1.
לעת לילה, מצאתי את הידיעה ההזויה הזו בוואינט. למתעצלים, הנה התמצית שלה:

סטודנטית אמריקנית בת 22, שמעוניינת למכור את בתוליה לכל המרבה במחיר כדי לממן תואר שני בייעוץ לזוגות נשואים, אמרה כי ההצעות שקיבלה כבר הגיעו ל-3.7 מיליון דולרים.

כשקראתי את התמצית הזו, מיד עלו בראשי שני דברים: (1) הכל סחיר, והגיע הזמן שנפנים את זה. (2) האם מי שיזכה במכרז יטרח לבדוק לפני המשגל באם הסטודנטית אכן בתולה? כלומר, האם אותו אדם באמת יבדוק את הסחורה שהוא רוכש, או שמא סתם יזיין את הסחורה הזו כך או כך? כלומר, נניח שהוא יבדוק, ונניח שהוא יגלה שעבדו עליו, ושהסטודנטית לא בתולה. האם הוא רשאי לשכב איתה בכל זאת? האם יש כאן התחייבות חוזית? האם הוא יוכל לתבוע אותה במקרה שיגלה שהיא עבדה עליו?

אבל לפני שהספקתי למצוא מענה לשאלות הללו, קראתי עוד קצת מן הידיעה. הנה עוד כמה עובדות מעניינות לגבי הסיפור הזה:

דילן, תושבת סן-דייגו שבקליפורניה בעלת תואר ראשון בלימודי נשים, סבורה כי אינה משפילה את עצמה. היא סיפרה כי החליטה להציע למכירה את בתוליה לאחר שאחותה אביה, בת 23, מימנה את התואר שלה בתוך שלושה שבועות שבהן עסקה בזנות.

ואז, בעצם, עמדתי מול השאלה הגדולה ביותר בסיפור הזה – לאחותה קוראים אביה? מה לעזאזל קורה באייטם המשונה הזה?

ואגב, הנה התשובה שלה לחלק מן השאלות שלי מהפסקה הקודמת:

היא ציינה כי לבתולין אין משמעות רבה עבורה והדגישה כי היא מוכנה לעבור בדיקות רפואיות כדי להוכיח שלא קיימה יחסי מין מעולם. דילן הביעה פליאה רבה שאנשים מוכנים לשלם כסף כה רב: "זה מזעזע שגברים מוכנים לשלם כל כך הרבה תמורת בתולין, דבר שבין כה אינו כל כך מוערך בימים אלה".

כן, מזעזע. בגלל זה את לוקחת על זה כל כך הרבה כסף.

2.
אבל הסיפור מהחלק הקודם הוא, בעצם, רק משל למשהו אחר שרציתי להגיד. ואלס עם באשיר זכה בפרס גלובוס הזהב. עם קצת רצון טוב הוא גם יזכה באוסקר. ראיתי את הסרט. ביממה האחרונה לא היה כלי תקשורת בישראל שלא שיבח את ארי פולמן ואת הצוות שיצר את הסרט על ההישג החשוב.
ואלס עם באשיר, לטעמי, הוא סרט מטריד למדי, אם יורשה לי לציין. הוא סרט מצוין, שלא אובן לא נכון, אבל מטריד למדי. ונשאה חן בעיניי העובדה כי דווקא בשעת לחימה בדרום, מוצא הממסד הישראלי לנכון (על ענפיו השונים) להעריף שבחים רבים כל כך, להתרפק בפטריוטיות נוצצת כל כך, על סרט שיותר מכל הסרטים הישראלים האחרים שיצא לי לראות – להוציא, אולי, את אוונטי פופולו – דוחף לצופה הישראלי מראה מלוכלכת בפרצוף, מכריח אותו להתבונן בעצמו, ואומר לו בפה מלא דם: "הנה, כזה מגעיל אתה. אתה רואה? כזה מגעיל."
זה, בעצם, הנמשל.