חלקים בפאזל

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
אני מאוד אוהב סופרמקטים.
אני לא יודע אם זו שריטה מוכרת, ואם כן עד כמה היא נפוצה, אבל זה לא חשוב: גם אם תגידו שאני מפגר, אני עדיין ממש אוהב סופרמרקטים. כשאני בחו״ל, אחד המקומות שאני הכי אוהב לבקר בהם הוא הסופרמרקט. ואם אפשר יותר מאחד, מה טוב.

יש משהו בסופרמרקטים שמלמד אותך המון על המקום שאתה מבקר בו, על חברת בני האדם שחיים שם. איזה דברים אוכלים בני האדם האלה, עד כמה נעים או עגום המקום שבו הם קונים את המזון שלהם. עד כמה המדפים עולים על גדותיהם מרוב שפע, עד כמה הם עומדים שוממים, מאובקים, בעליבותם. מה הם אוכלים. ממה המזון שלהם עשוי. באיזה סוג של עטיפות הם משתמשים, עד כמה גדולים וצעקניים הפונטים שעל האריזות שהם קונים. איזה מקום תופס הבשר בחיים שלהם, ואיזה מקום מוצרי החלב. בסין, למשל, בביקורנו הראשון ב-2006, כמעט שלא הצלחנו למצוא מוצרי חלב, למעט בסופרמרקט יקר במיוחד באיזו שכונה בשנחאי ששירתה בעיקר תושבים זרים. כששבנו למדינה ב-2008, מוצרי החלב כבר היו נפוצים בהרבה. היום, אני מתאר לעצמי, אפילו יותר, מה שמשקף את ההתקרבות של מעמד הביניים הסיני אל תרבות המערבים. בקיצור, סופרמרקטים הם הצוהר העדכני, הנגיש המקיף ביותר שתוכלו למצוא לתרבות האנושית במקום שאתם נמצאים בו. אבל הם לא רק זה.

הסופרמקט הוא גם אחת ההמצאות האנושיות שהשפיעו יותר מאחרות על מה אנחנו אוכלים. זה נשמע משונה, כי מהו סופרמקט אם לא מבנה גדול עם מדפים. מבחינה חדשנית, אין בזה איזה גליק גדול. ובכל זאת, המבנה הזה עם המדפים חולל תמורות אדירות באופן שבו בני האדם מייצרים את המזון שלהם (בוודאי בארה״ב, מולדת הסופרמרקט), ובהרכב של המזון שהם צורכים. ולא לטובה. ואם אני צריך לרדד את זה לדבר אחד, דבר אחד שבגללו לסופרמרקט היתה השפעה כל כך גדולה על המזון שאנחנו קונים ואוכלים, הרי שזה זה: המדפים שבתוכו.

הדבר שקובע יותר מכל את הרכב המזון שאנחנו אוכלים, וכתוצאה מכך את מידת בריאות הציבור, הוא אורך חיי המדף שהסופרמרקט קובע ליצרנים בשביל שיהיה מוכן להציג את המוצרים שלהם על המדפים שלו. ככה, פשוט.
את התובנה הזו סיפק לי יזם מתחום המזון שביקש בשלב הזה לא להיות מצוטט בשמו. אולי בעתיד. ׳אני יודע לייצר את המוצר שלי ממש טוב. בריא, מזין, הכל. אבל בגלל שהדרך העיקרית שלי להגיע ללקוחות שלי היא דרך הסופר, אני חייב לעמוד במה שהסופר מכתיב לי. והסופר דורש שהמוצר שלי יהיה בעל חיי מדף של כמה חודשים. אז אני נאלץ לדחוף אליו חומרים שאני לא רוצה שיהיו בו, בשביל שאוכל למכור אותו.

הסופרמרקט הומצא בארה״ב לראשונה בתחילת המאה ה-20, ערב מלחמת העולם השניה. היו בו שני חידושים מרכזיים. הראשון, הוא היה חנות שהיה בה הכל. לא עוד ביקור אצל הקצב ובחנות הגבינות ובמאפיה ואצל היקרן ולחכות לחלבן שיבוא, פתאום אפשר היה למצוא הכל בחנות אחת. אבל האמת שחנויות כאלה כבר היה ניתן למצוא כמה שנים קודם לכן, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. ולכן החידוש השני, היה לא פחות חשוב: הסופרמרקט היה חנות בשיטת ״עשה זאת בעצמך״׳.
לפני הסופרמרקט הייתם הולכים לחנות השכונתית, עומדים יפה בתור, וכשתורכם היה מגיע הייתם צריכים לבקש מהחנווני או הקצב או הגבן או האופה או מי שזה לא יהיה, שיביא לכם משהו. גוש גבינה, חצי כיכר, מה שזה לא יהיה. ואז הייתם מחכים שיביא, ויפרוס ויחתוך ויארוז וישקול והכל. בסופרמרקט, הדברים חיכו לכם ארוזים, יפים ונוצצים, על המדפים. קחו מה שבא לכם, שלמו ולכו.

החידוש הזה, או למען הדיוק, השילוב של שני החידושים יחד – הכל מחכה לכם על המדף – שינו לחלוטין את האוכל שלנו. מדהים, לא?

בספר שלו Supermarket USA: Food and Power in the Cold War Farms Race ההיסטוריון האמריקני שיין המיליון מספר שלסופרמרקט היה תפקיד מרכזי במלחמה הקרה בין ארה״ב לברית המועצות. התוודעתי לסיפור הזה באחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט פריקונומיקס, ואני ממליץ מאוד לכולכם להאזין לו, כי הוא מצוין.
לפי ההסבר של המילטון, הסופרמרקט היה תצוגת התכלית המרהיבה והחותכת ביותר של השפע האמריקאי. וליתר דיוק, הסופרמרקט היווה הוכחה חותכת לניצחון הקפיטליזם על פני המדפים הריקים של הקומוניזם מעבר לאוקיאנוס. עד כדי כך שבשיא המלחמה הקרה האמריקנים אשכרה בנו סופרמרקט של כמעט אלף מטר מרובע בתערוכה הבינלאומית שנערכה בזגרב (אז, חלק מיוגוסלביה) בשביל להראות למזרח מאיפה משתין הדג. תצוגת התכלית היתה כה משכנעת שבתום התערוכה, אגב, היוגוסלבים, בפקודת מרשל טיטו, קנו את הסופרמרקט הזה בתום התערוכה וניסו להפעיל אותם בעצמם.

היופי בסיפור הזה של הסופרמרקט, מספר המילטון (והמרואיינים האחרים בפרק, אני ממש ממש ממש ממלי להאזין לו), הוא שהוא השפיע לא רק על הצרכנים, אלא גם על היצרנים. כמו בעניין הזה של חיי המדף, כל שיטת הייצור נדרשה להתאים את עצמה למאפיינים של הסופרמרקט.
לסופרמרקט, למשל, אין כח להתעסק עם מאה ספקים שונים. הוא מעדיף להתקשר עם שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, ולחסוך לעצמו כאב ראש. הנטייה הזו יוצרת תמריץ ליצירתם של ספקים גדולים, כאלה שמביאים לסופר הרבה סוגי מזון (או מוצרים אחרים) ולא רק ופלים לימון. התמריץ הזה פעל היטב גם בתעשייה החקלאית, ודחף חוות קטנות לגדול או למות.
רצה הגורל וזה קרה בערך במקביל לתהליכים מרתקים אחרים שקרו בחקלאות האמריקאית, שכתבתי עליהם בפרק הראשון של יומן סוכר. אתם מוזמנים לקרוא את זה כאן, אבל אם אין לכם כח, הנה תמצית: בתחילת שנות ה-70, כשניקסון התמודד לכהונה שניה וכבר נאלץ להדוף את סיפור ווטרגייט, מחירי המזון בארה״ב התחילו לעלות. מאחר שזה הדבר האחרון שהוא היה צריך, ניקסון הטיל על שר החקלאות שלו לפתור את המצב. וזה אכן פתר את המצב. הוא התחיל לחלק סובסידיות לחקלאים, ותמרץ אותם לגדול ולגדול ולגדול (וגם לגדל סוג אחד של גידול, אבל נעזוב את זה כרגע). Get big or get out, היה המוטו. וזה בדיוק מה שקרה.

לתהליך הזה היו המון תוצאות לוואי. מצד אחד, האוכל פתאום היה זמין בהרבה לבני האדם. פתאום השפע היה בהישג יד ממש.
מצד שני, הסופרמרקט הביא לעליית האוכל המעובד, הארוז בקופסאות יפות עם שמות נוצצים וצבעים בוהקים והמון המון חומרים לא בריאים בפנים.
תוצר לוואי אחר של התהליך הזה היה סטנדרטיזציה – תיכנסו היום לסניף כלשהו ברשת של סופרמרקטים, ותמצאו את אותם הירקות, אותם הפירות, אותם מוצרי החלב, אותו הכל. אם פעם היו בחנות שפע של זני תפוחים, היום יש שלושה. למה? סטנדרטיזציה. בדרך, הלכו לאיבוד לא רק המגוון אלא גם הטעם והערכים התזונתיים.

הסיפור הנהדר הזה משלים בעיני עוד חלק בפאזל הענק שנקרא ״למה אנחנו אוכלים את מה שאנחנו אוכלים״. פאזל שעל אחד החלקים האחרים שלו – כיצד הצבא האמריקני עיצב את מה שאתם אוכלים – סיפרתי כאן וב״חיות כיס״, הפודקאסט שלנו.

מאחר שבפאזל הזה עוד חלקים רבים, אני ממשיך לחפש אחרים. נדמה לי ששני החלקים האלה – הצבא והסופרמרקט, הם חלקים גדולים מהמסגרת. אם אתם מכירים חלקים נוספים, ספרו לי, אשמח ללמוד.

2.
כשהחוות האמריקאיות (ובכלל) גדלו למימדים מפלצתיים והחלו לגדל את הגידול האחד שלהן בכמויות ענק, הצורך של החקלאים בחומרי הדברה וקוטלי עשבים וקוטלי מזיקים וכו׳ גדל מאוד. בשביל להיות מסוגלים לעמוד בהיקף הייצור שהם נדרשו לעמוד בו בשביל לשרוד, הם עברו להסתמך על חומרי הדברה כימיים בכמויות גדולות, מסוגים שונים. ולשימוש הכרוני בחומרים הכימיים האלה יש מחיר, שחלקיו מתחילים להתברר היום, עשרות שנים לאחר תחילת השימוש בהם, בכל מיני מקומות.

אחד הנזקים של המעבר לשימוש מסיבי בחומרי הדברה בחקלאות היה הפיכת הסביבה החקלאית – קרקע, מים וכו׳ – לרעילה פי 48 ממה שהיתה לפני 25 שנה. סליחה, אני אדייק את זה: רעילה פי 48 לדבורים ממה שהיתה לפני 25 שנה. כך לפי מחקר שהתפרסם בשבוע שעבר בז׳ורנל המדעי PLOS ONE (שמפרסם מחקרים בתחום המדע והרפואה). על המחקר הזה קראתי בכתבה הזו של הנשיונל ג׳אוגרפיק.

חומרי ההדברה הספציפיים שנבחנו במחקר הם בעצם גז עצבים לחרקים. מאחר שהם נשטפים בקלות, הם לא מהווים (בלי נדר) שום סכנה לבני האדם שאוכלים את הגידולים החקלאיים האלה. אבל מאחר שהם נשטפים בקלות, הם חודרים אל הקרקע ואל מקורות המים ונשארים בסביבה החקלאית שנים אחרי שהיבול כבר מזמן נקצר.

לפי החוקרות, העובדה שהסביבה החקלאית הפכה להיות כל כך רעילה לדבורים, יכולה להיות הסבר (או אחד ההסברים) לצניחה העולמית במספר הדבורים בשנים האחרונות. צניחה שמשפיעה על היכולת של בני האדם להמשיך ולגדל את כל האוכל שאנחנו אוכלים, כי האבקה על ידי דבורים (וחרקים נוספים כמו פרפרים) אחראית לשליש מהגידולים שאנחנו מגדלים לאכילה (כך לפי הכתבה).

או במלים אחרות – פיתחנו במשך השנים שיטות טכנולוגיות חדשות בשביל לגדל מספיק אוכל להאכלת מיליארדי בני אדם, ועל הדרך אותן הטכנולוגיות ממש כורות את הבור מתחת ליכולת שלנו להאכיל את כל האנשים האלה.

מילה של ביקורת: המאמר הזה לא מוצא קשר סיבתי ישיר בין העלייה בשימוש בחומרי ההדברה (מסוג מאוד מסוים שאין לי סבלנות לתרגם) והעלייה ברעילות הסביבה החקלאית שנובעת מהשימוש הזה בחומרי ההדברה לבין הצניחה במספר הדבורים. הכתבה והמחקר מציינים זאת במפורש. ואולם, החוקרות טוענות שמאחר שההשפעה של חומרי ההדברה הללו על דבורים מתועדת היטב בספרות המחקרית, עצם העובדה שהחומרים הללו מרעילים את הסביבה למשך כל כך הרבה זמן, קרוב מאוד לוודאי שאכן יש קשר סיבתי בין השימוש בחומרים האלה לבין הפגיעה בדבורים.

3.
ואחרון:
ציוץ של חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן בטוויטר שלח אותי לקרוא את המאמר הבא (אוקי, את התקציר של המאמר הבא):
מותם של כוכבים אקדמיים בטרם עת משמש בתור מפץ גדול שמגדיל את היקף המאמרים המפורסמים בתחום המדעי שאותם כוכבים היו כוכבים בו. יותר מזה: מותם של הכוכבים האלה מאפשר לחוקרים אחרים, כאלה שלא נמנו על המחנה האקדמי של אותם כוכבים, להשמיע את קולם. כל עוד הכוכבים האלה היו בחיים, הדומיננטיות שלהם בתחום המדעי שלהם היתה כל כך גדולה שהיה קשה לחוקרים אחרים להשמיע דעות מנוגדות. אחרי מותם, הדלת נפתחה והדעות החדשות זרמו בה, והמדע התקדם. מהמם, לא? החוקרים אמנם בדקו במחקר הזה רק את תחום מדעי החיים, אבל קשה להאמין שהעולם הזה מתנהג מאוד אחרת בדיסציפלינות מדעיות אחרות. אחרי הכל, בני אדם הם בני אדם.