3%

אני יודע שזה קצת לא קשור לכלום כרגע, אבל בכל זאת, הנה גרף אחד שמספר איפה את הסיפור של ישראל שהילדים שלכם יגורו בה (או אתם, תלוי בני כמה אתם)

בשבוע שעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר הציג לממשלה מצגת שלמה ועמוסת שקפים על התחזיות שלו לשנה הבאה. בכמה המשק הישראלי יצמח, כמה מסים ייכנסו לקופת המדינה, ועוד כל מיני דברים שאם אמנה אותם סביר להניח שתרדמו די מהר.

על הדרך, הוא הציג לממשלה שני שקפים שלדעתי מתמצתים יפה את ה-סיפור המרכזי של הכלכלה הישראלי. את הסיפור של קו השבר, פרשת המים הכלכלית שהמשק חצה אי שם בשנת 2010 בלי שרוב האנשים שמו לב. הנה, ראו את הגרף הראשון:


פעם והיום: קצב הצמיחה הממוצע של ישראל יורד

פעם והיום: קצב הצמיחה הממוצע של ישראל יורד

הגרף הזה מראה מאוד יפה, בעיני, איך מה שהיה (כנראה) לא יהיה עוד. קצב הצמיחה הגבוה מאוד של המשק הישראלי בתחילת דרכה של המדינה נעלם לבלי שוב (זה הגיוני). אבל מלבד זה, קצב הצמיחה הממוצע אחרי 2010 נמוך יותר מאשר קצב הצמיחה הממוצע בכל התקופות שקדמו לתקופה הנוכחית. לא סתם הכלכלן הראשי שואל במצגת שלו האם זה ״הנורמלי החדש״ (the new normal), כי הבעיה היא שכל הפרמטרים מעידים שכן – 3% בשנה (פלוס מינוס) נראה כמו קצב הצמיחה הפוטנציאלי של ישראל בעידן החדש.

למה קצב הצמיחה הפך נמוך יותר?

למה 3% בשנה נראה כמו פוטנציאל הצמיחה החדש של ישראל? את התשובות לכך אפשר למצוא, בתמצית, בשקף נוסף של הכלכלן הראשי. הנה כאן:


אכלו לי, שתו לי

בואו נתעכב על זה לרגע. למה אנחנו צומחים כל שנה פחות מאשר בתקופות קודמות של ישראל? הרי האבטלה בשפל כל הזמנים, סטארטאפים עושים פה אקזיטים על ימין ועל שמאל, חברות ענק מקימות פה מרכזי פיתוח, הקניונים מפוצצים, נתב״ג שובר שיאים, אפילו הממשלה מגדילה את ההוצאות שלה, אז למה קצב הצמיחה בכל זאת נמוך?


הסיבה העיקרית לכך היא הדמוגרפיה – אנחנו מזדקנים. יש פחות ופחות ידיים עובדות, באופן יחסי, כי דור הבייביבום פורש לפנסיה. ואם יש פחות ידיים עובדות, באופן יחסי, אין מי שייצר, ולכן התוצר צומח, אבל פחות. מלבד זה, תחת המשפט המכובס ״מיצוי השיפור בשוק העבודה״, אפשר למצוא מצב לא נעים שבו גברים חרדים ונשים ערביות כבר מצטרפים למעגל העבודה יותר מבעבר, אבל זה עדיין לא עוזר. למה? כי השכר שלהם נמוך מדי. הוסיפו לזה את העובדה שרפורמת הורדת המסים של נתניהו עשתה את שלה (מחקר עדכני של בנק ישראל הראה לא מזמן שממילא הפחתת מס הכנסה תורמת פחות לצמיחה ממה שחושבים, ומה שתורם יותר, אם כבר, זו הפחתת מס החברות), הוסיפו לכך את העובדה שקצב הגידול של המחקר ופיתוח יורד, ובעיקר את העובדה שבשנים האחרונות אנחנו מוציאים יותר על הביטחון, וקיבלתם קצב צמיחה נמוך מאשר בעבר.

אגב, לגבי הנקודה האחרונה – תקציב הביטחון תמיד נמצא בעליה, זה לא דבר חדש. מה שחדש בשנים האחרונות הוא שקצב הגידול של תקציב הביטחון גבוה מקצב הצמיחה במשק. וזה פשוט מצב לא בריא לאורך זמן. מוזר שזה לא מעניין את ראש הממשלה, שאחראי למצב הזה, כי אם כל כך חשוב לו להגדיל את נטל הביטחון, הוא מוכרח להגדיל את הצמיחה בקצב גבוה יותר, אחרת לא יהיה כסף לממן את כל הביטחון הזה (אלא על חשבון פגיעה כואבת בשירותים האזרחיים, שגם ככה נמצאים ברמה נמוכה למדי).

למה זה בכלל מעניין?

כי שיעור קצב הצמיחה השנתי מעיד לא רע על מה שקורה לרמת החיים בישראל. זה נכון שהתוצר הוא מדד מאוד לא מדויק לרמת חיים, אבל לא נפתח את הדיון הזה כאן, ברשותכם. בהנחה שזה המדד המקובל היחידי שיש, אזי לקצב הצמיחה יש משמעות גדולה מאוד.

אם הצמיחה נמוכה, רמת החיים עולה, אבל פחות ממה שעלתה קודם. ואם הצמיחה נמוכה, זה אומר שהמדינה לא יכולה להמשיך לממן שירותים ציבוריים באותה רמה, כי חלק גדול מהמסים שאנחנו משלמים הולכים לתקציב הביטחון, ופשוט אין מספיק כסף ממסים בשביל לתמוך גם בנטל ביטחוני גבוה וגם בשירותים הציבוריים האזרחיים. ואם הצמיחה נמוכה זה אומר שקרנות הפנסיה לא יוכלו לעשות מספיק כסף מהכסף שלכם, ועוד ועוד ועוד.


בשורה התחתונה, שני השקפים האלה אמורים להיות קריאה השכמה מהדהדת לראש הממשלה, לשר האוצר ולצמרת הכלכלית של ישראל. הם אמורים לתפוס את עצמם בידיים, להתעשת, ולחשוב חזק חזק מה הם יכולים לעשות בשביל להחזיר את המשק לפסים של צמיחה גבוהה יותר. בשביל לא לעשות את זה על ידי הגדלת האי שוויון כפי שקרה בעשורים האחרונים, הממשלה יכולה למשל להשקיע תקציבי עתק בתשתיות פיזיות (בעיקר במגזר הערבי, אבל לא רק), במעונות יום, בעידוד מחקר ופיתוח (לא רק ביטחוני, בבקשה), בחינוך ובהשכלה הגבוהה.
תחת זאת ראש הממשלה עומד לחלק 8 מיליארד שקל להסכמים קואליציוניים (כמעט מחצית מהסכום הזה להגדלה מיותרת, בעיני, של קצבאות הילדים) ועוד 8 מיליארד שקל לתקציב הביטחון.


שיהיה לנו בהצלחה וכל זה.

כשנשיא המדינה לא אמר אפילו פעם אחת את המילה איראן

נשיא המדינה רובי ריבלין נשא אחר הצהריים נאום בכנס הרצליה. 1,907 מלים יש בנאום הזה, ואפילו אחת מהן אינה ״איראן״. גם ״דעאש״ אין שם, גם לא ״חיזבאללה״. מה כן? החיים עצמם. התבוננות מפוכחת במציאות כמו שהיא, ובעיקר במציאות כפי שתהיה נחלתם של שני בניי. סחתיין על נשיא המדינה.

הנה הנאום המלא. ההדגשות והסימונים הצהובים הם שלי. שמתי בסוף כמה לינקים לכתבות שכתבתי בנושא, למי שרוצה לקרוא יותר.

והתמונה הזו, הגרף הזה, זה הגרף שהוצג על המסך כל זמן שהנשיא דיבר.

סדר ישראל חדש


רובי 1
רובי2
רובי3
רובי4
רובי5רובי6
רובי7
רובי8רובי9
רובי10


לקריאה נוספת

״הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע״ – ראיון עם הדמוגרף משה בן אליהו
ב-2030 מעמד הביניים יסבול עוד יותר – מה יעשו השינויים הדמוגרפיים לשוק העבודה ולמעמד הביניים
דור הבייבי-בום יוצא לפנסיה ואין מודל שיתמוך בו – איך הזדקנות האוכלוסיה צפויה להשפיע על החיים שלנו
הדמוגרפיה תרוקן את תקציב המדינה – מה השינויים הדמוגרפיים צפויים לעשות להוצאות של הממשלה

תוחלת, חיים | חלק ב׳

הראיון שערכתי עם הדמוגרף ד״ר אליהו בן משה (התפרסם ביום חמישי במוסף ״כלכליסט״) גרר כל מיני תגובות. חשבתי לרכז כאן חלק מהן, תוך ניסיון להתמודד איתן. חוצמזה, בסוף הפוסט תמצאו שני בונוסים. האחד, העבודה של בן משה (היו לא מעט אנשים שביקשו לקרוא אותה). השני, תמצית פגישה שהייתה לי עם ארי פלטיאל, האיש בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שאחראי על תחזיות התמותה בישראל (או בשמן המוכר יותר – תחזיות תוחלת החיים)

להמשך קריאה

נמס

1.
חם לי.
חם לי ומר לי.
חם לי ומר לי ואני עייף נורא.

2.
אני מת על העבודה שלי. מת עליה באמת. אבל לאחרונה היא מכניסה אותי לסחרור. אני נפגש עם עוד ועוד ועוד אנשים, ומכל עבר אני מקבל את הכאפה. מכל עבר אנשים אומרים לי: הולך להיות כאן רע. זה בלתי נמנע. הגדיל לעשות אחד מהם השבוע, אחד שיודע, שאמר בפשטות, כמעט באדישות: זה כבר קרה.

נמאס לי. אני יודע יותר מדי. אני לא מתכוון לזה בהתנשאות, אלא לתאר מצב של חריגה מהקיבולת. אני יודע יותר מדי. אני יודע יותר מדי על המתקפה שהעתיד שלנו נמצא תחתיה. על איך הולכת להיראות מערכת הבריאות בעוד עשור וחצי, על איך הולכת להיראות מערכת החינוך בעוד עשור וחצי, על איך הולכים להיראות הכבישים בעוד עשור וחצי.

אני יודע יותר מדי על המתקפה על הפנסיה שלנו. אני יודע יותר מדי על מה שהולך לקרות לכל מי שיהפוך לסיעודי. לעזאזל, אני יודע שיותר ויותר אנשים הולכים להפוך לסיעודיים. הי, אפילו אני, סביר להניח.

נמאס לי מכל זה. המוח שלי מתחיל להראות מצוקה. אני מזיע. אני מזיע פחדים וחרדות. אני הולך לשירותים ויוצאים לי שם פחדים וחרדות. אני שוכב לישון וחולם על זה. אני קם בבוקר וחושב על זה. אני רואה את הילדים שלי, ומאחוריה עומדים גדודים של פחדים וחרדות. מאחוריהם נפרשת תמונה של חיים בצפיפות, בלכלוך, בזיהום סביבתי, בעולם של משאבים נעלמים, בעולם של מצוקה כלכלית.

ואני כותב על זה. אני כותב על זה הרבה כי אני חושב שזה חשוב. אני חושב שאנשים צריכים לדעת. אולי אני סתם לא רוצה להרגיש לבד בתוך כל אובדן העשתונות הזה.

3.
ואולי זה בכלל הכל בראש שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה הכל בראש שלי. שאני סתם דפוק. רואה שחורות. לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה. אבל אז אני נפגש עם אנשים, ועוד ועוד אנשים, והם כולם אנשים שמבינים, אנשים מתוך המערכת, והם כולים אומרים לי את אותו הדבר. ומכל פגישה אני יוצא יותר ויותר מרוסק.

ואתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה? רק השבוע זה התבהר לי. הם כולם מסודרים. לכולם יש משכורות יפות, לחלק גם פנסיה תקציבית מפנקת שהמסים שלי משלמים, וישלמו. ואם לא זה, אז יש להם מלא נכסים. או עתיד מלא בנכסים. איך שלא יהיה, הם מסודרים רבתי. הם יושבים בכסאות הנוחים שלהם, במשרדים המרווחים שלהם, בבגדים המגוהצים שלהם, בנעליים המצוחצחות שלהם, בתסרוקות המוקפדות שלהם. ואני? אני מסתכל עליהם, ומקשיב, ושומע מה שהם אומרים, והכל מחלחל פנימה, ואז אני נפרד מהם, הולך, הולך בחזרה אל חיי נטולי הנכסים, אל האוטובוס או אל האוטו שכבר דפק 45 אלף קילומטר למרות שהוא רק בן שנה וחצי, והכל מפעפע שם בפנים, אל פרוזדורי הלב, ושוקע, עוטף ברקמת שומן את הלב שלי, ומחכה ליום פקודה.

הם אומרים לי, האנשים המסודרים האלה, שנצטרך לעבוד עד גיל 75. לפחות. כלומר, אתם ואני נצטרך, הם לא. אחד אמר לי שצריך להתכונן לעולם של שלוש קריירות. אחרח השווה והעלה – ארבע קריירות. ובמה עובדים כשאתה בן 75, שאלתי אותו. במקדונדלס, הוא אמר בלי למצמץ. המשכורת שלו היא שש ספרתית. כמו גם של האישה שבמשרדה ישבתי השבוע בשביל לשמוע אותה אומרת שהמדינה התפרקה מהאחריות לענייה. התפרקה מאחריות. התפרקה התפרקה, אבל המשכורת שלך היא שש ספרות בחודש, חשבתי. שש ספרות. התפרקה מאחריות. תני לי שש ספרות בחודש וגם אני אגיד לך שהמדינה התפרקה מאחריות. הי, אני אגיד לך מה שאת רוצה בשביל שש ספרות לחודש.

די. נשבר לי מזה. נשבר לי מלדעת את זה. רוצה לא לדעת את זה. רוצה להסתכל בעיניים של הבן הגדול שלי ולחשוב שאני משאיר לו עולם טוב יותר אחרי. שאני משאיר לו חיים של רווחה כלכלית, ועולם מלא בצדק, ויופי טופי, ים בריכה בנים וכיף. תעשו לי ממנטו. תעשו לי שמש נצחית בראש צלול. לא רוצה לדעת יותר את מה שאני יודע.

4.
גם ככה לאפאחד לא אכפת.

סליחה. יש הרבה אנשים שאכפת להם. חלקם אפילו צועקים ברחובות מדי פעם, אפילו לעיתים קרובות. אבל האחרים, הרוב, יושבים בבית ומודאגים. ואם לא מודאגים, אז מדחיקים. ואם לא מדחיקים, אז סתם אובדי עצות. מה עושים? איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם זה שהאוכלוסיה כאן הולכת להפוך לזקנה יותר בבת אחת, וכל התשתיות הסיעודיות במדינה בכלל לא מוכנות לקפיצה הזו, ורק מי שיש לו מלא כסף יצליח לדאוג לעצמו, או להוריו, להזדקנות מכובדת. מה עושים עם זה עכשיו? מה עושים עם המידע הזה בזמן שהילד בוכה על זה שהצעצוע שלו נשבר, ובזמן שאתה עייף עד מוות, ובזמן שהמשכורת שלך לא עולה לשום מקום, ובזמן שאתה כבר שמונה שנים לא מבין איזה קסם צריך לעשות בשביל שתוכל לקנות דירה מתישהו בחיים שלך, מבלי שאחד ההורים שלך ימות.

ויש גם כאלה שמשום מה מתעקשים כל הזמן להגיד לך שאתה טועה. לא חשוב שזה לא אתה שאומר את הדברים האלה, כי אתה מביא את הדברים בשם אומרם, אבל הם בכל זאת חשים צורך להוקיע. להעמיד על טעות. להגיד לך שהכל טוב, והכל זורם, וצריך שתהיה תחרות, וכאלה, ואתה פופוליסט, ודמגוג, ושמאלן. למרות שפעם בכלל הצבעת לאריק שרון. אריק פאקינג שרון. שמאלן עאלק.

5.
זה כבר קרה, אמר לי האיש שישבתי איתו השבוע, זה כבר קרה. העשור האחרון, זה עם הצמיחה הגבוהה, נסמך על פירמידת הגילאים, הוא אמר לי. פירמידה עם הרבה מאוד אנשים בגילאי העבודה. ועכשיו האנשים האלה מגיעים כולם לפנסיה בבת אחת, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו. זה לא תסריט פסימי, זו המציאות הבלתי נמנעת. ומה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה? עם העובדה שהנשיאה בנטל רמת החיים הקולקטיבית שלנו תיפול על כתפיים מועטות יותר? שאלתי אותו. הוא רק חייך באפאטיות האופיינית לו ואמר, זה כבר קרה, אין מה לעשות עם זה, יהיה כאן עשור ומשהו מאוד לא טובים. תתנחם בזה שבמקומות אחרים יהיה יותר גרוע, אמר לי.

אני מצטער. אני חוזר על עצמי. אני לא רוצה להלאות אתכם. יש אנשים שצועקים ריכוזיות! ועדים גדולים וחזקים! אני מעדיף להיות זה שצועק פנסיה! ודמוגרפיה! וכאלה. אבל זה לא עוזר לי הרבה.

אולי אני צריך להתחיל לכתוב על חדשות טובות. על אנשים שממציאים דברים. אנשים שמגלים דברים. אנשים שיוצרים. אנשים שיש להם אופק. אנשים טובים ונחמדים.

6.
בקרוב אנחנו עוברים מכאן. 9 שנים בירושלים מסתיימות להן, ואני אפילו לא מתרגש מזה. חם לי מדי. מר לי מדי. עייף לי מדי. אני צריך לעשות ריסטארט. סליחה שהוצאתי את זה עליכם. אפשר להתפזר.