1.
בשנה האחרונה, מתוקף עבודתי, יצא לי להיפגש עם הרבה מאוד פקידים ממשלתיים בכל מיני דרגים. הרבה מהם ממשרד האוצר. איפשהו כבר בחודש יוני הם שידרו מצוקה. "תכנס בנו", אמר לי אחד מהם, "תכנס בנו על זה שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך. על זה שאנחנו לא נאמנים לציבור".
הדברים החריגים האלה נאמרו על רקע ההתנהלות התקציבית של הממשלה.
רגע אחד על מושגים לפני שנמשיך. תקציב המדינה הוא סדר יומה הכלכלי של הממשלה, כל ממשלה. התקציב מבטא את צד ההוצאות – כמה הממשלה מוציאה על שירותים שהיא מעניקה לציבור. לתקציב יש נספח שבמידה רבה הוא הבסיס לתקציב עצמו – תחזית הכנסות המדינה. מרבית הכנסות המדינה הן ממסים (ישנן הכנסות נוספות כמו תמלוגים וכו'). ההפרש בין הוצאותיה של הממשלה לבין הכנסותיה הוא הגירעון התקציבי. בשביל לשמור על הממשלה שלא תתפזר מבחינה תקציבית, במסגרת אישור חוק התקציב בכנסת נקבעת תקרת הגירעון שאסור לחרוג ממנה. וזה הקשר בין ההכנסות להוצאות – הואיל והגירעון אינו יכול להיות גדול מגודל מסוים עליו הוחלט, אם הפער בין ההוצאות להכנסות גדול מדי, צריך לעשות משהו – או להקטין את ההוצאות (כלומר לקצץ בשירותים לציבור), או להעלות מסים, או שניהם.
האמירה של אותו פקיד – תכנס בנו אנשי האוצר – נאמרה על הרקע הזה. ביוני, הבעיה הפכה לגלויה. במפתיע, ראש הממשלה הודיע כי הוא מעלה את יעד הגירעון לשנת 2013 פי שניים מהיעד המקורי. זאת בניגוד גמור לעמדתו הכלכלית המסורתית של נתניהו, לפיה צריך לכווץ את הגירעון בכל מחיר.

2.
הנה מה שסיפר אותו פקיד, ובהמשך סיפרו לי גם פקידים אחרים. לדבריו, מאז אמצע 2011, וביתר שאת מסוף 2011, פקידי האוצר בדרג הבינוני ניסו להציף לפקידי האוצר בדרג הבכיר, והלאה לדרג הפוליטי, כי ישנה בעיה. יתר על כן, בינואר 2012 שר האוצר עצמו הגיע לוועדת הכספים לדווח היא האוצר החליט לעדכן את תחזית הכנסות המדינה כלפי מטה בשיעור ניכר, משום שהוא מבין שתחזית ההכנסות המקורית הייתה אופטימית מדי. אלא שבאופן מוזר למרות הקטנת יעד ההכנסות, הממשלה לא עשתה דבר בשביל להתאים כלפי מטה את הוצאותיה. במלים אחרות, כפי שכתב אז החשב הכללי לשעבר שוקי אורן במאמר חריף מאוד בגלובס, הממשלה הודתה שהיא עומדת לחרוג מיעד הגירעון שהיא בעצמה קבעה, ואיש לא אמר דבר. מוזר.
אותו פקיד סיפר שמאז אותה נקודה הדרג המקצועי הבינוני ניסה לעשות רעש, אבל לשווא. הדרג הבכיר, כך לדברי אותו פקיד, פשוט התקרנף אל מול הפוליטיקאים. דברים דומים פרסמתי הבוקר און רקורד מפיו של הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב. במלים אחרות, לדבריו, הדרג הבכיר פשוט התעלם מהנתונים המספריים, או שדחה אותם, ושיתף פעולה עם הרצון של הדרג הפוליטי לשדר יציבות ושליטה. בזמן שהנתונים עצמם סיפרו סיפור הפוך – סיפור על התבדרות תקציבית (במקום התכנסות), על התרחקות ההכנסות מההוצאות, ועל התרחבות הגירעון ואובדן שליטה פיסקלי.
בואו נניח שמה שאומרים בלינקוב ואותם פקידים עלומי שם הוא נכון (ואין לי ודאות שזו אכן האמת וכל האמת, שכן האמת נתונה לעיתים קרובות לפרשנות). במידה שכך הם פני הדברים, מתעוררת שאלת שלטעמי מצדיקה דיון ציבורי – למי אמורים פקידי האוצר להיות נאמנים?
נניח שיש להם עמדה מקצועית מסוימת. ונניח שהדרג הפוליטי מחליט אחרת מעמדתם. באופן עקרוני, הם אמורים לציית לדרג הפוליטי ולעשות את מה שנדרשו, בניגוד לעמדתם. לעניין הזה חייבים להיות גבולות גזרה, הלא כן? אם ניקח בהשאלה אנלוגיה מהעולם הצבאי, אם ראש הממשלה או שר האוצר מנחים את פקידי האוצר פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה, הציבור צריך לצפות מפקידי האוצר לא לבצע, או להתפטר, נכון?
אז נניח שזה גבול הגזרה. מובן מאליו שעד לגבול הזה – שאיש לא טוען שהגענו אליו – יש הרבה שטח אפור שנתון לשיקול דעתם של הפקידים. בלינקוב, לאחר הקמת הממשלה היוצאת ואישור התקציב, החליט להתפטר והודיע כי הוא לא מוכן לקחת אחריות על התקציב שאושר אז בממשלה שכן לטענתו נעשו בו דברים שלא יעשו (במלים של בני אדם – חולק יותר מדי כסף בלי חשבון). אלא שזו לא חוכמה. בלינקוב הוא אדם אמיד עם נכסים רבים. עבורו ההחלטה להתפטר, הגם שאני מאמין שהגיע ממקום ערכי ואמיתי, קלה הרבה יותר מאשר עבור פקיד אוצר בדרג בינוני בגיל 32 עם משפחה צעירה לפרנס.

3.
אז מה התשובה לשאלה הזו – למי פקידי האוצר אמורים להיות נאמנים? האם נאמנות לפוליטיקאים שמינו אותם או שאחראים עליהם (או גם וגם) פירושה נאמנות לציבור? לסדר הציבורי ולמנהל תקין? ואולי זו רק נאמנות לעצמם, להמשך הפרנסה שלהם, ליכולת ההשתכרות העתידית שלהם? האם נאמנות לנבחרי הציבור משמעותה תמיד נאמנות לציבור? אני לא יודע מה התשובות לשאלות הללו, ואני די בטוח שלא יכולה להיות כאן תשובה אחת חד משמעית.
מרבית הפקידים שדיברתי איתם נזכרו בערגה במנכ"ל אוצר מיתולוגי (וראש אגף תקציבים קודם לכן), אהרון פוגל, שבימי ממשלת רבין היה עולה למהדורת הטלוויזיה המרכזית ומתבטא נגד ראש הממשלה בגלוי, בלי פחד. לא סתם כינה אותם רבין אחר כך (את הפקידים) "הפוגלים האלה". אבל האם זה המודל הנכון? בריונית כוחנית של פקידים? גם זה לא בטוח. מה שכן, אני לא בטוח שהקצה השני – פקידים שאומרים דעתם רק בפורומים מקצועיים סגורים ומקבלים בהכנעה כל מה שהדרג הפוליטי אומר – אני לא בטוח שהקצה השני עדיף.
וכאן צריך להגיד עוד משהו, שכבר יש לו ניחוח פוליטי. אותם פקידי אוצר, חלקם נמצאים באוצר שנים ארוכות מאוד וראו הרבה ממשלות באות והולכות, מדברים על רדיפה פוליטית. על כך שעל צמרת האוצר השתלטה כנופיה פוליטית, בכל מיני דרגים, שנאמנה לחלוטין לפוליטיקאים שמינו אותם, גם אם זה על חשבון נאמנות לציבור הרחב. מי שלא מזוהה עם הלך הרוח של המפלגה, נרדף. כך הם טוענים. אין לי הוכחות ממשיות לכך, וסביר להניח שלא יהיו, ולכן אני לא מרחיב על כך אלא רק כותב בתמצית. תחושת הרדיפה הזו, בהנחה שמשהו ממנה נכון ולא רק בדיות לב, מתקשר בדיוק לעניין הזה של התקרנפות אגף התקציבים. מנכ"ל האוצר לשעבר ירום אריאב, אמר לי על כך דברים מרומזים – אסור לדרג המקצועי לייפות את הנתונים בשביל לרצות את הדרג הפוליטי. אריאב לא נוקב בשמות, אבל הדברים ברורים. יש תחושה שבשנתיים האחרונות הנתונים יופו. ירון זליכה כתב על זה טור שלם. מזכיר קצת את ענייני דיסקין, רק במישור אחר – לא?

4.
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה עלו באתרים כותרות על כך ששר האוצר שטייניץ תוקף חזרה את פקידי האוצר עלומי השם שהעזו להתבטא נגדו בימים האחרונים. "רק ראש הממשלה ושר האוצר קובעים את המדיניות הכלכלית", אמר שטייניץ (לא ברור לי איפה הוא אמר את זה, וכל הידיעות נראות בדיוק אותו הדבר כך שנדמה לי שיצאה הודעה לעיתונות, אני טרם קיבלתי אותה אם יצאה כזו. ואולי זה בכלל היה באחד ממשרדי הרדיו).
אז כתשובה לשטייניץ, הנה מה שאמר לי אתמול פקיד עלום שם ממשרד האוצר: "ראש הממשלה ושר האוצר לא יכולים ולא צריכים להתעסק בפרטים הקטנים של התקציב. יותר מזה, אין להם שום סמכות חוקית לשנות קביעות מקצועיות של משרד האוצר כמו תחזית ההכנסות. צריך להדביק להם את המספרים האלה בפרצוף ולגרום להם לעשות. ואם הם לא מוכנים, אז הפקידים צריכים להדליף את זה לציבור דרך התקשורת". אני בעד. אבל זו לא חוכמה, אני מהפוזיציה. כאזרח, הכוונה, לאו דווקא בתור עיתונאי.
אם הייתה עכשיו כנסת פעילה, ואם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה היה מהווה אופוזיציה רצינית לממשלה, הוא היה מטיל על מבקר המדינה לבדוק לפרטי פרטים איך הגענו לגירעון תקציבי כל כך גדול. איך שומרי הסף – המקצועיים והפוליטיים גם יחד – איבדו שליטה על הוצאות הממשלה ועל הכנסותיה. אפילו אם זה לא היה משנה דבר, אפילו אם איש לא היה משלם בראשו, לפחות הציבור היה יכול לדעת. עד שזה יקרה, אם בכלל, לציבור נותר באקלים הנוכחי רק לקוות שפקידי האוצר ירהיבו עוז להדליף אוף רקורד לתקשורת. כי לדבר און רקורד כבר מזמן אין להם ביצים.

אמש נחתה בתיבת הדוא"ל של הכתבים הכלכליים הודעה מדוברות משרד האוצר בעקבות דברים שפורסמו בחדשות ערוץ 2. הנה לשון ההודעה:

‏‏‏ל' חשון תשע"א
‏07 נובמבר 2010

הודעה לעיתונות
לשכת שר האוצר שטייניץ מכחישה בתוקף את הפרסומים לפיהם קיים הסכם לגבי האברכים

לשכת שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, מכחישה בתוקף את כל הפרסומים בכלי התקשורת לפיהם נחתם הסכם המסדיר העברת תקציב בגובה 110 מיליון שקל לטובת הסדרת המשך העברת הכספים לאברכים הלומדים בישיבות.
מלשכת שר האוצר נמסר כי "לא נחתם כל הסכם עם יו"ר ש"ס או עם כל גורם פוליטי אחר בנושא זה. מדובר בניסיון פתטי נוסף של גורמים בכנסת להרוויח כותרת ולהסית ציבור שלם כנגד הממשלה".
מלשכתו של שטייניץ נמסר עוד כי שר האוצר אמר בשיחות סגורות שהוא אינו מתנגד להסדיר את הנושא באמצעות הליך חקיקה כפי שקבע בית המשפט העליון לפני מספר חודשים.

לפרטים נוספים- יובל לידור, יועץ התקשורת לשר האוצר 050-6237081

אה וואלה? בשיחות סגורות זה היה? איזה מגניב. ממש מידע פנים. עכשיו אני מרגיש עיתונאי מקצועי.

טור שלי שהתפרסם אתמול (3.5) בעיתון:

אין ממשלה בישראל. זה המסר הפשוט שעולה מכיוון משכן הכנסת. אין ממשלה בישראל, אחרת אין דרך הגיונית להסביר כיצד ייתכן שחבר כנסת יחיד, פוליטיקאי ממולח ככל שיהיה, מצליח לעצור בגופו ראש ממשלה, שר אוצר ושר תמ"ת ואת פמליית פקידיהם, ולהוריד לטמיון תוכנית ממשלתית שמיושמת זה ארבע שנים ושהמדינה השקיעה בה עד כה חצי מיליארד שקל.

תוכנית ויסקונסין, או בשמה השני – התוכנית שח"כ חיים כץ הצליח להרוג בלי שאיש עצר בעדו – היא רק משל להיעדר המשילות בישראל. צריך להבין: אין מדובר כאן באיזה כביש או גשר. מדובר בתוכנית ממשלתית שהושקה בשנת 2005 אחרי שעות עבודה רבות של תכנון והתאמה למציאות הישראלית; תוכנית שעברה שינויים מוצדקים במהלך הדרך כדי שתשיג את המטרה שלשמה הושקה – צירוף מובטלים "קשים" לשוק העבודה; תוכנית שיש לה יעדים ברורים ומדידים שהממשלה בודקת באופן שוטף כדי שתוכל לתקן את התוכנית במידת הצורך; תוכנית שנוגעת לחייהם של אנשים, לדיני נפשות ממש; מדובר בנושא שנמצא כה גבוה בסדר יומה של הממשלה עד כדי כך שעלה לדיון בישיבתה הראשונה של ממשלת נתניהו לאחר הבחירות. והנה, בכל זאת, הצליח חיים כץ להרוג את התוכנית בשבוע שעבר. רק השבוע נזכרו בנימין נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ להתרעם ולהזדעם.

הצורה שבה הצליח חיים כץ להרוג את תוכנית ויסקונסין היא דוגמה יוצאת דופן לאופן הקלוקל שבו פועלת הדמוקרטיה בישראל. כץ משמש כיו"ר ועדת העבודה של הכנסת, ולכן הצעת החוק הממשלתית להרחיב את תוכנית ויסקונסין לפריסה כלל־ארצית (במקום ארבעה מוקדים כיום) הגיעה אל שולחנו לפני חודשים רבים. בסוף שנת 2009 החליט כץ כי אין הוא מאשר את הצעת החוק, אלא מבקש להאריך את פעילותה של התוכנית הקיימת בארבעה חודשים, כדי "ללמוד את החומר בעיון הדרוש".

ארבעה חודשים חלפו. אם חשבתם שכץ ערך סיורים לרוחבה של הארץ, נפגש עם מומחים, שמע עדויות וקיים עשרות דיונים בנושא – התבדיתם. למעשה, עד לשבוע שעבר לא קיים כץ ולו דיון אחד בנושא. כדאי לחזור שוב: כץ לא קיים אף לא דיון אחד בתוכנית ויסקונסין מאז סוף דצמבר 2009. כעת, ערב מועד פקיעת התוקף של התוכנית, העלה כץ את ההצעה לסדר היום, אולם החליט כי הוא מסרב לאשר לתוכנית הארכה נוספת ולהרחיבה לפריסה ארצית.

אם חשבתם שההחלטה התקבלה לאחר דיון מעמיק ולאחר הצבעה דמוקרטית בנושא שוב טעיתם. למעשה, כץ מרח את הזמן עד יום לפני פקיעת התוקף של תוכנית ויסקונסין, ולא קיים כל הצבעה על הצעת החוק. הוא פשוט הודיע שהוא מוריד את הדיון מסדר היום. לא הצבעה דמוקרטית, לא דיון ציבורי. כלום. רק דמוקרטיה נוסח חיים כץ, ולעזאזל כל היתר. ועל כך נאמר בסוף ספר שופטים: "ובימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".