לפרק את כחלון | 1,768 מילה על המצע של מפלגת כולנו

הפוסט הזה מכיל 1,768 מלים שכתבנו מיקי פלד ואנוכי, והן ניסיון ראשון לנתח את המצע שפרסמה מפלגת כולנו בראשות משה כחלון, האיש שיש לו סיכוי לא רע להיות שר האוצר, לא משנה מי יהיה ראש הממשלה. הפוסט הזה הוא הגרסה המלאה לטקסט שהתפרסם הבוקר בעיתון. אני מקווה שבהמשך אצליח להקדיש פוסט נפרד להבטחות של כחלון בתחום הפנסיה, שאם אפילו חצי מהן יתקבלו, הדבר יהווה שינוי של ממש בגישה של המדינה בתחום הפנסיה ב-15 השנים האחרונות

מפלגת כולנו בראשות משה כחלון היא המפלגה הראשונה בבחירות 2015 להציג מצע ותוכנית כלכלית. ביום חמישי עלה לאוויר אתר המפלגה, שכולל בינתיים חזון כולל וצעדי מדיניות בתחומים שונים, שרובם מפורטים בינתיים בלשון כללית.
המצע של כחלון מתרכז במובהק בנושאים הכלכליים-חברתיים. הליבה שלו תורכב מתוכניות להורדת מחירי הדיור, להורדת יוקר המחיה, להגברת התחרות בענף הבנקאות והפיננסים, ולשיפור השירות והיעילות במגזר הציבורי. כחלון טרם פרסם את התוכניות המפורטות בכל אחד מהנושאים הללו, ובכולנו מבטיחים כי התוכניות יתפרסמו בזו אחר זו בשבועות הקרובים.
״כלכליסט״ מגיש: מה ההבטחות המרכזיות של כחלון, כמה הן עומדות לעלות, עד כמה הן ישימות לביצוע ובתוך כמה זמן, ומאיפה יבוא הכסף. בשורה התחתונה: יש פה הרבה כוונות יפות, ואוסף של הרבה רעיונות שכבר הוצעו בעבר או שכבר נמצאים בתחילתו של תהליך. בכולם, המבחן יהיה ביכולת הביצוע, ובעיקר ביכולת העמידה של כחלון מול קבוצות הלחץ החזקות במשק.


דיור

בשורה התחתונה: כחלון מציע רפורמה מבנית ברשות מקרקעי ישראל, כזו שתפרק את הרשות לגורמים ותהפוך אותו לסופר שר לענייני דיור. מלבד זה הוא מציע תוכניות שכבר הופעלו על ידי משרד האוצר (כסף להסרת חסמי תשתית שמונעים בנייה)
קשיים אפשריים: החסם המרכזי יהיה ועד העובדים של רשות מקרקעי ישראל (וההסתדרות שתעמוד מאחוריו), והצורך להעביר את השינויים האלה בחקיקה בכנסת, דבר שיכול לקחת יותר משנה
עלות: קשה להעריך כי התוכנית אינה מפורטת דיה בשלב זה. בשביל להשיג את הסכמת הוועד לרפורמה מבנית ברשות מקרקעי ישראל, כחלון ייאלץ לשלם לעובדים. הסכום הזה יכול להגיע גם למיליארדי שקלים, תלוי ביחסי הכוחות בין המדינה להסתדרות
הרחבה: לפי מה שאפשר להבין בשלב זה מהמצע של כולנו, כחלון מתכנן להקים מעין סופר-משרד, או להפוך את עצמו (או מישהו מטעמו) לסופר-שר, שיתרכז בעיקר בענייני הדיור. לשם כך הוא מתכנן לשאוב סמכויות ממשרד הבינוי (בעיקר את השליטה ברשות מקרקעי ישראל, צעד שכחלון הצהיר שבלעדיו לא ייכנס לממשלה), ממשרד הפנים (מנהל התכנון) ואולי אפילו ממשרדים נוספים (תכנון תחבורה, רשות המים וכדומה). המטרה היא שהגופים האלה לא יוכלו לעכב תוכניות רק משום שהם כפופים לשר אחר.
לאחר מכן, כחלון מתכנן לבצע שינוי מבני ברשות מקרקעי ישראל. כיום, הרשות מהווה מונופול על הקרקעות, גם אבל מהווה מונופול על כל שרשרת הבינוי. כחלון מעוניין לשבור את המונופול מהסוג השני. איך? על ידי פירוק רשות מקרקעי ישראל לכל אחד מהשלבים שלה – שלב הייזום (איתור מתחמי קרקע שמתאימים לבנייה) ושיווק הקרקעות (מכירת הקרקע לקבלנים), שלב התכנון (הגשת תוכניות לגופי התכנון), שלב הפיתוח (יצירת תשתיות נחוצות למגורים) ושלב הניהול ותחזוקת הפרויקטים (זה השלב שבו לאוכלוסיה יש את החיכוך הגבוה ביותר מול המנהל, כפי שיודע כל מי שנדרש להיתר בניה לסגירת מרפסת או משהו דומה).
אחרי הפירוק לגורמים, כחלון מעוניין להכניס תחרות לעסק, ולאפשר לכמה גופים מהשוק הפרטי להתחרות ביניהם בכל שלב, על מנת להעלות את מהירות העבודה ואת היעילות שלה, ולהוזיל את המחיר.


יוקר המחיה

אין בשלב זה תוכנית שניתנת לניתוח.


בנקים, פיננסים ופנסיה

בשורה התחתונה: העתקת רפורמת הסלולר לתחום הבנקאות, ומיני מהפכה בתחום הפנסיה
קשיים אפשריים בתהליך: נדרש שיתוף פעולה מלא מצד בנק ישראל, התנגדות משמעותית מצד סוכני הביטוח (שנהנים מלובי אפקטיבי בכנסת)
עלות: לרוב הצעדים אין עלות תקציבית. הקטנת חסמים בתחום הבנקאות יכולה לעלות כמה עשרות עד מאות מיליוני שקלים, אם המדינה תסבסד עבור שחקנים חדשים חלק מההון העצמי הדרוש להקמת בנק. לחלק מהצעדים בתחום הפנסיה תהיה עלות (למשל, להגדלת קצבת הבטחת הכנסה לקשישים שלא חסכו לפנסיה או מתן מענק פנסיה לחוסכים בעלי הכנסה נמוכה) שיכולה להגיע למיליארדי שקלים (הגדלת קצבת הבטחת הכנסה לבדה תעלה 350 מיליון שקל בשנה).
הרחבה: בתחום הבנקאות, כחלון רוצה לעשות לבנקים בדיוק את מה שעשה בסלולר. כלומר, להגדיל את התחרות על ידי הכנסה של שחקנים חדשים. לשם כך הוא מתכוון להקטין את חסמי הכניסה העיקריים – ההון העצמי הנדרש להקמת בנק, תשתית מחשב יקרה, והבירוקרטיה הנדרשת מהלקוח בעת מעבר מבנק לבנק.
בתחום הפנסיה כחלון מציע תוכניות קונקרטיות מאוד, שחלקן הוצעו כבר על ידי אגף שוק ההון במשרד האוצר, אך לא הצליחו להתמשמש לנוכח ההתנגדות בכנסת (בעיקר מצידם של סוכני הביטוח). למשל, הוא מציע להקטין את ניגודי העניינים של סוכני הביטוח ולהתיר את הפלונטר בין הסוכנים, המעסיקים והחוסכים, שגורם לכך שהחוסכים מסבסדים את העלויות הגבוהות שהסוכנים היו גובים אחרת מהמעסיקים. בנוסף, הוא נותן רוח גבית ליוזמה שמשרד האוצר כבר הכריז עליה (בצורה לא רשמית), ליצירת מסלולים מיוחדים בעלי דמי ניהול אפסיים לחוסכים בעלי שכר נמוך (עד 6,000 שקל בחודש ברוטו).
בנוסף, הוא מציע להגדיל את קצבת הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי לקשישים שלא חסכו לפנסיה שקצבת הזקנה היא הכנסתם היחידה ולתת מענק פנסיה לחוסכים בעלי הכנסה נמוכה (בדומה למס הכנסה שלילי), בשביל לעודד עבודה וחיסכון לפנסיה. אם הרפורמות של כחלון בפנסיה יתקבלו ויתממשו הם יהוו מיני מהפכה, צעד גדול בדרך ללקיחת אחריות רבה יותר של המדינה על עתיד החוסכים.


תעסוקה

שורה תחתונה: אני איישם או אמשיך תכניות של אחרים להרחבת המעונות לילדים ותעסוקת חרדים וערביות
קשיים אפשריים: בכל הנוגע לסבסוד מעונות וצהרונים, יידרש תקציב משמעותי, ומשרד החינוך כבר נסוג בשנה שעברה מסבסוד חלק מהצהרונים. שאר הדברים גם כך כבר קורים בשטח.
עלות: הקמת מרכזי תעסוקה ועזרה לעסקים קטנים זה כסף קטן במושגים של תקציב מדינה ולכן הכסף הגדול הוא בסבסוד הצהרונים והמעונות. קשה לדעת מה גובה העלות עד שלא יהיה ברור מה גובה הסבסוד, אך אם לשפוט מעלות הסבסוד החלקי של הצהרונים ביישובים חלשים (אשכולות 1-3) על פי חישוב ועדת טרכטנברג, מדובר על כ-2.3 מיליארד שקל בשנה.
הרחבה: כחלון מציע להרחיב את הסיוע במימון שכר לימוד למעונות לילדים עד גיל 3, והסרת חסמים בירוקרטיים להקמת מעונות חדשים, מהלך שכבר החל בו שר הכלכלה נפתלי בנט. כחלון גם מבקש לבטל את השתתפות ההורים במימון הצהרונים לגילאי 3-9 ברשויות מקומיות חלשות ולהגדיל את השתתפות המדינה בשכר הלימוד בשאר הרשויות, תכנית שלפחות ברשויות החלשות כבר קיימת בשטח בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג.
גם בנוגע לעסקים קטנים כחלון לא מחדש, אם כי כאן צריך לומר שלפחות במצע שלו תופסים העסקים הקטנים והבינוניים מקום מרכזי ויחסית מפורט. עם זאת, ההצעות לגביהם גם הן לא חדשות וכוללות בעיקר שוב את ההבטחה העמומה להסרת חסמים והגברת התחרות ומתן האשראי. לגבי האחרון כחלון מפרט כי ישפר את מוסר התשלומים של גופים ציבוריים לעסקים קטנים ובינוניים לשוטף פלוס 30. הצעת חוק כזו כבר מונחת על שולחן הכנסת מאז 2010 על ידי חברי הכנסת מהעבודה, ליכוד וש"ס, ונפסלה לאחרונה על ידי שר האוצר לשעבר יאיר לפיד בועדת השרים לחקיקה, אחרי שטעו כי הקים צוות באוצר לטפל בנושא.
בכל הנוגע לעובדים שכירים, כחלון לא מייצר אמירה חדשה. הוא רוצה לעודד תעסוקה של נשים ערביות וגברים חרדים, בין השאר באמצעות פתיחת מרכזים ייעודיים לאוכלוסיות הללו, למרות שמשרד הכלכלה כבר עושה זאת מספר שנים וצפוי לפתוח גם כך עוד מרכזים שכאלו.

חינוך

בשורה התחתונה: המשך הניסיון לתיקצוב דיפרנציאלי והכנסת חינוך מקצועי
קשיים אפשריים: ארגוני המורים עשויים לנסות לטרפד מתן בונוסים למורים על פי שיקול מנהל בית הספר. הציבור הדתי-לאומי יתנגד להעברת תקציבים ממנו לחינוך הערבי.
עלות: לפחות בטווח הזמן הקצר לא מדובר בעלות גבוהה, שכן כחלון מבקש לנסות את התכנית שלו בפיילוט ב-300 בתי ספר.
הרחבה: מילה טובה צריכה להיאמר על המצע של כחלון והיא רוחב היריעה היחסי בכל הנוגע לתחום החינוך. כחלון מציע לקיים פיילוט ב-300 בתי ספר שיכלול תכניות למניעת נשירה, העצמת מורים וגמישות ניהולית מוגבלת למנהלי בתי הספר להחליט על בונוסים למורים. בין השאר, הוא מציע להכניס חינוך טכנולוגי והכשרות מקצועיות לבתי הספר כמסלול השלמה לבעלי תעודת בגרות חלקית בלבד.
כחלון מציע גם להמשיך את רפורמת התיקצוב הדיפרנציאלי של מערכת החינוך, אותה יזם שר החינוך שי פירון והיא החלה בצורה מוגבלת מאוד. בצע לא מפורטים מספרים אבל כולם מבינים שהכוונה היא לקחת מהחינוך הממלכתי דתי ולהעביר לשאר המגזרים, במיוחד זה הערבי.


בריאות

בשורה התחתונה: יישום רפורמת גרמן
קשיים אפשריים: לובי חזק של קופות החולים ורופאים בכירים נגד הרפורמה כשזו תגיע לכנסת
עלות: כמיליארד שקל, מתוכם 700 מיליון שקל לבסיס התקציב לטובת הפעלת חדרי הניתוח אחר הצהריים.
הרחבה: החלק במצע שמתייחס לתחום הבריאות ניתן לסיכום כקבלה של רפורמת גרמן, על שם שרת הבריאות יעל גרמן מיש עתיד. מבלי לומר את השם המפורש, כחלון ככל הנראה בעד יישום התכנית, כולל מימון ציבורי להפעלת חדרי הניתוח בבתי החולים אחר הצהריים ופוליסה אחידה של ביטוחי הבריאות הפרטיים. מלבד זאת כחלון מסתפק באמירה כללית על חיזוק מערכת הבריאות הציבורית ותוספת כח אדם.


צמצום פערים

בשורה התחתונה: יישום מסקנות ועדת אלאלוף
קשיים אפשריים: התנגדות האוצר לחלק מהמסקנות, אם כי לא בטוח עד כמה כחלון יתעקש עליהם גם כן, ועלות תקציבית גבוהה.
עלות: 4 מיליארד שקל בבסיס התקציב כל שנה וכ-3.5 מיליארד שקל חד פעמי
הרחבה: באופן לא מפתיע כחלון מאמץ את התכנית של הועדה למלחמה בעוני, שאלי אלאלוף שעמד בראשה מתמודד ברשימתו. יישום ההמלצות אמור היה להתחיל בתקציב 2015, אם כי לא באופן מלא בשל העלות הגדולה. עם זאת, אם לשפוט מהעמדות שאלאלוף הציג בזמן עבודת הועדה, אפשר להוריד את העלויות באופן דרמטי היות והוא תומך בעמדת האוצר שלא להעלות קצבאות הבטחת הכנסה או לבנות כ-2,000 דירות חדשות לדיור הציבורי. למעשה, בכל הנוגע לדיור ציבורי, אז לפחות על פי המצע כחלון מקבל את עמדת האוצר לפיה יש להגדיל את הסיוע בשכר דירה לזכאים.
כלל, כחלון נמנע ממספרים. דוגמה טובה היא הסעיפים במצע הנוגעים למס הכנסה שלילי. שם כותב כחלון שהוא בעד הרחבת מס הכנסה שלילי אבל לא מציין מהו גובה המענק שראוי בעיניו וגם כאשר הוא כותב שיש להנגיש טוב יותר את המידע על אפשרות קבלת המענק לכלל הציבור הוא לא כותב איך בדיוק או לאיזה מספר זכאים הוא שואף להגיע.


מקורות – מאיפה הכסף

בשורה התחתונה: הרפורמות של כחלון אמורות להגדיל את הצמיחה, ואת הכסף הפנוי לצריכה פרטית. אלה אמורים להגדיל את הכנסות המדינה ממסים ולאפשר השקעה בשירותים ציבוריים אזרחיים. אה, ועוד כמה מיליארדים אמורים להגיע מ״מלחמה בהון השחור״.
קשיים אפשריים: כל הרפרמות המבניות שלו צריכות להתמשש, אחרת לא יהיה כסף
הרחבה: החלק של פירוט המימון לתוכנית של כחלון – כלומר, מאיפה יבוא הכסף לכל זה – הוא החלק הכי עמום במצע הכלכלי של כחלון. יותר מהכל, הוא נראה כמו משאלת לב. לפי המצע, כחלון יצליח להביא 45 מיליארד שקל במצטבר תוך חמש שנים לקופת המדינה בשביל לממן את התוכניות שלו.
המצע לא ממש מפרט איך בכולנו הגיעו למספר 45 מיליארד דווקא. אחד ממנסחי התוכנית הכלכלית הסביר ל״כלכליסט״ כי עשרות המיליארדים יגיעו לקופת המדינה אחרי שכל הרפורמות והתוכניות האחרות (בתחום הדיור, הבנקאות, יוקר המחיה ושיפור המגזר הציבורי) יתממשו. הנה כך זה אמור לעבוד: בדומה לרפורמה בסלולר, רפורמות להגדלת התחרותיות ולהורדת יוקר המחיה אמורות להגדיל את ההכנסה הפנויה שעומדת לרשות הציבור. הציבור יוכל להשתמש במרבית ההכנסה הזו בשביל להגדיל את הצריכה שלו, וכך ייכנסו לקופת המדינה יותר הכנסות ממע״מ.
מלבד זה, הרפורמות הללו אמורות להגדיל את קצב הצמיחה במשק. בלי הרפורמות האלה, פוטנציאל הצמיחה של המשק עומד על כ-3% בשנה, ואולי למטה מזה. עם הרפורמות, טוענים בכולנו, פוטנציאל הצמיחה יעלה ל-3.5%-4% בשנה. צמיחה גבוהה יותר פירושה יותר מקומות עבודה ויותר אנשים עובדים, רצוי בשכר גבוה יותר, ולכן גם הכנסות גבוהות יותר למדינה ממסי הכנסה ומס חברות. תוסיפו לזה עוד כמה צעדים בתחום המלחמה בהון השחור – ססמא שכל המפלגות חוזרות עליה, כי למה לא – והנה הכנסתם לקופת המדינה עוד 2-3 מיליארד שקל בשנה. זה לפחות מה שטוענים בכולנו.
ואם כל הרפורמות לא יתממשו? אז לא יהיו 45 מיליארד שקל, מה שאומר שאת הכסף יצטרכו בכולנו להביא ממקומות אחרים. למשל, מהעלאת מסים, רחמנא ליצלן.

הסיפור הממש ממש עגום של המלצות ועדת גרמן

מה שקורה בכנסת סביב המלצות ועדת גרמן שנמצאות בחוק ההסדרים מטריף לי את השכל. הנה למה:

ישבה ועדה ציבורית במשך שנה שלמה – ועדת גרמן לחיזוק הרפואה הציבורית בישראל. ישבו בה נציגי ציבור, נציגי האוצר, נציגי הבריאות, נציגי משרד ראש הממשלה, פרופסורים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה.

שנה שלמה הם ישבו, שמעו כמעט כל אחד שזז במערכת הבריאות, אפילו את חיים רמון(!). צפו בכל מצגת, קראו כל נייר. ישבו, חשבו, התכסחו, נלחמו, חטפו מהתקשורת, הסתירו מידע. הכל.

בסוף, אחרי שנה, הם המליצו המלצות. אם מרדדים את ההמלצות האלה רידוד עמוק, אפשר לסכם אותן בארבע נקודות: הגבלת מערכת הבריאות הפרטית, הזרמת כסף למערכת הבריאות הציבורית, הגבלת תיירות המרפא, והקטנת ניגודי העניינים של משרד הבריאות.

נשים לרגע את הנקודה האחרונה בצד. נותרנו עם שלוש, שהן בעצם שתיים: חיזוק הציבורי (בכסף) והגבלת הפרטי (על ידי מיסוי וקביעת תקרת ניתוחים מותרת). זהו, נורא פשוט.

שתי ההמלצות האלה מוכרחות לקרות יחד. בשביל לחזק את המערכת הציבורית המדינה חייבת להגביל את המערכת הפרטית. ובשביל להגביל את המערכת הפרטית היא מוכרחה לחזק את המערכת הציבורית.

למה? משום ששתי המערכות שלובות זו בזו, ואם המדינה לא תפעל במקביל, היא תרע את המצב. כי הרופאים הם אותם הרופאים, החולים הם אותם החולים, והכסף הוא (כמעט) אותו הכסף.

עד כאן חלק א׳. עכשיו מתחיל חלק ב׳, היכן שהכסף הגדול והאינטרסים הגדולים פוגשים את המציאות.

הנפגעת העיקרית של המלצות ועדת גרמן היא אסותא. אסותא היא השחקן הגדול ביותר בשוק הפרטי (אין נתונים מדויקים, אבל היא חולשת ככל הנראה על לפחות מחצית משוק הניתוחים הפרטיים). אין דוחות כספיים של אסותא, אבל בפעם האחרונה שדיברתי שם עם מישהו דובר על הכנסות של מיליארד שקל בשנה. ייתכן שיותר.

אסותא לא רוצה שיגבילו את המערכת הפרטית, והיא גם לא רוצה שיגבילו את תיירות המרפא (למען ההגינות, גם בתי החולים הממשלתיים לא רוצים שיגבילו את תיירות המרפא, כי הם רואים ממנה 350 מיליון שקל בשנה).

אז מה אסותא עושה? היא מתחמשת במשרד הלובינג הגדול בישראל, שוכרת את הממונה לשעבר על ההגבלים העיסקים (דודי תדמור, האיש שנלחם במקביל גם עבור כיל נגד ששינסקי 2, בהצלחה לא מבוטלת), ויוצאת לקרב.

הטקטיקה מעניינת, ועוברת דרך שחקנית מפתיעה: שרת הקליטה סופה לנדוור. מלבד היותה שרת הקליטה, ללנדוור יש בייבי ארוך שנים – בית החולים באשדוד, כור מחצבתה הפוליטי.

במשך שנים לנדוור נלחמה באוצר שיקום שם בית חולים. בסופו של דבר היא עשתה את הלא ייאמן והצליחה. מי אמור להקים את בית החולים (שנבנה בימים אלה)? אסותא. היא גם אמורה להפעיל שם שר״פ, מה שמטריף את משרד האוצר.

בישיבת הממשלה על התקציב, כשדובר על הסעיף הזה, לנדוור אמרה כי הגבלת תיירות המרפא והגבלת הרפואה הפרטית עלולה לפגוע באסותא עד כדי כך, שלאסותא לא יהיה די כסף בשביל להקים את בית החולים באשדוד.

אז ישראל ביתנו מתנגד לכל העניין הזה עכשיו, והם נלחמים שם בכנסת כמו משוגעים. הנחמה היחידה היא, אם אםשר להסתכל על זה ככה, ששרת הבריאות יעל גרמן יודעת שאם העסק הזה יירד לטימיון, אם מההמלצות שלה לא יישאר זכר, הקדנציה שלה בתור שרת בריאות תלך גם היא לפח. אז היא נלחמת כמו משוגעת. עד כדי כך שהלכה אתמול בלילה לבית של ראש הממשלה נתניהו להסביר לו את זה באופן אישי.

פה נגמר חלק ב׳, ומתחיל חלק ג׳, בו הכל משתבש.

למה משתבש? כי אם הסעיפים של הגבלת המערכת הפרטית לא יעברו (ותיכף נגיד מילה על מה זה ״יעברו״), עדיין המדינה התחייבה לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. איך? היא התחייבה להזרים בתוך שנתיים סכום של עד 700 מיליון שקל (בפועל, מדובר על 500 מיליון שקל, אבל נעזוב את זה רגע).

הכסף הזה אמור לזרום לקופות החולים ולשמש למטרה אחת בלבד: לקצר תורים לניתוחים בבתי החולים הצביוריים. איך? על ידי מתן תשלום נוסף, נדיב, לרופאים שיישארו בבתי החולים הציבוריים ולא ילכו לפרטי.

זה אמור לעבוד אם מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית. אבל, והנה ה-אבל של כל הסיפור הזה, אם לא מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית, מה יקרה? מה שיקרה הוא שהמדינה תשפוך מאות מילונים מכספי משלם המסים לכיסם של הרופאים, אבל המערכת הפרטית (כלומר, אסותא) תוכל להציע שכר גבוה יותר לרופאים. המערכת הפרטית תמיד תוכל להציע שכר גבוה יותר. תמיד תמיד, זה הגדרתי כמעט.

ואז, תוך שנים ספורות, העסק יחזור לאותו המצב. שכר הרופאים יטפס לאט לאט, כי ככל שהמערכת הפרטית מציעה יותר המערכת הציבורית צריכה להתאים את עצמה ולהציע עוד יותר, אחרת תאבד את הרופאים, ובסופו של דבר נמצא את עצמנו שוב במצב שאנחנו נמצאים בו היום, עם תורים ארוכים בציבורי, רק שהרופאים ישתכרו יותר, ואנחנו נשלם יותר.

פנטסטי, לא?

אז ההתנגדות של ישראל ביתנו (וגם הליכוד), אם לסכם, הולכת לעלות לנו – לכולנו – המון כסף, ולחסוף לאסותא המון כסף. אי אפשר לשים את האצבע בדיוק על כמה כסף זה, אבל זה המון המון כסף. כסף זוחל כזה. לא נרגיש את זה מחר בבוקר.

<אנחה>

אסותא נלחמת על האינטרסים שלה. זה לגיטימי. ויש לה גם טיעונים מוצדקים. ראשית, ועדת גרמן נולדה בסוג של חטא. העובדה שגרמן מינתה את עצמה לעמוד בראש הוועדה, והושיבה בה מקורבים שלה, והחליפה מנכ״ל באמצע, כל זה לא נראה מי יודע מה חיובי. מלבד זה, הוועדה מעולם לא פרסמה דו״ח סופי, אלא רק מין נייר עם נקודות. הממשלה מעולם לא דנה בדוח הוועדה (כי אין דוח) וגם הכנסת לא. תחת זאת הממשלה אצה רצה לנסח חקיקה והכניסה אותה לחוק ההסדרים. למה לחוק ההסדרים? למה לא להעביר נושאים חשובים כל כך לדיון ציבורי נורמלי בוועדת הבריאות של הכנסת בלי לחץ?

הטיעונים האלה חזקים. קשה לי להתמודד איתם. אולי גם לא צריך. אולי באמת אפשר לפצל את הסעיפים מחוק ההסדרים, להעביר לדיון אצל חיים כץ בוועדת הבריאות, ולקוות לטוב.

אולי.

אני רק פוחד שמה שיקרה הוא שהסעיפים יפוצלו, ויילכו לאיבוד. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה זה יקרה. אם הם יפוצלו, הכל יקום ויפול על חיים כץ. לחיים כץ יש חשבון פתוח עם משרד האוצר, שמנסה להרוג לו את החופשה הארוכה ביותר בהיסטוריה (ללא תשלום) שמאפשרת לו להמשיך להיות יו״ר ועד עובדי התעשייה האווירית במקביל להיותו חבר כנסת (מה שמעניק לו כוח פוליטי אדיר). לחיים כץ יש גם חשבון פתוח עם שרת הבריאות, סביב עניין הקנאביס הרפואי. בקיצור, it's complicated.

זהו, זה המצב. רק רציתי לשתף אתכם. עבודה של שנה שלמה, של וועדה שהייתה לי המון ביקורת עליה בזמן אמת, עלולה לרדת לטימיון, יחד עם מאות מיליונים מכספי המסים שלכם, ויחד עם המון כסף שיוצא לכם מהכיס על בריאות.

חבל, לא?

כל הדרכים מובילות ללחץ על האוצר: תביא כסף, או שתקבל שר״פ

רגע לפני שוועדת גרמן תגיע לרגע המכריע ותתחיל להצביע – ככל הנראה ביום חמישי הקרוב, חשבתי לרכז כאן את כתבות נבחרות מתוך אלה שפרסמתי בשנה האחרונה בעיתון בנושא. כתבנו המון בנושא הזה בשנה האחרונה – כמוני גם הקולגה שלי לעיתון מיקי פלד וגם העמיתים שלנו בכלי התקשורת המתחרים רוני לינדר, שי ניב, רן רזניק, וגם קרן נויבך וגיא זוהר שעסקו בכך הרבה מאוד. אז הנה הכרוניקה: הרבה על שר״פ, הרבה על ביטוחי הבריאות, וקצת על יחסי הכוחות וניגודי העניינים האין סופיים שבתוך מערכת הבריאות

ובכל זאת, רגע אחד לפני זה, קצת הימורים לפני קו הסיום. איפהשהוא בתחילת הדרך, ביולי לפני שנה, הערכתי את ההערכה הזו:

בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

אני עדיין עומד מאחורי ההערכה הזו, אם כי ייתכן שבסופו של דבר האוצר יהיה מוכן לשלם – כמה מאות מילוני שקלים – בשביל לנטרל את האיום הזה (ולבצע עוד כמה צעדים). אם כן, זו תהיה הצלחה (לטעמי) למערכת הבריאות הציבורית.

אבל יש מי שרואה את זה הפוך ממני, בצורה פסימית מאוד. המישהו הזה הוא מנהל איכילוב פרופ׳ גבי ברבש. הנה איך שהוא העריך (בראיון למיקי פלד ואלי לפני קצת פחות משנה) שתסתיים ועדת גרמן:

"יש שלוש אפשרויות בלבד: לאפשר לציבור לבחור את הרופא המנתח במסגרת הביטוחים המשלימים של קופות החולים (כלומר, לאפשר לבתי החולים הציבוריים להפעיל שר"פ); לאפשר לכל הציבור לבחור את הרופא במימון ישיר מצד הממשלה של רופאים שיעבדו במודל של פולטיימרים (כלומר, רופאים שעובדים רק במערכת הבריאות הציבורית ולא עובדים במערכת הפרטית – ש"א ומ"פ); או הרס מערכת האשפוז הציבורית.
"לדעתי הוועדה תבחר באפשרות השנייה", הוא ממהר להעריך, "זו האפשרות הקלה ביותר להחלטה, כי התקשורת תתמוך בה.
"אבל בסתר לבכם אתם יודעים שהאוצר לא ישלם. העניין הוא שהאיום על היכולת של מערכת הבריאות עדיין לא מוחשי מספיק לקבלת החלטה אחרת. מה שחשוב לחלק מהאנשים שיושבים בוועדת גרמן הוא הצורה שבה הם נראים בתקשורת. האוצר, במקביל, יבנה עבורם את התשתית הפסיכולוגית שתאפשר להם להשלות את עצמם ולחשוב שהצביעו עבור משהו שבאמת יחולל שינוי".

ועכשיו, לכרוניקה.
להמשך קריאה

מה אומרים לנו זמני ההמתנה לניתוחים, ולמה גרמן פרסמה אותם דווקא עכשיו

מה אפשר ללמוד מזמני ההמתנה

נתוני זמן ההמתנה לניתוחים שונים בבתי החולים הממשלתיים שפורסמו היום בידי משרד הבריאות הם חתיכת היסטוריה. למעשה, מאז קום המדינה, זו הפעם הראשונה שבה משרד הבריאות – הרגולטור של בתי החולים הממשלתיים, וגם הבעלים שלהם – מבקש ומקבל מבתי החולים את זמני ההמתנה לניתוחים שונים. אגב, לא מכולם. בתי החולים שבבעלות קופת חולים כללית העבירו נתונים חלקיים, ובית החולים הדסה לא העביר נתונים כלל.
הנתונים מספרים את הסיפור שהציבור הישראלי כבר מכיר היטב: זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים הם ארוכים מאוד, לעתים ארוכים מנשוא. זה לא נכון לכל סוגי הניתוחים, ולא לכל בתי החולים. זה כן נכון לניתוחים שהביקוש אליהם גדול מאוד, ובעיקר זה נכון לבית החולים תל השומר.
למשל, אם תבחרו לבצע ניתוח כפתורים בתל השומר, תצטרכו לחכות בממוצע יותר משלושה וחצי חודשים (109 יום). אם תרצו לעבור שם ניתוח קטקרט תצטרכו לחכות יותר מארבעה חודשים וחצי (139 יום). ואם תרצו לעבור בתל השומר ניתוח לקיצור קיבה, תצטרכו לחכות כמעט חצי שנה (173 יום).
בבית החולים לילדים שניידר שבפתח תקווה המצב לא מעודד יותר. אם תרצו לבצע ניתוח הסרת שקדים או פוליפים לילד או לילדה זה ייקח לכם ארבעה חודשים וחצי (138 יום), ניתוח בקע בשניידר ידרוש כמעט חמישה חודשי המתנה (144 יום) וניתוח לתיקון עקמת בגב דורש זמן המתנה של ארבעה חודשים (119 יום).
המסקנה המיידית של זמני ההמתנה האיומים האלה (אגב, בחלק מהמקרים מדובר בזמני המתנה סבירים למדי, אולי מביקוש נמוך מאוד, או סתם מטעויות בנתונים. למשל, ההמתנה להסרת כיס מרה באיכילוב אורכת שבועיים בלבד, וההמתנה לניתוח קטרקט בוולפסון אורכת פחות משבוע) היא שמרבית הציבור לא באמת יחכה כל כך הרבה זמן לניתוח. בפרט, כשהאפשרות לבצע את הניתוח באופן פרטי – באסותא – תיקח ימים ספורים עד שבועיים, ולעיתים קרובות ההשתתפות העצמית תהיה כמה מאות שקלים בלבד.
וזה בדיוק המנוע שמניע את תעשיית הביטוחים הפרטית, שמגלגלת כ-2.5 מיליארד שקל בכל שנה. עשרות אלפי ניתוחים פרטיים, מרביתם ניתוחים פשוטים וקצרים כמו ניתוחי כפתורים או קטרקט, שנעשים בסיטונות באסותא ובבתי החולים הפרטיים האחרים.
אגב, כל הניתוחים האלה הם אינם ניתוחי חירום (כאלה שמגיעים אליהם דרך חדר המיון), אלא ניתוחים בלתי דחופים (אלקטיביים, בז׳רגון המקצועי). כאלה שבהם החולה יכול לסבול עוד קצת עד הניתוח, בדגש על לסבול. בניתוחי חירום הניתוח יתבצע באופן מיידי. הבעיה בניתוחים האלה היא אחרת – מה קורה באשפוז שאחרי הניתוח, בתנאי האשפוז, ביחס של הצוות הרפואי, במחסור בכוח אדם שמשפיע על איכות הטיפול והשירות שהמטופלים מקבלים, וכיוצא באלה. וזה עוד לפני שמדברים על מה שקורה בתוך חדרי המיון עצמם, עוד לפני הניתוח.


למה הנתונים התפרסמו דווקא היום

הנתונים הללו לא התפרסמו היום במקרה. היום התחילה ועדת גרמן – ועדה ציבורית בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לבחינת דרכים לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – את השלב הסופי בעבודתה. אחרי שנה של דיונים, התכנסו היום חברי הוועדה לסוף שבוע מרתוני של דיונים סופיים ואולי אפילו התחלה של הצבעות על ההמלצות שהוועדה תמליץ לממשלה.
שרת הבריאות יעל גרמן, שעומדת מאחורי פרסום הנתונים, תומכת במודל מסוים הנמצא על שולחן הוועדה, שמטרתו לאפשר לציבור לבחור את בית החולים שבו הוא רוצה לעבור את הניתוח שהוא זקוק לו.
אחת הביקורות העיקריות כנגד המודל שגרמן תומכת בו הוא שהציבור אינו יכול לקבל החלטה מושכלת מבלי שיש בידו את המידע הדרוש לקבלת החלטה כזו. אחד מפרטי המידע ההכרחיים לקבלת ההחלטה הוא בדיוק המידע שגרמן פרסמה היום – אודות משך ההמתנה בכל בית חולים.
זה לא המידע היחיד שנחוץ בשביל לקבל את ההחלטה הזו. לא היה מזיק לקבל מידע גם על איכות הרופאים בכל בית חולים, או על היקף האנשים שנדבקים בחיידקים אלימים בעת האשפוז בכל בית חולים (נתונים שנמצאים בידי משרד הבריאות אך אינם מפורסמים לציבור). אבל זו בהחלט התחלה.
לא מן הנמנע כי גרמן בחרה לפרסם את הנתונים דווקא היום בניסיון לקדם בדיוני הוועדה את המודל שהיא תומכת בו. כעת מתנגדיה לא יוכלו לטעון עוד כי הציבור לא מחזיק במידע הדרוש לקבלת ההחלטה.


האם המודל של גרמן יעזור לצמצם את זמני ההמתנה?

המודל שגרמן תומכת בו למעשה שר״פ בתחפושת, כלומר מתן אפשרות לבתי החולים הציבוריים לבצע בתחומם ניתוחים תמורת תשלום פרטי. מדוע? משום שהשיקול העיקרי בבחירת בית חולים מסוים לביצוע ניתוח, מלבד השיקול הגיאוגרפי, הוא השיקול של ״מי הרופא שינתח אותי״. לכן, בחירת בית חולים פירושה למעשה בחירת מנתח, כלומר שר״פ.
העניין הוא שהנתונים שגרמן פרסמה היום, הגם שעצם פרסומם מחליש את הטיעונים של מתנגדיה, עדיין לא מחזקים את המודל שהיא מצדדת בו. לראיה, אפשר לבדוק מהם זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים בירושלים, שמאפשרים לציבור לשלם מכיסם הפרטי ובתמורה לבחור את הרופא שינתח אותם, ובאופן זה לקצר את התור.
וכך נראים המספרים, שלקוחים כולם מתוך נתונים רשמיים שהעביר בית החולים הירושלמי שערי צדק לוועדת גרמן. הנתונים האלה לא פורסמו על ידי הוועדה באופן רשמי, אלא נחשפו ב״כלכליסט״ באוקטובר האחרון.
משך ההמתנה הממוצע למחלקת עיניים (אין מידע לגבי ניתוחים ספציפיים) בשערי צדק אורך 115 יום במסלול הציבורי, או 40 יום בלבד בתשלום במסלול הפרטי. משך הממתנה הממוצע בבית החולים למחלקת גסטרו עומד על 111 יום במסלול הציבורי, לעומת 11 יום בלבד במסלול הפרטי. לרופא המבוקש ביותר במחלקה (מנהל המחלקה), אורך ההמתנה במסלול הציבורי אורך 7 חודשים, לעומת שבוע בלבד במסלול הפרטי. בהדסה המצב רק גרוע יותר, כך לפחות על פי סקר שנעשה בקרב רופאי משפחה בירושלים.
הנתונים האלה מעידים שגם האפשרות לבחור את הרופא המנתח, או את בית החולים, לא תקצר במאומה את אורך התורים. למעשה, הדבר היחידי שהאפשרות הזו תעשה היא לאפשר למי שמסוגל ורוצה לשלם לקצר את התור. התור עבור כל יתר החולים ישאר ארוך. עובדה, כך זה עובד בהדסה ובשערי צדק. במצב החדש הציבור יקבל בדיוק את אותה הרפואה שהוא מקבל היום, רק שבמקום לשלם על ניתוח פרטי באסותא הוא ישלם על ניתוח פרטי בתל השומר. בדרך, הרופאים יקבלו יותר כסף, הציבור לא יקבל רפואה טובה יותר, ורק ישלם מכיסו יותר (כי הביטוחים המשלימים יתייקרו).

שילמתם מס בריאות, אבל תהיו מוכנים לשלם עוד מהכיס בשביל לקבל יחס נורמלי במערכת הבריאות. ואת זה, ועדת גרמן לא תפתור

ביום חמישי הזה, אם לא יהיו דחיות של הרגע האחרון, ועדת גרמן – ועדה בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – אמורה להתחיל להצביע על החלופות השונות שהועלו על שולחנה לשינוי מערכת הבריאות.
אחרי שנה של שמיעת עדויות, איסוף נתונים וניתוחם, אחרי שנה של ויכוחים וחיפוש אחר מודלים בישראל ובעולם, לגרמן לא נותרה ברירה – היא מוכרחה להתחיל לחתור לקונצנזוס ולהביא בשורה לציבור. הוועדה שלה טיפסה על עץ כל כך גבוה – שנה שלמה של עבודה מחייבת תוצאות מרשימות – שבלי משהו שלפחות נשמע כמו בשורה, המחיר האישי שהיא תשלם יהיה גבוה מאוד.
העניין הוא שרוב הדברים שיעלו על שולחן הוועדה – דברים כמו ״מה עושים עם כל קרנבל ביטוחי הבריאות האלה שיצא משליטה״ או ״האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים לבצע ניתוחים פרטיים תמורת תשלום״ או אפילו כמו ״איך מסדירים את עניין התיירות הרפואית״ – הם דברים חשובים, אבל סביר להניח שרובם לא נמצאים בשלושת המקומות הראשונים שרוב הישראלים היו מצביעים עליהם בתור ה-בעיות של מערכת הבריאות.
זה היה משפט קצת ארוך. הנה כמה דוגמאות בשביל להמחיש אותו. דוגמאות לבעיות שוועדת גרמן לא תטפל בהן, למרות שהן הן הבעיות שמטרידות את הציבור הישראלי כשהוא נאלץ לפגוש את מערכת הבריאות. הדרך הטובה ביותר לאתר את הבעיות האלה היא להסתכל על המוצרים שחברות הביטוח הפרטיות מוכרות – פוליסות ביטוח שכל מטרתן היא לאפשר לכם להימנע מהכשלים המכרזיים של המערכת הציבורית, על ידי קניית שירות באופן פרטי.


בעיה 1 – חדרי המיון

אם אתרע מזלכם להגיע מתישהו בעשור האחרון לחדר מיון באחד מבתי החולים הציבוריים בישראל, אין אפילו צורך שארחיב את היריעה. כל תיאור שאבחר להשתמש בו יחוויר לעומת ההתנסות האישית של כל אחד ואחת מכם. שעות של המתנה, עומס בלתי אפשרי על הרופאים העייפים, מחסור איום ונורא ברופאים מומחים, ואם מדובר באמצע הלילה או בסוף השבוע אז ההמתנה מתארכת עוד יותר, שעות של המתנה לרנטגן, חוסר אפשרות אפילו לשכב על מיטה כשבאמת צריך. חדרי המיון בישראל, בעיקר בתקופות העמוסות אבל לגמרי לא רק אז, נמצאים במה שלפחות נראה כמו קריסה. תמונת הראי של הקריסה הזו היא פריחתם של המיונים הפרטיים – אלה של ״טרם״. לא תעדיפו לשלם 50 שקל לכל היותר ובמקום להתייבש במשך שעות על כיסא בפרוזדור מלא חיידקים ללכת לטרם ולהתקבל במהירות וביעילות אצל רופא שיבדוק מה לא בסדר אצלכם או אצל הילד שלכם, אם צריך ייקח לכם דם וייתן לכם על המקום את התשובה, ואם יש משהו באמת באמת חריג הוא כבר יפנה אתכם לטיפול היכן שצריך? לא פלא שחלק מבתי החולים וחלק מקופות החולים התחילו להציע שירות של ״דייל/ת אישי מלווה״ בחדר מיון, רק בשביל לוודא שאתם לא נופלים בין הכיסאות.


בעיה 2 – היעדר היחס מצד הרופאים

כל מי שאושפז אי פעם בבית חולים יודע כי הסיכוי שלו לקבל יחס הולם – כלומר, יחס כמו שהיה מצפה לקבל – מהרופא המטפל במחלקה אינו גבוה. זה נכון, יש רופאים שמתייחסים, ומתייחסים בצורה ראויה למטופלים ששוכבים במחלקה. מתעניינים, מנסים לשמוע את החולה, להסביר לו באריכות מה בדיוק לא בסדר איתו ולהסביר גם בדיוק נמרץ איזה טיפול הוא הולך לעבור, וגם להגיע בסוף הטיפול ולהתעניין האם יש שיפור.
אבל יש לא מעט רופאים שלא. בכלל לא. אין זה נדיר להיתקל במקרים של חולים שמאושפזים במחלקות – בעיקר במחלקות הגדולות יותר, כמו הפנימיות – שבמקרה הטוב ראו את הרופא שלהם חולף לרגע בבוקר בסיבוב הרופאים, מבלי שזרק לכיוונם ולו מילה אחת, קל וחומר לא התעניין לשמוע מה מצבם ואיך הם מרגישים.
הבעיה הזו רלוונטית בעיקר לבתי החולים, אבל נמצאת במידה מסוימת גם בקופות החולים. אם, למשל, תקף אתכם איזה משהו לא ברור, שרופא המשפחה לא יודע להתמודד איתו ואתם מוצאים את עצמם נגררים מרופא לרופא בלי ישועה, אתם יודעים על מה אני מדבר.
לראיה, חברות הביטוח הפרטיות מציעות פוליסת ביטוח שמה שהיא מציעה לכן הוא למעשה תחליף קופת חולים. זה נקרא רופא אישי מלווה, או שמות דומים. בתמצית, אתם קונים יחס. רופא שמתייחס אליכם, שקורא את כל ההיסטוריה הרפואית שלכם וממש שומע אתכם, שמתייעץ עם רופאים נוספים, כל אחד מומחה בתחומו, בשביל לנסות ולאבחן אתכם בצורה המיטבית, ובסופו של דבר להציע טיפול וגם ללוות אתכם במהלכו, לוודא שהכל משתפר וזורם לפי התוכנית. לא הייתם קונים שירות כזה ב-50 שקל בחודש? ויותר מזה, לא זה השירות שהייתם מצפים לקבל ממערכת הבריאות הציבורית תמורת מס הבריאות שאתם כבר משלמים ממילא?


בעיה 3 – המחסור המטורף באחיות

בישראל יש מחסור באחיות. המחסור הזה מחריף. מהר. המחסור הזה אחראי להרבה מאוד חוויות לא נעימות שלכם במערכת הבריאות הציבורית. כשאין מישהו שיחליף את האינפוזיה לאבא שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו שיחליף לאמא שלכם את החיתול זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו מנוסה שייקח דם לתינוק שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. וכשאתם יודעים שעדיף שלא תשאירו את בן המשפחה שלכם מאושפז לבדו, אפילו לא לרגע, כי לכו תדעו מה יקרה ומי יתייחס אליו בכלל, זה בגלל שיש מחסור באחיות.
משרד הבריאות מנסה לפתור את הבעיה הזו, על ידי שינויים בדרגות האחיות השונות – לא אלאה אתכם בבירוקרטיה – אבל זה פועל לאט מדי. לראיה, אחת השירותים הפופולריים ביותר במערכת הבריאות הפרטית היא אחות אישית פרטית. בין אם זו אחות שתלווה אתכם במהלך הלידה, או לאחריה בבית, ובין אם זו אחות פרטית שתלווה אתכם במהלך האשפוז. העיקר שמישהו יתייחס אליכם כמו שצריך, גם אם זה עולה כסף.


בעיה 4 – התורים הארוכים (לרופאים מומחים, ולניתוחים)

ולבסוף, התורים. זו דווקא בעיה שוועדת גרמן מנסה להתמודד איתה, אבל רק באופן חלקי. התורים בישראל ארוכים מאוד. בעיקר לניתוחים שפחות רווחיים לבתי החולים. לניתוח כפתורים או הסרת שקדים לילד תוכלו לחכות יותר משנה בבית חולים ציבורי. זה רחוק מלהיות פרק זמן סביר בכל קנה מידה.
התוצאה היא שהציבור נוהר בהמוניו למערכת הבריאות הפרטית, ומשלם הון תועפות מכיסו בשביל לבצע ניתוחים באופן פרטי (למרות ששילם כבר מס בריאות ושמגיע לו לקבל את הניתוח בחינם בבית חולים ציבורי). בזה ועדת גרמן מנסה לטפל.
במה לא? בתורים הארוכים שיש במערכת הבריאות הציבורית לרופאים מומחים. הבעיה הזו נוגעת גם לבתי החולים אבל גם לקופות החולים. אם אתם צריכים תור לרופא מומחה בקופה, בשביל להתייעץ לפני ניתוח או משהו דומה, אתם תיתקלו בתורים ארוכים מאוד. אם תבחרו ללכת אליו באופן פרטי – כלומר לשלם לו באופן ישיר כמות מאות שקלים ויותר – תגלו שהוא זמין מאוד. אפשר מחר, לעיתים אפילו היום. בזה ועדת גרמן לא ממש עומדת לטפל.


בעיות אלה ואחרות צפות בימים אלה אל מעל לפני השטח באמצעות הילה בניוביץ׳-הופמן, בעלת הבלוג ואן דר גראף אחותך. לפני כמה שבועות בניוביץ׳-הופמן חוותה על בשרה את תחלואי מערכת הבריאות, כשנאלצה לדדות מקופת החולים אל חדר המיון, וממנו לחדר מיון של בית חולים אחר, לחכות שעות ארוכות בכאבים איומים על כסא בכל אחד מחדרי המיון האלה, רק בשביל להבין אם פצעי הניתוח שלה מזדהמים או לא.
בניוביץ׳-הופמן החליטה שצריך לעשות משהו עם הכאב הזה. יחד עם כמה חברים היא הקימה את ״מכתבים לבריאות״, בלוג פתוח שמאפשר לציבור להציף את ההתנסות האישית והכואבת שלו מול מערכת הבריאות, מכל סיבה שהיא. בניוביץ׳-הופמן מפרסמת את הסיפורים האלה ושולחת אותם בזה אחר זה, במעטפות חתומות, למשרד הבריאות. שגם אם לא יעשו משהו, לפחות שיטבעו פיזית בצרות של הציבור הישראלי.
עם כל סיפור שמתווסף לשם, ״מכתבים לבריאות״ הופך בהדרגה לפסיפס כואב ומטריד של מערכת הבריאות הישראלית בשנת 2014. רופאים, מתמחים, אחיות וחולים מספרים שם איך נראית המערכת מהעיניים שלהם, כל אחד והסיפור שלו.
ומה שמשותף לרבים מהסיפורים האלה הוא השורה התחתונה: אין בישראל בעיה של רמת רפואה. הרפואה מעולה. הבעיה שיש לנו היא בעיה אחרת, זו בעיה שהדרך הפשוטה להגדיר אותה היא ״בעיית שירות״, אבל לא בטוח שהמילה שירות קולעת בול, כי היא מסתירה מאחוריה דבר מה גדול יותר
כשאתם צריכים לחכות במשך כמה שעות על כיסא בחדר המיון עד שרופא יבדוק אתכם – זו בעיית שירות. כשאתם מאושפזים בבית החולים והרופא בבוקר אפילו לא מסתכל לכיוון שלכם אלא עובר ממיטה למיטה, ממלמל משהו לרופאים שאיתו, וממשיך הלאה – זו בעיית שירות. כשהמתמחה טרוט העיניים דוקר את הבן שלכם חמש פעמים עד שהוא מצליח לקחת לו דם – זו בעיית שירות. כשהתור הכי קרוב לאורתופד הוא רק בעוד שלושה שבועות ואם כואב לך הגב בינתיים כאבי תופת זו בעיה שלך – זו בעיית שירות. כשאין מקום לאשפז את אמא שלכם במחלקה הנכונה ומאשפזים אותה במסדרון, או לחילופין במחלקה אחרת לגמרי בקומה אחרת ובגלל זה הרופא לעולם לא יבוא לבדוק אותה כי הוא ישכח – זו בעיית שירות. וכשהאחיות אומרות לך ברגע של גילוי לב – אל תזוז מהמיטה של אבא שלך אפילו לא לשניה כי אתה לא באמת רוצה לסמוך על האחות היחידה שנמצאת בקומה – זו בעיית שירות.
אבל אלה בעיות שירות שמעידות על משהו גדול יותר. על כך שהמערכת נמצאת על סיפו של משבר. על כך שהשיטה של משרד האוצר – לשמור את מערכת הבריאות רעבה תמידית לתקציב בשביל לגרום לה להתייעל – ייתכן שעברה את הגבול. כי הרפואה מעולה, אבל החולים סובלים בדרך. סובלים מאוד, וגם מצביעים ברגליים – מי שיכול קונה ביטוח פרטי ומתרחק ככל שהוא יכול מהמערכת הציבורית. וזה, אפילו באוצר כבר מבינים, אם כי באיחור, לא טוב למדינה בכלל (כי זה עולה לה בסופו של דבר הרבה יותר כסף מאשר להשקיע מלכתחילה כמו שצריך במערכת הציבורית).
הלוואי ומוועדת גרמן תצא בשורה במישור הזה.


פורסם הערב בטור השבועי שלי במהדורת האייפד