הערת שוליים לתחקיר המקור על תקציבי משרד החינוך


השבוע שודר בתוכנית המקור תחקיר מקיף של רביב דרוקר ורזי ברקאי (תחקירנית: קרן שמש) על האופן שבו משרד החינוך מתקצב את בתי הספר השונים בישראל. וליתר דיוק, התחקיר חשף עד כמה משרד החינוך מחלק את ה-40 ומשהו מיליארד שקל שלו בין בתי הספר בצורה שלא רק לא מצמצמת פערי הזדמנויות ופערי הישגים בחינוך, אלא ייתכן שאפילו מעמיקה אותם. התחקיר המלא נמצא כאן.


ליבת התחקיר היתה חשיפת רשימה רשמית של משרד החינוך, שמקיפה 400 בתי ספר בישראל, ומראה כמה שעות שבועיות מקבל כל בית ספר, במסגרת כל התוכניות והסלים הקיימים. שיטת התקצוב של בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים אינה מבוססת על תקציב לפי מספר התלמידים, אלא על תקציב לפי מספר שעות הלימוד. ומספר שעות הלימוד עצמן נקבע על פי נוסחה, שבפועל מתעדפת גודל מסוים של כיתה. זה הבסיס, ועליו משרד החינוך מחלק תוספות נוספות, לפי כל מיני סלים (סל קליטה, סל פריפריה, יום חינוך ארוך, ועוד כל מיני).
זרימת הכסף נעשית בכל מיני אפיקים, ולא רק מברז מרכזי אחד.

בשורה התחתונה: תלמידי החינוך הממלכתי דתי מקבלים העדפה בולטת ומובהקת ביחס לכל זרם חינוכי אחר. גם ביחס לתלמידי החינוך הממלכתי, וקל וחומר ביחס לתלמידים הערבים, הבדואים, הדרוזים וגם החרדים.


מבלי להמעיט ברגע בחשיבות חשיפת הרשימה, וחשוב מזה מבלי להמעיט בעבודת עיבוד הנתונים המרשימה שתחקירני המקור עשו במשך חודשים ארוכים על הרשימה הבלתי נוחה שהם הצליחו להשיג ממשרד החינוך, עיבודים שמראים בדיוק רב איזה בית ספר מקבל פחות או יותר שעות לימוד וכמה בדיוק, העובדה כי החינוך הדתי מקבל יותר מכל אחד אחר היתה עובדה ידועה, לפחות לחוקרי חינוך, מזה שנים. הנה דוגמא לרק אחד מהמחקרים שנעשו בנושא, של חוקר החינוך המוביל בישראל (שגם מתראיין לתחקיר), נחום בלס. המחקר שצירפתי בלינק הוא המחקר המקיף ביותר שאני מכיר שבדק את השינויים בתקצוב מערכת החינוך היסודית בעשור הראשון לשנות ה-2000, והגיע בדיוק למסקנה זו. והיו גם מחקרים אחרים, ביניהם גם של בלס, שנעשו למשל תחת תנועת ״הכל חינוך״ ששר החינוך הנוכחי שי פירון עמד בראשה עד לפני שנכנס לפוליטיקה.
בקיצור, גם אם לא היתה ידועה לציבור הרחב, מאפייני האפלייה במערכת החינוך היו ידועים לאנשי המקצוע.
ההישג הגדול של תחקיר המקור הוא חשיפת הרשימה עצמה, הרשימה המדויקת של משרד החינוך, שאי אפשר להכחיש אותה, אי אפשר להתווכח איתה, אי אפשר לפרש אותה, אי אפשר לטעון אחרת. בכלל, זה הכוח הגדול של עיתונות מבוססת נתונים. כשאתה מצליח להגיע לנתוני המקור, יש לך כוח גדול מאוד ביד.


אבל,
הרשימה שאנשי המקור הצליחו לשים עליה את ידם היא רשימת שעות החינוך שמקבלים בתי הספר.
היא לא מציגה כסף. היא לא מדברת בשקלים. היא לא מראה עד כמה האפליה הזו עמוקה במונחי תקציב, אלא רק במונחי שעות. האם יש למשרד החינוך רשימה זהה, מקבילה, משלימה, שמראה את אותם הנתונים רק בכסף?
התשובה היא כן. למשרד החינוך יש כזו. הוא רק לא מוכן לחשוף אותה בשום פנים ואופן.


באוגוסט 2011 הממשלה קיבלה החלטה: להטיל על משרד החינוך ליצור מערכת ממוחשבת שתמפה ותציג את כל התקציבים המשרד מזרים באפיקים שונים לכל בית ספר ובית ספר.
הזמן חלף, ומערכת אין.
במאי 2013, במסגרת אישור התקציב הקודם, הממשלה החליטה שמשרד החינוך ירחיב את המערכת שהוא בונה, ויכלול בפנים גם את התקציבים שהרשויות המקומיות משלימות מעבר לתקציב משרד החינוך, בשביל להציג תמונה מלאה ושלמה יותר.
יותר מזה, הממשלה החליטה שמשרד החינוך יפרסם את הנתונים לציבור הרחב, כך שכל ישראלי יוכל לדעת לאן הולכים כספי המסים שלו, ואיזה ילד מקבל יותר, הילד בדימונה או הילד בהרצליה, הילד בחורה או הילד בכוכב יאיר.
זה היה במאי 2013. אנחנו כבר בנובמבר 2014, והציבור עדיין לא יכול לראות את הנתונים.


באוגוסט 2014 ח"כ סתיו שפיר שאלה את שר החינוך מתי בדיוק יפורסמו הנתונים. מי שענה במקומו של שר החינוך היה סגן שר החינוך אבי וורצמן איש הבית היהודי. הוא הבטיח שהנתונים יפורסמו עם תחילת שנת הלימודים. הנה, תראו:

שנת הלימודים מזמן כבר התחילה, והנתונים טרם פורסמו.
מתי יפורסמו? השד יודע. הניחוש שלי, לעולם לא.



בכל פעם שפניתי למשרד החינוך בשנתיים האחרונות בשאלה האם אפשר לקבל כבר את הנתונים, התשובה היתה אחת: המערכת עדיין לא מוכנה. גם התנועה לחופש המידע פנתה למשרד החינוך בנושא, וקיבלה את אותה התשובה, המערכת לא קיימת.


רק שמשרד החינוך, איך נאמר, משקר.

אני אומר את זה בביטחון כי עם הזמן התחלתי לאסוף עדויות, עוד ועוד עדויות, שמעידות שהמערכת דווקא מוכנה גם מוכנה. יותר מזה, ככל הנראה שר החינוך בעצמו כבר נחשף לנתונים במחצית השניה של השנה הקודמת.
השבוע שוב אמרה לי מישהי, שנחשפה לנתונים בעצמה, שהמערכת קיימת גם קיימת, ושכנראה הכוח היחידי שיגרום למשרד החינוך לפרסם אותה הוא בג"ץ. מי יכול לעזור לבג"ץ? למשל ארגוני זכויות או ארגונים מהמגזר הערבי שיכולים לטעון לאפליה תקציבית. "הם ישקרו לכולם", היא אמרה לי, "חוץ מלבג"ץ".

משרד החינוך לא רוצה לפרסם את המספרים, את פערי התקציב, מטעמים שאפשר להבין אותם. זה מוקש פוליטי, איזה נבחר ציבור רוצה לאבד רגל בגללו? חבל רק שמדובר בכסף ציבורי. הרבה כסף ציבורי. יותר מ-40 מיליארד שקל. החשיפה של המקור השבוע היא חשיפה חשובה מאוד. עכשיו צריך להגיע למסמך עם המספרים עצמם.

בכל מקרה, גם מבלי שהנתונים מפורסמים, הם משמשים את משרד החינוך החל מהשנה בתחילת תקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך. כלומר, לתת קצת יותר לאלה שיש להם פחות. אני לא יודע מה היקף התקצוב הדיפרנציאלי השנה, אני רק יודע שהוא שולי ונעשה לגמרי בשושו, בשביל לא לעורר שדים רדומים, בשביל לא להרגיז את ציבור הכיפות הסרוגות שיאבדו תקציבים לטובת החינוך הערבי. בעוד שבוע ההיקף המדויק אמור להיחשף במסגרת ספר התקציב שיוגש לכנסת, ואם הפוליטיקה תאפשר, ההיקף שלו יגדל בשנים הקרובות.

זהו, סתם שתדעו.

הערת שוליים לתחקיר המקור על קק״ל

התחקיר של רביב דרוקר על קק״ל ששודר הערב במקור הזכיר לי כתבה שרציתי לכתוב לפני איזה שבוע וחצי ופשוט לא הספקתי. אז הנה הערת שוליים שולית על הנסיונות שקל קק״ל לעשות הכל נגד מי שמעוניין להפוך אותה לקצת יותר שקופה לציבור

1 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט הוציא לפני שבועיים וקצת חוות דעת משפטית חריגה משהו (הנה מה שהיה לי להגיד על חוות דעת משפטית אחרת של ליכט, בעניין ייצוא הגז). בצעד די חריג משרד המשפטים פרסם את חוות הדעת הזו ושלח אותה לעיתונאים הרלוונטיים (העליתי את חוות הדעת המלאה לכאן). את חוות הדעת כתב ליכט לרשם ההקדשות במשרד המשפטים, גלי גרוס, על רקע כוונתה לרשום באופן חד צדדי את הקרן הקיימת לישראל (קק״ל) בתור חברה לתועלת הציבור. זאת בהנחה שקק״ל תעמוד בסירובה להירשם מיוזמתה כחברה לתועלת הציבור.
למה בכלל הממבו ג׳מבו המשפטי הזה חשוב למישהו? למה זה צריך לעניין אתכם בכלל להמשיך לקרוא את מה שכתוב פה? בדיוק בגלל הדברים שתחקיר המקור פרסם הערב. קק״ל אמנם ציינה בתגובה שלה למקור כי היא מתנהלת בשקיפות מוחלטת, אולם בפועל המצב רחוק מלהיות כזה. תקציבי קק״ל, הדוחות הכספיים של קק״ל, אינם מפוקחים בידי שום גוף ציבורי, ואינם זמינים לעיון הציבור. תגידו – נו, למי אכפת, זה לא כסף ציבורי שמתגלגל שם, זה כספי תורמים. אבל זה לא נכון. חלק לא מבוטל מהכסף שמתגלגל בקק״ל, כפי שגם הראה תחקיר המקור, הוא ועוד איך כסף ציבורי. זהו כסף שמגיע ממנהל מקרקעי ישראל ועובר לקק״ל עבור אדמות ששווקו לבנייה. ליכט כותב בסעיף 22 לחוות הדעת שלו כי ״מנתונים שבידינו עולה כי בשנים האחרונות העביר מינהל מקרקעי ישראל לקק״ל כמיליארד שקל בשנה״. אלה מיליארד שקל בשנה מכספי ציבור (על פי תחקיר המקור, בקופת קק״ל יש 4 מיליארד שקל). זו הסיבה שבגללה ליכט טוען שיש להחיל מידה מסוימת של שקיפות על קק״ל.
והדרך להפוך את קק״ל לשקופה, בהנחה שהיא בעצמה לא מוכנה לעשות זאת מיוזמתה, היא להפוך אותה בעל כורחה לחברה לתועלת הציבור, מה שיחייב אותה בפרסום דוחות כספיים וכיוצא באלה. זה הרציונל שעומד מאחורי הכוונה של רשמת ההקדשות, וזה מה שהנחה את ליכט בכתיבת חוות הדעת שלו.
חוות הדעת הזו היא חריגה מאוד. ממש חריגה, מילולית, מהקו הרגיל של חוות דעת משפטיות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יוצא נגד גוף שהוא מגדיר ציבורי, תוקף את נורמות הפעולה שלו, וקורא להטיל עליו רגולציה הרבה יותר הדוקה מאשר היום. וכרגיל אצל ליכט, מרבית הסיפור נמצא בין השורות, או בהערות השוליים. אז הנה, צלילה מהירה לתוך המשמעויות הנסתרות של חוות הדעת של אבי ליכט בעניין קק״ל.


להמשך קריאה