לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע הארוך שלי לגמילה מסוכר. שנה לאחר מכן, הנה כמה תובנות רנדומליות מהשנה הזו.

1.
קוקה קולה היא אימפריית הרשע.
לאו דווקא קוקה קולה ישראל – לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם – אבל קוקה קולה העולמית. קוקה קולה כמוסד. הנה סיפור אחד לדוגמא שקראתי לאחרונה ב-(BMJ (British Medical Journal: מסתבר שקוקה קולה מימנה בחשאי כנס אקדמי של אוניברסיטת קולורדו בשביל להשפיע על הסיקור העיתונאי של מגפת השמנת היתר והסוכר. המטרה היתה אותה מטרה של תעשיית הטבק לפני כמה עשורים: לטעת ספק סביר אצל העיתונאים לגבי הקשר בין שתייה משקאות ממותקים (קוקה קולה ביניהם) לבין השמנת יתר וסוכרת. איך עושים את זה? על ידי מימון כנס אקדמי והצגת תיאוריה אלטרנטיבית, חרף כל העדויות המדעיות. במקרה הזה התיאוריה האלטרנטיבית היא שהשמנת יתר היא עניין של איזון קלורי. אם תעשו מספיק כושר, הכל יהיה בסדר.
לטובת המטרה זו, לטובת החדרת הספק, קוקה קולה השקיעה מיליון דולר בהקמת משהו שנקרא Global Energy Balance Network, שהמנהל שלה ישב באוניברסיטת קולורדו. היא עשתה את זה בחשאי, ואחרי שזה נחשף על ידי עבודה עיתונאית של הניו יורק טיימס, המרכז הזה נסגר בסוף 2015. מה שהכתבה הנוכחית חושפת הוא את פרטי הקשר המסחרי בין קוקה קולה לבין האוניברסיטה והחוקרים. למשל, העברה של 37 אלף דולר מקוקה קולה לאוניברסיטה ב-2014 למימון כנס בנושא, שגרם לפחות לחלק מהעיתונאים לפרסם כתבות כאילו הסיבה למגפת השמנת היתר היא היעדר פעילות גופנית מספיקה. (תודה לערן שהפנה את תשומת לבי לסיפור הזה).
זו ממש דוגמא קטנה. קוקה קולה מימנה לאורך השנים האחרונות הרבה מאוד חוקרים שמנסים ליצור את הספק הזה, חרף העדויות המדעיות החד משמעיות על הקשר שבין צריכת יתר של משקאות ממותקים וסוכר לבין מגפת השמנת היתר, הסוכרת ויתר התופעות שמרכיבות יחד את המחלה הנקראת הסנדרום המטבולי.
לפי כל מיני סקרים, הלוגו של קוקה קולה הוא הסימן המסחרי המזוהה ביותר בעולם. יש דרך קלה לבדוק את זה, וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים: תשאלו אנשים אקראיים מה לדעתם הסמל המסחרי המזוהה ביותר בעולם. 9 מתוך 10 יגידו קוקה קולה. כשאתה הופך להיות חלק כזה אינטרגלי מהחיים של האנושות כולה, כנראה שתעשה הרבה מאוד דברים בשביל לשמור על הסטטוס הזה.

2.
גם חברות המזון האחרות אינן צדיקות. אחדות – שטראוס, להתרשמותי – מנסות באמת להשתנות. אבל עדיין, כשהרגולטור עושה צעדים בכיוון, הן עושות הכל בשביל לעצור אותו, לעכב אותו, לבלום אותו, למסמס את הצעדים שלו. את מלחמת הבלימה הזו ניהלה בישראל בהתחלה קוקה קולה, עד שהיא הצליחה לגרום לשר הבריאות יעקב ליצמן להוריד מעל סדר היום את הכוונה להטיל מס על סוכר מוסף במשקאות (חברת הלובינג של קוקה קולה ישראל הוא המשרד של תומר עמיר ועליזה גורן). ברגע שזה קרה, קוקה קולה השתתקו ונתנו לחברות אחרות להילחם את המלחמה הזו.
מי שעברה להיות בחזית היא אסם. למה? אפשר לחשוב על כמה סיבות: היא שולטת בענף הקטשופ (25% סוכר), ובחטיפים (במבה, למשל, היא חטיף שכמות הנתרן שבו היא בערך רבע עד שליש מכמות הנתרן היומית המומלצת לילדים. וחוצמזה, זה חטיף ש-34% ממנו הם שומן. הייתם נותנים לילדים שלכם לצרוך גבינה 34% שומן כל הזמן?). ואלה סתם שתי דוגמאות, יש עוד.
כשהכוונות של משרד הבריאות לסמן את מוצרי המזון ולהחמיר את הרגולציה נכנסו ליישורת האחרונה אסם נעמדה על הרגליים האחוריו. יו"ר החברה דן פרופר השיל מעצמו את תדמית התעשיין הישראלי מלח הארץ (סליחה על משחק המלים) ועבר לתקוף חזיתית. אסם פעלה באגרסיביות גם מאחורי הקלעים (משרד הלובינג של החברה הוא פוליסי של בוריס קרסני, אותו משרד שגם תאגיד השידור שכר את שירותיו) ובסופו של דבר המלצות ועדת המזון של משרד הבריאות רוככו, ובעיקר היישום שלהן נדחה. וזה עוד כלום, אני מניח שהחברות יילחמו את הקרב האחרון שלהן בכנסת, כשהמשרד יביא בקרוב את ההמלצות בצורה של תקנות לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
*
חברות המזון צריכות להבין שהעולם השתנה. אם הן מוכרות לנו מזון מזיק, הן צריכות להבין שהן מכורות לזה לא פחות מאיתנו. כי ברגע שאנחנו נרים את הראש ונדרוש להתנער מהאוכל הלא בריא שלהן, ותהיה אלטרנטיבה בריאה וזולה – וכשיהיה מספיק ביקוש, יהיו אלטרנטיבות כאלה – הן יאבדו בבת אחת את ההכנסות שלהן. את תרנגולות ביצי הזהב שלהן. אלה בהן שיקדימו להתעשת, ישרדו.

3.
הנה רשימת הדברים החלקית שלא נכנסת אלי יותר הביתה:
מעדני חלב למיניהם. כלום. פשוט כלום. לא לילדים ולא לי. לעיתים נדירות אני קונה יוגורט חמוץ, אבל האמת שגם איתם כבר הפסקתי. אין לי צורך בהם יותר.
דגני בוקר. לא קונה את השיט הזה יותר. ואם כן, זה לעיתים נדירות ממש, וגם אז רק את הסוג הצהוב והפושט שיש בו מעט סוכר מוסף יחסית (בברנפלקס יש פחות סוכר מוסף, אבל הילדים שלי מסרבים לאכול את זה. התפשרתי איתם על הצהוב). וגם אז, רק הילדים אוכלים את זה, וממש מעט. אני פשוט הפסקתי.
שוקו. אין. כלום. נאדה. בהתחלה עוד קניתי לילדים את הסוג הזה של שטראוס שאין בו סוכר מוסף. בהדרגה הפסקתי גם עם זה. היום אין את זה יותר בבית.
שתיה ממותקת. האמת? גם קודם לא היה, אבל הפסקתי לשתות גם זירו. לחלוטין. לא נוגע. קודם שתיתי ליטר וחצי ביום, כל יום. הפסקתי עם זה בבת אחת. רק מים או תה בלי סוכר. כן, זה משעמם פצצה. לא נורא, מתרגלים.
מיצי פירות. אין יותר. לא קנוי (פויה) וגם לא סחוט (טעים!). למה? כי זה רק סוכר. זה לא בריא בשום צורה, זה פשוט רק סוכר. אם בא לי מיץ תפוזים – ובא לי – אני אוכל תפוז.
חטיפים. אין. פשוט נגמר. גם לא לילדים. האמת? זה אפילו לא חסר להם.
מתוקים. אני לא אוכל יותר. שום כלום. לא עוגיות, לא עוגות, לא ממתקים, לא בארוחות שישי ולא בבוקר ולא כלום. הילדים כן, אבל מעט מאוד קנוי. משתדלים מאוד להכין עוגיות/עוגות ביתיות עם מעט מאוד סוכר. ותתפלאו, לילדים אין שום בעיה עם זה. זה מספיק מתוק בשבילם גם כשיש בזה מעט מאוד סוכר.

וזה, השינוי הזה בדיוק, זה מה שחברות המזון ממש לא רוצות שיקרה.

מה כן?
הגדלתי משמעותית את כמות הירקות שאנחנו קונים ושאני צורך. אבל משמעותית. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה ירקות. אני אוכל כל כך הרבה ירקות שנהיה לי צורך בירקות. בחיים לא היה לי צורך בירקות. בטח לא בעגבניות. והנה, יש צורך. ללמדכם שצרכים הם דבר נרכש.
אני כן שותה קצת בירה. בערך אחת-שתיים בשבוע. סורי.
לחם. כמעט שלא אוכל לחם לבן או פיתות אלא רק לחם מלא שאנחנו אופים בבית בסופ"ש. הילדים לצערי כן אוכלים קמח לבן (אבל גם בזה אנחנו מטפלים, פשוט בהדרגה).

4.
הדבר הכי מעצבן בלהפסיק לאכול סוכר הוא שהעולם בנוי על סוכר. כשאתה מנסה לאכול בחוץ, ולפחות ארוחה אחת אני אוכל כמעט כל יום בחוץ, אתה מגלה שיש לך מעט מאוד אפשרויות למצוא אוכל נטול סוכר מוסף. באידיאל, הדבר הזה אמור להיות כמו מנות טבעוניות. מי שרוצה, שתהיה לו אפשרות, וסימון ברור שהמנה לא כוללת סוכר מוסף. בפועל, זה כמעט שלא קיים. הכל מגיע עם רטבים עם סוכר, עם פחמימות מיותרות שלא ביקשתי, עם דבש, סילאן, וכו'. למה? כובע.
מקווה מאוד שבתוך שנתיים-שלוש מהיום המצב יהיה טוב יותר. ואתם יודעים מה צריך בשביל שזה יהיה טוב יותר: ביקוש. אם יהיה מספיק ביקוש ציבורי ליצירת מנות בלי סוכר וסימון שלהן, יהיו מנות כאלה.

5.
שנה אחרי שהתחלתי את המסע להפחתת הסוכר, כל המשפחה אוכלת פחות סוכר. זה חד משמעי וברור מאוד. אשתי צורכת משמעותית פחות סוכר מקודם, על אף שהיא לא לקחה על עצמה משימה להפחית סוכר. פשוט חפרתי על זה כל כך הרבה, שזה קורה לבד. הקנייה השבועית שלנו השתנתה, יש פחות אפשרויות בבית, ואנחנו מפחיתים את כמויות הסוכר בדברים שאנחנו אופים, אז זהו. אוכלים פחות סוכר.
הילדים, אגב, מאוד מאוד מבינים. הם יודעים שסוכר זה לא בריא, הם יודעים שאבא לא אוכל דברים עם סוכר, והם יודעים שהם מוגבלים בכמות הסוכר שמותר להם לאכול. זה לא שהם לא אוכלים, הם אוכלים, אבל משמעותית פחות. אבל עזבו, זה לא החלק החשוב. החלק הבאמת חשוב הוא שהצורך שלהם – קריז הסוכר היומי שלהם – קהה וכמעט נעלם.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא המסגרות – הם עדיין מקבלים מתוק בבית הספר ובגן. זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה ואני לא מצליח לשנות את זה. זה, מבחינתי, האתגר הגדול באמת.

6.
שנה אחרי שהפסקתי לאכול סוכר (והקטנתי משמעות את צריכת הפחמימות) אני שוקל בערך 10-15 קילו פחות ממש ששקלתי לפני כן (לא נמדדתי לפני כן, אז אני לא יודע בדיוק כמה שקלתי, רק בערך). הירידה הזו לא התרחשה בתוך שנה אלא בתוך שבועות וחודשים ספורים, ועבורי היתה מפתיעה מאוד. לא התכוונתי להוריד במשקל, זה פשוט מה שקורה ברגע שמפסיקים עם הסוכר ומצמצמים מאוד את הפחמימות.
יחד עם הפסקת הסוכר עשיתי עוד משהו: התחלתי לאכול רק 3 ארוחות ביום. בניגוד לאיך שזה נשמע, זה אפילו לא ממש קשה. בבוקר אני לא אוכל כלום – שותה כוס תה והולך לעבודה. בסביבות שמונה וחצי אני אוכל כריך מלחם מלא עם ירק וגבינות. בצהריים אני אוכל ארוחת צהריים (לעיתים סלט, לעיתים בשר, מה שבא. משתדל מאוד מאוד שלא תהיה בארוחה הזו פחמימה, ואם כן, אז קצת). ואחרי זה, ארוחת ערב (דומה לארוחת בוקר, אבל תכלול גם ביצה או משהו כזה). וזהו. נגמר. אין אוכל בין לבין (להוציא איזה תפוח, וגם זה לא כל יום), ואין נשנושים.
כאמור, זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת. בפועל, אני לא מרגיש רעב. לפני שעשיתי את השינוי הזה הייתי רעב כל הזמן. מהרגע שהתחלתי לאכול מסודר, הרעב נעלם.
בשורה התחתונה, המשקל שלי היום הוא לגמרי תקין ביחס לגובה שלי. ובעיקר: הוא התייצב. אני לא יורד יותר במשקל.
במקביל, אני לא עייף, לא חסר אנרגיה ולא כלום. סתם נטול סוכר מוסף.

7.
את יומן סוכר התחלתי לפרסם בכלכליסט. אחרי פרק 7 עזבתי ועברתי לתאגיד השידור והיומן נגדע. פרסמתי עוד פרק וחצי פה אצלי בבלוג, והנה הפרק האחרון.
אבל עוד לפני הגדיעה שלו, היומן הזה לימד אותי דבר מדהים על עיתונות דיגיטלית.
יומן סוכר היה מוצר דיגיטלי בלבד. אף מילה ממנו לא התפרסמה בעיתון המודפס, רק באתר. אלון רייס ונעם תמרי המדהימים נתנו לו מראה מרהיב וכמה פיצ'רים אינטראקטיביים קטנים, וזה כל מה שהיה צריך. בבת אחת יומן סוכר הפך להיות המוצר העיתונאי שקיבלתי עליו הכי הרבה פידבק אי פעם מאנשים שמעולם לא הצלחתי להגיע אליהם עם הכתבות שלי. קיבלתי פתאום פידבק הרבה רחב ועצומתי מהכתבות על הפנסיה, בטח יותר מאלה על תקציב הביטחון וכו'. יומן סוכר לקח בענק. זה לא שהפרינט מת, אבל יחי הדיגיטל ודרכי ההפצה שלו!
זו גם היתה התשובה שלי לכל האנשים שהתקשרו מדי פעם והתעניינו אם אני עדיין בדבר הזה של הסוכר או שמא הפסקתי לכתוב על שטויות וחזרתי לנושאים רציניים.
יותר מזה, ככל שהקרב על הסוכר הלך והתקדם, הבנתי עד כמה הנושא הזה רציני ולגמרי לא נופל תחת הקטגוריה של שטויות. הקרב על הסוכר, הקרב על המזון שאנחנו אוכלים, הוא קרב כלכלי-פסיכולוגי-פוליטי אדיר מימדים. הוא קרב גלובלי. שותפות בו כל יצרניות המזון והמשקאות הגדולת ביותר בעולם. עשרות מיליארדי דולרים בשנה מוטלים על המאזניים, אם לא למעלה מזה. פוליטיקאים מעורבבים ומתערבבים, כך גם רופאים, תזונאים, וכלכלנים. כל אחד יודע לכתוב חוות דעת מטעם, כל אחד יודע להציג ראיות. כשנחשפים לזה מקרוב זה די מדהים.
הכסף שחברות המזון משקיעות בלובינג ובמאמצאים לבלום חקיקה שמטילה מס סוכר על המשקאות שלהן הוא אדיר. כך גם הכסף שהן שופכות על מימון מחקרים ובכלל. בסוף בסוף בסוף, מבחינתן זה קרב על כסף. מבחינת הפוליטיקאים זה קרב אדיר על הון פוליטי. ומבחינתנו, זה קרב על הבריאות שלנו, על האוכל שאנחנו מכניסים לפה של הילדים שלנו. אין קרב מוצדק מזה.

8.
ועוד משהו חשוב למדתי: זה לא רק הסוכר. גם לא המלח, גם לא השומן. זה לא רק מה שאנחנו מכניסים לתוך הגוף שלנו, שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול, אלא גם איך. איך אנחנו אוכלים את המזון שלנו. כיחידים, וכמשפחה.
משחר ההיסטוריה האנושית, מזון היה חלק חשוב מאוד מהיום יום, אם לא ה. חשבו כמה דברים נעשו סביב מזון, כמה דברים נבנו סביב מזון, מקשרים אנושיים ועד תעשיות שלמות. והנה, אחרי שהתקדמנו בפירמידת הצרכים של מאסלו, ואנחנו עסוקים כל היום בהגשמה עצמית וכל זה, אנחנו לא מקדישים תשומת לב למזון שלנו. לא רק למזון עצמו, אלא גם לאופן שבו אנחנו אוכלים.
כמה פעמים השבוע אכלתם על יד השולחן במשרד שלכם תוך כדי שאתם מנסים לעשות על מיילים או לגמור איזה פרויקט? כמה פעמים השבוע, החודש, בשנה האחרונה, אכלתם ארוחת ערב עם כל המשפחה שלכם בשעה סבירה? ולמיטיבי לכת, כמה פעמים השנה אכלתם ארוחת צהריים עם כל בני המשפחה שלכם שלא בסוף השבוע?
האם אתם יודעים איך הילדים שלכם אוכלים? האם הם אוכלים את מה שהכנתם להם במיקרו או במקרר? האם הם אוכלים על יד השולחן? האם הם אוכלים לבד או ביחד? האם הם מטביעים את האוכל שלהם בכמויות בלי הגיוניות של קטשופ רק כי אין אף אחד בסביבה. האם הם רואים את ההורים שלהם יושבים ואוכלים בנחת, או שהם רואים את ההורים שלהם חוטפים משהו על הדרך בשביל להספיק משהו אחר, או שהם לא רואים את ההורים שלהם אוכלים בכלל?
זה לא רק הסוכר. זה לא רק המלח או השומן. זה גם האופן שבו אנחנו אוכלים, האופן שבו אנחנו מרגילים את הילדים שלנו לאכול, להבין מהי תחושת שובע, ומה חשוב ומה לא חשוב במזון, ומהי משפחה ולמה חשוב לאכול יחד.

9.
יומן סוכר היה ניסיון לתיעוד אישי-פוליטי-כלכלי-חברתי של הדברים שלמדתי כשהתחלתי להפסיק עם סוכר. לשמחתי, זה הפך להיות משהו מעבר לזה. הרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מסוים בעולם, ולו בתודעה של כמה וכמה וכמה אנשים. אני מודה, כשהפסקתי לפרסם אותו בקביעות, התמלאתי ריקנות.
מה עכשיו?
עכשיו נחכה. כמו בפעמים הקודמות, דברים כאלה, כמו יומן סוכר, כמו המסע בערבות הפנסיה, דברים כאלה מפציעים יום אחד בלי התראה מוקדמת. בלי שתכננת, בלי שאתה לגמרי מבין מאיפה הם הגיעו. אלה דברים שנבטו בך בלי ששמת לב בכלל, וחיכו לרגע המדויק שבו הם צריכים להוציא גבעול זעיר מעל לפני הקרקע.
אז בינתיים, תודה גדולה לכל מי שעזר לי במסע הזה, לכל מי שתמך, לכל מי שחשף אותי לדברים חדשים ומרתקים שלא הכרתי (יש המון אנשים שמייצרים כל מיני דברים מגניבים בשביל להתגבר על הסוכר או על הצורך במתוק), לכל מי ששיתף, לכל מי שכתב לי על החוויה שלו, לכל מי שהדליף לי פרטי מידע מספרים ונתונים, לעורכים שלי שהבינו שזה מספיק חשוב ושנתנו לי לפרסם את היומן וכתבות וראיונות נוספים בנושא, ולכל מי שקרא.
*
זהו. אין לי מילות סיום חכמות מאוד חכמות להגיד.
חג חירות שמח שיהיה.

לינקים:
יומן סוכר, פרקים 1-7
פרק 8
פרק 9