שלם, והמשכנו – יחד עם כמה כתבים נוספים – לערוך בדיקה מקיפה של ההבדלים.

3.
הבדיקה העלתה כמה דברים מעניינים. למשל, שהפרק שדן בהעלאת קצבאות הילדים הוצא לחלוטין מהנוסח הסופי שיוגש לממשלה. הסיבה נעוצה בכך שבניגוד להסכם הקואליציוני שנחתם עם ש"ס, באוצר ביקשו להתנות את העלאת קצבאות הילדים בציות לכל מיני כללים רפואיים שנוגעים לחיסונים ולטיפות חלב. במלים אחרות, הורים שלא יעמדו בכללים האלה (ככל הנראה, אוכלוסיות ערביות וחלק מן האוכלוסיות החרדיות), פשוט לא יקבלו קצבאות מוגדלות. ככל הידוע לנו, מזוז לא אהב את התנאי הזה, מסיבות של שוויון ואפלייה. התוצאה היא שכל קצבאות הילדים בחוץ ומשרד האוצר צריך להתחיל לשבור עכשיו את הראש בשביל להבין מה עושים עכשיו מול ש"ס.

3.1
סעיף מעניין אחר שדווקא התווסף לנוסח הסופי קשור לסמכויות הוועדה לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות. באוצר רוצים להרחיב את סמכויותיה של הוועדה, ובנוסח הסופי מפורטים בדיוק התחומים בהם תוכל הוועדה להחליט על אישור תוכניות שונות. בין הסעיפים בולט סעיף אחד – תשתיות טעינת רכב חשמלי – שבעצם נוגע לחברה אחת ולאדם אחד. החברה היא חברת "בטר פלייס", והאיש הוא שי אגסי (למרות שראוי להזכיר את שותפיו בחברה, האחים עופר). בטר פלייס מתכננת להקים בישראל בשנים הקרובות תשתית ארצית של מתקני טעינה לכלי הרכב החשמליים שהיא רוצה להביא לפה. היא כבר מזמן הייתה צריכה למצוא פתרון חוקי לעניין הזה, כי אחרת הייתה צריכה לרדוף אחרי כל רשות מקומית בנפרד בשביל לקבל אישורים. עכשיו, באוצר פשוט עושים עבורם את העבודה ותופרים להם סעיף מיוחד. ושאף אחד לא יגיד לי שאני ציני וכל זה – ככה זה, וכל מי שמסרב להכיר בכך, סומא.

4.
הבוקר, שמחתי לראות שהעורך שלי צדק אתמול. למרות שהחומר הופץ בידי משרד האוצר לכל העיתונאים, הרי שבדה מארקר לא הופיע הבוקר פרויקט כזה של השוואת הגרסאות. אני לא בטוח מה ההסבר לכך ולא בא לי להפריח הסברים ספקולטיביים. אני פשוט שמח שאנחנו כן עשינו את זה והם לא. אחרי ככלות הכל, ולרי היקרה צדקה, לפעמים הסיפורים הטובים ביותר נמצאים לעיתים במה שלא בלעדי, במה שגלוי לעיני כל.

מי שמעוניין לקרוא על הבדלים מעניינים אחרים שמצאנו, מוזמן לקרוא את הכתבה המלאה בעיתון או באתר: "מה נוסף ומה יצא מחוק ההסדרים?"

לקריאה נוספת: הנוסח הסופי של טיוטת חוק ההסדרים, באתר משרד האוצר
ולמעמיקים: ויקי חוק ההסדרים 2009-2010

מדעי הפטפטת

1.
מירב ארלוזורוב, אחת הכתבות והפרשניות הבכירות בדה-מארקר, ידועה ככתבת שנויה במחלוקת. למעשה, אין לי מושג מדוע היא זכתה בתואר הזה. באותה מידה, היה אפשר להגדיר אותה ככתבת בעלת אג'נדה כלכלית ימנית, שפעמים קרובות כותבת דברים המתיישבים אחד לאחד (ולא במקרה) עם עמדת אנשי משרד האוצר. מה כל כך שנוי במחלוקת בזה?

2.
הבוקר, לדעתי, הגדישה ארלוזורוב את הסאה, אולי בניסיון להצדיק ולתחזק את התואר "שנויה במחלוקת". תחת הכותרת "הפרופסורים לכלכלה לא מכירים את כלכלת ישראל" פרסמה ארלוזורוב טור נאצה, שכל כולו בוז נגד בורותם של חוקרי הכלכלה באקדמיה הישראלית, שאינם יודעים דבר וחצי דבר לגבי הנתונים הכלכליים של ישראל. לשיטתה, הדבר נובע משיטת הקידום באקדמיה הישראלית, המתמרצת את החוקרים לפרסם מאמרים באנגלית בכתבי עת זרים שאינם נוגעים לישראל. כך, היא טוענת, הם נעשים מומחים בתחומים שונים ומשונים, ומתרחקים מכור מחצבתם. לכן, ביום פקודה, אין הם מסוגלים להתייצב לימין קברניטי המשק הכלכליים ולעוץ להם עצה, כפי שעושים עמיתיהם, הפרופסורים לכלכלה בארצות נכר.

3.
היופי בטור הנאצה הזה, שכל כולו טיעון אד-הומינם, הוא שארלוזורב מבססת את הביקורת החריפה שלה על בסיס הפסקה הבאה:

כדי להשיב על שאלה זו כינסה צמרת האוצר לפני כמה שבועות פגישה עם טובי מומחי הכלכלה בישראל. נכחו בה כל הפרופסורים המובילים לכלכלה, כולם שמות מוכרים וידועים. מי שהשתתתפו בפגישה סיפרו כי היא היתה מביכה במיוחד: פרט לפרופסור אחד, איש מהפרופסורים לכלכלה כלל לא הכיר את נתוניה של כלכלת ישראל. היוצא מן הכלל היחיד היה פרופסור אבי בן בסט, לשעבר ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל ומנכ"ל משרד האוצר.

עכשיו, מתוך היכרות מסוימת עם אופן פעולתה של ארלוזורב, אני אנחש ניחוש אינטיליגנטי ואהמר כי ארלוזורוב קיבלה את "המידע" מאנשי האוצר. יש לי ניחוש בדיוק ממי, אבל לא אכתוב את שמו (רק אציין שלא מדובר בכלכלן). אני לא יכול להתחייב על הניחוש הזה, אבל יש לי הרגשה שכך הוא. על כל פנים, אין צל של סיכוי שארלוזורוב התקשרה לכל הפרופסורים בשביל לבחון את רוחב יריעת ידיעותיהם לגבי הכלכלה הישראלית.

4.
כל זה לא הפריע לה לבוז להם, לבוז לשיטה, ולסתום את הגולל על הסיכוי למעורבות האקדמיה בתהליך קבלת ההחלטות (שהוא נושא חשוב מאין כמותו, שניסיתי להעלותו בפאנל שקיימנו מזמן במערכת עם ראשי ההשכלה הגבוהה בישראל. הם טענו כולם, בלי יוצא מן הכלל, שהאקדמיה מעורבת מאד בתהליך קבלת ההחלטות, במיוחד במישור הכלכלי). כל הכבוד למרב ארלוזורוב. ואם כבר היא פתחה בטיעוני אד הומינם, אני ארשה לעצמי גם אחד משלי: את פשוט ******, במובן של בורות, כמובן. בורות במובן של את כנראה לא מכירה את הנתונים של האקדמיה הישראלית. כי כנראה שלא קראת את הספר "המשק הישראלי בין 1985-1998: ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק". זה נכון שפרופ' בן-בסט ערך אותו, שהוא היחידי שאת מכירה בידיעותיו את המשק הישראלי, אבל הספר הוא אסופת מאמרים של פרופסורים רבים וטובים אחרים, ביניהם פרופ' יוסי זעירא (יועץ לבנק ישראל), פרופ' (לעתיד?) מישל סטרבצ'ינסקי (חוקר בבנק ישראל) ואחרים. ואם כבר הם, רצוי להזכיר את פרופ' איתן ששינסקי (שהיה חלק מאלה שהרכיבו את תכנית הייצוב במשק בשנת 85 ועסק בנושאים הללו שנים רבות לאחר מכן) ואת פרופ' נתן זוסמן, שעובד עד היום כיועץ לבנק ישראל. ובל נשכח את פרופ' צבי אקשטיין (המשנה לנגיד בנק ישראל), את פרופ' ליאו ליידרמן (החוקר הכלכלי הבכיר של בנק הפועלים, כמדומני), פרופ' מנואל טרכטנברג (יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה), פרופ' אריאל רובינשטיין (חתן פרס ישראל לכלכלה לשנת 2002) ואפילו את פרופ' עומר מואב, שעמדותיו ודאי מקובלות על עמדותיה של פרופ' גב' ארלוזורוב. יתרה מכך, פרופ' מואב ופרופ' מוטי פרי, שניהם מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, אפילו מקיימים מגעים באופן קבוע עם בכירי משרד האוצר מחוץ למשרדם, ביישוב שכוח אל בשם הר אדר, ומציעים להם מפעם לפעם רעיונות שונים ומשונים, חלקם אפילו מצאו את דרכם אל תוך חוק ההסדרים.
יש עוד הרבה דוגמאות, וכמובן הרבה אנשים שהם "רק" דוקטורים לכלכלה ולא פרופסורים, אבל ציון שמם יחליש את הטיעון שלי, כי ארלוזורוב דיברה במכוון על פרופסורים בשביל לתקוף את מנגנון הקידום שלהם.

5.
וזה בעצם לב העניין, לדעתי. ארלוזורוב לא באמת מטומטמת. היא לא באמת חושבת שהפרופסורים לכלכלה בישראל אינם מכירים את נתוני הכלכלה הישראלית (למרות שכנראה שלא כולם מכירים, כשם שלא כל הרופאים יודעים לבצע ניתוח מוח רק בגלל שהם רופאים). היא רק חושבת שמנגנון הקידום שלהם עקום. אז היא בוחרת להשתמש בקשר בין האקדמיה לבין מקבלי ההחלטות כאצטלה לפרסום עמדותיה בנושא, תוך שהיא דורסת כל מה שזז, בחוסר ענייניות גמור, ובחוסר ביסוס מוחלט. כל הכבוד, הישג עיתונאי מרשים. יתרה מכך, יש מצב שהיא אפילו מקנאה בהם. והקנאה, כידוע, היא ירוקת עין היא, ולעיתים תכופות מעבירה אנשים על דעתם. הבוקר, זו היתה מירב ארלוזורוב.

* לקריאה נוספת (שהיא קריאת חובה): (ד"ר) יוסי לוי על מירב ארלוזורוב (ושווה להציץ גם בעמוד הזה, שמרכז את כל מה שכתב לוי על ארלוזורוב)
* כשירות לארלוזורוב: רשימת מאמרים (חלקית) של כל מיני כלכלנים על כלכלת ישראל באתר של בנק ישראל

יום חגם של חולי הצליאק

1.
ידיעה מוזרה ראשונה, דווקא אצלנו באתר:

בג"ץ הורה להקפיא את ההפחתה במחיר הלחם האחיד

נכנסתי לידיעה, כי אני עוקב מתוך עניין אחרי סאגת נדנדת מחירי הלחם וההתנהלות הפוליטית של משרד התמ"ת בעניין. הופתעתי לקרוא שלבג"ץ יש עמדה בעניין כלכלי, או שיכולה להיות לו עמדה שכזו. והנה, בתוך הידיעה, מצאתי הסבר תמוה לחלוטין לדברים. הנה הוא במלואו:

על פי החוק, כדי שהפחתת המחיר תיכנס לתוקף מיידי, צריכה המדינה לפרסם אותה בשני עיתונים יומיים, שאחד מהם בשפה הערבית. המדינה פנתה בשבוע שעבר ללפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית) בבקשה לפרסם את דבר ההפחתה, אלא שהסתבר שבאותו שבוע לא היו עיתונים בערבית בשל חג במגזר הערבי. לדברי צביה דורי, המפקחת על המחירים בתמ"ת, אם הפרסום היה מתבצע וההפחתה הייתה נכנסת לתוקף, ספק רב אם בג"ץ היה מבטל אותה, אלא שבעקבות צירוף המקרים של אי הפרסום והגשת העתירה במקביל, דרש בג"ץ מהמדינה להקפיא את ההפחתה עד להכרעה בעניין.

(ההדגשות הן שלי, החלמאות ויכולת התכנון המופלאה במקור)

2.
ידיעה מוזרה שניה, הפעם אצל המארקר:

מייל שקרי על פגמים במוצר במבה של אסם מפיל את המניה בבורסה


והנה קצת מן הידיעה עצמה:

מייל שקרי על פגמים במוצר במבה של חברת אסם מפיל את מניית החברה בבורסה (נכון לכתיבת פוסט זה המנייה ירדה ב-4.79%, ש.א). במייל נכתב כי אסם תוציא הודעה לעיתונות הערב ולפיה מקרי המוות של התינוקות שהתגלו השבוע קשורים למוצר במבה. משרד הבריאות מסור כי מדובר בשמועה חסרת בסיס. מאסם נמסר בתגובה: "אנו מפנים את ציבור להודעת משרד הבריאות ששה קץ לשמועות מופרכות וחסרות אחריות".

בשלב זה, לא ברור האם מדובר במייל מטעם מי מהמתחרים של אסם, שהחליט לנקוט במהלך מלוכלך, ולנסות להזיק לחברה באמצעות מכתבי שרשרת. דבר אחד בטוח: בתוך פחות מ-3 שעות המייל עבר עשרות אלפי תאי דואר אלקטרוני, ומצא את דרכו לפורומים להורים לתינוקות באינטרנט, ומשם, ל-SMS רבים שעברו בנושא החל משעות הצהריים המוקדמות.

(ההדגשות הן שלי, נקיטת העמדה והביטחון העצמי המרשים במקור)