כשנשיא המדינה לא אמר אפילו פעם אחת את המילה איראן

נשיא המדינה רובי ריבלין נשא אחר הצהריים נאום בכנס הרצליה. 1,907 מלים יש בנאום הזה, ואפילו אחת מהן אינה ״איראן״. גם ״דעאש״ אין שם, גם לא ״חיזבאללה״. מה כן? החיים עצמם. התבוננות מפוכחת במציאות כמו שהיא, ובעיקר במציאות כפי שתהיה נחלתם של שני בניי. סחתיין על נשיא המדינה.

הנה הנאום המלא. ההדגשות והסימונים הצהובים הם שלי. שמתי בסוף כמה לינקים לכתבות שכתבתי בנושא, למי שרוצה לקרוא יותר.

והתמונה הזו, הגרף הזה, זה הגרף שהוצג על המסך כל זמן שהנשיא דיבר.

סדר ישראל חדש


רובי 1
רובי2
רובי3
רובי4
רובי5רובי6
רובי7
רובי8רובי9
רובי10


לקריאה נוספת

״הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע״ – ראיון עם הדמוגרף משה בן אליהו
ב-2030 מעמד הביניים יסבול עוד יותר – מה יעשו השינויים הדמוגרפיים לשוק העבודה ולמעמד הביניים
דור הבייבי-בום יוצא לפנסיה ואין מודל שיתמוך בו – איך הזדקנות האוכלוסיה צפויה להשפיע על החיים שלנו
הדמוגרפיה תרוקן את תקציב המדינה – מה השינויים הדמוגרפיים צפויים לעשות להוצאות של הממשלה

האיש שהפך את המציאות לטור

1.
שנתיים קשות, ואחר כך? דבש. מלכות גן עדן עלי אדמות. זו, בתמצית, הייתה הבשורה של שר האוצר יאיר לפיד השבוע לציבור הישראלי. אמרתי לציבור הישראלי? התבלבלתי – לאדם העובד. למגזר החרדי מחכים רק גזרות, בלי גזרים. לפחות בלי גזרים טעימים.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של העלאת מסים מכל הכיוונים, קיצוץ בשירותים ציבוריים, שינויים מבניים, ואחר כך דבש. אחר כך השירותים הציבוריים יהיו מושלמים. יעילים. עטורי פרסים. כל החוליים יעלמו בשנתיים האלה. משרתי הציבור יחזרו לשרת את הציבור, קיצוצי השכר שלהם רק יעודדו אותם לעבוד קשה יותר ולתת שירות טוב יותר. הבירוקרטיה תהפוך פשוטה יותר, זריזה יותר. בירוקרטיה קטנה וחכמה.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של מלחמה בוועדים הגדולים, ואחר כך דבש. אחר כך מערכת הבריאות תהיה זמינה לכולם בצורה שוויונית, גם בפריפריה וגם במרכז ישראל. אחר כך מערכת החינוך תנפיק תלמידים מצטיינים בקנה מידה לאומי. אחר כך העסקים ישגשגו, הכבישים לא יהיו פקוקים, והטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

2.
שר האוצר יאיר לפיד הוא רטוריקן בחסד. אם למישהו היה ספק לגבי היכולות הורבליות שלו הוא הוכיח אותן השבוע מעל לכל ספק בנאום שנשא בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. שר האוצר יודע להגיד בדיוק את מה שמעמד הביניים רוצה לשמוע. שיש לו שגריר. שיש מי שדואג לו, לאדם העובד. מבין לליבו, לצרכיו, למוראל השפוף שלו.
שר האוצר יאיר לפיד לוקח את המוראל השפוף של מעמד הביניים הישראלי ורוצה להרים אותו. הוא רוצה להרים אותו אל על, ולכן הוא יכאיב לו במשך שנתיים של העלאות מסים זו אחר זו. ואחר כך? אחר כך דבש.
איך עושים את הקסם הזה? איך לוקחים לך מהכיס ובו זמנית גורמים לך תחושת אופוריה כשאתה משלם עוד ועוד מסים? בכך שזורקים את הבוץ על מישהו אחר. המישהו הזה, אחרי שנים ארוכות של שאיבת תקציבים סחטנית, הם כמובן החרדים. אלה, על פי לפיד, צריכים להיות צפויים למלחמה. למלחמת אחים. למלחמת האדם העובד. שנתיים של מלחמה, ואחר כך? דבש. בינתיים, לפחות יידע האדם העובד שהמסים הנוספים שהוא צריך לשלם לא הולכים למגזר החרדי. לאן הם כן הולכים? לא ברור. כנראה שישתמשו בהם רק בשביל לסתום את החור. שנתיים של סתימת חורים, ואחר כך? אחר כך דבש.

3.
ייקח זמן עד שאפשר יהיה לבחון האם המלים של לפיד הן רק מלים, או שההשראה שהן מבקשות לעורר, התקווה, נעוצה בקרקע המציאות. בינתיים, בחוק ההסדרים שהתחיל אתמול לדלוף ממשרד האוצר, הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה בעבר, בתוספת טיווח ישיר של המגזר החרדי. קיצוץ תקציבים למערכת החינוך החרדית, אלא אם יסכימו ראשיה להכניס אל בין כתליה את לימודי החול, וקיצוץ בהטבות שמקבלים החרדים כמו הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לילדים.
הצעדים האלה מנסים להתמודד עם אחת מהבעיות הקשות ביותר שמאיימות על חוסנה של החברה הישראלית בעשורים הקרובים – השינויים הדמוגרפיים שמקטינים מאוד את חלקו היחסי של מעמד הביניים העובד. הדרך של לפיד להתמודד עם האיום הזה הוא על ידי הורדת הגרזן, לא על ידי הושטת היד לחרדים. אפילו מילותיו מדברות מלחמה, ולא שלום.
אלא שבאופן אירוני הכרזת המלחמה של לפיד על המגזר החרדי באה בתום ארבע שנים של שינוי שקט שהתחולל במגזר. וליתר דיוק, ברחוב החרדי. שם, מתוך מצוקה כלכלית איומה שהתחילה עם פרוץ המשבר הכלכלי, והגיע לשיא בעיקר בגלל עליית מחירי הדיור, הבינו שהסדר הישן לא יוכל להתקיים לנצח. בזה אחר זה, עוד ועוד חרדים – נשים וגברים – פנו לרכוש השכלה, ואפילו לעבוד. לעבוד במקצועות אמיתיים, יצרניים, לא להתפרנס זה מזה במקצועות קודש.
את השינוי הזה עודדה הממשלה בשקט, מתחת לפני השטח, דרך תמיכה תקציבית בגופים לא ממשלתיים שקידמו פרויקטים של מימון השכלה וסיוע במציאת עבודה לחרדים. ודווקא אז, כשהרחוב החרדי התחיל לאט להבין שהעסקנים החרדיים, הפוליטיקאים, לא באמת דאגו לו לאורך השנים אלא רק הפקירו אותו לחסדי הגורל, דווקא אז הגיעו גזרות לפיד.
וכך, באבחה אחת, הצליח לפיד לחזק מחדש את כוחם של העסקנים החרדיים, ולבסס את מעמדם. אתם רואים, הם אומרים לרחוב החרדי, החילונים לא באמת רוצים אתכם במקומות העבודה שלהם. הם רק רוצים שתבחרו – להתחלן או להיות עניים. אם סופו של המהלך הזה יהיה בכך שהרחוב החרדי יסוג מהתובנות שנאלץ לרכוש בארבע השנים האחרונות, אזי דרך המלחמה של לפיד לא תצמיח שום תועלת. ואולי, אם להאמין לשר האוצר, אחרי שנתיים קשות יהיה כאן חרדים אחרים. חדשים. נאורים. חרדים דבש.

4.
ולבסוף, המגזר הציבורי. בשבוע האחרון נדמה שכולם בתחרות בריונות על עופר עיני. שר האוצר, שר התחבורה ישראל כץ, שר התיירות עוזי לנדאו, וכמובן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבחינתם, הם הצליחו השבוע לגרור את עופר עיני להפגנת שרירים, לאיום בשביתה, ולסיימה באבחה אחת על ידי מתן תקציבים להנהלת אל על. זה לא היה מאבק עובדים. זה היה שימוש בעובדים, זה הכל.
עופר עיני יצא כל כך חבול מניסוי הכלים הזה, שהיה לא יותר מחזרה גנרלית לקראת הקרבות התקציביים הגדולים בין הממשלה לבין ההסתדרות, עד שהוא נאלץ לשלוח מכתב איומים משונה לראש הממשלה ולשר האוצר, לאיים עליהם בשביתה כללית אלא אם יישבו איתו למשא ומתן. ומה הייתה התשובה של ראש הממשלה? הבטחה לעוד רפורמות. לרפורמה בתחבורה, לרפורמה נוספת בנמלים. "שום שביתה לא תרתיע אותנו מלבצע את הצעדים האלה", הבטיח ראש הממשלה במליאת הכנסת.
המשק הישראלי שבע רפורמות. הוא ידע כבר רפורמה אחת בנמלים, ובתחבורה הציבורית, ובשוק ההון, ואיפה לא. מה יצא לו מכל זה? האם מערכת החינוך עומדת בסטנדרטים שעמדה פעם, לפני כל הרפורמות? האם מערכת הבריאות הציבורית נשמעת למישהו כמו רשת ביטחון מספיקה, או שאם יש לכם כסף תמהרו לבטח את עצמכם בכמה שכבות?
הצעדים של שר האוצר, לפחות כפי שהם משתקפים במה שדלף עד כה מחוק ההסדרים, הוא במקרה הטוב התחלה של משהו. לא הרבה מעבר לזה. ייעלו קצת את הבירוקרטיה, ובמקומה תצמח בירוקרטיה חדשה. יאחדו כמה מערכות גבייה, אבל בשביל לעשות תיאום מס עדיין תצטרך ללכת פיזית למס הכנסה ולחכות לפקיד שיעביר אותך אחרי המתנה ארוכה לפקיד אחר.
ובכלל, קיצוצי שכר, דחיית תשלום דמי הבראה, דחיית תוספות שכר, פריסת תוספות שכר שכבר הובטחו, ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות. כל אלה לא נועדו לשום שיפור במגזר הציבורי. אף לא פרומיל. הם נועדו רק לסתום את החור, כמו מרבית הצעדים הגדולים האחרים שמשרד האוצר מתכנן. שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך? אחר כך נראה. אחר כך אולי יהיו עוד מסים – כי החור בהכנסות המדינה הוא קבוע, לא חולף – ואולי עוד קצת קיצוצים – כי ההתחייבויות בלי כיסוי שהממשלה פיזרה בשנתיים האחרונות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשנתיים הקרובות.

5.
הציבור הישראלי מלא בזעם. מחאת קיץ 2011 נולדה מתוך זעם, והתפוגגה לכיסים רבים של זעם מבעבע. הזעם הזה לא הלך לשום מקום. הוא כאן מתחת לפני השטח. שר האוצר מתעל עכשיו את הזעם הזה, את הזעם של מעמד הביניים, כלפי מי שאינם עובדים, או כלפי מי שעובדים אבל מאוגדים בהסתדרות. הוא מתעל אותו, בשביל לרכך את המכה, בשביל לגרום לאדם העובד לחוש קצת יותר מרוצה כשהוא משלם יותר מסים, גם אם אין לו שום סיבה חדשה להיות מרוצה.
לפיד בחר בדרך המלחמה. זכותו. אחרי הכל, הוא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה למהלכים האלה. הוא משוכנע בצדקת דרכו. הוא אינו מרמה. הוא אומר את מה שעל ליבו, ואומר זאת במיומנות. שנתיים של השחלה, ואחר כך? דבש. זה מה שלפיד באמת חושב.
בעוד שנתיים, המצאות הישראלית לא תסתדר מעצמה כמו בחזון של לפיד. האתגר של חיבור החרדים לעבודה עדיין יהיה פה. הבעיות של המערכות הציבוריות גם הן לא ייעלמו. הדבר היחידי שאולי יפיס את זעמו של הציבור יהיו המחירים. אם המחירים יפסיקו לעלות כל כך הרבה, ובעיקר מחירי הדיור, הציבור יחנוק זעמו. אם לא, הזעם הזה יתפרץ מחדש. והפעם, לא ניתן יהיה לתעל את הזעם הזה לכיוון החרדים או לכיוון המגזר הציבורי. רק אל לפיד עצמו. שנתיים של השחלה,
ואחר כך?

(התפרסם הבוקר בעיתון תחת הכותרת "שר המלחמה" בגרסה טיפה קצרה יותר)

הסניף המקומי

השכונה שבה אני גר בירושלים מזה שמונה שנים – הגבעה הצרפתית – מתחרדת. הבנתי את זה היטב בפעם הראשונה שצלצל הטלפון בבית באחד הערבים ומעברו השני של הקו נשמע קולו של גבר שסיפר לי שהוא עורך סקר בקרב המגזר החרדי. בפעם השניה, השלישית, ובפעמים שבאו עד שניתקתי את קו הטלפון, כבר אי אפשר היה לטעות – מישהו במנגנון ההתחרדות קטלג את השכונה שלי, את הבית שלי, אפילו את הדירה שלי, כאזור חרדי. את הנעשה אין להשיב.
מנגנון ההתחרדות עובד כה מהר שעד שהספקתי להבין מה קורה סביבי, המרקם של השכונה כבר השתנה. זה התחיל בדיוק בשבוע שנולד בני, בסוף פברואר 2010. כשחזרנו מבית החולים הביתה, גילינו שאת הדירה בקומה מעלינו רכשה משפחה חרדית. היום, שנתיים ושלושה חודשים לאחר מכן, כבר מתגוררות בבניין שלנו ובבניין הסמוך לפחות ארבע משפחות חרדיות.
קשה לכתוב על החיים בשכונה מתחרדת מבלי להרגיש אשם, מבלי להרגיש אנטישמי. הדימויים שעולים בראש לוקחים אותך מדי למקומות אחרים, לא נעימים כלל. כי כשאתה מנסה לזקק את הבעיה בכך שהשכונה שלך מתחרדת, את הבעיה בכך שפלטת הצבעים שמרכיבה את היום יום שלך מחליפה את גווניה לשחור ולבן, האמת העירומה שנותרת היא שאתה פשוט לא רוצה לגור עם אנשים שונים ממך.
רק במקרה מדובר בחרדים. באותה קלות, לו השכונה היתה מתמלאת לאט בעובדים זרים, בפליטים מאפריקה, בערבים מהשכונות הסמוכות, במשפרי דיור ממעלה אדומים, גם אז לא היית מרוצה כל כך. גם אז היית מרגיש שמישהו משתלט על המעוז האחרון שלך. אז אולי הבעיה היא בעצם בכך, לא בהם.
למה זה כל כך מפריע לך שבאותו הזמן שאתה משאיר בבוקר את הילד בגן ונוסע לעבודה, אבא של מאיר, שגר שתי קומות מעליך, הולך לישיבה? ומה זה מפריע לך שאשתו כבר בהריון עם הילד השלישי? ומה זה משנה שבגן השעשועים שצמוד לבית, אליו אתה לוקח את הילד להתנדנד ולשחק, פתאום מלא בגדודים של ילדים שומרי מצוות? ומה זה חשוב שבשבת כולם הולכים ברחוב בטליתות, שבראש השנה עובר אורח מציע לך לתקוע בשופר ושבפסח האוויר מלא בריח שריפת חמץ?
האם אתה פוחד שהמקום היחידי שעוד אפשר להזמין ממנו אוכל לא כשר, סניף הפיצה המסכן של דומינו'ס בכניסה לשכונה, ייסגר בקרוב? האם אתה חושש שמתישהו גם לא ירשו לך לנסוע לטייל בשבת? האם אתה חרד שהילד שלך יתחכך בילדים שלהם ויתחיל לשאול שאלות שאין לך תשובות טובות להן? שהגנים החילונים בשכונה ייסגרו ולא יהיה לאן לשלוח אותו? האם אתה פוחד שגורל השכונה שלך יהיה גורל שכונת רמת אשכול, שהיתה פעם פנינה חילונית והפכה עד מהרה לגטו חרדי?
כשישבנו במערכת לפני כמה חודשים עם סגן ראש העיר יוסי דייטש, איש יהדות התורה, וסיפרתי על הקושי לחיות כחילוני בשכונה מתחרדת, הוא לגמרי לא הבין מה הבעיה. מבחינתו, מדובר בתהליך טבעי לחלוטין. כשנגמר המקום בשכונות מסביב, עוברים לשכונה הבאה. זה רק היה עניין של זמן עד שיגיע תורה של הגבעה הצרפתית. למה אני לא יכול לקבל את זה ופשוט לחיות בהרמוניה עם השכנים החדשים?
התשובה היחידה שיש לי לשאלה הזו היא שתחושת הבטן שלי אומרת לי שלאורך זמן המצב הזה לא יהיה בר קיימא. האוכלוסיה החרדית משקפת סל ערכים שלם שאינו הסל שלי, ולהיפך. מתישהו, אני חושש שהקהילה החרדית תיאלץ אותי להצטמצם. לצמצם את חופש התנועה בשבת, לצמצם את חופש הלבוש, לצמצם את חופש הפעלת מוסיקה בשבת, או אי שמירת כשרות בפסח. זה מה שקרה ברוממה, ברמת אשכול, ובכל שכונה שהתחרדה. לכן מבחינתי, האפשרות היחידה היא לבנות אסטרטגית יציאה מכאן.
הייאוש, המרמור והרמת הידיים שאני מבטא הם לא נחלת הכלל. לעומתי, יש בשכונה גרעין של צעירים חילונים שהחליט להיאבק בהתחרדות. הם יצאו, למשל, בכוונת ראש העיר להקים בשכונה קרית חינוך חרדית, ונגד יוזמות אחרות. לטענתם, אפילו קטלוג השכונה כחרדית מחליש את כוחם של החילונים, כי מה שחשוב לאנשים היא התדמית לא פחות המציאות עצמה. ככל שנדבר יותר על התחרדות, כך זה התודעה תתעצב יותר, גם אם מעשית ניתן לשמר בשכונה ציביון חילוני.
מדי שנה, יום ירושלים הוא יום עצוב מאוד עבורי. הפוליטיקאים מדברים גבוהה גבוהה על ירושלים, ועל תקציבי העתק שמופנים לחידוש העיר ולהתפתחותה. הפער בין הדיבורים האלה לחיים היום יומיים יכול להוציא מהדעת. זה כלל לא חשוב כמה כסף העירייה שופכת על חידוש מרכז העיר, על אירועים תרבותיים ועל משיכת צעירים לירושלים, כשהשכונה שאתה מגדל בה את הילד שלך נשמטת לך מתחת לידיים.
נולדתי בירושלים. ולמרות שגדלתי כל חיי באזור המרכז, היה ברור לי שיום אחד אחזור לעיר. באופן שקשה לי מאוד להסביר, ירושלים היא בעורקיי, בדמי. משהו באבני הבניינים, בבקרים הקפואים של החורף, בערבים הקרירים של הקיץ, בקדרות העננים, בקדרות האנשים, בצפיפות שבשוק, בעוינות המבטים, ברצון הפשוט רק לעבור את היום וזהו, בפוליטיות הבלתי מתפשרת של מרקם החיים היום יומי. הילד שלי ירושלמי. הוא יהיה כזה גם אחרי שנעזוב את העיר. ירושלים תזרום גם בעורקיו. יום אחד, אולי גם הוא ירגיש שהוא חייב לחזור.
**
(גרסה ערוכה ובעיקר מקוצרת של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון)

חרדים לעבודה

פוסטאורח של אדר:

***

נו, שוב עולות לכותרות אותן עובדות ידועות ומדכאות על האוכלוסייה החרדית בישראל. בתמצית, אם שום דבר לא ישתנה כאן בעשרים שנה הקרובות, אנחנו בצרות גדולות. עם שיעורי ילודה בשמיים, שיעורי תעסוקה ברצפה, בלי שירות בצבא ובלי רכישת חינוך בסיסי במקצועות הליבה, החרדים מהווים היום איום משמעותי על עתידה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.

בניגוד לאוכלוסייה הערבית, שדווקא מראה התקדמות בחלק מהמדדים (עליה בשיעורי תעסוקה, השכלה גבוהה), נראה שהאוכלוסייה החרדית בישראל רק הולכת אחורה בעשורים אחרונים: צניחה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים ושיעורי עוני גבוהים.

שלשום היה לי העונג לשמוע בגל"צ את טיעוניו הקולחים, המנומסים וההגיוניים של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת (טוק אבאוט לתת לחתול וכו') ח"כ משה גפני מיהדות התורה. זה התחיל בהצהרה בסגנון שאולי מארץ נהדרת על כמה שהוא מכבד ומעריך את חברו הטוב רון חולדאי, אבל שהוא קשקשן מטומטם שלא מבין שום דבר ושיסתום את הפה שלו!!!

אחרי הפתיח הנעים המשיך ח"כ גפני בפרישת מספר טיעונים שאמורים להוכיח שכל המהומה סביב החרדים היא קשקוש גמור. ברשותכם אני רוצה להתמקד באחד הטיעונים שצרם לי באופן יוצא דופן. ח"כ גפני טוען שזה לא שהחילונים הם אלה שמממנים את החרדים באמצעות כספי המיסים. ההפך הוא הנכון – החרדים צורכים מוצרים, ודרך המיסים העקיפים שהם משלמים עליהם (מע"מ), הם הם שמממנים את החילונים!

אהההה, למה לא אמרת קודם?! אני מושכת את כל טיעוני הקודמים וחוזרת בתשובה במיידי.

רגע, אבל בעצם:

1. גם החילונים משלמים מע"מ, לא? ובעצם, בגלל שהחילונים בד"כ משתכרים יותר מאשר החרדים, הם נוטים לצרוך יותר באופן אבסולוטי, ואפילו מוצרים יקרים יותר, וזה אומר שהם משלמים יותר מע"מ מהחרדים.

2. ובכלל, הכסף שהחרדים מוציאים על מוצרים, הוא לא מגיע לפחות בחלקו מהמדינה? בצורת קצבאות ילדים והשלמת הכנסה? אז בעצם כשחושבים על זה, המע"מ הזה לא שווה יותר מדי אם הוא ממילא מגיע מהכיס של מי שכן עובד, לא?

3. וגם אם חלק הכסף שמשמש לצריכה לא מגיע מקצבאות אלא מעבודה ממש, כמה מהחרדים עובדים בשחור, מר גפני? הרבה, נכון? עובדים בשחור ולא משלמים מס הכנסה או ביטוח לאומי, ועוד מקבלים קצבה.

אז לא תודה, ח"כ גפני. אני אוותר על כספי המע"מ היקרים שאתם משלמים, ואקח בתמורה את כל שאר זכויות היתר שלכם. ושנינו נראה מה יוצא במאזן הסופי.

עוד מילה אחת על ענייני צבא: חלק מהסיבה שגברים חרדים לא יוצאים לעבוד (או שעובדים בשחור), היא שהם לא זכאים לפטור מהצבא אם הם עובדים בגיל הצבא. אולי הגיע הזמן להכרעה קשה בעניין הזה: ככל שהשנים עוברות נראה שהסיכוי שחרדים יתגייסו רק הולך ופוחת, וחוץ מזה, הצבא גם צריך פחות חיילים. ביטול של התנאי ומתן פטור גורף לחרדים הוא אופציה אחת להוצאה של חרדים למעגל העבודה הפורמלי. פתרון אחר הוא פשוט ביטול הפטור לחלוטין וחובת גיוס או שירות לאומי. כל פשרה בעניין הזה תוביל להמשך של הקטסטרופה הנוכחית.

יש מי שאומר שהמדינה לא תוכל להמשיך להתקיים עם שיעור משמעותי של אוכלוסייה שאינה עובדת ו/או לא משלמת מיסים, כי לא יהיה מי שיתמוך בה. מה שצריך להבין זה, שעוד לפני שלא ישאר מי שיתמוך בחרדים, המדינה תבטל לחלוטין את כל מוסדות הביטוח הלאומי, הרווחה והשלמת ההכנסה למיניהם ותשאיר כל אחד לעשות לביתו. המשמעות של זה היא שמי שבאמת זקוק לסיוע: בעלי מוגבלויות, קשישים, מובטלים אמיתיים, ילדים במצוקה – פשוט לא יזכו לשירותי רווחה ציבוריים. תהיה פה נסיגה למנטליות של צדקה ושל עמותות והיעלמות של הסולידריות הלאומית. לחרדים זה אולי נראה כמו חלום ורוד. לי בטח שלא.

דרושים: חוטבי עצים ושואבי מים

טור חדש שלי, שפורסם היום (5.5) בעיתון:

לפני חודשיים וחצי נולד בירושלים בני בכורי, אלון. אף ששני הוריו אוהבים את ירושלים בכל לבם, הסיכוי שאלון הקטן יגדל להיות ירושלמי גאה הולך ונעלם. נתון שפורסם השבוע באתר ynet מצמצם את הסיכוי הזה במידה ניכרת: על פי בדיקה שנערכה בבתי הספר היסודיים בירושלים, התברר כי רק שמינית, 12.5%, מקרב תלמידי כיתה א' בעיר הם חילונים. צריך לחזור על זה שוב – רק כל ילד שמיני בכיתה א' בירושלים הוא חילוני. היתר – תלמידים חרדים וערבים.
במצב שבו הביקוש לחינוך חילוני בירושלים הולך ופוחת, איכות החינוך הולכת ומידרדרת באופן הגדרתי כמעט, כי המורים הטובים פונים לחפש עבודה במקום שבו מוכנים לשלם להם יותר, כלומר היכן שיש ביקוש. "נו, אז מה הבעיה?", אמר לי אתמול חבר שסיפרתי לו על כך, "תעברו לתל אביב".
אבל הבעיה הדמוגרפית־כלכלית שמסתתרת בפסקה הקודמת לא תיעצר בחומות ירושלים, ובסופו של דבר תפרוץ גם את חומות האדישות של תל אביב. המספרים המבהילים שמופיעים מימין, הלקוחים מהמחקר שערך פרופ' דן בן דוד, עלולים לעורר הלך רוח דטרמיניסטי קודר, כפי שעוררו אצלי.
תסריט האימה הוא כזה: כבר היום שיעור התלמידים החילונים בכלל מערכת החינוך עומד על 40%. בעוד 30 שנה, שיעורם יצטמצם לכ־14% בלבד. לכך צריך להוסיף את העובדה כי היום 65% מהגברים החרדים אינם עובדים (חלקם אינם מחפשים עבודה וחלקם אינם מוצאים).
התוצאה שמתקבלת: מספרם של "חוטבי העצים ושואבי המים" – קרי: החלק בציבור שעובד, משלם מסים, מניע את הכלכלה קדימה ומחולל צמיחה שמאפשרת עלייה ברמת החיים של רוב האוכלוסייה – מצטמצם במהירות. הנטל לקיים מדינה משגשגת נהפך לבעל משקל כבד יותר על כתפי מעטים יותר. המשמעות: בעוד שלושה עשורים, כשהילדים של היום כבר יהיו אבות טריים בעצמם, המדינה שבה הם חיים עלולה להפוך לנחשלת. למעשה, היא עלולה להפוך למקום לא כדאי, לא מהנה ושלא מתגמל לחיות בו. הגטו הצפוף בתל אביב עלול לנדוד מערבה מכאן, אל מעבר לים.
אתמול, כשהחלטנו להקים קול צעקה על כך, היו מי שאמרו: "כבר צעקו את זה קודם". זה נכון. למעשה, החלק העצוב ביותר בתסריט האימה הזה הוא שאינו חדש. כבר לפני עשור פנה אותו החוקר, פרופ' דן בן דוד, עם חוקרים נוספים למקבל ההחלטות הראשי דאז, ראש הממשלה אהוד ברק. בדו"ח שהוגש לברק הוצגו רפורמות נחוצות בחינוך ובענפים נוספים, כדי להבטיח שגם בדור הבא המדינה תמשיך לצמוח. אחר כך הונח הדו"ח באחת המגירות, נזנח ונשכח עם אלפי דו"חות נוספים בין חילופי הממשלות.
לכן, את קול הצעקה צריך להקים שוב ושוב עד שייווצר לחץ ציבורי גדול מספיק על מקבלי ההחלטות, כדי שבאמת יקבלו החלטות. צריך להמשיך לצעוק עד שמישהו יבין, כי אין מדובר רק בבעיה ערכית, רק במערכת חינוך גוססת – מדובר בבעיה כלכלית קיומית כמעט. ציבור שלם של ילדים שאינם מקבלים את הכלים להתמודד עם עולם התעסוקה המודרני לא יוכלו להצמיח את המדינה הזו בעתיד. הקומץ היצרני לא יוכל לשאת לבדו בנטל. ללא התערבות ממשית כעת במערכת החינוך – כזו שנתניהו הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים – לא תהיה תקומה למדינה. את המציאות הזו צריך להדחיק ולשנות כבר עכשיו. ובש"ס היו אומרים: "למען עתיד ילדינו".