ועד בית

הספר החדש של אמירזיו והתכתבות מקרית עם אמירבןדוד בטוויטר גרמה לי להיזכר בדבר הזה

אי שם בשלהי שנת 1999, כחצי שנה לפני פורים 2000, זמן לא רב אחרי שגוייסתי לצבא ההגנה, עשיתי בעצם את הפריצה הראשונה והבלתי מורגשת שלי לעולם התקשורת. נועם פיינהולץ, שבאותה העת שירת כחייל מן השורה במחלקת התרבות של גלי צה"ל, בא אלי ובשורה בפיו. "פורים מתקרב ואני רוצה להעלות תכנית מוקומנטרית על להקת רוק שלא היתה. אני רוצה שתכתוב לה את התסכית", אמר לי. מהיוזמה הזו נולד בסופו של דבר "ספיישל ועד בית" – תכנית עם טל ברמן במלאת עשור להקמת הלהקה הפיקטיבית, לרגל הוצאת דיסק האוסף שלה "אולי מספיק?".

מי שהכיר אותי אז יודע שלא היה צורך ביותר מדי מאמצים בשביל להוציא אותי מביצת הבינוניות העגמומית שטבלתי בה. אימצתי את המשימה בשתי ידי כאילו זו היתה הזדמנות להתקבל לגל"צ.

את התכנית התחלתי לכתוב בלילות ההזויים והבודדים של האבט"ש שעשיתי בקיבוץ אלמוג, אי שם בבקעת הירדן בצפון ים המלח. ישבתי בלילה בבקתת השמירה הפרוצה לרוח המדברית החמה. בעודי מחכה למשאית החלב ולמשאית הלחמניות של אנג'ל שיורדות מירושלים חיפשתי רעיונות להתחיל. בבקתת השמירה שבכניסה ליישוב לא היה דבר מלבד דפים מצהיבים שהיו תלויים על הקירות, הוראות לשמירה נכונה מאת מח"ט הבקעה דאז, אל"מ אפי מושקטו, ורדיו טייפ ישן. מי ששירת בבקעה יודע שאין ברדיו שם שום קליטה לשום תחנה מלבד אחת – רדיו עמאן. וברדיו עמאן, אם לא ידעתם, היה אז מנהג מגונה לנגן בכל לילה על טייס אוטומטי את האלבומים של בוב דילן. וכך, לאחר כמה שעות רצופות של ניסורי מפוחית מורטי עצבים, הבזיק במוחי הרעיון כיצד להתחיל. נכתוב את סיפורה של להקת רוק אנטי-מחתרתית שקמה במחאה כנגד שילוב מפוחית במוסיקת רוק.

לילות על גבי לילות, שבוע שלם של כתיבה מאומצת ועוד כמה לילות של ליטושים לאחר מכן, בבסיס האם ברמאללה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה הבוסרית הזו. אחרי שכתבתי את הכל, העברתי את החומר לנועם לעריכה. נועם, שהוא כנראה עורך הרדיו הטוב ביותר שאני מכיר, חתך בבשר החי ללא בושה ועשה שמות בטקסט עד גרסתו הסופית. אפילו שינינו את שמה המקורית של הלהקה הפיקטיבית מ"תצרף" ל"ועד בית". את השלד למרבית שירי הלהקה הפיקטיבית כתבתי אני, אם אני זוכר נכון, ואחר כך הוספנו עליהם נדבכים נוספים ביחד עם יונתן יעקבי וחברים נוספים.

עמוד השדרה של התסכית הבוסרי הזה היו השירים המומצאים של הלהקה. הם היו מלאים בבדיחות פנימיות, והשד יודע מי אישר לשדר ברדיו דבר טיפשי שכזה.

האחראים על הלחנים הם יונתן ונועם. על הביצוע להקת חיל האוויר דאז שכללה את עיליי בוטנר, מיקי ורשאי, איתי ניצן ואיתמר גרוס. עוד ניגנו, זיו רהב ונועם בעצמו. סולן הלהקה הוא מי שהפך לימים המנהל המוסיקלי האגדי של כוכב נולד, עמוס בן דוד.

השחקנים שהשתתפו בתכנית: טל ברמן, יואב גלזנר, אילן ברמן, רוני קובן, יואב קוטנר, אהוד גרף, יוסי חרסונסקי, שני ארז וגיא פינס.

אני זוכר שביום שידור התכנית לקחתי יום חופש מהצבא. לקחתי את המכונית של אמא ונסעתי לתל אביב, משום מה. החניתי את הרכב במגרש החניה הסודי של בית בני ברית בתל אביב, והסתתרתי מן העולם. שם, באוטו, במסתור, האזנתי לתכנית לראשונה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי כמו ילד שעולל תעלול מוצלח במיוחד ואיש אינו יודע זאת. נדרשו לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להגיע לאושר רב מזה שהציף אותי באותו יום.

אני זוכר שלפני השידור גזרתי מהעיתון את החלק הרלוונטי בלוח השידורים של גל"צ שבישר על התכנית. הגדלתי את זה במכונת הצילום, ניילנתי, והסתובבתי עם פיסת הגאווה הקטנה והסודית הזו בארנק שלי למשך הרבה שנים אחר כך. כאילו ניסיתי להיאחז באיזו תעודה לכך שגם אני מגניב, שגם אני ראוי.

מתישהו, אחרי הרבה שנים, זרקתי את זה.

שמונה שנים אחרי שידור התכנית נועם עשה מצווה. הוא שלף אותה התכנית מהסרטיה של גל"צ והפך אותה לדיגיטלית. אז הנה, אני גאה לשים כאן את התכנית כולה, כולל מילות השירים למי שממש מעוניין.

אגב, רק אחרי ששמעתי את התכנית, הבנתי עד כמה היא דומה לספיינל טאפ. אני נשבע בהן צדקי שלא התכוונתי להעתיק. בחיי.

הנה התכנית המלאה:

בגן החיות התנכ"י

בעקבות הפוסט הקודם, זה עם האישה והקוף, העיר לי עמיתי מיקי הבוקר כי אילו הייתי עושה את עבודתי העיתונאית ביסודיות, הרי שהייתי מוצא בנקל את התשובה לשאלה ששאלתי בסוף הפוסט, והיא – כיצד האישה הצליחה גם להיפצע אנושות מידי הקוף התוקף, וגם להורגו. מאוחר יותר, הקורא והעמית אורי עשה לי שירות טוב וצירף בתגובתו לינק לידיעה המלאה בהארץ השופכת אור על הסיפור כולו. כעת, ברשותכם, הבה נעקוב אחר השתלשלות העניינים, שלב אחר שלב, כפי שפורטה בידיעה המלאה ב"הארץ":

טראוויס, השימנפזה המאולף שכיכב בעבר בפרסומות טלוויזיוניות לחברת קוקה קולה ולמותג ההלבשה האמריקאי old navy נורה למוות אתמול (שני) בידי המשטרה לאחר שתקף אשה ופצע אותה קשה.

מה אנו יודעים עד כה? שבדומה לישראל, גם בארה"ב יש שימפנז שהפך לסלב, רק שבארה"ב מדובר בשימפנז אמיתי.

המשטרה מסרה כי השימפנזה, שבמשך 15 שנותיו חי בקרב בני אדם בעיר סטמפורד שבקונטיקט, ארה"ב, השתולל ותקף מספר אנשים ביניהם את בעליו ושני שוטרים.

אהה, מכאן אנו למדים שבארה"ב מגדלים קופים כחיות מחמד. לקוף, כך נדמה, נמאס מזה שהבעלים המטומטמים שלו מגדלים אותו בבית, והחליט לבצע בהם את זממו. כעת הסיפור הופך להיות פרוע יותר:

השימפנזה, שמשקלו 90 ק"ג, ברח אתמול מבית בעליו, סנדרה הרולד. חברתה של הרולד, קרלה נאש הגיעה למקום על מנת לעזור לה בחיפושים. אולם, ברגע שיצאה נאש מרכבה התנפל עליה השימפנזה בפראות. הרולד ההמומה רצה חזרה לתוך הבית והתקשרה למשטרה.

ובכן, מתברר שלאישה שמגדלת קוף בביתה יש חברים, ולא רק דמיוניים, או לכל הפחות חברה אחת, בשם קרלה. ומה עשתה האישה שמגדלת קוף בביתה אחרי שהקוף תקף את חברתה המסורה? הנה:

לאחר שדיווחה לשוטרים על התקיפה היא יצאה במהירות מהבית חמושה בסכין מטבח. מהמשטרה נמסר כי על מנת להציל את חברתה, הרולד דקרה כמה פעמים את השימפנזה, שהיה חיית המחמד שלה במשך שנים רבות.

כך מביעה האישה את נאמנותה לחיית המחמד שלה. אחרי שגידלה את הקוף במשך 15 שנים, היא החליטה שהגיע הזמן לצאת לפעולת נקם. לא פלא, נדמה לי, שהקוף היה הראשון להתקומם, בבחינת "הקם להורגך – השכם להורגו". לדעתי, עם קצת תחקיר אמיץ מצד כתב המקומון השכונתי, תיחשף בפנינו בקרוב מאד פרשת התעללות מינית חמורה מאד של האישה בקופה. בינתיים, נמשיך:

לאחר ההתקפה הראשונה, השימפנזה ברח אל תוך ביתה של הרולד והחל להשחית את הרהיטים עד שהגיעה המשטרה למקום.

קוף חכם,

השוטרים ניסו למנוע מהשימפנזה לצאת מהבית, על מנת שהרופאים יוכלו לטפל בנאש הפצועה. אולם, השימפנזה יצא שוב החוצה והחל לרדוף אחר השוטרים שנסוגו למכוניותיהם.

קוף חכם מאד אפילו,

טראוויס היכה במראת הצד של ניידת משטרה ואז אף פתח את דלת המכונית בניסיון לתקוף את השוטר שישב בתוכה.

ויצירתי.

בתגובה ירה השוטר בשימפנזה מספר פעמים וזה ברח מהמקום לכיוון הבית.

כעת אנחנו למדים שארה"ב היא מדינה שומרת חוק, שבה נאכפים החוקים ביד ברזל ובזרוע נטויה, ללא הבחנה בין דת, צבע, גזע, מין או השתייכות לשלב אבולוציוני כלשהו. משירו השוטרים בקוף, ומשזה ברח, לא נותר להם אלא לגזור את הקופון ולהפוך לגיבורים המקומיים:

השוטרים עקבו אחר סימני הדם שהשאיר אחריו וגילו את גופתו בתוך הבית.

סיכום עד כאן: קוף מת – 1.

קרלה נאש אושפזה במצב קשה לאחר שספגה פציעות בפניה ובידיה. בעליו של טראוויס, סנדרה הרולד, ושני שוטרים נוספים סבלו מפציעות קלות.

סיכום עד כאן: קוף מת – 1, נפגעים בקרב המטומטמים של העיירה – 4. ועכשיו, כפי שמחייב הפרוטוקול לעשות לאחר כל אירוע חמור, יש לתחקר ולבדוק מה הביא לתקיפה הנוראית. הנה:

המשטרה מסרה כי לא ידוע מה הוביל להתפרצותו האלימה של השימפנזה. מומחה מגן החיות בברונקס ספרה כי שימפנזות הן חיות בלתי צפויות ומסוכנות, אפילו לאחר שחיו שנים בקרב בני אדם.

טוב שגן החיות מחזיק גם מומחים. חומר למחשבה: אולי בפעם הבאה כדאי שהמומחית תגיד את זה לאנשים שמגדלים קוף בביתם לפני שמגיעים אליה אנשים מהעיתון. בפסקה האחרונה של הסיפור אנחנו מגלים את הזווית הרחבה של כל העניין:

זו לא הפעם הראשונה שהשימפנזה טראוויס השתולל בעבר. ב-2003 הוא ברח מבעליו למשך שעתיים. אז ניסו השוטרים להחזירו לביתו בעזרת עוגיות וגלידה, אך הצליחו להשתלט עליו רק לאחר שתשו כוחותיו.

כן חברים, זו לא הפעם הראשונה שהקוף ניסה לשפר את מצבו העגום. והנה עוד תובנה על מנהגי האמריקנים: בפעם הראשונה הם ינסו לפתות אותך עם עוגיות וגלידה, בפעם השנייה הם כבר יהרגו אותך, קוף או לא קוף. והנה עוד חומר למחשבה, כשירות לקוראת סנדרה הרולד: למה נדרשו לך שש שנים בשביל להבין שאולי זה לא רעיון טוב להחזיק קוף בבית?

ולקוראת חדת העין, אדר – את רואה? התגית "קוף" הפכה לשימושית ביותר. מלבד זאת, מתוקף תפקידי בעיתון, יש לי הרגשה שאוכל להשתמש בה לא מעט בעתיד. אחרי הכל, משביעים את הכנסת הקרובה כבר בשבוע הבא.

ובשולי הדברים, הסיפור הזה הזכיר לי שכשהייתי קטן, אי שם בפתח תקווה, היה מבצע כזה של טרופית, שבמסגרתו, נדמה לי, היינו צריכים לאסוף אריזות ריקות של טרופית, לשלוח אותן לאנשהו, ובין הפרסים שהוגרלו היה גם קוף. אני לא יודע אם מישהו מקוראיי זוכר את המבצע ההזוי הזה, אבל אני מוכן להישבע שכך היה. במבט לאחור, אולי כל הדמעות שהזלתי על אי זכייתי במבצע ההוא היו לחינם.

ובאקט אחרון של הומאז', ולמי שתהה בעניין הכותרת של הפוסט הזה ושל הפוסט הקודם, אני מביא כאן את שירה האלמותי של להקת "ועד בית" – בלוז הקוף והג'ירף. האזנה נעימה.

[audio:http://urban.war.2007.googlepages.com/thegiraffandmonkeyblues.mp3]

(למתעניינים, הנה סיפורה המלא של הלהקה, והנה שלל שיריה).