הטאו של לפיד

אנחנו בביקור מולדת חפוז, וביום שבת הלכנו לפגוש חברים טובים. בין לבין, אחד החברים אומר לי – קראת את הפוסט של יאיר לפיד? עניתי שלא, שהיינו בטיסות ושגם ככה הורדתי את המינון של פייסבוק בחיי, ומכל הדברים בעולם לא נראה לי שהייתי מתעכב על פוסט של יאיר לפיד. ׳אבל זה על כלכלה׳, הוא אמר. וזה נשמע לי קצת מצחיק, כי זה כמו ששלמה ארצי יכתוב על כלכלה – כלומר, זה אחלה, מבחינתי שכולם יכתבו על כלכלה, אבל למה דעתו צריכה להזיז לי במיוחד – אבל מאחר שהאיש בכל זאת לנצח יישא את התואר ׳שר האוצר לשעבר׳, ומאחר שאנשים נוספים אמרו לי שכדאי לקרוא, קראתי.

הנה הפוסט:

והאמת? מעניין. והאמת האמת? זה כנראה אחד הפוסטים הרציניים ביותר של יאיר לפיד שקראתי על כלכלה. כל כך רציני, שבשלב מסוים תהיתי, אולי מישהו אחר כתב אותו? אחרי הכל, יש שם המון פרטים, ואחוזים ומספרים מדויקים, ולפיד אף פעם לא הצטיין במספרים מדויקים ובעובדות מדויקות, לא רק בכלכלה. אבל אפילו אם מישהו אחר צייד אותו במספרים, האיש חתום על זה, ומבחינתי הוא כתב את זה (למיטב ידיעתי, הוא כותב את הפוסטים שלו בעצמו תמיד).

בגדול, הטענה של לפיד היא – תחזיקו חזק, אנחנו לפני משבר כלכלי איום ונורא, על גבול הבלתי נמנע, כולכם הולכים לאבד את התחתונים. הוא מפרק את הטענה שלו לארבעה טיעונים שכל אחד מהם אמור לתמוך בה. שניה לפני שאעבור טיעון טיעון, אמירה כללית: אני לא מתחבר לסגנון האלארמיסטי של הפוסט של לפיד. אבל: 1. יעירו לי, ובמידה מסוימת של צדק, שגם לי וגם לקולגות שלי יש סגנון אלארמיסטי משלנו, אז איך אני יכול בכלל לבקר את הנקודה הזו. 2. הסגנון שלו לא מעניין אותי. יאיר לפיד יודע לכתוב, הוא לא צריך אותי בשביל לחלק לו נקודות על יכולת הכתיבה שלו. אז ברשותכם, אני פשוט אתעלם לחלוטין מכל מימד ההפחדות שבטקסט ואשתדל להתייחס לטיעונים עצמם.

עכשיו בואו נדבר כלכלה (סליחה, זה יצא לי ארוך הרבה יותר ממה שחשבתי שייצא).

תמונת הקאבר של עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד. תודו שזו תמונה מדהימה

תמונת הקאבר של עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד. תודו שזו תמונה מדהימה

טיעון ראשון – הממשלה הכי חסרת אחריות בתולדות המדינה היתה אמורה לנהל את הכלכלה, במקום זה היא עשתה מסיבה

לפיד מערבב המון המון אלמנטים בטיעון הזה, ולא כולם קשורים. אם לרדד אותו, הוא הולך ככה: בשנים האחרונות (הוא עזב את משרד האוצר ב-2015, אז אנחנו מדברים על קדנציה אחת בסך הכל מאז) הממשלה הוציאה כסף בלי חשבון, בעיקר בגלל הסחטנות הסקטוריאלית (קרי, בעבור החרדים) ובגלל פנטזיות של שר האוצר (מחיר למשתכן), ומצד שני לא השקיעה בצמיחה והזניחה בעיות מבניות של שוק העבודה. הנה משפט הסיכום של הטיעון הזה:

אם ההוצאה הממשלתית יוצאת משליטה, הגירעון גדל, אם הגירעון גדל, הריבית על החוב גדלה, אם הריבית על החוב גדלה ההוצאה הממשלתית יוצאת משליטה. לופ אין סופי.

בגדול, אני מסכים עם הטענה שלפיד מעלה כאן. אני חושב שהממשלה האחרונה, בעיקר בסוף שלה, נהגה בחוסר אחריות וחילקה יותר מדי כסף מתוך אמונה שיהיה בסדר, ובסוף לא היה בסדר והגירעון אכן יצא משליטה (תקרת הגירעון נקבע בחוק ל-2.9% מהתוצר. אנחנו קרובים ל-4%).
אני זוכר עד כמה התרשמתי מהכנות של שר האוצר משה כחלון בפעם הראשונה שהוריד את המעמ. הוא לא התבייש להגיד שהוא מוריד את המעמ (באחוז) אבל שאם בשנה הבאה ההכנסות ממסים לא יספיקו, לא תהיה ברירה להעלות את המעמ. בדיעבד, אני מבין שלא היתה סיבה להתרשם – כחלון לא היה מעלה את המעמ גם אם מישהו היה מצמיד לו אקדח לרקה. עובדה, הגירעון יצא משליטה, והוא לא חושב על זה אפילו.
זה לא שאני חושב שצריך להעלות את המעמ, אני מביא את זה כאנקדוטה בשביל לתמוך בטיעון ששר האוצר המכהן – מה לעשות, הוא עדיין מכהן, גם אם לא בא לו – מזמן כבר לא מתעניין בגירעון, לצערי. החלק הטיפשי בכל הסיפור הזה, שמפריע לי לקנות את רצינות הכוונות של לפיד כעת, הוא שגם לפיד לא מאוד התעניין בגירעון בזמן שהיה שר אוצר בעצמו.
כשלפיד נכנס לאוצר אגף התקציבים שטף אותו עם צינור. הפוסט הזה שהוא כתב עכשיו בפייסבוק? פקידי אגף התקציבים, ובעיקר סגן הממונה דאז איל אפשטיין, הראה ללפיד מצגות מסמרות שיער על איך המשק על סף משבר קיומי (הגירעון היה אז, תחזיקו חזק, 4% כמו היום), ואם לפיד לא ינחית פטיש 10 קילו על תקציב המדינה אנחנו נחצה את הסף, לא נצליח יותר לגייס כסף בשווקים, הריביות ישתוללו, וגוג מגוג יחל.
לפיד אימץ אז את הנרטיב של אגף התקציבים בשתי ידיים, הנחית גזרות, קיצץ, העלה מסים, מה שאתם לא רוצים. זה היה ב-2013. השנה נגמרה בסופו של דבר בנתונים סבבה. שנה לאחר מכן, כשהבין שאגף תקציבים הלך רחוק מדי, הוא שינה את המנגינה. באוקטובר 2014, ביום העיון השנתי של אגף התקציבים, לא פחות, שר האוצר לפיד עמד על הבמה ותקף את פקידיו שלו. הנה ציטוט של לפיד מאז, לא המצאתי:

"לשמור על הקופה זה חלק מהתפקיד, אבל אם זה הופך להיות כל התפקיד אנחנו חוטאים לייעודנו. אני לא חושב שיש אדם אחד בחדר הזה שרוצה שעל מצבתו יהיה כתוב: 'פה נטמן משה, שמר על איזון פיסקלי… יהי זכרו ברוך בלי גירעון'.

למה בכל זאת אני נוטה להסכים החלק הזה בפוסט שלו (בהתעלם מהסגנון)? משום שאני חושב שגירעון גבוה – וגירעון של 4%, בעיקר כשהוא לא מתוכן, הוא גירעון גבוה – הוא סכנה למשק. לא משום שהגירעון הזה עצמו יגרום למשבר כפי שלפיד צופה. אני לא חושב שזה המצב. הוא עלול להגדיל קצת את היחס בין החוב הלאומי לתוצר (כפי שקרה בשנה שעברה, בחצי אחוז תוצר) אבל מצבנו בפרמטר הזה עדיין מצוין בהשוואה בין לאומית (החוב הלאומי של ישראל הוא 61% מהתוצר, ראו כאן (עמוד 29). זה קרוב מאוד ליעד שהממשלה עצמה הגדירה, של 60%).

המשק הישראלי, נכון לשניה זו, במצב מצוין, לפחות מבחינה מקרו כלכלית. קצב הצמיחה עומד על מלוא הפוטנציאל שלו (באזור ה-3%). הלוואי וזה היה גבוה יותר, אבל בשביל זה צריך לעשות שינויים מבניים עמוקים מאוד בכלכלה הישראלית, שאני לא בטוח שהממשלה, כל ממשלה, מסוגלת לעשות, כי זה קשור להרכב הדמוגרפי של ישראל. אבל עדיין, הכלכלה צומחת במלוא הפוטנציאל. האבטלה בשפל היסטורי, ושיעור התעסוקה פחות או יותר בשיא.

אבל זו בדיוק הבעיה. העובדה שהגירעון כל כך גבוה דווקא כשהמשק במצב כל כך טוב מבחינה כלכלית היא זו שצריכה להדיר שינה מעיניהם של שר האוצר וראש הממשלה. כי אם, חלילה, מחר יפרוץ מיתון עולמי, לא משנה מאיזו סיבה, גם הכלכלה הישראלי תיפגע. אם סין תפסיק לייבא מאיתנו מוצרים ושירותים, או ארה״ב, או מדינות אירופה, או כל שותף סחר אחר, אנחנו ניפגע. אנחנו ניפגע כי אנחנו כלכלה קטנה, וחלק גדול מהכלכלה שלנו מושתת על יצוא. ואם זה יקרה, הגירעון יגדל. הוא יגדל אוטומטית, כי זה מה שהוא צריך לעשות בתקופות משבר, בשביל להתניע את הכלכלה (יותר כסף הולך לקצבאות אבטלה, הכשרות מקצועיות, השקעה בתשתיות וכו׳). הבעיה היא שאם אתה מתחיל מגירעון של 4% בתקופה מדהימה בכלכלה, אז בתקופה של מיתון אתה עלול למצוא את עצמך בגירעון של 8%, אולי יותר. זו הבעיה האמיתית. בגירעון כזה, כשממשלת ישראל תבוא לשווקים הבינלאומיים ותבקש לקחת הלוואות בשביל לממן את הגירעון, השווקים עלולים להגיד לה – תשלמי ריבית גבוהה מאוד. או, גרוע יותר, להגיד לה – זיבי, לא מלווים לך.

מה שכן, זה תסריט קיצון. המשק הישראלי צבר די מוניטין בשנים האחרונות בשביל שמצב כזה לא יקרה בן לילה. הריביות עלולות לעלות בגירעון גבוה מאוד, אבל אובדן אמון מוחלט – לא נראה לי.

ועדיין, גירעון של 4% ב״בימי שלום״, כשהכלכלה סבבה, זה סימן מאוד לא טוב. בנק ישראל קורא לזה גירעון מבני, משום שיש פער מבני בין הוצאות הממשלה על השירותים שהיא נותנת לציבור, לבין ההכנסות שלה. ושם הבעיה האמיתית של הממשלה, לדעתי, ולדעתי לפיד לא שונה במאומה בעניין הזה מכחלון. לפיד, כמו כחלון, שייך לאסכולה של הפוליטיקאים שמאמינים שאם רק מורידים מסים, יש יותר הכנסות ממסים בקופה. רבאק, לפיד פחות או יותר כותב את זה בפוסט שלו עצמו. רק שלתיאוריה הזו, שהחלה בארה״ב בשנות ה-80 בתקופת רייגן והובאה לישראל בידי שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו, לתיאוריה הזו אין, למיטב ידיעתי, תימוכין של ממש. בשלב אליו הגענו, הכנסות הממשלה אינן מספיקות בשביל לתמוך בהוצאותיה באופן מבני. זה עד כדי כך פשוט. הוצאות הביטחון גבוהות מאוד (גם אם התמתנו בשנים האחרונות ביחס לתוצר), הממשלה מוציאה יותר ויותר על שירותים חברתיים (חינוך, בריאות, רווחה, קצבאות וכו׳), ובונה על זה שכל שנה יהיו איזה שני אקזיטים סטייל מובילאיי, או איזה מבצע הקדמת דיבידנדים או רווחים כלואים או כל קונץ פטנט אחר, בשביל לסגור את הפער המבני. לפעמים, כמו ב-2017, זה עובד. וזה גורם לשיכרון כח. ולפעמים, כמו השנה, זה ממש ממש לא עובד. וזה רק מוכיח עד כמה מדובר במשאלות לב של פוליטיקאים ובקומץ פקידים שהיו מוכנים לשתף איתם פעולה ולשחק עם המספרים בספר התקציב בשביל שיסתדרו יפה בזמן שבנו את התקציב. המציאות, מה לעשות, לא תמיד מוכנה להתכופף לגחמות הפוליטיקאים.

בקיצור, כן, הגירעון גבוה מדי. כן, זו לגמרי אשמת הממשלה. כן, אפשר היה לשנות את המצב. לצערי לפיד של סוף הקדנציה שלו היה מאוד דומה לכחלון של סוף הקדנציה שלו, כך שהחזרה שלו עכשיו בתשובה פיסקלית מרגישה, לכל הפחות, לא אותנטית.

טיעון שני – שחיתות, קיצוניות, והשפעתם על המשק ועל השקעות זרות

הטיעון הזה הולך ככה: ישראל מתדרדרת במדדי השחיתות הבינלאומיים, חברות זרות לא רוצות להשקיע במדינות מושחתות כי הן מפחדות על ההשקעות שלהן, בייחוד אם מדובר בהשחתה של מערכת המשפט. הנה תמצית הטיעון הזה, כפי שלפיד מביא אותו:

אף אחד לא רוצה לעשות עסקים עם מדינה מושחתת.

זה כבר טיעון מעניין מאוד בעיני, ואין לי מספיק כלים או ידע בשביל לומר עליו משהו נורא מקורי. בתחושת הבטן, רמה גבוהה של שחיתות אכן תביא להפחה בהשקעות של גופים זרים במדינה מסוימת, בייחוד אם השחיתות היא במערכת המשפט והשמירה על הקניין הפרטי נראית בסכנה. אבל:
דבר ראשון, הנייר הזה של ה-OECD מינואר 2017 מראה שאין קשר ברור כזה, ושלעיתים נמצא בכלל קשר הפוך. האם למישהו נראה שיש פחות חברות זרות שמוכנות להשקיע בסין בגלל השחיתות של הממשל? או בערב הסעודית? ואפשר לחשוב על עוד כמה מדינות כאלה. רוצה לומר: ישנם פרמטרים נוספים שמשפיעים על החלטות ההשקעה של חברות זרות גדולות (גודל שוק פוטנציאלי, מה המתחרים שלהם עושים, וכו׳, איכות כח התעסוקה, מדיניות המסים, איכות רשת החשמל, לפני ששיקול השחיתות מכריע את הכף, אם בכלל).
ודבר שני, את אותו טיעון אפשר לומר על ממשלות שמשנות את הכללים (כללי המס, בעיקר), שהן מרחיקות משקיעים זרים. ואמנם, אותו טיעון נשמע כלפי לפיד עצמו, כשהחליט על הקמת ועדת ששינסקי 2 שכל מטרתה היתה להטיל יותר מסים על החברה לישראל על הכסף שהיא מפיקה ממשאבי ים המלח. גם אז, כמו גם כשהממשלה שינתה את המיסוי על ההכנסות מהגז, אחרי שנמצא גז בכמויות גדולות, ההפחדה היתה שהחברות הזרות לא יבואו לפה. והנה, הפלא ופלא, הן ממשיכות לבוא.
לפי הלמ״ס (כאן, זהירות קובץ word) בשנים 2051 עד 2017 היקף ההשקעות הישירות מחו״ל במשק הישראלי עלה מאוד, ורוב ההשקעות האלה בהייטק (אבל גם בתעשייה המסורתית). כך שבשורה התחתונה, הטיעון הזה נשמע מעולה, וכנראה שיש איזו נקודה שבה נהיית מאסה קריטית של שחיתות שאחריה הכלכלה נפגעת במהירות (טורקיה היא כנראה באמת דוגמא טובה), אבל זה לא כל הסיפור. דבר ראשון, קשה מאוד מאוד להעריך אם אנחנו בנקודה הקריטית הזו (תחושת הבטן שלי אומרת שלא), ובכל מקרה ישנם הרבה מאוד שיקולים שחברות שוקלות חוץ מהשחיתות הכללית במדינה.

טיעון שלישי – אופטימיות לא מבוססת

גם בטיעון הזה לפיד מערבב כל מיני דברים, אבל תמצית הטיעון הזה היא כזו: הישראלים אופטימיים מדי, בין היתר כי ראש הממשלה והממשלה כל הזמן מספרים להם עד כמה המצב הכלכלי מצוין ורק הולך משתפר וימשיך להשתפר לנצח, ולכן הם לא חוסכים מספיק, אלא דווקא להיפך – חיים על אשראי וצורכים על בסיס אשראי, עד כמה רמות מסוכנות ביותר – ולכן עוד שניה כל הסירה הזו תתהפך וכולנו נטבע.
וגם כאן יש שורת מחץ:

כשיותר מדי אנשים מבזבזים יותר מדי כסף שאין להם, בסוף הם לא מצליחים לשלם את החובות ולוקחים להם את הבית

זה טיעון מאוד משונה בעיני, בטח מפי שר אוצר לשעבר. כלומר, אני מתחבר מאוד לעובדה שיותר ויותר ישראלים צורכים על בסיס אשראי ולא על בסיס חסכונות. כתבתי על זה לא מעט בעבר. וכן, לדעתי יש משהו בעייתי בהשוואות הבין לאומיות של בנק ישראל בעניין הזה, שתמיד מראות עד כמה רמות החוב של משקי הבית בישראל הן נמוכות בהשוואה בין לאומית. המשהו הזה הוא שההשוואות האלה מסתכלות על כלל החובות של הישראלים, וחלק הארי של כלל החובות האלה (בערך שני שלישים) הוא משכנתאות. וכן, על אף חגיגת המשכנתאות בעשור האחרון, שוק המשכנתאות בישראל הוא יחסית לא ממונף, יחסית לא מסוכן ויחסית יציב. אבל החלק השני, של האשראי הצרכני, אשראי לכל מטרה, אם מסתכלים רק על החלק הזה בהשוואה בין לאומית אזי רואים שהוא לא קטן. בזה, לדעתי, לפיד צודק. ואם רוב ההלוואות האלה יושבת כאבן ריחיים על צווארם של משקי בית מהמעמדות הנמוכים, או מהמעמד הבינוני נמוך, במקרה של משבר כלכלי ואבטלה גבוהה, זה עלול להתפתח למשבר גדול יותר או חמור יותר. לצערי בנק ישראל לא יודע במדויק מה תמונת המצב הזו (אפילו הבנקים המסחריים התחילו להשמיע קצת קולות אזהרה בכיוון הזה בשנים האחרונות).

רק מה, האם לפיד מנסה להגיד לציבור – חבר׳ה, תהיו פסימיים? תפסיקו לצרוך? אל תסעו לאילת, אל תשפצו את המטבח, אל תחליפו את האוטו? מעבר לזה שלא נראה שזה הטעם האישי של לפיד, יש את העניין הפעוט הזה ששר אוצר שאומר דברים כאלה יגלה מהר מאוד שאם הציבור מקשיב לו, הכלכלה כולה תיכנס למיתון רק מהמשפטים האלה. חלק גדול מהכלכלה הישראלית מבוסס על צריכה פרטית. זה לא היה כך תמיד, אבל זה נעשה כך ככל שרמת החיים כאן עלתה והמשק הפך ממתפתח למפותח. יש לזה יתרונות (מלא הכנסות ממסים!) ויש לזה חסרונות (סיכוני אשראי, סיכויים למשברים פיננסיים וכו׳). אבל קשה לי לראות איך קריאה של שר האוצר להפסיק לצרוך תעזור במשהו. כן, אני חושב שאנשים לא צריכים לצרוך מעבר למידותיהם. אשראי, במידה, יכול להיות דבר חיובי. יותר מדי ממנו זה כמו להתמכר לסמים. אני לגמרי מאמין בזה. אני רק לא חושב שלפיד מאמין בזה. אלא אם הוא קרא המון המון פוסטים של הסולידית לאחרונה וחזר בתשובה גם במישור הזה.

טיעון רביעי – אין למדינת ישראל הנהגה כלכלית שמסוגלת לעצור את המשבר

יש המון ניים דרופינג בטיעון הזה, אבל בתמצית, לפיד אומר שאין מבוגר אחראי, שנתניהו אמנם אידאולוג כלכלי ימני אבל מכר את האידאולוגיה שלו למפלגות החרדיות בשביל לשמור על הכיסא, שאגף התקציבים איבד את אמון הפוליטיקאים ושאיש לא מקשיב עוד לבנק ישראל. ומשפט המחץ:

כשאף אחד למעלה לא לוקח אחריות, המשקיעים מתחרים ביניהם מי יברח ראשון מהספינה הטובעת

הטיעון הזה הוא פוליטי במהותו ואין לי המון מה להגיד עליו. לפיד חושב שהוא יותר מבוגר אחראי נתניהו. סבבה, כל אחד יכול לחשוב על זה מה שבא לו. אגיד רק שגם כשלפיד היה שר אוצר, כפי שכתבתי למעלה, הוא ידע תקופות שבהן הקשיב לפקידי אגף התקציבים, אבל אז גם תקופה שהשתין עליהם בקשת בלי להתבייש, ששם פס על המועצה הלאומית לכלכלה ועל בנק ישראל (כפי שעשה סביב תכנית מעמ 0% שכל הגורמים האלה אמרו לו שהיא רעה ומסוכנת), וכו׳. ולכן, כל הדיבורים האלה, גם אם אני מסכים איתם בעיקרון, נשמעים לי יותר מהכל כמו דיבורים מהפוזיציה. כשהוא היה שר אוצר, הוא נשמע לגמרי אחרת.

אז מה בשורה התחתונה?

אני חושב שהפוסט של לפיד מעניין. אני חושב שאם מנקים ממנו את המימד התבהלתי והמפחידני, נשארים עם טיעונים מעניינים שאם מישהו אחר היה משמיע אותם הייתי לוקח את רובם יותר ברצינות. לא משום שלפיד איש לא רציני, אלא משום שכשר אוצר הוא נהג אחרת במקרים רבים, ולכן אין לי אין לחשוב שזו הפוזיציה שמדברת מגרונו יותר מכל דבר אחר. לגופם של טיעונים, יותר מהכל אני מתחבר לטיעון על הגירעון, אם כי אני לא חושב שהוא זה שיביא את המשבר, אלא שמשבר, אם יבוא, לכשיבוא, יהיה חמור יותר אם ניכנס אליו בגירעון מאוד גבוה כמו היום.

האם אנחנו הולכים לראות מובטלים מתגלגלים ברחובות בקרוב כפי שלפיד מאיים? לא חושב. ואם כן, כלומר אם יהיה משבר כלכלי גדול, זה לא יהיה בגלל הטיעונים שלפיד מונה כאן, אלא בגלל אירוע כלכלי גלובלי כמו ב-2008, כמו ב-2001. זה מה שקורה בכלכלה שלנו בעשורים האחרונים. אנחנו כלכלה קטנה, לטוב ולרע, ואנחנו מושפעים בעיקר מהעולם. יש לנו המון המון בעיות מבניות שאנחנו צריכים לעבוד עליהן, הגירעון היא רק אחת מהן, והלוואי והממשלה היתה משקיעה בהם עשירית מהמאמץ שהיא משקיעה בהבלים כמו חוק הגיוס (זו דעתי). אבל זה לפוסט אחר.

ההופעה

אני לא צ׳יקי, אין לי מושג איך להיות צ׳יקי, הלוואי וידעתי, כך שזה קצת יבש. עמכם הסליחה

בכניסה לאולם עינן בקומה העליונה של קניון עזריאלי במודיעין עמדה הערב בחורה נחמדה בחולצה שחורה, ביקשה שארשום את הפרטים האישיים שלי בטבלה בשביל לקבל חומרי תעמולה, ואחר כך נתנה לי חתיכת נייר מאורך. כשנכנסתי פנימה, אל הלובי, הצצתי לבדוק מה כתוב בנייר שקיבלתי. זו הייתה חשבונית, כמו הודפסה במכולת, של צעירי יש עתיד. חשבונית שמוגשת לבוחר הישראלי, ומפרטת את הישגי יש עתיד בקדנציה החולפת. 20 חודשים בלבד כיהנה הממשלה המשוסעת הזו, ועכשיו הולכים לבחירות וצעירי יש עתיד מגישים חשבונית. מחוק השוויון בנטל דרך מע״מ מזומן לעסקים קטנים ועד למשהו לא ברור שנקרא חופשי פוליטי בקמפוסים. על הדרך הם לקחו קרדיט גם על הורדת מחיי החשמל ועל הגדלת השתתפות חרדים בשוק העבודה. יפה להם.


הגעתי להופעה של שר האוצר לשעבר במודיעין רבע שעה לפני שהייתה אמורה להתחיל. רציתי להקדים ולתפוס מקום, פחדתי שהאולם יהיה מפוצץ. חלפתי על פני צלחות חד פעמיות עם כיבוד חצי ספרטני באולם הקבלה, ונכנסתי לאולם. הוא היה כמעט ריק לחלוטין. חשבתי לעצמי שהנה, הציבור מצביע ברגליים. ש-10,797 האנשים שהצביעו במודיעין ליש עתיד בבחירות האחרונות, והעניקו לשר האוצר כמעט חצי מנדט, התאכזבו ולא יבואו שוב, קל וחומר לא יצביעו לו שוב.


טעיתי.
להמשך קריאה

כרוניקה של גירעון ידוע מראש | כך משרד האוצר, ושר האוצר, יצרו בעצמם את בעיית 2015 (והמלחמה לא עזרה)

לפעמים, בשביל להרכיב את התמונה המלאה, צריך ללכת אחרונית, לאסוף חתיכה אחר חתיכה, ולהתחיל לחבר. הנה ניסיון ראשון

אפריל 2013

מיד אחרי הבחירות, ואחרי כניסתו למשרד האוצר, התנפלו על שר האוצר הטרי יאיר לפיד כל מיני פקידים. אחד מהם היה איל אפשטיין, סגן ראש אגף התקציבים דאז, שאחראי על מסגרת התקציב. אפשטיין, למוד טראומה מתקציב 2011-2012, שנגמר בגירעון כפול מהמתוכנן, כתוצאה מסדרת כשלים של צמרת משרד האוצר, הפחיד את לפיד.
הוא הפחיד אותו עד כדי כך, שלפיד אישר העלאת מסים בשנת 2013 (מע״מ) ובשנת 2014 (מס הכנסה), הכל בשביל להשתלט על הגירעון. במקביל, נקבעה תקרת גירעון של 3.5% לשנת 2014, ותקרת גירעון של 2.5% לשנת 2015 (תזכורת: הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה).
בדיעבד, ייתכן שאפשטיין הפחיד את לפיד יתר על המידה. בחודשים האחרונים חפרתי וחפרתי בעניין הזה, ולא הצלחתי למצוא עדויות לכך שאפשטיין הפחיד את לפיד בכוונה תחילה, בניסיון אלים ״לגנוב״ את התקציב ולהפחית את הגירעון ויהי מה בתוך שנה. זה ככל הנראה היה אובר-שוטינג כתוצאה מהשנתיים שקדמו לכך.


להמשך קריאה

תקדים שראל

בקריאה חוזרת, זה יצא פוסט ארוך, מסורבל וקצת מייגע. ניסיתי שיהיה קצר וחד. לא יצא. עמכם הסליחה

1 מה שד״ר מיכאל שראל עשה היום הוא צעד ראוי להערכה. אחרי שהוא הבין ששר האוצר לא נותן לו, בעצם, לעשות באופן אפקטיבי את תפקידו היחידי עלי אדמות – לנתח מבחינה כלכלית את צעדי המדיניות השונים שנמצאים על השולחן – הוא שם את המפתחות על השולחן, והלך.
אז נכון, הוא עשה את זה בצורה פומפוזית משהו, קולנית, במכתב גלוי שהופץ פתאום באמצע היום לכל כלי התקשורת, אבל זה בהחלט צעד ראוי להערכה ציבורית. המקרה האחרון שאני זוכר של פקיד ציבור שהתפטר על יושרתו המקצועית היה הממונה על התקציבים לשעבר רמי בלינקוב, שהתפטר מיד אחרי אישור תקציב 2009-2010 בממשלה (ובמידה מסוימת גם ההתפטרות של איתן חי-עם מתפקיד מנכ״ל משרד הבריאות כשסגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן פעל נגד הקו המקצועי שלו בפרשת הקברים בבית החולים ברזילי באשקלון).
(עדכון ותיקון: אחד הקוראים הזכיר לי את ההתפטרות של חיים שני, מנכ״ל משרד האוצר, בשיא ימי המחאה החברתית, על רקע הקמת ועדת טרכטנברג ולמעשה הפקעת התכנון והניהול מידי משרד האוצר)

2 ההתפטרות של מיכאל שראל לכשעצמה אינה הדרמה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני גם לא חושב שהיא רעידת אדמה במשרד האוצר. עם כל הכבוד לשראל, הוא לא היה הפקיד הבכיר החשוב ביותר במשרד האוצר. גם לא השני בחשיבותו, גם לא השלישי.
מה שחשוב בהתפטרות של שראל, בעיני, הם שני דברים. ראשית, השאלה הכללית יותר מה הדינמיקה הנוכחית בצמרת משרד האוצר. מה קורה שם ביחסי הכוחות בין לשכת שר האוצר לבין הפקידים הבכירים המרכזיים שלו – ראש אגף התקציבים, החשבת הכללית ומנכ״לית המשרד. והשאלה השניה, כללית עוד יותר, היא איפה עובר הקו שמאחוריו משרתי הציבור מפסיקים לשרת את הציבור אלא מתחילים לשרת את נבחרי הציבור, והאם יש בעייתיות במצב הזה?
אז נתחיל מהשאלה הראשונה – מה קורה בימים אלה בצמרת משרד האוצר. התשובה הכנה היא שאני עדיין לא יודע מספיק. אבל אני עובד על זה, ובסוף אדע. מה שאני כן יודע בשלב זה הוא חיבור של 1+1+1, או משהו כזה. עיקר ההתמקדות שלי היא באגף התקציבים, בעיקר משום שבעוד רגעים ספורים אמור להתחיל תהליך בניית תקציב המדינה לשנה הבאה, ובסופו של דבר זהו אחד מתפקידיו המרכזיים ביותר של המשרד.
שר האוצר יאיר לפיד מקפיד כבר די הרבה זמן לרדת על אגף התקציבים. הוא עושה את זה בכל מיני הזדמנויות, בכל מיני דרכים, ובכל מיני אופנים. פעם זה הפוסט על ריקי כהן ותעזבו את טבלאות האקסל שלכם, פעם זה הנאום יוצא הדופן שנשא בתחילת השבוע במרכז הבין תחומי בהרצליה. בנאום הזה הוא מתח על אגף התקציבים את הביקורת שנמתחת על האגף תמיד, מבחוץ. הפעם השמיע אותה שר האוצר, ובצורה די בוטה. הנה כמה ציטוטים נבחרים מהנאום הזה:

״האם זה אומר שבאגף התקציבים של האוצר עובדים אנשים שהדמוקרטיה לא יקרה לליבם? חס וחלילה. אחרי שנה של עבודה מאומצת איתם אני רוצה להעיד שפגשתי שם כמה מהאנשים הטובים ביותר, האכפתיים והציונים ביותר שהכרתי מעודי. אלא שדווקא בגלל זה, דווקא בגלל האכפתיות והמסירות, הם אומרים לעצמם שסדר עדיפויות לאומי הוא עסק רציני מדי מכדי שיפקירו אותו בידי אנשים קצרי ראות כמו הפוליטיקאים. זהו כספו של הציבור, ואסור לבזבז אותו על האינטרסים הצרים של אנשים שצריכים להבחר מחדש בטווחי זמן קצרים הרבה יותר ממה שפועלת הכלכלה, ולפיכך מעדיפים תמיד לעשות החלטות פופולאריות וקצרות טווח, במקום לחשוב מה באמת טוב לאזרחי ישראל ולכלכלת ישראל.
אני מקווה שהרעיון הזה לא משכנע אתכם יותר מדי, מפני שאחד מעקרי המדיניות שלי, ושל יש עתיד, הוא הנסיון להחזיר למדינה את ריבונותה. למעשה החזון היסודי הזה – שובה של הריבונות הישראלית – הוא החוט המקשר בין כל הפעילויות שלנו. זהו ה'קוּרָה טֶה אִיפְּסוּם' – ההכרח לרפא את עצמנו – שהבאנו לשולחן הלאומי.

[…]

הממשלה צריכה לקבוע סדרי עדיפויות, לקבוע את תמהיל המיסים, להחליט מה כיוון המשק ומהי תפיסת הבטחון שלנו. אין אף גוף אחר שרשאי או יכול לעשות זאת. לא אם אנחנו רוצים לחיות בדמוקרטיה אמיתית, שהיא לא רק פלורליסטית אלא גם מתפקדת.
אחרי שנה בממשלה אני יודע היום שבית המשפט וגם אגף התקציבים לא באמת רצו למלא את תפקידה של הממשלה. אין לי טענה לא נגד בית המשפט העליון – שאני מגדולי חסידיו, בעיקר בעידן המרסן של כבוד השופט גרוניס, ויש עתיד תלחם בכל נסיון לצמצם את גבולות סמכותו – ובוודאי לא נגד אגף התקציבים שאיתו אני עובד על בסיס יומי. בטבע כל ואקום סופו להתמלא, והם נכנסו לתוך ואקום מנהיגותי וערכי כמעט בלית-ברירה, מפני שהם אנשים אחראים שהאמינו בכל ליבם שהם מצילים את המדינה מעצמה. אני חושב שהם ישמחו להחזיר את המנדט הזה לבעליו החוקיים״.

3 הנאום הזה נשמע מעולה, והכוונה שלו נכונה, ושר האוצר הוא רטוריקן בחסד. ובכל זאת, כפי שהתברר בדיעבד, די מובן מאליו שמה ששר האוצר עשה בנאום הזה הוא להניח את הקרקע לקראת זה שהוא הולך להציג תוכנית שפקידיו הבכירים ביותר מתנגדים לה. גם ברשות המסים, גם באגף התקציבים, גם בהנהלת המשרד. מ ת נ ג ד י ם. וזה עוד לפני שסופרים את נגידת בנק ישראל ואת יו״ר המועצה הלאומית לכלכלה. אז שר האוצר טרח לספר יממה וחצי קודם לכן שהוא מי שמנהל את ההצגה, ושהפקידים צריכים להוציא אל הפועל את המדיניות שנבחרי הציבור מחליטים עליה.
זה בסדר, כמובן. אין אף אחד שיחלוק על זה. השאלה היא רק נקודת האיזון. היכן מתחיל המקום שבו נבחרי הציבור מנצלים את כוחם יתר על המידה, אל מול אנשי המקצוע. ובשביל לחזור לשאלה המקורית – מה יחסי הכוחות כרגע בהנהלת משרד האוצר בין לשכת השר לבין הפקידים הבכירים – נדמה לי שבאגף תקציבים מורידים קצת את הראש בימים אלה, אחרי שכבר חשבו שהם בדרך למעלה.
אגף התקציבים במשרד האוצר חטף בשנתיים האחרונות חבטות על ימין ועל שמאל. הממונה הקודם על התקציבים, גל הרשקוביץ, הביא את האגף לשפל. הוא הרשה לנבחרי הציבור להתייחס אליו כאל אסקופה נדרסת, הוא ביטל את עצמו בפני הפוליטיקאים, ואגף התקציבים איבד לחלוטין מהדומיננטיות שלו. יש שיגידו שיש בזה צדק פואטי, שאחרי כל כך הרבה שנים של עריצות תקציבית מישהו סוף סוף העמיד את האגף על מקומו. אלא שזה לא הסיפור. כי זה לא נעשה מתוך מחשבה של שינוי ארגוני, לא נעשה מתוך רצון לתת יותר כוח למשרדי ממשלה אחרים. זה היה סתם מתוך חדלון אישים. אף אחד אחר לא הרוויח מזה, זולת התחזקות של משרד ראש המשלה. המשק לא הרוויח מזה משהו, גם לא משרדי הממשלה האחרים.
הממונה הנוכחי על התקציבים, אמיר לוי, נחשב בחודשים האחרונים למושיע של אגף התקציבים. הוא הכניס לאגף רוח רעננה, הוא מדבר מעל כל במה על הערכים המסורתיים של האגף, הוא משקם את גאוות היחידה של האגף, הוא בונה את השדרה הניהולית של האגף, מאציל סמכויות ונותן הרבה מאוד אמון מקצועי בסגנים שלו.
והנה, פתאום, בהצעה לתת מע״מ של 0% על דירות חדשות לזוגות צעירים אמיר לוי חוטף סטירת לחי די פומבית מהבוס שלו, ממי שמינה אותו, משר האוצר. הגישה שלך ושל כל הכלכלנים נכשלה, אומר שר האוצר, עכשיו תתיישר בבקשה ותעשה מה שאני אומר (וליתר דיוק, את מה שאורי שני אומר). וכל זה קורה רגע לפני שמתחילים דיוני התקציב. ושם נדרשים יחסי אמון מאוד גבוהים בין ראש אגף התקציבים לבין השר. ראש אגף התקציבים תיכף יתחיל במלחמה עם כל העולם. עם משרד הביטחון, עם ההסתדרות, עם משרדי הממשלה האחרים. עם מי לא. הוא צריך את שר האוצר מאחוריו, לא רק מעליו.
למען הסר ספק: אין לי אינדיקציות לבעיות אישיות בין לפיד לבין לוי, אין לי אינדיקציות לאיזה מוראל ירוד באגף באופן כללי. אני כן שומע דיבורים על המורכבות ועל האתגר ועל הניסיון לעבוד יחד. כל זה יעמוד בתוך זמן קצר למבחן.

4 ואחרון חביב, אם עוד לא נרדמתם – ישנה השאלה השניה, הגדולה יותר: האם יש קו שמאחוריו משרתי הציבור, הפקידים, צריכים להגיד ״סטופ. אני לא עושה את זה, כי אני חושב שזה שגוי מבחינה מקצועית מן היסוד, אני חושב שזה יגרום נזק לציבור שאני משרת אותו, ולכן אני מתפטר. תביא במקומי מישהו אחר. האם יש קו כזה? זה יכול להיות באגף התקציבים, וזה כמובן יכול להיות בזירות אחרות לגמרי (הדוגמא שקופצת לי לראש היא של מאיר דגן וכל הקרב מול נתניהו-ברק על האם לתקוף באיראן או לא. הוא יצא עם זה לציבור רק בדיעבד, אבל רק משום שהוא הרגיש שהוא הצליח לבלום את מה שנראה לו שגוי לחלוטין בזמן שהיה בתפקיד. מהדיבורים שלו נדמה לי שהוא היה מתפטר בזמן אמת אם לא היה מצליח לעצור אותם, אבל זה סתם ניחוש. מה אני יודע על זה).
מיכאל שראל קם והלך. הוא אמר שהוא לא מסוגל להיות חתום על רעיון שמבחינתו שגוי וגורם נזק למשק בטווח הארוך שיהיה מאוד קשה לשקמו. שראל לא היה בתפקיד ביצועי. הוא היה הכלכלן הראשי של המשרד. תפקידו היה לנתח. ראש אגף התקציבים נמצא בתפקיד ביצועי. תפקידו לתקצב את משרדי הממשלה, לבנות את סדר יומה הכלכלי של הממשלה. זה הבסיס של העבודה שלו. עניין הדיור הוא רק זירה אחת נקודתית בתוך מרחב הפעולה שלו. אין שום ספק שהוא לא צריך לקום וללכת רק על עניין כזה. אבל מה צריך לעשות ראש אגף התקציבים אם, למשל, הממשלה תחליט שהיא רוצה להכניס את המשק לגירעון יותר גדול מהמתוכנן, בלי שיש לכך הצדקה כלכלית? (למשל, לא בגלל שיש מיתון והממשלה צריכה לשפוך כסף בשביל למשוך את המשק למעלה).
האם אז ראש אגף התקציבים צריך לעשות משהו? בהנחה שהוא עשה כל מה שהוא יכול בפנים, בחדרים הסגורים, דיבר עם שר האוצר ועם ראש הממשלה ועם כל מי שצריך בשביל להניא את הממשלה מלעשות זאת, ועדיין זרקו אותו מכל המדרגות. מה הוא אמור לעשות אז?
ב-2012 קרה משהו דומה. הגירעון התנפח, אבל ראש אגף התקציבים לא עשה כמעט שום דבר בשביל להזיז את הדרג הפוליטי לכיוון הנכון בשביל להתמודד עם הגירעון הזה. הוא גם לא יצא לציבור בשום הצהרה. נאדה. מי שניסו לעשות משהו היו הפקידים בדרג שמתחתיו. כל זה התפוצץ בסוף בקול רעש גדול.
אז האם יש נקודה שבה משרתי הציבור אמורים להגיד לנבחרי הציבור ״עד כאן״? אני לא משרת אותך, אני משרת את הציבור. ואני חושב שמה שאתה עושה מזיק לציבור. אני מבין את ההיררכיה, אתה זה שקובע, ולכן אני זז הצידה. האם יש נקודה כזו? (אגב, בעידן הפוגלים, הם לא היו זזים הצידה. הם היו יוצאים בהצהרה לציבור במהדורת הערב של הערוץ הראשון ומטילים אימתם על הפוליטיקאים). הפעם האחרונה שבה אני זוכר שפקידי יצאו ככה נגד נבחרי הציבור הייתה בסוף 2008, כשארבעת הפקידים הבכירים של האוצר שלחו מכתב חריף לראש הממשלה והאשימו אותו בהתערבות בעבודה שלהם תוך חריגה מסמכות, לא פחות.
אני לא יודע להשיב על השאלה הזו. מהבטן, נדמה לי שיש קו כזה (ואני לא מדבר על עבירות פליליות, זה מובן מאליו). מהבטן נדמה לי שיש קו שמאחוריו על משרת הציבור לפחות להגיד משהו לציבור, אם לא להתפטר. מבחינתו של מיכאל שראל, כנראה, הקו הזה נחצה. אני תוהה אם בחודשים הקרובים זה יקרה שוב. אני מקווה מאוד שלא. לא בגלל שאני מקווה שלא יהיו פקידים עם קווים אדומים. אלא משום שאני מקווה שהם לא ייחצו.

שחררו

1 השבוע, אחרי שכתבתי שהגיע הזמן לשבור את המונופול של אגף התקציבים על עריכת התחזיות לשנה הבאה, שעל בסיסן נבנה כל תקציב המדינה, קיבלתי טלפון זועם. "אתה לגמרי מפספס, לאגף התקציבים אין מונופול על עריכת התחזיות. מלבד התחזית של אגף התקציבים נותנים תחזיות גם אגף החשב הכללי, ואגף מנהל הכנסות המדינה, וגם רשות המסים, ומנכ"ל האוצר, לפחות באופן תאורטי, צריך להיות מי שמכריע", אמר מי שהתקשר לתקן. וגם לבנק ישראל יש תחזית מקבילה משלו.
אבל זו, כאמור, התיאוריה. התיאוריה הזו מתממשת לעיתים, כפי שבאוצר טוענים שקרה בעת גיבוש תקציב 2013-2014. ולעיתים, כפי שקרה בגיבוש התקציב לשנים 2011-2012, אגף התקציבים היה הגוף הדומיננטי בפורום הזה, והתחזית שלו היא זו שהתקבלה. שנה וחצי מאוחר יותר התברר שאגף התקציבים היה אופטימי יתר על המידה, והגירעון צמח לפי שניים מהתחזית.
הפער בין התיאוריה למציאות – כמו גם העובדה שהפער הזה שרירותי לגמרי ונקבע על פי מידת הדומיננטיות של פקיד זה או אחר ויחסי הכוחות ברגע נתון בין הפקידים השונים – הפער הזה מצדיק שינוי של השיטה. גם אם לאגף תקציבים אין מונופול רשמי על עריכת התחזיות, הגיע הזמן להפוך את כל התהליך הזה, שהוא הבסיס לבניית התקציב, לשקוף.

להמשך קריאה