הסיפור הממש ממש עגום של המלצות ועדת גרמן

מה שקורה בכנסת סביב המלצות ועדת גרמן שנמצאות בחוק ההסדרים מטריף לי את השכל. הנה למה:

ישבה ועדה ציבורית במשך שנה שלמה – ועדת גרמן לחיזוק הרפואה הציבורית בישראל. ישבו בה נציגי ציבור, נציגי האוצר, נציגי הבריאות, נציגי משרד ראש הממשלה, פרופסורים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה.

שנה שלמה הם ישבו, שמעו כמעט כל אחד שזז במערכת הבריאות, אפילו את חיים רמון(!). צפו בכל מצגת, קראו כל נייר. ישבו, חשבו, התכסחו, נלחמו, חטפו מהתקשורת, הסתירו מידע. הכל.

בסוף, אחרי שנה, הם המליצו המלצות. אם מרדדים את ההמלצות האלה רידוד עמוק, אפשר לסכם אותן בארבע נקודות: הגבלת מערכת הבריאות הפרטית, הזרמת כסף למערכת הבריאות הציבורית, הגבלת תיירות המרפא, והקטנת ניגודי העניינים של משרד הבריאות.

נשים לרגע את הנקודה האחרונה בצד. נותרנו עם שלוש, שהן בעצם שתיים: חיזוק הציבורי (בכסף) והגבלת הפרטי (על ידי מיסוי וקביעת תקרת ניתוחים מותרת). זהו, נורא פשוט.

שתי ההמלצות האלה מוכרחות לקרות יחד. בשביל לחזק את המערכת הציבורית המדינה חייבת להגביל את המערכת הפרטית. ובשביל להגביל את המערכת הפרטית היא מוכרחה לחזק את המערכת הציבורית.

למה? משום ששתי המערכות שלובות זו בזו, ואם המדינה לא תפעל במקביל, היא תרע את המצב. כי הרופאים הם אותם הרופאים, החולים הם אותם החולים, והכסף הוא (כמעט) אותו הכסף.

עד כאן חלק א׳. עכשיו מתחיל חלק ב׳, היכן שהכסף הגדול והאינטרסים הגדולים פוגשים את המציאות.

הנפגעת העיקרית של המלצות ועדת גרמן היא אסותא. אסותא היא השחקן הגדול ביותר בשוק הפרטי (אין נתונים מדויקים, אבל היא חולשת ככל הנראה על לפחות מחצית משוק הניתוחים הפרטיים). אין דוחות כספיים של אסותא, אבל בפעם האחרונה שדיברתי שם עם מישהו דובר על הכנסות של מיליארד שקל בשנה. ייתכן שיותר.

אסותא לא רוצה שיגבילו את המערכת הפרטית, והיא גם לא רוצה שיגבילו את תיירות המרפא (למען ההגינות, גם בתי החולים הממשלתיים לא רוצים שיגבילו את תיירות המרפא, כי הם רואים ממנה 350 מיליון שקל בשנה).

אז מה אסותא עושה? היא מתחמשת במשרד הלובינג הגדול בישראל, שוכרת את הממונה לשעבר על ההגבלים העיסקים (דודי תדמור, האיש שנלחם במקביל גם עבור כיל נגד ששינסקי 2, בהצלחה לא מבוטלת), ויוצאת לקרב.

הטקטיקה מעניינת, ועוברת דרך שחקנית מפתיעה: שרת הקליטה סופה לנדוור. מלבד היותה שרת הקליטה, ללנדוור יש בייבי ארוך שנים – בית החולים באשדוד, כור מחצבתה הפוליטי.

במשך שנים לנדוור נלחמה באוצר שיקום שם בית חולים. בסופו של דבר היא עשתה את הלא ייאמן והצליחה. מי אמור להקים את בית החולים (שנבנה בימים אלה)? אסותא. היא גם אמורה להפעיל שם שר״פ, מה שמטריף את משרד האוצר.

בישיבת הממשלה על התקציב, כשדובר על הסעיף הזה, לנדוור אמרה כי הגבלת תיירות המרפא והגבלת הרפואה הפרטית עלולה לפגוע באסותא עד כדי כך, שלאסותא לא יהיה די כסף בשביל להקים את בית החולים באשדוד.

אז ישראל ביתנו מתנגד לכל העניין הזה עכשיו, והם נלחמים שם בכנסת כמו משוגעים. הנחמה היחידה היא, אם אםשר להסתכל על זה ככה, ששרת הבריאות יעל גרמן יודעת שאם העסק הזה יירד לטימיון, אם מההמלצות שלה לא יישאר זכר, הקדנציה שלה בתור שרת בריאות תלך גם היא לפח. אז היא נלחמת כמו משוגעת. עד כדי כך שהלכה אתמול בלילה לבית של ראש הממשלה נתניהו להסביר לו את זה באופן אישי.

פה נגמר חלק ב׳, ומתחיל חלק ג׳, בו הכל משתבש.

למה משתבש? כי אם הסעיפים של הגבלת המערכת הפרטית לא יעברו (ותיכף נגיד מילה על מה זה ״יעברו״), עדיין המדינה התחייבה לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. איך? היא התחייבה להזרים בתוך שנתיים סכום של עד 700 מיליון שקל (בפועל, מדובר על 500 מיליון שקל, אבל נעזוב את זה רגע).

הכסף הזה אמור לזרום לקופות החולים ולשמש למטרה אחת בלבד: לקצר תורים לניתוחים בבתי החולים הצביוריים. איך? על ידי מתן תשלום נוסף, נדיב, לרופאים שיישארו בבתי החולים הציבוריים ולא ילכו לפרטי.

זה אמור לעבוד אם מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית. אבל, והנה ה-אבל של כל הסיפור הזה, אם לא מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית, מה יקרה? מה שיקרה הוא שהמדינה תשפוך מאות מילונים מכספי משלם המסים לכיסם של הרופאים, אבל המערכת הפרטית (כלומר, אסותא) תוכל להציע שכר גבוה יותר לרופאים. המערכת הפרטית תמיד תוכל להציע שכר גבוה יותר. תמיד תמיד, זה הגדרתי כמעט.

ואז, תוך שנים ספורות, העסק יחזור לאותו המצב. שכר הרופאים יטפס לאט לאט, כי ככל שהמערכת הפרטית מציעה יותר המערכת הציבורית צריכה להתאים את עצמה ולהציע עוד יותר, אחרת תאבד את הרופאים, ובסופו של דבר נמצא את עצמנו שוב במצב שאנחנו נמצאים בו היום, עם תורים ארוכים בציבורי, רק שהרופאים ישתכרו יותר, ואנחנו נשלם יותר.

פנטסטי, לא?

אז ההתנגדות של ישראל ביתנו (וגם הליכוד), אם לסכם, הולכת לעלות לנו – לכולנו – המון כסף, ולחסוף לאסותא המון כסף. אי אפשר לשים את האצבע בדיוק על כמה כסף זה, אבל זה המון המון כסף. כסף זוחל כזה. לא נרגיש את זה מחר בבוקר.

<אנחה>

אסותא נלחמת על האינטרסים שלה. זה לגיטימי. ויש לה גם טיעונים מוצדקים. ראשית, ועדת גרמן נולדה בסוג של חטא. העובדה שגרמן מינתה את עצמה לעמוד בראש הוועדה, והושיבה בה מקורבים שלה, והחליפה מנכ״ל באמצע, כל זה לא נראה מי יודע מה חיובי. מלבד זה, הוועדה מעולם לא פרסמה דו״ח סופי, אלא רק מין נייר עם נקודות. הממשלה מעולם לא דנה בדוח הוועדה (כי אין דוח) וגם הכנסת לא. תחת זאת הממשלה אצה רצה לנסח חקיקה והכניסה אותה לחוק ההסדרים. למה לחוק ההסדרים? למה לא להעביר נושאים חשובים כל כך לדיון ציבורי נורמלי בוועדת הבריאות של הכנסת בלי לחץ?

הטיעונים האלה חזקים. קשה לי להתמודד איתם. אולי גם לא צריך. אולי באמת אפשר לפצל את הסעיפים מחוק ההסדרים, להעביר לדיון אצל חיים כץ בוועדת הבריאות, ולקוות לטוב.

אולי.

אני רק פוחד שמה שיקרה הוא שהסעיפים יפוצלו, ויילכו לאיבוד. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה זה יקרה. אם הם יפוצלו, הכל יקום ויפול על חיים כץ. לחיים כץ יש חשבון פתוח עם משרד האוצר, שמנסה להרוג לו את החופשה הארוכה ביותר בהיסטוריה (ללא תשלום) שמאפשרת לו להמשיך להיות יו״ר ועד עובדי התעשייה האווירית במקביל להיותו חבר כנסת (מה שמעניק לו כוח פוליטי אדיר). לחיים כץ יש גם חשבון פתוח עם שרת הבריאות, סביב עניין הקנאביס הרפואי. בקיצור, it's complicated.

זהו, זה המצב. רק רציתי לשתף אתכם. עבודה של שנה שלמה, של וועדה שהייתה לי המון ביקורת עליה בזמן אמת, עלולה לרדת לטימיון, יחד עם מאות מיליונים מכספי המסים שלכם, ויחד עם המון כסף שיוצא לכם מהכיס על בריאות.

חבל, לא?

חיים, תדליק את האור

טור שלי שהתפרסם אתמול (3.5) בעיתון:

אין ממשלה בישראל. זה המסר הפשוט שעולה מכיוון משכן הכנסת. אין ממשלה בישראל, אחרת אין דרך הגיונית להסביר כיצד ייתכן שחבר כנסת יחיד, פוליטיקאי ממולח ככל שיהיה, מצליח לעצור בגופו ראש ממשלה, שר אוצר ושר תמ"ת ואת פמליית פקידיהם, ולהוריד לטמיון תוכנית ממשלתית שמיושמת זה ארבע שנים ושהמדינה השקיעה בה עד כה חצי מיליארד שקל.

תוכנית ויסקונסין, או בשמה השני – התוכנית שח"כ חיים כץ הצליח להרוג בלי שאיש עצר בעדו – היא רק משל להיעדר המשילות בישראל. צריך להבין: אין מדובר כאן באיזה כביש או גשר. מדובר בתוכנית ממשלתית שהושקה בשנת 2005 אחרי שעות עבודה רבות של תכנון והתאמה למציאות הישראלית; תוכנית שעברה שינויים מוצדקים במהלך הדרך כדי שתשיג את המטרה שלשמה הושקה – צירוף מובטלים "קשים" לשוק העבודה; תוכנית שיש לה יעדים ברורים ומדידים שהממשלה בודקת באופן שוטף כדי שתוכל לתקן את התוכנית במידת הצורך; תוכנית שנוגעת לחייהם של אנשים, לדיני נפשות ממש; מדובר בנושא שנמצא כה גבוה בסדר יומה של הממשלה עד כדי כך שעלה לדיון בישיבתה הראשונה של ממשלת נתניהו לאחר הבחירות. והנה, בכל זאת, הצליח חיים כץ להרוג את התוכנית בשבוע שעבר. רק השבוע נזכרו בנימין נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ להתרעם ולהזדעם.

הצורה שבה הצליח חיים כץ להרוג את תוכנית ויסקונסין היא דוגמה יוצאת דופן לאופן הקלוקל שבו פועלת הדמוקרטיה בישראל. כץ משמש כיו"ר ועדת העבודה של הכנסת, ולכן הצעת החוק הממשלתית להרחיב את תוכנית ויסקונסין לפריסה כלל־ארצית (במקום ארבעה מוקדים כיום) הגיעה אל שולחנו לפני חודשים רבים. בסוף שנת 2009 החליט כץ כי אין הוא מאשר את הצעת החוק, אלא מבקש להאריך את פעילותה של התוכנית הקיימת בארבעה חודשים, כדי "ללמוד את החומר בעיון הדרוש".

ארבעה חודשים חלפו. אם חשבתם שכץ ערך סיורים לרוחבה של הארץ, נפגש עם מומחים, שמע עדויות וקיים עשרות דיונים בנושא – התבדיתם. למעשה, עד לשבוע שעבר לא קיים כץ ולו דיון אחד בנושא. כדאי לחזור שוב: כץ לא קיים אף לא דיון אחד בתוכנית ויסקונסין מאז סוף דצמבר 2009. כעת, ערב מועד פקיעת התוקף של התוכנית, העלה כץ את ההצעה לסדר היום, אולם החליט כי הוא מסרב לאשר לתוכנית הארכה נוספת ולהרחיבה לפריסה ארצית.

אם חשבתם שההחלטה התקבלה לאחר דיון מעמיק ולאחר הצבעה דמוקרטית בנושא שוב טעיתם. למעשה, כץ מרח את הזמן עד יום לפני פקיעת התוקף של תוכנית ויסקונסין, ולא קיים כל הצבעה על הצעת החוק. הוא פשוט הודיע שהוא מוריד את הדיון מסדר היום. לא הצבעה דמוקרטית, לא דיון ציבורי. כלום. רק דמוקרטיה נוסח חיים כץ, ולעזאזל כל היתר. ועל כך נאמר בסוף ספר שופטים: "ובימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".

בית הדפוס של שלי יחימוביץ

0.

זה הולך להיות סיפור קצת ארוך על הרבה קפיטליזם חזירי, הרבה יותר פופוליזם חזירי, ושלי יחימוביץ אחת. זה לא אמור להיות סיפור למיטיבי לכת שמכורים לאוויר שוק ההון, למרות שהוא עוסק בנושאים הקשורים בו, אלא בדיוק להיפך. זה סיפור על איך אפשר לנפח כותרות מפוצצות בעיתון, מבלי שיש מאחוריהן בשורה של ממש לציבור. העובדה שהוא קשור לשוק ההון היא מקרית, לא יותר.

bear with me.

1.

בקדנציה הקודמת של הכנסת, בחודש יוני 2007, חודשים ספורים לאחר פרסום הדו"חות הכספיים השנתיים של החברות הנסחרות בבורסה, הגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ הצעת חוק (זהירות קובץ וורד) תחת הכותרת "הקטנת פערי השכר במשק". לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שכזו. קדמו לה שתי הצעות חוק של עמיר פרץ, פטרונה הפוליטי של יחימוביץ עם כניסתה לחיים הפוליטיים, עם חברי כנסת נוספים בכנסות ה-15 וה-16.

1.5

מטרת הצעת החוק של יחימוביץ הייתה פשוטה. על פי ההצעה, בכל חברה במשק, לא רק בחברות הנסחרות בבורסה, הפער בין השכר הגבוה ביותר המשולם לעובד בחברה לבין השכר הנמוך ביותר המשולם לעובד בחברה (לרבות עובדי קבלן) לא יעלה על חמישים.

וכך כתבה יחימוביץ בדברי ההסבר להצעת החוק:

"בשנים האחרונות הרקיע שכרם של המנהלים, בעיקר בחברות הציבוריות, (קרי, כאלה הנסחרות בבורסה), לסכומים אשר הופכים את השכר מחד למסלול עוקף דיבידנד הפוגע ברווחי ציבור המשקיעים, ומאידך, למסלול נפרד ומנותק מכל מסלולי השכר האחרים בחברות.

[…]

הצעת חוק זו באה לנסות ולמתן מגמה זאת אשר יש קונצנזוס באשר לממדיה הבלתי סבירים, וזאת מבלי לחרוג מכללי השוק החופשי.

[…]

יש לשים לב כי בפועל אין כאן מגבלה על גובה השכר הגבוה בחברה. תמצא ההנהלה, או ימצא הדירקטוריון לנכון להעלות את שכרו של המנהל נוכח הצלחתה של החברה – יועלה שכרו בלא הגבלה, אלא שלצורך כך יועלה בהתאמה גם השכר הנמוך בחברה.

באופן כזה יחוזקו גם בעלי דרגות השכר הנמוכות בכך שייהנו מחלק מזערי מהצלחת החברה, יוקטן במידה מסוימת ומצומצמת אי השוויון, ויוצר מנגנון טבעי לריסון שכר בלתי סביר של מנהלים.

[…]

בעקיפין יושגו שתי מטרות נוספות: האחת- ריסון שכר המנהלים יגדיל את רווחי המשקיעים הקטנים בחברות הציבוריות; השניה- בעלי השכר הנמוך, אשר משתמשים ב – 100% משכרם לצריכה, יגבירו את הפעילות במשק".

(ההדגשות הן שלי)

2.

הנה כמה עובדות לגבי הצעת החוק ההיא של שלי יחימוביץ:

(א) הצעת החוק זכתה לתמיכתה של ועדת שרים לענייני חקיקה, כלומר שהממשלה החליטה לתמוך בהצעת החוק. עם זאת, נקבע סייג לתמיכתה של הממשלה בהצעה (עניין די נפוץ בקדנציה ההיא של הכנסת) והוא שהמשך הליך החקיקה ייעשה בתיאום בין יחימוביץ לבין משרדי הממשלה הרלוונטיים.

(ב) הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית במליאת הכנסת בסוף חודש אוקטובר 2007 והגיעה לדיון ראשון בועדת העבודה של הכנסת בחודש ינואר 2008. הפרוטוקול המלא של הדיון הזה מרתק (ונמצא כאן למתעניינים), והזכיר לי במשהו את ז'אנר תיאטרון האבסורד.

(ג) בתום הדיון, קבע יו"ר הוועדה דאז, בעצה אחת עם יחימוביץ, כי הוועדה תמשיך להתכנס ולדון בהצעת החוק לטובת הכנתו לקריאה ראשונה בתוך שבועיים.

(ד) עם זאת, באופן פלאי, היה זה הדיון הראשון והאחרון בהצעת החוק של יחימוביץ. במקרה גם נכחתי בו.

3.

ביום ראשון הקרוב תדון ועדת שרים לענייני חקיקה בהצעת חוק חדשה של יחימוביץ, שמטרתה, כמה מפתיע, להגביל את שכר המנהלים בכל החברות במשק, כך שהשכר הגבוה ביותר לא יעלה על פי חמישים מהשכר הנמוך ביותר באותה חברה. ברוב חוכמתה, הפעם הגישה יחימוביץ את הצעת החוק יחד עם ח"כ חיים כץ, המשמש כיום יו"ר ועדת העבודה של הכנסת.

הצעת החוק הזו של יחימוביץ וכץ הונחה על שולחן הכנסת ביוני 2009 – שנתיים לאחר שהצעת החוק הקודמת של יחימוביץ, שכמעט זהה לה לחלוטין (השוויתי), הוגשה בפעם הראשונה.

הפעם, נדמה שהממשלה תתנגד להצעת החוק של יחימוביץ'. כך או כך, תזכה יחימוביץ לכותרות מפוצצות בעיתון, כשהיא נהנית מרוח גבית של הדוחות הכספיים השנתיים שפורסמו בסוף חודש מרץ, והציגו טבלאות שכר מנופחות למנהלי החברות (המנהל שכיכב בראש טבלת השכר, עלות שכרו הייתה ב-2009 כמעט 20 מיליון שקל בשנה, כלומר כמעט 55 אלף שקל ליום. הבא אחריו, 18.8 מיליון שקל בשנה, השלישי ברשימה – 18.6 הבנתם את התמונה).

3.5

יחימוביץ מרוויחה מהעניין הזה בכל מקרה, ומדגימה כמה קל לזכות בכותרות אוהדות בעיתון. במקרה שהממשלה תתנגד להצעת החוק, תזכה יחמוביץ לכותרות חיוביות. גם במקרה שהממשלה תתמוך בהצעת החוק, תזכה יחימוביץ לכותרות אוהדות. win-win קלאסי.

אבל, אם הנושא באמת היה חשוב ליחימוביץ, ממש היה בוער בנשמתה, מה הפריע לה לקדם את הצעת החוק בסיבוב הקודם שלה, בפרט כשהיא נהנתה מתמיכה ממשלתית? יחימוביץ לא פראיירית ומכירה היטב את העבודה הפרלמנטרית. היא חוקקה מספר רב של חוקים בקריירה הפוליטית שלה, ויודעת היטב כיצד מקדמים הצעות חוק בוועדות הכנסת.

אם כן, מדוע הצעת החוק שלה הגיעה רק לדיון אחד בועדת העבודה ותו לא? מה קרה לאותם שבועיים בהם הייתה אמורה יחימוביץ לתאם את המשך החקיקה יחד עם משרדי הממשלה? כיצד הם התארכו לשנתיים?

אין לי מושג מה התשובות לשאלות האלה. בשביל לדעת, צריך לפנות ליחימוביץ, ואני מודה שאין לי כוח לעשות את זה. מה שאני כן יודע הוא שנורא קל לקבל כותרות ענק בעיתונים (הצעת החוק שלה זכתה להיות הכותרת הראשית וכפולת החדשות הפותחת בגלובס השבוע, וזכתה השבוע לכפולה נאה גם במארקר, עם תמונות כמובן בשני המקרים). הרבה יותר קשה להיות מנומקים כשמגיעה השעה להגן על הצעות חוק פופוליסטיות מעין אלה.

4.

ורק לשם המחשה, הנה קטע קצר ממש מתוך הדיאלוג של יחימוביץ עם שוני אלבק, היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך, שהשתתף בדיון ההוא בכנסת ויצא נגד הצעת החוק:

שוני אלבק:

[…] אם בעל השליטה איננו מקבל השכר, הוא המשקיע היחידי בחברה. אם מישהו השקיע בחברה ‎60%-70% חושב שהשכר הזה ראוי, הוא הנפגע העיקרי, הוא זה שמשלם ‎60%-70% לאותו מנכ"ל. […] כאשר בעל השליטה חושב שזה השכר הראוי והוא מוציא ‎60%-70% מתוך הנכסים שלו, אז כנראה שיש להניח לאותו אדם לשלם את הסכומים האלה.

[…]

שלי יחימוביץ:

אבל זה לא הוא משלם את הסכומים האלה. זה אנחנו משלמים את הסכומים האלה.

שוני אלבק:

אם הוא בעלים של ‎60%-70% מהחברה והוא יכול לקבל מהחברה דיבידנד, או שהחברה צריכה להציג רווחים, יש לו אינטרס ברור שהשכר יהיה כמה שיותר נמוך. אם הוא חושב שהשכר הזה ראוי, כי מנהל מסוים מביא לחברה הכנסות, רווחים או ערך נוסף שמצדיק שכר של ‎2,000,000 לשנה או ‎10,000,000 שקלים לשנה, אז זה ראוי.

שלי יחימוביץ:

בעיני זה לא ראוי נקודה.

שוני אלבק:

אני לא אמרתי שזה ראוי נקודה. אני אמרתי, שהעובדה שמישהו מוכן לשלם מסבירה הכל.

שלי יחימוביץ:

זה לא מישהו, זה אנחנו.

שוני אלבק:

זה הוא בעיקר.

שלי יחימוביץ:

אם השכר הוא מסלול עוקף דיבידנד, מי שאמור ליהנות מחלוקת הדיבידנד משלם אותו.

שוני אלבק:

נניח שהשכר הוא מסלול עוקף דיבידנד. אם אני בעל ‎70% שליטה בחברה, אני זכאי ל-‎70% מהדיבידנד. אם מישהו מקבל שכר גבוה, אני מפסיד ‎70% מהדיבידנד.

שלי יחימוביץ:

אבל אתה מחליט גם לגבי ה-‎30% האחרים.

שוני אלבק:

ברור שאני מחליט, כי הקונספט של חוק החברות אומר, שאם יש בעלי שליטה שהוא נושא בעיקר הנטל והוא זה שהשקיע את מרב הכסף, בנסיבות כאלה יש לו זכות הצבעה והוא יכול להכריע.

שלי יחימוביץ:

הדברים האלה לא עולים בקנה אחד עם המציאות. גם נציגי המשקיעים המוסדיים, שהם נציגי ציבור, משתפים פעולה עם התרגיל הלא תקין הזה ומאשרים משכורות מטורפות, גם כאשר הם מייצגים את מניות המיעוט שלנו. כל התילי תילים ששמענו כאן הם ללא קשר למציאות.

(ההדגשות הן שלי. הדגשתי בעיקר את הטיעונים שהצחיקו אותי, שמראים לטעמי איך יחימוביץ מנסה להתמודד עם מהלכים לוגיים בכלים אמוציונליים מוזרים)

5.

כל זה עוד לפני שנגעתי בהצעת החוק עצמה, שבאופן אישי אני סבור שהיא שטות מוחלטת. לא משום שהיא מבטאת התערבות בכוחות השוק, אלא משום שהיא מבטאת התערבות לא חכמה בכוחות השוק, מהסיבה הפשוטה שהשוק יידע לעקוף אותה בקלות יתרה (מבלי להיכנס לזה לעומק, גם כיום ישנם מנהלים בחברות רבות שמקבלים שכר נמוך אבל בתכסיסים חשבונאיים כאלה ואחרים מול החברה מרוויחים למעשה סכומים אדירים של כסף מדי שנה, מבלי שהוא נחשב שכר. תופעה שרק תתגבר ותעצים אם הצעת החוק תאושר, כפי שאכן נטען באותו דיון בכנסת).

6.

ולסיום, רק למען הסר ספק ומניעת לזות שפתיים: כל האמור לעיל משקף את דעתי ודעתי בלבד, ולא את דעת מערכת העיתון בו אני עובד. אדרבא, בישיבות מערכת לא מעטות של העיתון עלה שוב ושוב נושא שכר המנהלים המופרז בחברות הציבוריות (גם בהקשר של הצעת החוק החדשה של יחימוביץ) בניסיון לחשוב כיצד מטפלים בו מעל גבי העיתון בצורה שתתקוף את התופעה, לא תעודד אותה.

ועכשיו, מילה מחבר הכנסת חיים כץ

מזה מספר שבועות שאני מקבל הודעות משונות מאד במהלך היום בביפר, רובן ככולן מאנשים שונים משונים במרכז הליכוד, ובעיקר מאנשי מחנה פייגלין. היום, ממש עכשיו, הגיעה הודעה בביפר מחבר הכנסת חיים כץ, ככל הנראה, איש התעשייה האווירית בעברו. חשבתי שאולי גם אתם תרצו להתענג עליה:

עשרות עובדי התעשייה האווירית הגיעו בשעה האחרונה לקלפי שבמושב חדיד לבושים בחולצות העבודה שלהם מלווים על ידי חיים כץ אשר בא לפקח מקרוב על כך שהם יבצעו את המוטל עליהם ויצביעו לפי הדיל שבין חיים כץ לנתניהו. לפרטים: חיים כץ.

הבהרה: בעקבות שיחה עם עוזרו של ח"כ כץ, עולה החשד כי ייתכן וההודעות שקיבלתי בשמו של חיים כץ לא באמת נשלחו מטעמו, אלא מטעם גורמים עוינים. אין לי שום דרך לוודא זאת, לכאן או לכאן, כפי שאין לי דרך לוודא זאת במקרה של הודעות אחרות שאני מקבל בביפר. הנוהג הוא שהודעה שמתקבלת בביפר מגיעה מגורם מוסמך. בכל מקרה, אין הכתוב לעיל בא לציין עמדה כלשהי לכאן או לכאן.