הדחיין

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. האבחנה הזו אולי לא חדשה, רק שהיא ממאנת להיעלם. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי, וזו בעיה כי הוא ראש הממשלה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה שהוא דחיין כפייתי.
רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הנה כמה, כולן רק מהקדנציה הנוכחית. כבר ערב הקמת הממשלה הנוכחית היה אפשר לראות שכל קבלת ההחלטות נדחית עד לרגע האחרון ממש. המגעים עם הבית היהודי נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה שבו הארכה הנוספת שנשיא המדינה נתן לנתניהו עמדה לפקוע. רק שם, כשהוא נמצא בעמדה הגרועה ביותר למשא ומתן, רק שם נתניהו חתך את הדברים. למעשה, בהשבעת הממשלה עצמה בכנסת עוד לא היה ברור מי שר המה.


צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם


לאחר מכן, נתניהו דחה בזו אחר זו קבלת החלטות חשובות. למשל, את ההחלטה על תקציב הביטחון. אחרי שהממשלה כבר הורכבה סוף סוף, ואחרי מריחות אין סוף של הצגת דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, נתניהו קיבל סוף סוף את הדוח לידיו. כעת, הוא היה צריך להחליט. מה עושים? האם מקבלים את המלצות ועדת לוקר? האם חותכים בפנסיה, משנים את מודל הקבע, מכניסים יותר שקיפות ובקרה תקציבית? אולי בכלל לוקחים את הצד של הצבא? אולי זורקים את לוקר לפח ומתחילים מחדש?
יוק. ראש הממשלה לא קיבל שום החלטה. הוא פשוט דחה אותה. נטפל בזה אחר. בואו נמנה שני פקידים – אנשים בלשכת ראש הממשלה מספרים שלעיתים זה נעשה בצורה אקראית לחלוטין, שראש הממשלה פשוט מטיל משימה על מי שבאותו רגע חלף באזור – שישבו ויחשבו וימליצו איזה מהמלצות ועדת לוקר צריך לקבל ואיזה לא, וימליצו מחדש לראש הממשלה. בינתיים, החלטות אין, ואת התקציב עוד רגע צריך לסגור. רחמים על צה״ל שפשוט לא יודע לפי איזו תוכנית עבודה הוא אמור לעבוד בשנה הבאה.


גם החלטות כלכליות נוספות שהיה צריך לקבל, נתניהו דחה את ההחלטה שלהן. למשל ההחלטה על המלצות ועדת ששינסקי 2 לגבי מיסוי על רווחי היתר של מפעלי ים המלח. ישבה ועדה מקצועית, חשבה, המליצה, הממשלה (הקודמת) בראשותו אימצה את ההמלצות האלה. ראש הממשלה מתנגד להן. הוא חושב שהלכנו פה יותר מדי. לגיטימי, זכותו. כשהנושא הגיע באוגוסט לישיבת הממשלה היה לראש הממשלה את מלוא המנדט לדפוק על השולחן ולהגיד לכולם ״זה לא יקרה במשמרת שלי. זה מנוגד לתפיסת העולם שלי משום שאנחנו צריכים להמשיך להיטיב עם החברות הגדולות שמעסיקות עובדים״ ובזה לחתום את הדיון. כך מתנהגים מנהיגים. תחת זאת ראש הממשלה דחה את קבלת ההחלטה הינדס עוד איזה צוות – לצוות הזה קוראים ועדת הארבעה – שאמור להגיע להסכמות עד סוף תהליך אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. פנטסטי.
סעיף אחר בחוק ההסדרים קיבל את אותו הטיפול. האוצר המליץ לחלק תקציבים לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כך שהרשויות החזקות ייפגעו והרשויות החלשות ירוויחו. זהו נושא פוליטי מאין כמותו, רגיש מאוד, נפיץ מאוד. גם הוא עלה לממשלה באוגוסט באותה ישיבה. ראש הממשלה היה יכול לדפוק על השולחן, לשלוח את הפקידים לאלף עזאזלים או בדיוק להיפך – להודיע שזו תפיסת עולמות ושזה מה שיהיה ולהסתער על זה בכל הכוח ויהי מה – אבל ראש הממשלה נתניהו החליט לדחות את ההחלטה. גם פה הקים צוות – הפעם של השלטון המקומי יחד עם אגף תקציבים – ודחה את ההחלטה. אם יגיעו להסכמה עד סוף אישור התקציב, מה טוב, אם לא, נו, אולי נקים עוד צוות.


הי, ראש הממשלה נתניהו דוחה אפילו את קבלת ההחלטה מי יהיה המחליף של פרופ׳ יוג׳ין קנדל בראש המועצה הלאומית לכלכלה. לא מדובר באיזה תפקיד זניח. ראש המועצה הוא גם היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, הוא שליחו של ראש הממשלה לכל מיני צוותים ווועדות חשובות. לראש הממשלה יש את מלוא האינטרס להחליט כבר על זהות מחליפו של קנדל, אבל הוא דוחה ודוחה את ההחלטה הזו, השד עד יודע מתי.
יש דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. יש דרכים לטפל בבעיה הזו. יש קורסים, קואוצ׳רים שישמחו לתת לראש הממשלה הדרכה אישית כיצד לטפל בבעיה הזו, אבל משום מה זה לא קורה.
איפה ראש הממשלה כן גילה מנהיגות נדירה ורגעים מזוקקים של קבלת החלטות בניגוד לזרם? בעיקר סביב מתווה הגז – שם מריחת הזמן לא לגמרי באשמתו, אם כי הוא היה יכול מזמן להראות לאריה דרעי את הדלת – וסביב הפיכת באר שבע לבירת הסייבר העולמית. רק שעם כל הכבוד לשתי ההחלטות האלה, זה פשוט עוד לא מספיק. זו לא הרמה שאנחנו מצפים לה מראש ממשלה.
הסבר אלטנרטיבי הוא שראש הממשלה אינו דחיין, אלא פחדן. שהוא נמנע מקבלת החלטות לא בגלל שהדחיינות היא המדיניות, אלא משום שהוא מפחד מההשלכות של ההחלטות שיקבל. שהוא פשוט מפחד להתמודד עם הלחצים. רק שבאופן אבסורדי, ככל שהוא מושך את קבלת ההחלטות עוד ועוד, כך הוא הופך את עצמו ליותר לחיץ, יותר סחיט, ויותר כפוף ללחצים. דווקא בתור שר אוצר, אגב, נתניהו היה החלטי מאין כמותו ויצא למלחמות קשות ללא פשרות. אולי זה התפקיד שבאמת מתאים לו.


החלק הכי עצוב בדחיינות הכפייתית של ראש הממשלה היא בכך שממילא הוא ראש הממשלה גם בקדנציה הבאה. כלומר, זה אולי היה נבון פוליטית לתת לבעיה להתנפח ולדחות את הטיפול בה עד שתתפוצץ במשמרת של הבא בתור. רק שאתה הבא בתור. אתה הבא בתור כבר מ-2009, ושום שינוי לא נראה באופק. אז מה יוצא לך מלדחות את כל ההחלטות האלה? כשכל הדברים האלה יתפוצצו, והדברים האלה נוטים להתפוצץ בסופו של דבר אם לא מטפלים בהם בדיוק כמו ציפורן חודרנית או חור בשן, זה יקרה במשמרת שלך. אתה תצטרך לשלם את המחיר. לא עדיף להימנע מכך?
מאחר שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא ׳כן, עדיף להימנע מזה׳ אבל ראש הממשלה בכל זאת מעדיף לדחות את הכל, עולה המסקנה היחידה – שאצל נתניהו הדחיינות היא היא המדיניות. כפי שזה נעשה במישור הכלכלי, כך זה נעשה גם במישור הלאומי-מדיני.
זה היה ניכר עוד בקדנציה הראשונה בתור ראש ממשלה בסוף שנות ה-90 – מריחת אינסופית של ההסכמים עם הרשות הפלסטינית למיליון פעימות זעירות – וזה נכון גם למה שזה לא יהיה שנשאר מהתהליך המדיני כיום. התרגום של מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו במישור המדיני למישור הכלכלי הוא גרירת רגליים בכל תחום שהוא.
מאז הקמת הממשלה, הכנסת לא באמת מסוגלת לתפקד, כי ראש הממשלה לא באמת מסוגל לקבל החלטות. שרי הממשלה וחברי הכנסת מתבקשים להצביע סתם על החלטות שהם יודעים שהן לא החלטות אמיתיות, כי הן מחכות להכרעה סופית של ראש ממשלה. זו לא משילות, זו לא מנהיגות. זו סתם דחיינות. וזה לא משהו שאפשר לקבל מראש ממשלה. אם הוא היה מנכ״ל של פירמה העסקית, עולם שקרוב לליבו, הבעלים מזמן כבר היו מפטרים אותו.


גרסה מעט קצרה יותר של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה ועל ההערות

אין ברירה, מוכרחים לדבר על פנסיה

בתחילת הפוסט הזה, הבהרה כפולה:
אני *לא* חושב שנושא הפנסיות הצבאיות הוא הנושא הכי חשוב בדוח ועדת לוקר. ממש לא.
אני *כן* חושב שמערכת הביטחון עושה שימוש בנושא הזה, בגלל שהוא טעון ושנוי במחלוקת, בשביל לפזר עשן, לסחוף לשם את דעת הקהל הציבורית, תוך כדי גיוס (גם אם בעקיפין) של נשות הקבע ויצירת דה-מוראליזציה אמיתית בשורות משרתי הקבע, וכל זה בגלל שמה שהכי מפחיד אותם הן ההמלצות לגבי שקיפות ובקרה. זו רק דעתי, שמבוססת גם על שיחות עם גורמים רלוונטיים, אבל היא רק דעה.
אבל אם כבר נושא הפנסיה בכותרות, מי אני שאלחם בזה. אז הנה מה שאני חושב על העניין, בהקשר קצת רחב יותר, של המשק כולו, ולא רק של הצבא.

כך מת עולם הפנסיה הישן, שבו המדינה לקחה אחריות על העתיד שלכם

עולם הפנסיה בישראל נחלק לשניים בתהליך הדרגתי מאמצע סוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000. מי שהתמזל מזלו להיות שם קודם שייך לעולם הפנסיה הישן, שזו פחות או יותר הדרגה הכי קרובה לאלוהים, במונחים פנסיוניים. מי שאתרע מזלו (כמוני) להגיע לשם רק אחר כך, מצא את עצמו נכנס לעולם הפנסיה החדש, ומפה והלאה הוא צריך לקוות שאלוהים יהיה איתו (איך התחלתי לדבר על אלוהים, השד יודע).


עולם הפנסיה הישן נחלק גם הוא לשניים. מי שנכנס לשירות המדינה (או לשלטון המקומי, או לחברות הממשלתיות, או לאחת מארבע האוניברסיטאות הגדולות), נמצא בעולם הפנסיה המושלם – עולם הפנסיה התקציבית. בעולם הזה, המדינה לוקחת 100% אחריות על העתיד של העובדים ביום שבו לא יעבדו יותר לפרנסתם. 100% אחריות פירושו שעד תחילת שנות ה-2000, העובדים אפילו לא חסכו שום דבר לפנסיה בעצמם, אלא המדינה הבטיחה להם את הכל. הכל פירושו צבירה של 2% בשנה (ולמיוחסים, 3% בשנה, 4%, ולחלקם אפילו 6% ו-7% בשנה), עד למקסימום של 70% מהשכר האחרון (ולמיוחסים – גם יותר מזה, 76% ואפילו 100% במקרים מסוימים).
עולם הפנסיה הזה היה כל כך מושלם, שעד לאחרונה, הפנסיה הזו המשיכה לעלות גם אחרי שהעובדים יצאו לפנסיה, כי היא היתה צמודה לשכר של העובדים שעדיין במערכת. כלומר, אם העובדים קיבלו העלאת שכר, גם הפנסיונרים קיבלו. למה זה הגיוני? אין לי מושג, אבל ככה זה עבד עד לשנים האחרונות ממש.
צריך להגיד ביושר, מלבד ההטבה המופלאה לעובדים, זה עזר גם למדינה, בשני אופנים. ראשית, עד תחילת שנות ה-2000, המדינה דפקה את העובדים שלה (לא בכל המגזרים), כי השכר שחושב לצורך פנסיה לא היה השכר המלא, אלא רק בסיס השכר, שהיה נמוך למדי. בשלב מסוים ההסתדרות קלטה את הטריק ובשנים האחרונות זה סודר, וכיום כמעט כל רכיבי השכר של מי שנמצאים עדיין בפנסיה תקציבית נחשבים לצורך הפנסיה.
אבל מעבר לזה, במשך עשרות שנים המדינה יכלה לא לשים בצד אפילו שקל לפנסיה, ובעצם לדחות את כל התשלומים האלה לעתיד (ובינתיים להוציא את הכסף על חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון וכו׳). אבל בסוף, איזה קטע, העתיד הזה הגיע, והבטחות צריך לקיים, גם אם הן מופזרות לחלוטין. מעשית, כיום ההתחייבויות האלה שוות איפשהו בדרך לטריליון שקל (ולמדקדקים, אמנם בדוחות הכספיים של ממשלת ישראל כתוב 769 מיליארד שקל בהבשלה מלאה, אבל זה לא כולל את החברות הממשלתיות, השלטון המקומי, האוניברסיטאות ואת רשת הביטחון לקרנות הפנסיה הוותיקות).


מלבד עובדי המדינה, גם מי שחסכו לפנסיה עד אמצע שנות ה-90 דרך מקום העבודה שלהם (בין אם זה היה מקום עבודה הסתדרותי או סתם גדול ומסודר), חסכו בכללים הישנים – בקרנות הפנסיה הישנות. בשונה מעובדי המדיה הם ממש חסכו בעצמם (במקביל לכסף שהמעסיקים הפקידו לקרנות הפנסיה), אבל מודל הפעולה של קרנות הפנסיה היה די דומה לזה של הפנסיה התקציבית. כלומר, על כל שנת עבודה, העובד צבר התחייבות של עוד 2% בגובה הפנסיה שלו בסופו של דבר. כך שעובד עם ותק של 35 שנה, היה אמור להגיע לפנסיה של 70% מהשכר האחרון שלו.
בשלב מסוים, אי שם בשנות ה-90, כל מיני אנשים התחילו לטעון שהעסק הזה לא הולך להחזיק מים. הקטליזטור היה, למיטב ידיעתי, העליה הגדולה מברית המועצות לשעבר. פתאום, בבת אחת, הגיע לישראל גל גדול מאוד של אנשים, שחלק לא מבוטל מהם נכנס למעגל העבודה, וישר לתוך הקרנות הוותיקות. פתאום, אנשים שלא הספיקו לצבור כמעט כלום לפנסיה, נכנסו למעגל ההטבה הזה, ומישהו הבין שקרנות הפנסיה לא יצליחו לעמוד בהתחייבויות האלה, כי אין להם מספיק שנות חיסכון מאחוריהם. בקיצור, זה היה סוג של הונאת פירמידה, שעמדה להתפרק.
אז בתהליך הדרגתי שהתחיל ב-1995 והסתיים כשנתניהו היה שר האוצר, העולם הזה נסגר למצטרפים חדשים ובהמשך המדינה החליטה שהיא שופכת יותר מ-100 מיליארד שקל, שאנחנו שופכים עד היום ונמשיך לשפוך עוד הרבה מאוד זמן, בשביל שאשכרה תהיה פנסיה לכל אותם אנשים שהבטיחו להם פנסיה על הקרח.
וזה מביא אותנו אל ימינו אנו, ואל עולם הפנסיה החדש.


כך נולד עולם הפנסיה החדש, שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו

כלקח או טראומה מעולם הפנסיה הישן, האנשים שבנו את עולם הפנסיה החדש בנו אותו כך שהמדינה לוקחת בדיוק 0 אחריות על העתיד שלכם, על היכולת שלכם לפרנס את עצמכם ביום שבו לא תוכלו יותר לעבוד (ולמי שרוצה לדייק, לכל היותר המדינה לוקחת 30% אחריות).
בעולם הפנסיה החדש אין יותר הבטחות (כמעט) לכלום. מה שתחסוך, תחסוך. ואפילו לא זה בטוח יהיה שלך, כי בין 70% ל-100% מכספי הפנסיה שלנו מושקעים בשוק ההון, מה שאומר שתיאורטית הפנסיה שלכם יכולה לגדול במלא, או להתכווץ במלא, תלוי מה יקרה בבורסה רגע לפני הפרישה שלכם.
המודל הזה נבנה כך שגופי הפנסיה החדשים לעולם לא יקרסו. יש בהם מנגנוני אל כשל מובנים, שיגרמו לכך שהפנסיה שלכם תתכווץ ותתכווץ בלי סוף, והעיקר שהקרנות לא יקרסו. זה יקרה אם תוחלת החיים תתארך מעבר לתחזיות, זה יקרה אם הריבית תהיה נמוכה מדי יותר מדי זמן, זה יקרה אם לא יהיו מספיק אנשים צעירים שיכניסו כסף למערכת בשביל לממן את המבוגרים, אם יהיו יותר מדי תספורות, אם התשואות לא יהיו מספיק גבוהות. זה יקרה תמיד, שוב ושוב, העיקר שהקרנות לא יקרסו, העיקר שהמדינה לא תצטרך לקחת על זה אחריות.
ואם תוסיפו לכך את השינויים בשוק העבודה, ואת העובדה שאנחנו חוסכים פחות זמן, ואת זה שאנחנו עוברים בין מלא עבודות (ולכן מושכים כספי פיצויים), ובאופן כללי נמצאים בסכנת הכחדה תעסוקתית גוברת אחרי גיל 45 ואילך, תקבלו שהפנסיה שלנו בסכנה משמעותית, בניגוד מוחלט לדור הקודם (שגם כשהפנסיה שלו באמת היתה בסכנה, המדינה פרסה תחתיו רשת ביטחון נאה על חשבון משלם המסים).


ואיך דוח לוקר קשור לכל זה לכל הרוחות?

בתווך שבין העולם הישן לבין העולם החדש נכנסים משרתי הקבע בצה״ל (ואיתם גם השוטרים, הסוהרים ואנשי השב״כ והמוסד). עולם הפנסיה הישן (הפנסיה התקציבית) בצה״ל ויתר כוחות הביטחון הסתיים בסוף 2003. בערך. זאת אומרת, כל מי שנכנס לשירות קבע מינואר 2004 ואילך חוסך לפנסיה על פי כללי העולם החדש. כל מי שהספיק להיכנס קודם לכן, הרוויח ושייך ועולם הישן.
א-מה-מה, במסגרת אותו הסכם הוחלט שלמשרתי הקבע (ויתר אנשי כוחות הביטחון) בכל זאת תינתן הטבה. כשהם יגיעו לגיל הפרישה מצה״ל, הם יקבלו מהמדינה פנסיית גישור, מאותו היום ועד להגיעם לגיל 67, או מה שלא יהיה באותה עת גיל הפרישה הכללי במשק. פנסיית הגישור הזו היא פנסיה תקציבית בתחפושת, שכן המדינה מממנת אותה מבלי שהמשרת עצמו עשה משהו לטובת העניין. ואם זה לא מספיק, באותו הסכם נקבע כי בעת הפרישה המדינה תכניס עוד 12 משכורות, כלומר משכורות של שנה שלמה, לתוך קרן הפנסיה שלו, בשביל להגדיל לו את פנסיית הגישור.
פנסיית הגישור תהיה בגובה זהה לזה שהוא היה אמור לקבל מקרן הפנסיה שלו על בסיס הסכום שצבר עד כה. ובגלל שהכסף בקרן הפנסיה יילך ויגדל ב-20 ומשהו השנה שיחלפו מגיל הפרישה מצה״ל ועד לגיל הפרישה הקבוע במשק, הרי שגם פנסיית הגישור תלך ותעלה, והכל על חשבון משלם המסים.
אותו משלם מסים, אגב, שתקוע בעולם הפנסיה החדש עם הכללים החדשים והמסריחים שלו. למה? ככה.
את זה, את הנקודה הזו בדיוק, ועדת לוקר מבקשת כעת לשנות. במקום פנסיית גישור, מענק פרישה חד פעמי, בסכום נמוך יותר. אגב, לאנשי הקבע הלוחמים שמגיעים לגיל פרישה (כלומר, מג״דים ומעלה), הוועדה ממליצה לא לגעת בפנסיית הגישור.


זו הנקודה שבה כל מיני אנשים אומרים לי – רגע, אבל אתה כל הזמן מטיף לנו שעולם הפנסיה החדש הוא מסריח, ושבמקום לקחת אחריות על עתיד שלנו המדינה מסירה את האחריות הזו לחלוטין ומפקירה אותנו חשופים בצריח. אז מה פתאום אתה רוצה לדפוק את אנשי הקבע? להיפך, במקום להוריד את אנשי הקבע למטה, תשאף לשפר את התנאים של כל היתר.
אז דבר ראשון, אני באמת שואף לשפר את התנאים של כל היתר. מי שקרא את אלפי המלים שכתבתי על ענייני הפנסיה בשנים האחרונות יודע שהמסר העיקרי שלי אינו שדמי הניהול דופקים אותנו, אלא שהמודל עצמו של עולם הפנסיה החדש דפוק. שהוא הלך רחוק מדי בהסרת האחריות מהמדינה.
דבר שני, על אף שאני בעד פנסיה סבבה לכולם, אני לא חושב שאנשי הקבע צריכים ליהנות ממה שאולי פעם היה זכות, אבל הפך עם הזמן להיות זכות יתר. תוחלת החיים התארכה, הריבית נמוכה, ועלות הפנסיה שלהם גדלה מאוד מאוד עם הזמן. את זכות היתר הזו מממן הציבור, אותו ציבור שהפנסיה שלו עצמו תהיה לא משהו בכלל. אי הצדק פה, לפחות לתפיסתי בולט (וזה, לתפיסתי, לא קשור רק לאנשי הקבע אלא לכל עולם הפנסיה התקציבית, ובטח למי שמקבלים פנסיה תקציבית של עשרות אלפי שקלים בחודש, זו פשוט שערורייה, נקודה).
העניין הוא שאני לא רואה כיצד ניתן להעלות את מצבם של כל אנשי עולם הפנסיה החדש למצבם של אנשי הקבע, כפי שמישהו אמר אתמול בטוויטר. איך בדיוק עושים את זה? ראשית, האם אנחנו בכלל רוצים שאנשים יתחילו לקבל פנסיה מגיל 40 ומשהו כמו אנשי הקבע הפורשים? פנסיה מגיל 40 ומשהו משמעותה פנסיה לאורך 40 שנה פלוס מינוס. זה מאוד נחמד הסידור הזה, אבל מי בדיוק אמור לממן את זה ומאיזה כסף? אז מספיק שנגיד שאנחנו לא באמת רוצים שאנשים יקבלו פנסיה מגיל 40 ומשהו וכבר אנחנו בעד להרע את מצבם של אנשי הקבע.
אם הכוונה היא אחרת, ופשוט להעניק רשת ביטחון לאנשים שעובדים בעבודה מסוימת ונפלטים משוק העבודה בגיל 40 ומשהו ולא מצליחים לחזור, זה כבר סיפור אחר. אבל האמת שיש כבר מנגנונים כאלה. ייתכן שהם לא טובים מספיק או נדיבים מספיק, ייתכן שצריך לשכלל אותם, ובעיקר צריך לחשוב איך מתאימים את שוק העבודה לעולם שיש בו המון צעירים מצד אחד והרבה יותר מבוגרים מצד שני מאשר בעבר. אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו רוצים להתחיל לחלק מיליונים מכספי משלם המסים לכל מי שחצה את גיל 45.
אז אני לא בעד לחזור לעולם הישן שבו לכאורה המדינה לוקחת 100% על כולם ובפועל מדובר בהונאת פונזי שמתישהו מתפוצצת, אבל אני בהחלט בעד לא להישאר במקום שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו. הפתרון יכול להיות איפשהו בין שני הקצוות האלה, של פעם והיום.
איך עושים את זה? יש כל מיני רעיונות שמסתובבים. למשל, על ידי פריסה מחדש של רשת הביטחון המינימלית שקיימת כבר היום לפנסיה, כך שחוסכים מבוגרים יותר יקבלו יותר. או על ידי מתן מענק פנסיה שלילי (כמו מס הכנסה שלילי) לבעלי הכנסות נמוכות. או חלוקה מחדש של הטבות המס כך שייטיבו עם מעמד הביניים ולא עם העשירון העליון. או החלת חובת פנסיה מגיל 0 בשביל להגדיל את בסיס החיסכון. יש המון המון רעיונות שמסתובבים, ואני מאוד מקווה שבקרוב אגף שוק ההון במשרד האוצר יתחיל ליישם חלק מהם (למשל, קרן פנסיה ממלכתית בדמי ניהול מוזלים. אנחנו קרובים לדבר הזה יותר מאי פעם, לשמחתי), ולמיטב הבנתי מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד מרכז צוות פנים-אוצרי שמטפל באופן רחב יותר בעניין הפנסיה.


בשורה התחתונה, הייתי שמח מאוד לו תנאי הפנסיה של כולנו היו משתפרים. זה לכשעצמו עדיין לא אומר שצריך להמשיך להיטיב בהטבת יתר עם הדור הנוכחי של משרתי הקבע, אלה שאמורים להיות חלק מעולם הפנסיה החדש כמו כולנו, אבל עדיין נהנים משאריות של עולם הפנסיה הישן.
זה לא עניין אישי נגד משרתי הקבע, זה עניין נגד חלוקת הטבות יתר לאוכלוסיות ספציפיות, ואי טיפול בצרכים האמיתיים של כל היתר. לכן, כשמסתכלים על התמונה הרחבה, אני בעד המלצות לוקר לעניין הפנסיה הצה״לית (אפשר לעשות בהן תיקונים, כמו למשל להרחיב את אוכלוסיית הזכאים לפנסיית גישור או להעלות מעט את המענק), אבל בבסיס, אני לא מבין מדוע אני צריך לממן הטבה בשווי מיליונים רבים לאוכלוסיה מאוד מאוד מסוימת בזמן שכל היתר מקבלים קדחת. ובאופן משלים, אני חושב (ופועל, בגזרתי) בשביל לוודא שאלה שהולכים לקבל קדחת לא יקבלו קדחת, אלא שהמדינה תיקח עליהם יותר אחריות. למשל, על ידי סבסוד יותר גדול של הפנסיה מאשר היום (אבל באופן פרוגרסיבי), וגם ביצירת כלים שיאפשרו להקטין עלויות, (קרן פנסיה ממלכתית, כבר אמרתי) או חלוקה מחדש של הטבות המס.
זה לא זה או זה. זה גם וגם. וזו נראית לי הצעה הרבה יותר מפוכחת מאשר הקריאה של חלק מהאנשים שקראתי בימים האחרונים שקוראים פשוט להשוות את תנאי הפנסיה של כולנו לאלה של אנשי הקבע.
איך נשיא המדינה היה אומר בוועדת הכספים פעם? כולנו בעד חיסול הטרור. נו יופי.


ובסוף בסוף, עם כל הדיבורים על פנסיה, יש בערך שני שלישים מהציבור שלא חסכו מעולם לפנסיה. בין אם כי לא היו בשירות המדינה ולא זכו לפנסיה תקציבית, בין אם כי לא עבדו במקום גדול ומאורגן או הסתדרותי, ובין אם היו עצמאים. מה יש לאלה? רק קדחת. כלומר, יש להם את קצבת הזקנה של הביטוח ומה שלא יהיה שהצליחו לחסוך בעצמם לאורך הדרך. ואם לא הצליחו? זבש״ם.
אשמח לראות יום אחד מישהו מתגייס לטובתם כמו ההתגייסות החצי אוטומטית לטובת אנשי הקבע.

כשהצבא מוציא 36 מיליון דולר על מבנה שאף אחד לא משתמש בו, מותר להעביר ביקורת

הקטע הזה שודר שלשום בתוכנית של רייצ׳ל מדו בmsnbc. אני ממש מפציר בהם לראות אותו. כולה 6 דקות מהחיים שלכם, אבל הן לגמרי שוות את זה (אם הנגן לא עולה משום מה, כנסו ללינק הזה):

למי שאין לו כוח, הכתבה הזו מתארת פרויקטים צבאיין שמשרד הביטחון האמריקני מוציא עליהם עשרות מיליוני דולרים מכספי משלם המסים האמריקני, למרות שאין בהם שמץ של צורך. אם לא ראיתם את הקטע, אנא, אני ממש מפציר בכם. הוא מתאר איך משרד הביטחון האמריקני הוציא 36 מיליון דולר על בניית בסיס צבאי באפגניסטן שאף אחד מעולם לא השתמש בו, ולעולם לא ישתמשו בו. למעשה, בניית הבסיס החלה כשהכוחות האמריקנים כבר החלו לצאת מאפגניסטן ונמשכה עוד שנתיים לאחר מכן, כולל ריהוט מלא של הבסיס.

למה?
שאלה טובה. אבל בגדול זה מתמצה בזה: כי אפשר. כי למשרד הביטחון האמריקני יש כמויות מגוחכות של כסף, ולכו תשלטו בתקציב כל כך גבוה, אז בסוף יש מי שזוכים במכרזים וככה זה נראה.

באותו הקשר, הניו יורק טיימס פרסם השבוע מאמר מערכת נגד התנהלות תקציב הביטחון האמריקני. עיקר הביקורת של העיתון הייתה כלפי הפוליטיקאים בארה״ב ולא ממש נגד תקציב הביטחון, אבל על הדרך מתוארות כל מיני דרכים להגדלת תקציב הביטחון היכן שאין בזה צורך.

שני דברים חיבבתי במאמר הזה במיוחד. ראשית, העיתונאים בארה״ב יודעים לנקוב במספרים מדויקים מאוד לגבי תקציב הביטחון האמריקני, להגיד כמה עולה לבנות פרויקט מסוים או כמה עולה צוללת, כי תקציב הביטחון שם הוא ברובו (אם כי לא כולו) שקוף ביותר. כתבתי על זה פעם כאן.
ושנית, העיתונאים לא מהססים לבקר את תקציב הביטחון, בדיוק בגלל אותו עניין שהזכרתי בהתחלה: מדובר בכספי משלם המסים. הטרמינולוגיה הזו חשובה, והם מדגישים אותה שלא במקרה. אלה כספי משלם המסים. הכסף הזה לא מגיע מהירח. משלמי המסים עובדים קשה מאוד בשביל לשלם את המסים האלה, ולכן מגיע להם דין וחשבון מצד מי שמשתמשים בכסף הזה, ולכן מגיעה לציבור הזכות להעביר ביקורת, גם אם נוקבת, על השימוש של משרד הביטחון בכסף הזה.

ואם לא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות, אז העיתון כותב שלא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות. ואם יש צורך לקצץ בכל מיני תקציבים מתקציב הביטחון, העיתון כותב על זה.

זה נכון, הביקורת העיתונאית לא בהכרח משנה את המציאות, והפוליטיקאים ממשיכים להתנהג כפי שהם מתנהגים ותקציב הביטחון תופח במקום להתקצץ. ובכל זאת, לפחות אפשר להעביר ביקורת מבלי להיחשב כאויב העם והאומה. וזה קורה, בין היתר, משום שיש נתונים ומספרים שאפשר בכלל לדבר עליהם.

ואצלנו?
יוק.
אצלנו הביטחון ותקציב הביטחון קדושים. הס מלהזכיר, הס מלדבר, הס מלהטיח ביקורת.

אגב, בשבוע שעבר פרסמתי כיצד צה״ל מעריך שהמעבר לטכנולוגיית ענן תחסוך כ-2 מיליארד שקל (חיסכון בשרתים וחיסכון בעלויות בינוי), אבל כיצד צה״ל מסתיר את ההערכות האלה מהדרגים הבכירים שלו עצמו, אולי בשביל לא לגלות לאף אחד שחוסכים כל כך הרבה כסף ובשביל להשתמש בו למטרות אחרות (יש גם הסברים אפשריים אחרים לעניין הזה, הכנסתי אותם לכתבה).

הדרך שלי להגיע למספרים האלה מוגבלת עד מאוד. אני צריך להסתמך על מקורות שידליפו אותם. הדלפות זה טוב, אבל היה טוב יותר לו המספרים היו פשוט חשופים לציבור (וקשה לטעון שמה שקשור בעלויות של טכנולוגיות המחשוב הוא עניין מסווג).

חומר למחשבה לקראת פרסום דוח ועדת לוקר שתמליץ בקרוב לממשלה מה עושים עם תקציב הביטחון. האם זו תהיה מהפכה או עוד ועדה שתגדיל את תקציב הביטחון בלי בקרה ובלי שינוי של השיטה?
נדע בעוד שבועות ספורים.


מן הארכיב:
יאללה יאללה | 20 שנה של הקרב על תקציב הביטחון, בתמונות
תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים