קרנפים

0.
התקרנפות (ש"ע, נ') – התבהמות, עדריות, אבדן תחושת המוסר והביקורת העצמית והשתעבדות לרצון הרודן (מילון ספיר, בעריכת איתן אבינאון, בהוצאת הד ארצי)

1.
דברים לא טובים קורים הערב בצמרת משרד האוצר. בחדשות ערוץ 2 התפרסם, ככה באמצע הפריים טיים, שראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ עומד להדיח מתפקידו את סגנו הבכיר איל אפשטיין. לפחות ממה שהצלחתי לקושש, זקני האוצר לא זוכרים שאי פעם אירע אירוע כזה במשרד האוצר.
אפשטיין הוא סגן ראש אגף התקציבים שאחראי על תחום המאקרו, שזה משהו שלא אומר שום דבר למרבית הציבור, אבל בגדול זה אומר שהוא האחראי על בניית המעטפת של התקציב. קרי, בעיקר על תחזית הצמיחה, על תחזית ההכנסות ממסים, ועל הדברים שניצבים בבסיס התקציב ומהם בונים את התקציב של כל משרדי הממשלה. העילה להדחה, לפחות על פי הפרסום בערוץ 2 שלא זכה לאישור רשמי, הוא שאפשטיין היה זה שהוביל את תחזית המסים השגויה בעת הרכבת התקציב הדו שנתי לשנים 2011-2012, אי שם בסוף שנת 2010. אני עוד לא יודע מספיק פרטים מאחורי הקלעים של השבוע האחרון, אבל הנה כמה תובנות מהירות שלי בעניין הזה.

2.
יש בידי עדויות של אנשים בכירים בזירה הכלכלית הירושלמית, שמפחדים להיות מצוטטים בשמם ולכן מדברים בעילום שם, שמעידים כי זה יותר משנה וחצי, מאז המחצית השנייה של 2011, איל אפשטיין ופקידים נוספים באגפים שונים במשרד האוצר – כמו גם בבנק ישראל – התריעו בפני הדרג המקצועי הבכיר יותר, והן בפני הדרג הפוליטי, ששנת 2012 צפויה להיגמר בגירעון תקציבי גדול מאוד, פי שניים מהתכנון המקורי.

3.
בינואר 2012 הגיע שר האוצר בעצמו לוועדת הכספים על מנת לעדכן כלפי מטה את תחזית ההכנסות במסים, עדכון של 11 מיליארד שקל כלפי מטה. בסופו של דבר, העדכון הזה היה קרוב למדי לתוצאה הסופית בסוף 2012. במלים אחרות, כבר בינואר 2012 משרד האוצר ושר האוצר קיבלו את העמדה המקצועית של אפשטיין לפיה הולכת להיות בעיה בגירעון ב-2012. למעשה, ראש הממשלה בעצמו נתן ביטוי לחוסר ההפתעה הזה בדברים שאמר ערב הבחירות.

4.
למעשה, כפי האינטרנטים הראו, אפילו יו"ר האופוזיציה לשעבר והיום ראשון הנכנסים לממשלה החדשה שאול מופז הבחין כבר באוקטובר כי הגירעון הולך להיות בסדר גודל של 40 מיליארד שקל, כלומר כפליים מהתחזית. אמר את זה בחודש יולי גם פרופ' חיים בן שחר, אמר את זה גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ואמרו את זה גם אחרים.

5.
יתר על כן, הממונה על התקציבים בעצמו אמר אך לפני שבועיים כי התחזית שנעשתה בסוף 2010 לגבי שנת 2012, שהתבררה לבסוף כשגויה לחלוטין, הייתה נכונה לזמנה. אז אם היא הייתה נכונה לזמנה, והממונה על התקציבים אומר זאת בעצמו, כיצד אותו ממונה על התקציבים יכול להשתמש בטיעון כי התחזית הייתה שגויה כסיבה להדיח את סגנו שהיה אחראי על התחזית?

6.
כל אלה עובדות. מכאן מתחילות עדויות שאני מקבל מכל הצדדים, לדיונים שלא נכחתי בהם, לשיחות שלא הייתי עד להן, ולכן איני יודע מה האמת לאמיתה ורק האמת. בסופו של דבר, כפי שכולם יודעים, כנראה שאין אמת אחת. הנה מה שהצלחתי להרכיב עד כה: אפשטיין, כאמור, יחד עם פקידים רבים אחרים מתריעים מזה חודשים רבים על אובדן השליטה התקציבי. רק באמצע 2012, לאחר שתמרורי האזהרה שהניפו הפכו להיות אדומים מדי, או אז ניאותו ראש הממשלה ושר האוצר להעביר בממשלה בזריזות חבילה של העלאות מסים – הן ל-2012 והן ל-2013 – בניסיון לצמצם במעט את הגירעון. וזה באמת היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לולא הצעדים החלקיים האלה הגירעון ב-2012 היה אפילו גדול יותר, וכך גם ב-2013. הצעדים האלה שנקטה הממשלה באמצע 2012 היו פרי הלחצים של אפשטיין ופקידים נוספים.

7.
הן בתוך הממשלה והן בתוך משרדי הממשלה מהלכות שמועות זה זמן ארוך כי הדרג המקצועי במשרד האוצר, והן הדרג הפוליטי, לא ממש מקדישים חשיבות יתרה לראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ. אני אומר את זה מאוד בזהירות. הרשקוביץ ואפשטיין עצמו לא רואים עין בעין במישור המקצועי, ולמיטב ידיעתי גם שוררת ביניהם איבה אישית לא מבוטלת. גם את זה אני אומר בזהירות. כעת פועל הרשקוביץ, כל על פי עדויות, להדחת אפשטיין. למעשה, הוא לא צריך להדיח אותו ממש. הדלפת הכוונה להדיחו – למיטב ידיעתי מבלי שאפשטיין עצמו ידע כי ידיעה כזו עומדת להתפרסם הערב – מספיקה על מנת להדיחו. שכן לא ברור כיצד ראש אגף התקציבים וסגנו יוכלו להמשיך לעבוד יחד נוכח העובדה כי "המתיחות" ביניהם הפכה להיות פומבית. וכל זה, שימו לב, ערב הבאת תקציב מדינה לשנים 2013-2014 לממשלה. ועוד לא סתם, ה-תקציב, שעומד לכלול חבילת גזירות מאוד לא נעימה. אם אפשטיין יודח, מי בדיוק אמור להרכיב את המעטפת של התקציב הזה?

8.
אפשטיין עובד באגף התקציבים זה עשור. הנה כמה דברים שאמרו לי הערב כל מיני אנשים לגביו, לאו דווקא מאוהביו (הוא אדם שקל מאוד לא לאהוב, תאמינו לי): "אחד האנשים בעלי מסלול הקידום המהיר ביותר בתולדות אגף התקציבים. גאון ונחש עם שיגעון גדלות". או למשל "הוא הגורם המקצועי, החשוב והמנוסה ביותר בתקופת התקציב, במיוחד זה הצפוי לנו". וגם: "ההדחה של אפשטיין היא פשוט התאבדות של האוצר". כל זה מתחבר כמובן לדברים שכתב החשב הכללי לשעבר שוקי אורן בפייסבוק שלו לפני שבועיים – על המשמעות של מינוי שר אוצר למשרד האוצר כצעד שמחליש את האוצר כולו – ועל הדברים שאמר לי לפני שבועיים הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב על ההתקרנפות של הדרג המקצועי באוצר בפני הדרג הפוליטי.

9.
בשורה התחתונה, משהו מאוד לא טוב עובר הערב על צמרת משרד האוצר. נעשה ניסיון משונה להדיח גורם מקצועי שלדעת עדויות רבות שאספתי – אם כי חשוב לי להדגיש בפירוש שלא כולן, יש בהחלט כאלה שטוענים כי הוא האחראי לכישלון – שימש במשך חודשים כאחד המתריעים היחידים בשער. זה נראה כמו ניסיון של אנשים שחשים שהם עצמם עומדים בפני החלפה לאחר מינוי שר אוצר חדש, להדיח רגע לפני כן את הכפופים להם בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. זה מתחבר בדיוק לדברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על האווירה הקשה מאוד ששוררת בצמרת משרד האוצר וכן במשרדי ממשלה אחרים, תחושת רדיפה. ויתרה מכך, למי אמורים להיות נאמנים פקידי האוצר, משרתי הציבור? לדרג שמעליהם? לציבור? אם הם מתריעים ולא שועים להתרעות שלהם, מה הם אמורים לעשות?

10.
באופן הכי אישי, מתהפכת לי הבטן הערב. אני לא רוצה לבחור צד, ואין זה מקומי לבחור צד, אני רק אזרח ישראלי שמסתכל מהצד על הדברים, וחובתי במסגרת תפקידי לדווח לציבור על הדברים שאני רואה ושומע, כל עוד יש להם עניין לציבור, ובמקרה הזה יש להם עניין ועוד איך. קשה מאוד בסיטואציה כזו לדעת בדיוק ולפרטי פרטים מהי האמת ורק האמת מבלי שהיית ונכחת בעצמך בכל המועדים הרלוונטיים. אני מפחד לחטוא לאמת, ואני מפחד להלבין או להשחיר את פניו של מי שאינו ראוי לכך. עם זאת, בנקודת זמן זאת, נדמה לי שמתבצע כאן ניסיון שפל להדיח בצורה לא ראויה את מי שהרגיז את הממונים עליו רק בכך שדחף בפרצופם את האמת המטרידה והלא נוחה.

"הציבור אשם, הציבור ישלם"

1.

השבוע, במסגרת הכנת כתבות לעיתון בנושא הגירעון התקציבי הגדול וכו', דיברתי עם כמה אנשים במוסדות ממשלתיים שונים. לשניים מהם, בסוף השיחה עם כל אחד מהם, היה חשוב להעביר את המסר הבא, בתקווה שמשהו ממנו ייכנס לטקסט. "אל תשכח לכתוב שבסוף בסוף, הציבור אשם. הציבור שביקש וביקש ודרש ודרש, עד שלממשלה לא הייתה ברירה אלא לתת. ועכשיו הציבור הזה צריך לשלם את מחיר הקיצוץ והגירעון. ככה זה עובד".

2.

בתחילת יולי 2012, אי שם לפני חצי שנה, נפלה בחלקי זכות גדולה לראיין את אחד מהכלכלנים הגדולים שהצמיחה ישראל – פרופ' חיים בן שחר (חב"ש). חבש שייך לדור אחר של כלכלנים. הדור שהקים את המערכת הכלכלית הישראלית, על כל מה שטוב בה ועל כל מה שמקולקל. חבש, בין היתר, הביא לכך שכל אחד מאיתנו משלם על כל שקל ושקל מההכנסות שלנו (למעט בקרנות ההשתלמות). הוא מזוהה עם מפלגת העבודה, ואף היה מועמד מטעמה לתפקיד שר האוצר, אי שם בעידן אחר.

הראיון איתו התקיים במשרד שלו. בית משרדים צפון תל אביבי ישן, כזה שוודאי ראה ימים יפים יותר. כזה שנמצא באותו בניין עם מרפאה של קופת חולים מכבי. נדמה לי שזה אומר הכל. הקדמתי מעט. וכשאני אומר מעט אני מתכוון לחצי שעה. לא רציתי ששום דבר יכשיל את הראיון הזה, גם לא הפקקים. חיכיתי בסבלנות מחוץ לבניין, וידאתי שיש לי מספיק סוללה במחשב ובאייפון, ובסופו של דבר עליתי. דפקתי בדלת אך איש לא ענה. ניסיתי שוב. שקט. לא ידעתי מה לעשות. ואז, פתאום, מהמעלית יצא חבש. איש מבוגר וחייכן, לבוש בפשטות, שמעולם לא יצא לי לפגוש אבל זה לא הפריע לו להיות חביב אלי בצורה מעוררת פליאה. הכין לי כוס מים קרים, הכין לי כוס קפה (אני לא שותה קפה, אז הוא הציע אותה לצלם של העיתון), הדליק את מאוורר התקרה, והראה לי היכן לשבת. ואז, הוא ביקש את רשותי שלפני שאשאל אותו שאלות, שאתן לו הזדמנות להגיד את מה שהכין מראש. מטבע הדברים לא היתה לי בעיה עם זה. בכל זאת, האיש מעוניין לשבור שתיקה של כמעט עשור (בשיחת הטלפון שבה תיאמנו את הראיון הוא אמר שהצטברו לו דברים בבטן), מי אני הקטן שאפריע לו להגיד את אשר על ליבו. אז הפעלתי את מכשיר ההקלטה כגיבוי (אני מקליט לעתים נדירות ביותר. ב-100% מהמקרים אני מקליד תוך כדי ראיון, ואני מקליד מהר מספיק בשביל שלא אצטרף להקליט ואחר כך להתעסק עם תמלול מייגע), הנחתי את האצבעות על המקשים, וחבש התחיל לירות.

3.

בדיעבד, הראיון הזה פקח את עיני. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק על הסיבה, אבל לראשונה מישהו פשוט לקח הרבה דברים שידעתי, וסידר אותם בסדר נכון כל כך, בצורה ברורה כל כך, בפשטות גדולה כל כך, שלא היה לי אלא להתמוגג. הנה הראיון, כפי שהתפרסם בעיתון. קיבלתי לא מעט תגובות עליו. בעיני, אין ספק שזה הראיון החשוב שעשיתי. ברבות הימים גם למדתי שהייתה לו השפעה ישירה על נתניהו ועל הקברניטים הכלכליים, יחד עם דברים אחרים כמובן, להביא לממשלה חבילה של העלאת מסים (העלאת מע"מ מיידית והעלאת מס הכנסה ב-2013, שנכנס לתוקף בתחילת ינואר).

השבוע, לאחר שאותם אנשים הדגישו בפני שהציבור הישראלי אשם במצב, חזרתי לראיון ההוא עם חבש. חזרתי להקלטה עצמה. הדברים שלו נשמעים רלוונטיים מאי פעם:

"עד לאחרונה שר האוצר שידר סיפוק ואופטימיות. גם בתחזיות, וגם ב'תראו איך כל העולם מוחא לנו כפיים על היציאה מהמשבר ועל העלאת דירוג האשראי'. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות גדולה, כי אתה לא רק מזמין עליך לחצים להוצאות עוד יותר גדולות, אלא גם מעיד על עצמך, שכשר אוצר אינך מבין את עוצמת הסיכונים המונחים לפתחה של כלכלת ישראל. והפעם, אנחנו נכנסים למתחם הסיכונים לא עם גירעון של 0% אלא עם גירעון של כ־ 4%, וגם זה בגלל אותה מדיניות של שביעות רצון יתרה שנמשכה במחצית הראשונה של 2012. לא היתה נחישות למנוע הגדלה תקציבית ולהקטין את תחזיות הצמיחה והמסים, וכתוצאה מכך פתאום המדינה והאוצר נתפסים עם גירעון כפול מהמתוכנן".

וגם:

"אני זוכר את ההופעה הראשונה של נתניהו בתור שר אוצר. לוח מחיק עם גרפים, משל על איש שמן הרוכב על איש רזה. הוא שידר שיש לו תוכנית לא קלה אבל שהוא נחוש לבצע אותה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות היום כראש ממשלה במקום ללכת לגירעון גדול. הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום לאומה. להגיד 'חבר'ה, תשמעו, עד 2010 הכל היה בסדר, אבל מאז העולם השתנה, מתברר שהוא לא יוצא מהמשבר, יש סיכון ממשי שבאירופה יקרה משהו שיפגע קשות בכולנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בתיקונים קוסמטיים בלבד ולעמוד מנגד כמו חתול שקופא על הכביש מול מכונית שמתקרבת אליו ומסנוורות אותו. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו. היתה לנו תוכנית לגירעון של אחוז וחצי, ואני מבין שלא נוכל להיות שם. אבל אני קובע גירעון של 2.5% ואני אעשה את הכל בשביל שלא נסטה מזה, כי אם נמשיך בדרך הנוכחית כבר השנה אנחנו עומדים לסטות מהיעד וב־2013 אנו נגיע לגירעון מסוכן ביותר".

וגם:

"להטיל את המסים הדרושים, ולבטל פטורים ממסים, לקצץ בתקציב. הוא היה צריך להגיד 'אני יודע שזה קשה, שיש לנו בעיות ביטחון אבל אין לנו ברירה אלא לקצץ, ושיש לנו בעיות רווחה אבל אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, ושיש לנו התנחלויות אבל אנחנו צריכים להאט שם את הקצב. אחרת, אם ניכנס למשבר לא מוכנים…'. אם הוא היה עושה את הצעד הזה, הוא היה משדר את הדבר הנכון כמו ב־2003.

במקום זה לא אומרים כלום, לא מדברים על הקשיים. אומרים רק שהשנה התחזית לא מתקיימת, ושנהיה בגירעון קצת יותר גדול, אבל בשנה שלאחר מכן יהיה בסדר. הרי בהתחלה נתניהו אפילו אמר שעם יעד גירעון של 3% לא יהיה צורך להטיל מסים נוספים. בינתיים הוא חזר בו, אבל זה מראה לי עד כמה הוא מנותק היום ממה שהוא הבין ב־2003. החושים שלו היו טובים מאוד בעבר, אני לא יודע מה קרה להם. אולי זה בגלל שיש לו מספיק בעיות אחרות בתור ראש ממשלה. הרי ב־2003 הוא לא היה ראש הממשלה, אבל היה לו גיבוי מראש הממשלה שרון".

4.

ולמה אני מקשר בין הדברים? מפני שאני חושב שהדברים של חבש מעידים על זה שהאחריות אינה רובצת על כתפי הציבור, אלא על כתפיהם של האחראים לנהל את חייו של הציבור. על נבחרי הציבור.

למען הגילוי הנאות: השתתפתי בחלק מהפגנות קיץ 2011. בתחילה הלכתי בגלל הסקרנות, אבל נשארתי בגלל משהו אחר. בגלל שהיה נעים להרגיש שאיני לבד. מסיבה זו העדפתי להיות בהפגנות בירושלים ולא בתל אביב, משום שבירושלים לתחושת ה"אני לא לבד" היה ערך מוסף, משום שהבדידות בירושלים היא בדידות כפולה, בהנחה שאינך חרדי. אז השתתפתי בהפגנות, וכתבתי הרבה יותר מפעם אחת נגד מדיניות הממשלה בתחומים רבים, וקראתי לשינויים. חלק מהשינויים הללו עולים כסף. ובכל זאת, איני חושב שהציבור אשם. איני חושב שבשום מצב אפשר להטיל את האחריות על הציבור. מהסיבה הפשוטה שהציבור אינו אחראי.

מה בעצם אומר לנו חבש? הוא אומר שהאנשים שיושבים עם היד על ההגה אינם יודעים לנווט אותו כהלכה. הוא אומר במפורש, נתניהו היה צריך להתייצב מול המצלמות בנאום לאומה ולהגיד – אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם וגם וגם. בואו נחליט. יותר מזה, אני אחליט. אני מחליט שאני מתעדף את זה, ולא את זה. אני חושב שזה חשוב יותר מזה. אני חושב שצריך להשקיע בזה בשביל להצליח כמשק, כחברה.

אבל נתניהו לא עשה זאת. לא. הוא חיבק וחילק. הוא חיבק וחילק. עד שלא היה יותר מה לחלק, עד שהתגלתה חריגה של 14 מיליארד שקל מתקרת ההוצאות המותרת (ב-2013) ועד שהגירעון התנפח פי שתיים מהתכנון ונעמד על 39 מיליארד שקל (ב-2012).

הציבור לעולם ידרוש. זה תפקידו. אם לא היה דורש, אם לא היה בא בדרישות בלתי פוסקות לממשלה לשפר את חייו (כל אחד באופן שבו הוא תופס את המושג "שיפור"), לא היינו חיים בדמוקרטיה. היינו חיים במדינה חשוכה.

5.

ימים בודדים נותרו עד הבחירות. אם לא יקרה משהו מפתיע מאוד, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה גם בשנים הקרובות. למעשה, לדעתי כל עוד לא צומח לו מתחרה ראוי מתוך מחנה הימין, אני לא מצליח לדמיין כוח שיזיז את נתניהו מראשות הממשלה. והציבור, גם הציבור לא ממש עומד להתחלף. ובין אם הציבור הזה יתמוך בנתניהו בקלפי, ובין אם לא, הציבור ימשיך לדרוש, ונתניהו – בתור מי שמקבל את המנדט מהציבור לנהל את חייו – נתניהו צריך לנהל. להחליט. להכריע. מה נכון ומה לא נכון. מה לשבט ומה לחסד. מה לקיצוץ ומה להשקעה. כשהוא אומר שאין ארוחות חינם, הוא צודק. אין. וזה לא שאני בעד קיצוצים חלילה, אבל להגיד שאתה בעד הכל לכולם כל הזמן, זו כמובן האחזת עיניים. אני בעד לתת למטרות שאני חושב שהן חשובות, ואחרים בעד לתת למטרות אחרות. לכן הולכים לבחירות, ולכן בוחרים את מה שבוחרים. כך נבחרת לבסוף ממשלה, והעומד בראשה צריך להחליט בין סדרי העדיפויות, בין הדרישות הציבוריות, שלרוע המזל אין די כסף בקופה בשביל לספק את כולן.

אז יתכבד נא ראש הממשלה ויתחיל להחליט. להכריע. זה לא כיף להכריע. תמיד יהיה מי שיקלל אותך. מי שיצא לרחובות להפגין נגדך. שלא יעשה לך לייק. מה לעשות, אתה רצית להיות ראש ממשלה. לא הכרחנו אותך. אז תכריע. תכריע במקום להאשים את הציבור שביקש לשפר את חייו.

תוספת מאוחרת: שמו של פרופ' חיים בן שחר מופיע באחת המודעות של אזרחים תומכי מרצ, אם זה משנה למישהו