בית הדפוס של שלי יחימוביץ

0.

זה הולך להיות סיפור קצת ארוך על הרבה קפיטליזם חזירי, הרבה יותר פופוליזם חזירי, ושלי יחימוביץ אחת. זה לא אמור להיות סיפור למיטיבי לכת שמכורים לאוויר שוק ההון, למרות שהוא עוסק בנושאים הקשורים בו, אלא בדיוק להיפך. זה סיפור על איך אפשר לנפח כותרות מפוצצות בעיתון, מבלי שיש מאחוריהן בשורה של ממש לציבור. העובדה שהוא קשור לשוק ההון היא מקרית, לא יותר.

bear with me.

1.

בקדנציה הקודמת של הכנסת, בחודש יוני 2007, חודשים ספורים לאחר פרסום הדו"חות הכספיים השנתיים של החברות הנסחרות בבורסה, הגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ הצעת חוק (זהירות קובץ וורד) תחת הכותרת "הקטנת פערי השכר במשק". לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שכזו. קדמו לה שתי הצעות חוק של עמיר פרץ, פטרונה הפוליטי של יחימוביץ עם כניסתה לחיים הפוליטיים, עם חברי כנסת נוספים בכנסות ה-15 וה-16.

1.5

מטרת הצעת החוק של יחימוביץ הייתה פשוטה. על פי ההצעה, בכל חברה במשק, לא רק בחברות הנסחרות בבורסה, הפער בין השכר הגבוה ביותר המשולם לעובד בחברה לבין השכר הנמוך ביותר המשולם לעובד בחברה (לרבות עובדי קבלן) לא יעלה על חמישים.

וכך כתבה יחימוביץ בדברי ההסבר להצעת החוק:

"בשנים האחרונות הרקיע שכרם של המנהלים, בעיקר בחברות הציבוריות, (קרי, כאלה הנסחרות בבורסה), לסכומים אשר הופכים את השכר מחד למסלול עוקף דיבידנד הפוגע ברווחי ציבור המשקיעים, ומאידך, למסלול נפרד ומנותק מכל מסלולי השכר האחרים בחברות.

[…]

הצעת חוק זו באה לנסות ולמתן מגמה זאת אשר יש קונצנזוס באשר לממדיה הבלתי סבירים, וזאת מבלי לחרוג מכללי השוק החופשי.

[…]

יש לשים לב כי בפועל אין כאן מגבלה על גובה השכר הגבוה בחברה. תמצא ההנהלה, או ימצא הדירקטוריון לנכון להעלות את שכרו של המנהל נוכח הצלחתה של החברה – יועלה שכרו בלא הגבלה, אלא שלצורך כך יועלה בהתאמה גם השכר הנמוך בחברה.

באופן כזה יחוזקו גם בעלי דרגות השכר הנמוכות בכך שייהנו מחלק מזערי מהצלחת החברה, יוקטן במידה מסוימת ומצומצמת אי השוויון, ויוצר מנגנון טבעי לריסון שכר בלתי סביר של מנהלים.

[…]

בעקיפין יושגו שתי מטרות נוספות: האחת- ריסון שכר המנהלים יגדיל את רווחי המשקיעים הקטנים בחברות הציבוריות; השניה- בעלי השכר הנמוך, אשר משתמשים ב – 100% משכרם לצריכה, יגבירו את הפעילות במשק".

(ההדגשות הן שלי)

2.

הנה כמה עובדות לגבי הצעת החוק ההיא של שלי יחימוביץ:

(א) הצעת החוק זכתה לתמיכתה של ועדת שרים לענייני חקיקה, כלומר שהממשלה החליטה לתמוך בהצעת החוק. עם זאת, נקבע סייג לתמיכתה של הממשלה בהצעה (עניין די נפוץ בקדנציה ההיא של הכנסת) והוא שהמשך הליך החקיקה ייעשה בתיאום בין יחימוביץ לבין משרדי הממשלה הרלוונטיים.

(ב) הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית במליאת הכנסת בסוף חודש אוקטובר 2007 והגיעה לדיון ראשון בועדת העבודה של הכנסת בחודש ינואר 2008. הפרוטוקול המלא של הדיון הזה מרתק (ונמצא כאן למתעניינים), והזכיר לי במשהו את ז'אנר תיאטרון האבסורד.

(ג) בתום הדיון, קבע יו"ר הוועדה דאז, בעצה אחת עם יחימוביץ, כי הוועדה תמשיך להתכנס ולדון בהצעת החוק לטובת הכנתו לקריאה ראשונה בתוך שבועיים.

(ד) עם זאת, באופן פלאי, היה זה הדיון הראשון והאחרון בהצעת החוק של יחימוביץ. במקרה גם נכחתי בו.

3.

ביום ראשון הקרוב תדון ועדת שרים לענייני חקיקה בהצעת חוק חדשה של יחימוביץ, שמטרתה, כמה מפתיע, להגביל את שכר המנהלים בכל החברות במשק, כך שהשכר הגבוה ביותר לא יעלה על פי חמישים מהשכר הנמוך ביותר באותה חברה. ברוב חוכמתה, הפעם הגישה יחימוביץ את הצעת החוק יחד עם ח"כ חיים כץ, המשמש כיום יו"ר ועדת העבודה של הכנסת.

הצעת החוק הזו של יחימוביץ וכץ הונחה על שולחן הכנסת ביוני 2009 – שנתיים לאחר שהצעת החוק הקודמת של יחימוביץ, שכמעט זהה לה לחלוטין (השוויתי), הוגשה בפעם הראשונה.

הפעם, נדמה שהממשלה תתנגד להצעת החוק של יחימוביץ'. כך או כך, תזכה יחימוביץ לכותרות מפוצצות בעיתון, כשהיא נהנית מרוח גבית של הדוחות הכספיים השנתיים שפורסמו בסוף חודש מרץ, והציגו טבלאות שכר מנופחות למנהלי החברות (המנהל שכיכב בראש טבלת השכר, עלות שכרו הייתה ב-2009 כמעט 20 מיליון שקל בשנה, כלומר כמעט 55 אלף שקל ליום. הבא אחריו, 18.8 מיליון שקל בשנה, השלישי ברשימה – 18.6 הבנתם את התמונה).

3.5

יחימוביץ מרוויחה מהעניין הזה בכל מקרה, ומדגימה כמה קל לזכות בכותרות אוהדות בעיתון. במקרה שהממשלה תתנגד להצעת החוק, תזכה יחמוביץ לכותרות חיוביות. גם במקרה שהממשלה תתמוך בהצעת החוק, תזכה יחימוביץ לכותרות אוהדות. win-win קלאסי.

אבל, אם הנושא באמת היה חשוב ליחימוביץ, ממש היה בוער בנשמתה, מה הפריע לה לקדם את הצעת החוק בסיבוב הקודם שלה, בפרט כשהיא נהנתה מתמיכה ממשלתית? יחימוביץ לא פראיירית ומכירה היטב את העבודה הפרלמנטרית. היא חוקקה מספר רב של חוקים בקריירה הפוליטית שלה, ויודעת היטב כיצד מקדמים הצעות חוק בוועדות הכנסת.

אם כן, מדוע הצעת החוק שלה הגיעה רק לדיון אחד בועדת העבודה ותו לא? מה קרה לאותם שבועיים בהם הייתה אמורה יחימוביץ לתאם את המשך החקיקה יחד עם משרדי הממשלה? כיצד הם התארכו לשנתיים?

אין לי מושג מה התשובות לשאלות האלה. בשביל לדעת, צריך לפנות ליחימוביץ, ואני מודה שאין לי כוח לעשות את זה. מה שאני כן יודע הוא שנורא קל לקבל כותרות ענק בעיתונים (הצעת החוק שלה זכתה להיות הכותרת הראשית וכפולת החדשות הפותחת בגלובס השבוע, וזכתה השבוע לכפולה נאה גם במארקר, עם תמונות כמובן בשני המקרים). הרבה יותר קשה להיות מנומקים כשמגיעה השעה להגן על הצעות חוק פופוליסטיות מעין אלה.

4.

ורק לשם המחשה, הנה קטע קצר ממש מתוך הדיאלוג של יחימוביץ עם שוני אלבק, היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך, שהשתתף בדיון ההוא בכנסת ויצא נגד הצעת החוק:

שוני אלבק:

[…] אם בעל השליטה איננו מקבל השכר, הוא המשקיע היחידי בחברה. אם מישהו השקיע בחברה ‎60%-70% חושב שהשכר הזה ראוי, הוא הנפגע העיקרי, הוא זה שמשלם ‎60%-70% לאותו מנכ"ל. […] כאשר בעל השליטה חושב שזה השכר הראוי והוא מוציא ‎60%-70% מתוך הנכסים שלו, אז כנראה שיש להניח לאותו אדם לשלם את הסכומים האלה.

[…]

שלי יחימוביץ:

אבל זה לא הוא משלם את הסכומים האלה. זה אנחנו משלמים את הסכומים האלה.

שוני אלבק:

אם הוא בעלים של ‎60%-70% מהחברה והוא יכול לקבל מהחברה דיבידנד, או שהחברה צריכה להציג רווחים, יש לו אינטרס ברור שהשכר יהיה כמה שיותר נמוך. אם הוא חושב שהשכר הזה ראוי, כי מנהל מסוים מביא לחברה הכנסות, רווחים או ערך נוסף שמצדיק שכר של ‎2,000,000 לשנה או ‎10,000,000 שקלים לשנה, אז זה ראוי.

שלי יחימוביץ:

בעיני זה לא ראוי נקודה.

שוני אלבק:

אני לא אמרתי שזה ראוי נקודה. אני אמרתי, שהעובדה שמישהו מוכן לשלם מסבירה הכל.

שלי יחימוביץ:

זה לא מישהו, זה אנחנו.

שוני אלבק:

זה הוא בעיקר.

שלי יחימוביץ:

אם השכר הוא מסלול עוקף דיבידנד, מי שאמור ליהנות מחלוקת הדיבידנד משלם אותו.

שוני אלבק:

נניח שהשכר הוא מסלול עוקף דיבידנד. אם אני בעל ‎70% שליטה בחברה, אני זכאי ל-‎70% מהדיבידנד. אם מישהו מקבל שכר גבוה, אני מפסיד ‎70% מהדיבידנד.

שלי יחימוביץ:

אבל אתה מחליט גם לגבי ה-‎30% האחרים.

שוני אלבק:

ברור שאני מחליט, כי הקונספט של חוק החברות אומר, שאם יש בעלי שליטה שהוא נושא בעיקר הנטל והוא זה שהשקיע את מרב הכסף, בנסיבות כאלה יש לו זכות הצבעה והוא יכול להכריע.

שלי יחימוביץ:

הדברים האלה לא עולים בקנה אחד עם המציאות. גם נציגי המשקיעים המוסדיים, שהם נציגי ציבור, משתפים פעולה עם התרגיל הלא תקין הזה ומאשרים משכורות מטורפות, גם כאשר הם מייצגים את מניות המיעוט שלנו. כל התילי תילים ששמענו כאן הם ללא קשר למציאות.

(ההדגשות הן שלי. הדגשתי בעיקר את הטיעונים שהצחיקו אותי, שמראים לטעמי איך יחימוביץ מנסה להתמודד עם מהלכים לוגיים בכלים אמוציונליים מוזרים)

5.

כל זה עוד לפני שנגעתי בהצעת החוק עצמה, שבאופן אישי אני סבור שהיא שטות מוחלטת. לא משום שהיא מבטאת התערבות בכוחות השוק, אלא משום שהיא מבטאת התערבות לא חכמה בכוחות השוק, מהסיבה הפשוטה שהשוק יידע לעקוף אותה בקלות יתרה (מבלי להיכנס לזה לעומק, גם כיום ישנם מנהלים בחברות רבות שמקבלים שכר נמוך אבל בתכסיסים חשבונאיים כאלה ואחרים מול החברה מרוויחים למעשה סכומים אדירים של כסף מדי שנה, מבלי שהוא נחשב שכר. תופעה שרק תתגבר ותעצים אם הצעת החוק תאושר, כפי שאכן נטען באותו דיון בכנסת).

6.

ולסיום, רק למען הסר ספק ומניעת לזות שפתיים: כל האמור לעיל משקף את דעתי ודעתי בלבד, ולא את דעת מערכת העיתון בו אני עובד. אדרבא, בישיבות מערכת לא מעטות של העיתון עלה שוב ושוב נושא שכר המנהלים המופרז בחברות הציבוריות (גם בהקשר של הצעת החוק החדשה של יחימוביץ) בניסיון לחשוב כיצד מטפלים בו מעל גבי העיתון בצורה שתתקוף את התופעה, לא תעודד אותה.

ארטיקרטיב

0.
לפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט על ועדת שרים לענייני חקיקה (שלהפתעתי עניין יותר מבנאדם וחצי). בעקבות הפוסט ההוא, הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה כתב פוסט אורח ובו החווה את דעתו על העניין.
בתמצית, למי שלא זוכר: לטעמי וועדת שרים לענייני חקיקה, שעניינה לקבוע את עמדת הממשלה ביחס להצעות חוק פרטיות, צריכה לפעול באופן שקוף ולהעמיד לרשות הציבור את הפרוטוקולים שלה, בהם תהיינה כתובות עמדות כל השרים שהשתתפו בהצבעה, ונימוקיהם להצבעתם. הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה חושב שהמהלך יסב יותר נזק מתועלת, ותוהה אם השקיפות לכשעצמה היא ערך חשוב מספיק.

1.
לפני יומיים נפגשתי בכנסת עם מישהו שבעברו היה נוכח באופן קבוע בישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה, מתוקף תפקידו. הוא לא היה שר, אלא היה פונקציונר באחד ממשרדי הממשלה, ובמסגרת תפקידו היה יושב בוועדה מדי שבוע. הוא מכיר את התנהלות השרים לפני ולפנים, קל וחומר את עבודת הוועדה. הצגתי בפניו את דעתי. הוא חושב לגמרי הפוך ממני, ויש לו שני נימוקים מרכזיים.

1.1
על פי הנימוק הראשון, בממשלה חוששים שמא פתיחת ישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה לעיני הציבור תחייב בהמשך גם את פתיחת ישיבות (מליאת) הממשלה לעיני הציבור. צריך להבהיר: ישיבות הממשלה אינן חסויות. לא מדובר בקבינט הביטחוני. וממילא, באם מתקיימות ישיבות חסויות, או שחלקן חסוי, חומרים אלה אינם צריכים לעמוד לעיון הציבור. אז מדוע, בעצם, שפרוטוקולים מישיבות הממשלה הרגילות לא יתפרסמו באתר משרד ראש הממשלה, כשם שמתפרסמות שם החלטות הממשלה?

1.2
כאן נכנס הנימוק השני. כאשר הפוליטיקאים, בין אם במליאת הממשלה ובין אם בוועדת השרים לענייני חקיקה, אינם חשופים לעיני הציבור, כך אמר זה שנפגשתי איתו, הם מתנהגים לגמרי אחרת. זו חוכמה די מצויה בעבור כל מי שמנהל מגע שוטף עם פוליטיקאים, אבל מעניין לשמוע אותה כך במפורש ממישהו שהיה בתוך המערכת. על כל פנים, העובדה שהתנהלותם מוסתרת מעיני הציבור לרגע קל, מאפשרת לפוליטיקאים להתנהג באופן ענייני. אני לא ממציא, זו הטענה של האיש. תכניס פנימה את התקשורת (באמצעות העמדת פרוטוקולים לעיני הציבור), ותהרוס את הדבר היחידי כאן שעדיין עובד, הוא אומר. זו הזירה בה הפוליטיקאים באמת מקשיבים לפקידי הממשלה שמציגים בפניהם את עמדותיהם המקצועיות, והם משוחררים מהצורך הציבורי להתנהג כפי שהם חושבים שהציבור מצפה מהם להתנהג.

2.
בעוד שהטיעון הזה לגיטימי, ואף תקף, הוא מעצבן. הוא מעצבן כי אני יודע שהוא נכון. אני רואה איך הפוליטיקאים מתנהלים בדיוני ועדות הכנסת, וכיצד הם מדברים כאשר המיקרופונים סגורים וכאשר מובהר לכל כי הדברים אינם לציטוט. הם מתנהגים אחרת. אין מה לעשות, הם בני אדם. אולם מנגד, הם גם נבחרי ציבור. ובין אם תפיסתם את תפיסת הציבור שגויה, או שתפיסת הציבור אכן שגויה, זה לא העניין. מתוקף מקצועם ושליחותם הם אמורים לנהוג כנבחרי ציבור לכל אורך הדרך. חבל רק שמשמעות הדבר האוטומטית מבחינתם, לרוב, היא התנהלות לא עניינית. אני לא בטוח שזו אכן כוונת הציבור. אם כי נאמר כבר כי הציבור מטומטם, ולכן… וגו'.

כל זה הובא כחומר למחשבה, בחסות התנועה לכינון שלטון מקצועי. התנועה הוירטואלית, זאת אומרת.

נומוס.אוטו

בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שאני מעוניין שוועדת השרים לענייני חקיקה תהפוך לשקופה יותר, בין היתר על ידי עריכת פרוטוקול ופרסומו לציבור, לטובת שתי מטרות: (1) שקיפות – שיידע הציבור כיצד ומדוע מחליטה הממשלה הנבחרת לתמוך או להתנגד להצעות חוק (2) בשביל לחשוף עוד טפח מפעילות הלוביסטים אל מול הממשלה.
ציינתי בסוף אותו פוסט שיש לי ידיד באחד ממשרדי הממשלה שמתנגד נחרצות לעמדה שלי, והבעתי תקווה שהוא יעלה את עמדתו על הכתב. אז הוא עשה את זה, ועל כך אני מודה לו. הנה עמדתו, בלי עריכה:

***

לצערי עורבבו כאן ביחד, טיעונים מטיעונים שונים יחד עם אי דיוקים.
החלטות ועדת השרים מפורסמות. וכן רשימת השרים שהשתתפו בישיבה.
הכותב מבקש לדעת מה הנימוקים של שר מאן דהוא להצביע באופן כזו או אחר. האם נימוקי ועדת הכלכלה מפורסמים- האם כל חבר כנסת בטרם מרים את ידו מפרסם במקום כלשהוא את הנימוקים לאופן בו הצביע? האם עושה כן יחד עם הצבעתו במליאת הכנסת?
מה בדיוק הכותב מבקש? אין "הנמקה" לשרים שמצביעים, כל שר ונימוקיו.
באופן דומה הסיבות להורדת נושאים מסדר היום, הן רבות ומגוונות, אבל זה בדרך כלל קורה לבקשת חבר הכנסת או מתואם עימו, בדומה להסרת נושאים מסדר יומה של הכנסת. גם הסיבות לאלו לא מפורסמות.
אבל הטיעון המהותי והחשוב שעולה כאן הוא שיש לפתוח את ועדת השרים לחקיקה על מנת לחשוף את עבודת הלובסטים. אלא שלא ברור הקשר בין השניים. עבודת הלובסטים היא הרי סמויה מן העין, גם בכנסת, וגם בממשלה, ולא ברור כיצד פתיחת ועדת השרים, והפרוטוקולים שלה "יחשפו" את פעולת הלוביסטים. אם כבר, פתיחת הוועדה רק תגביר את הלחצים ותאפשר דריסת רגל (שגם ככה קיימת) לאותם ציבורים מתוחכמים, בעלי ממון, מאורגנים, שיכולים להרשות לעצמם לשלוח את אותם לובסטים לשכנע את הנבחרים. ועכשיו גם יוכלו לעקוב ביתר קלות, ולברר האם פעלו כפי שהתבקשו.
ועדת השרים לחקיקה, במתכונת הקיימת, בכל זאת, עדיין מאפשרת דיונים מקצועים (באופן מוגבל, בכל זאת מדובר בשרים, שהם פוליטיקאים ולכן ההחלטות שלהם בסופו של דבר פוליטיות, זו השיטה). אגב, לפעמים, למרבה ההפתעה זה נכון ששר הבריאות יצביע נגד הצעה שעניינה שיפור בריאות הציבור. מטעמים עניינים! כי ההצעה לא טובה, לא נכונה מבחינה מקצועית (גם אם רוח ההצעה טובה וזה קורה לא פעם), לא תואמת את השיטה, כי יש לה עלות רבה. כן, גם עלות זה שיקול. לגיטימי. בעולם של תקציב מוגבל. ויש מקום גם להתנגד להצעות שעניינן פטור ממע"מ על תרופות, כי אגב, לא לכך נועד מכשיר המע"מ. אם רוצים לעזור לחולים, יש דרכים אחרות, ישירות, מתאימות יותר.
נראה בסופו של דבר שהנזק שייגרם עולה על התועלת המבוקשת. וחבל. כדאי להשקיע מאמצים בחשיפת פעולת הלובסטים. חשיפה כזו היא חיונית וחשובה. וטוב שתעשה יותר.
אך לא מפתיחת פרוטוקולים של ועדת השרים תבוא הישועה. למעשה מה שהכותב מבקש הוא דבר פשוט: גישה ישירה למוחם של השרים. לדעת מי השפיע עליהם ואיך. זה היה יכול להיות נחמד אם היה אפשרי…
ואם בענייני שקיפות עסקינן, אולי כדאי לחשוף מהם האינטרסים לפרסום ויותר מכך אי פרסום של אייטמים העוסקים בכנסת, בחבריה ובענייני חקיקה בעיתונים מסויימים? אם העורך יוכל לצרף את נימוקיו, לדעתי, זה יהיה לא פחות מעניין.

***

כעת, אם יש מישהו מכם שמעוניין לכתוב פוסט אורח בנושא הזה ולהביע עמדה נוספת, אשמח אם יכתוב לי, ואפרסם.

אוטו.נומוס

0.
יש סיכוי שהפוסט הזה ישעמם רבים מכם. אם כך יהיה, אני מתנצל. אני מקווה שהוא יהיה כמה שיותר מעניין, כי אם אצליח לעמוד במה שהבטחתי לעצמי, אני הולך לכתוב על הנושא הזה לא מעט בעתיד. אז כן, הפוסט הזה הוא למיטיבי לכת.

1.
בשביל לנסות להפוך את הפוסט הזה למעניין, אני אתחיל מהלוביסטים. הלוביסטים פועלים בציבוריות הישראלית בכמה וכמה זירות. הזירה המיידית, והמוכרת יותר, היא הכנסת. הם יושבים בוועדות, יושבים מחוץ למליאה, מתדרכים ח"כים, מגייסים אותם להצבעות, וכהנה וכהנה. דיברנו על זה כבר מספיק. זירה אחרת, היא הזירה הממשלתית. הזירה הזו היא הרבה יותר סבוכה, כי היא מחולקת להמון תתי זירות. הם צריכים לעבוד מול כל משרד ממשלתי בנפרד, ומול זרועות המשרדים הללו (חברות ממשלתיו, גופים סטטוטוריים, ועוד המון מלים משפטיות לא נעימות שכאלה).
הזירה הממשלתית שאליה מתנקזים מרבית האינטרסים, היא מליאת הממשלה, וועדות השרים השונות. מבין כל ועדות השרים, אני רוצה להתמקד בועדת השרים לענייני חקיקה, שבעיניי היא מאד מעניינת.

2.
כשלמדנו אזרחות בבית הספר, הסבירו לנו איך עובד התהליך הפרלמנטרי – כל הסיפור הזה עם הגשת הצעות חוק ועם המסלול שהן צריכות לעבור – אבל שכחו לספר לנו על התחנה הראשונה בתהליך הזה. התחנה הזו היא ועדת שרים לענייני חקיקה.
אחרי שח"כים מניחים על שולחן הכנסת את הצעות החוק הפרטיות שלהן, ולפני שהן תגענה להצבעה במליאת הכנסת בקריאה טרומית, הצעות החוק עוברות את המסננת של ועדת השרים לענייני חקיקה. הוועדה הזו, שבראשה יושב שר המשפטים, קובעת מהי עמדת הממשלה לגבי אותה הצעת חוק. אם הממשלה תתנגד, ואם המשמעת הקואליציונית עדיין בתוקף (היא הולכת ומתרופפת ככל שמתרחק מועד הבחירות שחלפו, ומתקרב מועד הבחירות הבאות), המשמעות של התנגדות ממשלתית היא שהצעת החוק תיפול במליאת הכנסת. אם הממשלה בוחרת לתמוך בהצעת החוק הפרטית, המשמעות הכמעט ודאית היא שהצעת החוק תעבור במליאת הכנסת.

3.
ועכשיו, אחרי שהבנו איך זה עובד, אנחנו צריכים להתחיל לתהות איך באמת זה עובד. איך לעזאזל מקבלים השרים שיושבים בוועדת השרים לענייני חקיקה את ההחלטה אם לתמוך בהצעת חוק כלשהי או להתנגד לה.
בוועדה יושבים, מלבד שר המשפטים, כל השרים שהצעת החוק נוגעת לתחום העיסוק שלהם. בראש ובראשונה, זה אומר ששר האוצר הוא חלק בלתי נפרד מוועדת השרים לענייני חקיקה, כי כמעט כל הצעת חוק נוגעת למשרד האוצר, בשל הצורך לתקצב את יישומה, למרות שלא תמיד.
עכשיו, יושב השרים בוועדה, מונחת בפניהם הצעת חוק, והם צריכים להחליט. אבל השרים הם אנשים פוליטיים, לא מקצועיים. על סמך מה הם אמורים לקבל את ההחלטה? יפה, לוואקום הזה נכנסים הפקידים. ככל שמדובר בהצעת חוק קריטית יותר, מסוכנת יותר, מתוסבכת יותר מבחינה פוליטית, כך יעלה הדרג של הפקידים הממשלתיים שיופיעו בפני השרים וינסו לשכנע אותם להתנגד להצעת החוק או לתמוך בה. כך קרה, למשל, בשנה שעברה, כשהגיע המפקח על הבנקים בעצמו, וגם נגיד הבנק, וניסו לשכנע את השרים להתנגד להצעת חוק שמטרתה הייתה להגביל את גובה עמלות הבנקים. זה היה רגע קריטי – המפקח על הבנקים לא נוהג להגיע לוועדת השרים באופן קבוע. למען האמת, למיטב ידיעתי, הוא לא מגיע לשם אף פעם.

4.
עכשיו, באופן מסורתי, משרד האוצר יתנגד לכל הצעת חוק שעולה הרבה כסף, בין אם מקורה בקואליציה ובין אם מקורה באופוזיציה. כמובן שאם ההצעה מקורה באופוזיציה, זה רק יגביר את הסיכויים שהשרים יתנגדו להצעת החוק, אבל זה לא הכרחי. לרוב, ח"כים מן האופוזיציה (קרי: חכים חכמים מן האופוזיציה) יגישו את הצעת החוק שלהם ביחד עם ח"כ מן הקואליציה, בשביל להגדיל את הסיכוי שוועדת השרים תתמוך בהצעת החוק. למרות שזה לא ממש מבטיח משהו.
אבל מלבד ההתנגדות המסורתית של משרד האוצר, ליתר השרים לא אמורה להיות עמדה מסורתית. לפחות לא בכל הנושאים. אז איך בכל זאת הם מחליטים מה להצביע? הרי פקידי הממשלה, כל אחד בתחומו, יכולים להיות מאד משכנעים. אז איך בוחרים השרים כיצד להצביע?

5.
התשובה הפשוטה היא, שאין לי שמץ של מושג. ויש סיבה טובה לכך שאין לי מושג. לוועדת השרים לענייני חקיקה אין פרוטוקול. או לכל הפחות, אין פרוטוקול גלוי. אין דרך לדעת איזה שרים נכחו בישיבה, אין דרך לדעת מה היו הנימוקים שהוצגו בפניהם בעד או נגד כל הצעת חוק שהונחה בפניהם (אנחנו מדברים על עשרות הצעות חוק בכל ישיבה). אין דרך לדעת מדוע לעיתים הם הסירו הצעות חוק מסדר היום. הכל לוטה מאד באפלה, הרחק הרחק מעין הציבור. מהמעט שאני יודע, מרבית השרים לא טורחים כלל להגיע לישיבות הוועדה, וגם אם מגיעים לוועדה, תנועת השרים מתוך החדר החוצה ובחזרה היא מאד מאד ערה.

6.
והנה באה הטענה שלי, והסיבה שלשמה כתבתי את הפוסט הטרחני הזה: אני רוצה לדעת מה קורה בוועדת השרים לענייני חקיקה. מלבד העובדה שזה מאד יקל מבחינה טכנית על העבודה שלי, אני חושב שראוי שהציבור יידע מאיזה נימוקים בוחרת הממשלה, כלומר האנשים שנשלחו מטעם הציבור למשול בו, אם להתנגד או לתמוך במהלכים מסוימים. הציבור צריך לדעת כיצד הצביע כל שר. הציבור צריך לראות ששר הבריאות מצביע נגד הצעות שישפרו את בריאות הציבור. הציבור צריך לראות את שר התקשורת מצביע נגד הצעות לשכלול התחרות בשוק התקשורת. הציבור צריך לראות את שר האוצר מצביע נגד הצעות לפטור ממע"מ את התשלום על תרופות, על מוצרי יסוד, וכו' וכו'.

7.
באופן פרדוקסלי, באופן מצחיק-עצוב, הצעות החוק שמטרתן להפוך את וועדת השרים לענייני חקיקה לשקופה יותר, לבעלת פרוטוקול פומבי, מגיעות אף הן לשולחנה של וועדת השרים לענייני חקיקה, ושם, כמה מפתיע, הן זוכות פעם אחר פעם להתנגדות ועדת השרים לענייני חקיקה. מגניב, לא?

8.
ועכשיו, אחרי שציירנו את המעגל, אני חוזר לנקודת הפתיחה שלי. הסיבה האמיתית שלשמה אני רוצה לפתוח לעיני הציבור את הנעשה בתוך וועדת השרים לענייני חקיקה, היא משום שהוועדה היא אחת הזירות המרכזיות בהן פועלים הלוביסטים. ובעוד פעילות הלוביסטים בכנסת היא פחות או יותר שקופה (בעיקר פחות), הרי שפעילות הלוביסטים סביב ועדת השרים לענייני חקיקה היא כמעט לחלוטין סמויה מן העין. זה נובע כמובן מהעובדה שמרבית הציבור לא מכיר את הוועדה, אבל גם מהעובדה, לדעתי, שפעילות הוועדה לא שקופה. זה נכון שהלוביסטים אינם מורשים להגיע לישיבות הוועדה, אבל זה לא עוצר בעדם להרים טלפונים לשרים, או לשלוח את בעלי ההון להרים טלפונים לשרים, ולהפעיל עליהם לחצים כבדים בכדי לעצב את דעתם, בעד או נגד הצעות חוק כאלה ואחרות, בהתאם לצרכי הלקוחות שלהם. הלקוחות המסחריים שלהם, כמובן. לרוב, החלטות וועדת השרים לענייני חקיקה ידועות מראש לקומץ של האנשים. בדרך כלל, אלה אותם האנשים שעיצבו את דעתם של השרים בטרם ההצבעה, משיקולים כאלה ואחרים. האומנות הלוביסטית היא כזו: היכולת לזהות אינטרסים פוליטיים של שר או ח"כ מסוימים, ולתרגם אותם לאינטרסים המסחריים של הלקוח שהם מייצגים. למשל, ייתכן שלשר מסוים ישתלם מאד להצביע נגד הצעת חוק שתפגע בבעל הון מסוים, כי אותו בעל הון יכוחל לקדם את האינטרסים הפוליטיים של אותו שר בגזרה אחרת, בין אם דרך הצעת חוק אחרת, ובין אם דרכות אחרות לחלוטין.
כל זה נעשה בחוסר שקיפות משווע, מבלי שעינו המנומנמת של הציבור תוכל לשזוף את מבטה על העניין הזה. וזה, מרגיז אותי. והסיבה שלשמה אני טורח לכתוב את כל זה, היא שאני חושב שאני אנסה לדחוף את הנושא הזה קדימה לאחר הבחירות, לאחר שתוקם ממשלה חדשה ותושבע כנסת חדשה. נראה. אני אנסה. אולי לא ייצא מזה כלום. ואולי ייצא. ימים יגידו.

9.
הזמנתי חבר שלי מאחד ממשרדי הממשלה לכתוב פוסט תגובה לפוסט הזה, משום שהוא מחזיק בעמדה ההפוכה בדיוק. לדעתו, לטובת הציבור, למען הרחקת הלוביסטים מן הוועדה, יש להשאיר אותה אטומה לחלוטין. אני מקווה שהוא ייענה להזמנה, ויכתוב את הפוסט הזה. הדיון הזה חשוב לי.

10.
ולמי ששרד עד כאן, בונוס: ההתנהגות המוזרה של נוזלים לא ניוטוניים, בהילוך נורא איטי.