הסניף המקומי

השכונה שבה אני גר בירושלים מזה שמונה שנים – הגבעה הצרפתית – מתחרדת. הבנתי את זה היטב בפעם הראשונה שצלצל הטלפון בבית באחד הערבים ומעברו השני של הקו נשמע קולו של גבר שסיפר לי שהוא עורך סקר בקרב המגזר החרדי. בפעם השניה, השלישית, ובפעמים שבאו עד שניתקתי את קו הטלפון, כבר אי אפשר היה לטעות – מישהו במנגנון ההתחרדות קטלג את השכונה שלי, את הבית שלי, אפילו את הדירה שלי, כאזור חרדי. את הנעשה אין להשיב.
מנגנון ההתחרדות עובד כה מהר שעד שהספקתי להבין מה קורה סביבי, המרקם של השכונה כבר השתנה. זה התחיל בדיוק בשבוע שנולד בני, בסוף פברואר 2010. כשחזרנו מבית החולים הביתה, גילינו שאת הדירה בקומה מעלינו רכשה משפחה חרדית. היום, שנתיים ושלושה חודשים לאחר מכן, כבר מתגוררות בבניין שלנו ובבניין הסמוך לפחות ארבע משפחות חרדיות.
קשה לכתוב על החיים בשכונה מתחרדת מבלי להרגיש אשם, מבלי להרגיש אנטישמי. הדימויים שעולים בראש לוקחים אותך מדי למקומות אחרים, לא נעימים כלל. כי כשאתה מנסה לזקק את הבעיה בכך שהשכונה שלך מתחרדת, את הבעיה בכך שפלטת הצבעים שמרכיבה את היום יום שלך מחליפה את גווניה לשחור ולבן, האמת העירומה שנותרת היא שאתה פשוט לא רוצה לגור עם אנשים שונים ממך.
רק במקרה מדובר בחרדים. באותה קלות, לו השכונה היתה מתמלאת לאט בעובדים זרים, בפליטים מאפריקה, בערבים מהשכונות הסמוכות, במשפרי דיור ממעלה אדומים, גם אז לא היית מרוצה כל כך. גם אז היית מרגיש שמישהו משתלט על המעוז האחרון שלך. אז אולי הבעיה היא בעצם בכך, לא בהם.
למה זה כל כך מפריע לך שבאותו הזמן שאתה משאיר בבוקר את הילד בגן ונוסע לעבודה, אבא של מאיר, שגר שתי קומות מעליך, הולך לישיבה? ומה זה מפריע לך שאשתו כבר בהריון עם הילד השלישי? ומה זה משנה שבגן השעשועים שצמוד לבית, אליו אתה לוקח את הילד להתנדנד ולשחק, פתאום מלא בגדודים של ילדים שומרי מצוות? ומה זה חשוב שבשבת כולם הולכים ברחוב בטליתות, שבראש השנה עובר אורח מציע לך לתקוע בשופר ושבפסח האוויר מלא בריח שריפת חמץ?
האם אתה פוחד שהמקום היחידי שעוד אפשר להזמין ממנו אוכל לא כשר, סניף הפיצה המסכן של דומינו'ס בכניסה לשכונה, ייסגר בקרוב? האם אתה חושש שמתישהו גם לא ירשו לך לנסוע לטייל בשבת? האם אתה חרד שהילד שלך יתחכך בילדים שלהם ויתחיל לשאול שאלות שאין לך תשובות טובות להן? שהגנים החילונים בשכונה ייסגרו ולא יהיה לאן לשלוח אותו? האם אתה פוחד שגורל השכונה שלך יהיה גורל שכונת רמת אשכול, שהיתה פעם פנינה חילונית והפכה עד מהרה לגטו חרדי?
כשישבנו במערכת לפני כמה חודשים עם סגן ראש העיר יוסי דייטש, איש יהדות התורה, וסיפרתי על הקושי לחיות כחילוני בשכונה מתחרדת, הוא לגמרי לא הבין מה הבעיה. מבחינתו, מדובר בתהליך טבעי לחלוטין. כשנגמר המקום בשכונות מסביב, עוברים לשכונה הבאה. זה רק היה עניין של זמן עד שיגיע תורה של הגבעה הצרפתית. למה אני לא יכול לקבל את זה ופשוט לחיות בהרמוניה עם השכנים החדשים?
התשובה היחידה שיש לי לשאלה הזו היא שתחושת הבטן שלי אומרת לי שלאורך זמן המצב הזה לא יהיה בר קיימא. האוכלוסיה החרדית משקפת סל ערכים שלם שאינו הסל שלי, ולהיפך. מתישהו, אני חושש שהקהילה החרדית תיאלץ אותי להצטמצם. לצמצם את חופש התנועה בשבת, לצמצם את חופש הלבוש, לצמצם את חופש הפעלת מוסיקה בשבת, או אי שמירת כשרות בפסח. זה מה שקרה ברוממה, ברמת אשכול, ובכל שכונה שהתחרדה. לכן מבחינתי, האפשרות היחידה היא לבנות אסטרטגית יציאה מכאן.
הייאוש, המרמור והרמת הידיים שאני מבטא הם לא נחלת הכלל. לעומתי, יש בשכונה גרעין של צעירים חילונים שהחליט להיאבק בהתחרדות. הם יצאו, למשל, בכוונת ראש העיר להקים בשכונה קרית חינוך חרדית, ונגד יוזמות אחרות. לטענתם, אפילו קטלוג השכונה כחרדית מחליש את כוחם של החילונים, כי מה שחשוב לאנשים היא התדמית לא פחות המציאות עצמה. ככל שנדבר יותר על התחרדות, כך זה התודעה תתעצב יותר, גם אם מעשית ניתן לשמר בשכונה ציביון חילוני.
מדי שנה, יום ירושלים הוא יום עצוב מאוד עבורי. הפוליטיקאים מדברים גבוהה גבוהה על ירושלים, ועל תקציבי העתק שמופנים לחידוש העיר ולהתפתחותה. הפער בין הדיבורים האלה לחיים היום יומיים יכול להוציא מהדעת. זה כלל לא חשוב כמה כסף העירייה שופכת על חידוש מרכז העיר, על אירועים תרבותיים ועל משיכת צעירים לירושלים, כשהשכונה שאתה מגדל בה את הילד שלך נשמטת לך מתחת לידיים.
נולדתי בירושלים. ולמרות שגדלתי כל חיי באזור המרכז, היה ברור לי שיום אחד אחזור לעיר. באופן שקשה לי מאוד להסביר, ירושלים היא בעורקיי, בדמי. משהו באבני הבניינים, בבקרים הקפואים של החורף, בערבים הקרירים של הקיץ, בקדרות העננים, בקדרות האנשים, בצפיפות שבשוק, בעוינות המבטים, ברצון הפשוט רק לעבור את היום וזהו, בפוליטיות הבלתי מתפשרת של מרקם החיים היום יומי. הילד שלי ירושלמי. הוא יהיה כזה גם אחרי שנעזוב את העיר. ירושלים תזרום גם בעורקיו. יום אחד, אולי גם הוא ירגיש שהוא חייב לחזור.
**
(גרסה ערוכה ובעיקר מקוצרת של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון)