סתם, בלי כיוון

בזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר הרבה מאד זמן – אני מרגיש כל כך קפוץ עד שנדמה לי שאני צריך לשבור דיסטנס עם עצמי. תמיד הייתי מאד ממוקד משימה, ובזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר המון המון זמן – אני ממוקד משימה עוד יותר מבעבר. אני קם בבוקר. המשימה: להתעורר. מיד אחר כך, המשימה: לשים את אלוני במשפחתון. ואז: להתקלח, לשטוף בקבוקים ולהספיק לצאת בזמן לעבודה. בהמשך זה נהיה אפילו אינטנסיבי יותר, כשאת כל שעותיי בעבודה אני מקדיש לחלוטין למשימה: להוציא עיתון וללכת הביתה. חדוות העשייה, אם להודות על האמת, עודה נמצאת שם, אבל ברוב הזמן היא עמומה, ספק מובנת מאליה ספק ממתינה לאירוע משמעותי שיחזירה לקדמת הבמה לכמה דקות.

כשאתה ממוקד משימה עד כדי כך, אתה עלול לשכוח בדרך בשביל מה לקחת על עצמך את המשימה מלכתחילה. אתה שוכח את האנשים שבדרך. אתה שוכח את המוצר שאתה מייצר. זה לא משהו.
עובדים איתי לא מעט אנשים בעבודה. די הרבה, אפילו. אני רואה אותם הרבה יותר שעות ממה שאני רואה את משפחתי, את חבריי. חלק לא מבוטל מהם אנשים יצירתיים, ססגוניים, מעניינים. ואף על פי כן איני מצליח לזכור מתי ניהלתי עם מי מהם שיחה רצינית, מעמיקה או מעניינת שלא על ענייני עבודה או על עניינים אופרטיביים שנגזרים מהעבודה. גם זה לא משהו.
ובכלל, נדמה לי שהשיחה המעניינת האחרונה שניהלתי עם מישהו – וכשאני אומר שיחה, אני מתכוון לזה ששני הצדדים מקשיבים זה לזה, שכל צד לוקח את השיחה מהמקום שהצד השני הפסיק ומקדם אותה הלאה והלאה, משהו שאתה יוצא ממנו עם תובנה כלשהי, ולא רק פטפוטים חד צדדים ריקים שכל כולם "אני ואני ואני ואני" – הייתה עם אריאל, איפהשהו בשנה האחרונה לתואר. זה ניחוש גס, אמנם, אבל אני מניח שהוא לא רחוק מהאמת. די מדכא, אם אני צריך להודות. אומר משהו עלי, אומר משהו על החיים שלי, אומר משהו על מידת הקרבה – כלומר הריחוק – שלי כלפי האנשים שסובבים אותי מרבית שעות היום. זה בכלל לא משהו.
אני לא נהנה להיות אדם מרוחק. באופן מוזר, העובדה שאני כותב כאן את עצמי, ויודע שאנשים קוראים (לפחות חלקם, לפחות חלק מהדברים), ואחר כך עובדים איתי, מדברים איתי ויוצא באלה, באין מפריע, דווקא החשיפה הזו גורמת לי עוד יותר מרוחק מהם. רוצה לומר: כבר כתבתי הכל, על מה עוד נותר לדבר אם לא על עבודה, או חיתולים או על המחסור הכרוני בשעות שינה. ובכל אופן, אני לא נהנה מזה. לא מההסתובבות במשך היום בפנים חתומות, לא מדחיקת כל האישי הצידה, לא מהאני הרדום שמתפרץ בעבודה הזו לעיתים מתוך האני היום-יומי.
וזה מוזר, כי אני בכלל בנאדם שאוהב לנוח. לא לעשות כלום. להירדם מול הטלוויזיה באמצע היום.

ויותר מכל, לא הייתי רוצה שזו דמות האב שאלוני יגדל בצילה. הייתי רוצה שיראה בי יצור חברותי, מתעניין, מחייך. בעיקר משום שהייתי רוצה שיהיה כזה בעצמו. אז הנה, מסקנה אופרטיבית אחת מכל זה: אנחנו חייבים לחזור מהגולה הזו שנקראת ירושלים. מספיק. לחזור לגור בקרבת בני אנוש. למען עתיד ילדינו.

אם למות כמו כלבה

1.

"מחוץ לתל אביב בהחלט אפשר לקנות דירה. הרבה מהמעסיקים מוכנים לתת לעובדים שלהם הלוואות. למשל, גופים כמו הצבא, המדינה ועובדי עיריות נותנים 50-70 אלף שקל כנגד התחייבות ל-5 שנים או כנגד הפנסיה. אין בעיה לאסוף חצי מיליון שקל כהון התחלתי שמספיק לקנות דירת 5 חדרים בפתח תקוה למשל" (מנכ"ל חברת הנדלן גזית גלוב, רונן אשכנזי, גלובס, 25.7.2010)


הבוקר, כשישבתי בשירותים, שמעתי זמירות של סוכות עולות מחוץ לחלון. זה לא מאד מפתיע, בהתחשב בכמות החרדים שאנחנו רואים בשכונה בזמן האחרון. ובזמן שיש מי שזמירות סוכות הללו יזכירו לו את בית אבא, לי זה מזכיר שאנחנו צריכים לעבור דירה, ויפה שעה אחת קודם.
אנחנו מדברים על זה הרבה בזמן האחרון – על עניין הנדלן – ובכל פעם הייאוש שאני שוקע בו נעשה פחות נוח, כמו פוף מקולקל. מבלי להיכנס לאינטימיות של חשבון הבנק, בואו רק נגיד שאופציית רכישה של דירת 5 חדרים בפתח תקווה לא ממש עומדת על הפרק. גם לא דירת 4 חדרים. הגבול העליון שלנו, פחות או יותר, תחת הנחות מאד מאד מסוימות, ובעיקר תחת ההכרח הכפוי לשעבד את כל העתיד שלנו בשביל לממן צעד כזה, הוא דירה בשווי מיליון שקל. עכשיו תראו לי דירת 4 חדרים נורמלית במחיר הזה במיקום סביר.
אז עברנו לדבר על שכירות. אבל גם זה התגלה כשיח מאד מייאש. אין לנו רצון לעבור לתל אביב, או לאזור המרכז ממש. אבל חוסר העתיד שמסתמן בירושלים יותר ויותר – אחד מגני הילדים בשכונה הוסב לאחרונה לגן ילדים חרדי – והעובדה שהפקקים מוציאים אותי מדעתי, דוחפים אותנו החוצה מירושלים.
חשבנו על משהו באמצע, רק לא במודיעין. ולמרות שנדדנו עד מחוזות רחוקים כמו גדרה, שנחשבת מבחינתי לדרום הרחוק, המחירים עדיין לא נראים סבירים. איכשהו 5,000 שקל ויותר בכל חודש בשביל חתיכת בקתה בדרום הרחוק לא נראית לי כמו הצעה אטרקטיבית יותר.
כך שיוצא שאנחנו חייבים לזוז מכאן, אבל אין לי מושג איך עושים את זה. אני מתחיל להבין אנשים שמגרדים כרטיסים או ממלאים טפסים באופן קבוע. לפחות ככה הייאוש נעשה יותר נוח.

2.

"הייתי אבא טוב. אבא שאוהב את ילדיו, מעורב בחייהם ועוזר לאשתו בכל דרך אפשרית. אבל זה בדיוק העניין – הייתי אבא שעוזר לזוגתו, אבא בייביסיטר, ולא אבא שעומד בזכות עצמו. בתוכי תמיד ידעתי שמשהו בסיפור הזה על אבהות אינו אותנטי לחלוטין, וחלק גדול מהתפקידים שביצעתי בבית היו מילוי משאלה, בקשה או דרישה של אשתי ולא באו מהמקום העמוק ביותר שלי.
"ביום שבת בבוקר, למשל, הייתי יושב על הרצפה ומשחק עם בני התינוק, אך כל חמש דקות מצאתי את עצמי מציץ בשעון באי שקט, מקווה לשמוע את טיפוף צעדיה של אשתי. מתי היא כבר תתעורר, חשבתי לעצמי, בתקווה כמוסה שהתורנות המעייפת הזו תסתיים" (אינטליגנציה אבהית – על אבהות וגבריות מזווית אישית, ד"ר עלי כ"ץ, הוצאת מטר, 2009)

בינתיים ילדוש גדל מיום ליום וכבר הופך לילד ממש. אני כבר מת שתהיה לו רעמת שיער בהירה. בחלוף הזמן אני מרגיש יותר ויותר שהוא צריך אותי פחות ופחות. אני מרגיש איך החיבור שלו לפוזי מתעצם והולך. לפעמים, בלילות, כשאני ניגש למיטתו כשהוא בוכה, שום דבר לא עוזר מלבד החיבוק שפוזי נותנת לו כשהיא גוררת את עצמה מהחדר שלנו אל החדר שלו באפיסת כוחות. גבר לא צריך יותר מזה בשביל להרגיש אפס, יצור שפל ומיותר, בזבוז מרגיז של חמצן.
ולפעמים, למרות שהוא אהוב לבי, אני מאבד את הסבלנות אליו. אני שונא את עצמי כשזה קורה, ואני מרעים על עצמי ללא קול כשזה קורה, ובכל זאת. מאוחר יותר אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נובע בעיקר מהעייפות חסרת הסוף הזו, אבל אני יודע שזה קשקוש. העייפות היא זרז, אין ספק, אבל היא בסך הכל קרדום לחפור בו את מה שמסתתר עמוק בפנים. ומהאמת הזו לא ניתן להסתתר לנצח, אפשר רק לדחות את בוא העימות. ברגעים כאלה, כמעט ללא יכולת להתנגד, אני לא יכול שלא לחשוב על אנשים כמו ישראל ולס. ומשהו, פיסה קטנה, שביב זעיר של משהו בי, מבין את המפלצת הזו שמקננת בו. ובכל זאת, למרות שמדובר ככל הנראה בצרת הרבים, הייאוש לא נעשה יותר נוח.

1500 מטר לפני

[audio:http://amsterdamski.com/wp-content/uploads/2010/05/04-Nocturne.mp3]
*
אתמול, לפנות ערב, נסעתי על כביש מספר 1 בדרך חזרה לירושלים. השמש היתה מאחורי, ובחוץ היה חם. בשלב כלשהו, בזמן שחלפו על פני כמה מכוניות במהירות גבוהה, התחלתי לחשוב מה יקרה אם אמות בדרך הביתה. האם העיתון ירכין ראשו או יסתפק במודעת אבל בעמוד 2, למטה, בצד.
ואז חשבתי על אלון, ולראשונה נמלא לבי צער כה גדול, עד כי לא מצאתי כל מילה שתוכל לתארו.
*

דרושים: חוטבי עצים ושואבי מים

טור חדש שלי, שפורסם היום (5.5) בעיתון:

לפני חודשיים וחצי נולד בירושלים בני בכורי, אלון. אף ששני הוריו אוהבים את ירושלים בכל לבם, הסיכוי שאלון הקטן יגדל להיות ירושלמי גאה הולך ונעלם. נתון שפורסם השבוע באתר ynet מצמצם את הסיכוי הזה במידה ניכרת: על פי בדיקה שנערכה בבתי הספר היסודיים בירושלים, התברר כי רק שמינית, 12.5%, מקרב תלמידי כיתה א' בעיר הם חילונים. צריך לחזור על זה שוב – רק כל ילד שמיני בכיתה א' בירושלים הוא חילוני. היתר – תלמידים חרדים וערבים.
במצב שבו הביקוש לחינוך חילוני בירושלים הולך ופוחת, איכות החינוך הולכת ומידרדרת באופן הגדרתי כמעט, כי המורים הטובים פונים לחפש עבודה במקום שבו מוכנים לשלם להם יותר, כלומר היכן שיש ביקוש. "נו, אז מה הבעיה?", אמר לי אתמול חבר שסיפרתי לו על כך, "תעברו לתל אביב".
אבל הבעיה הדמוגרפית־כלכלית שמסתתרת בפסקה הקודמת לא תיעצר בחומות ירושלים, ובסופו של דבר תפרוץ גם את חומות האדישות של תל אביב. המספרים המבהילים שמופיעים מימין, הלקוחים מהמחקר שערך פרופ' דן בן דוד, עלולים לעורר הלך רוח דטרמיניסטי קודר, כפי שעוררו אצלי.
תסריט האימה הוא כזה: כבר היום שיעור התלמידים החילונים בכלל מערכת החינוך עומד על 40%. בעוד 30 שנה, שיעורם יצטמצם לכ־14% בלבד. לכך צריך להוסיף את העובדה כי היום 65% מהגברים החרדים אינם עובדים (חלקם אינם מחפשים עבודה וחלקם אינם מוצאים).
התוצאה שמתקבלת: מספרם של "חוטבי העצים ושואבי המים" – קרי: החלק בציבור שעובד, משלם מסים, מניע את הכלכלה קדימה ומחולל צמיחה שמאפשרת עלייה ברמת החיים של רוב האוכלוסייה – מצטמצם במהירות. הנטל לקיים מדינה משגשגת נהפך לבעל משקל כבד יותר על כתפי מעטים יותר. המשמעות: בעוד שלושה עשורים, כשהילדים של היום כבר יהיו אבות טריים בעצמם, המדינה שבה הם חיים עלולה להפוך לנחשלת. למעשה, היא עלולה להפוך למקום לא כדאי, לא מהנה ושלא מתגמל לחיות בו. הגטו הצפוף בתל אביב עלול לנדוד מערבה מכאן, אל מעבר לים.
אתמול, כשהחלטנו להקים קול צעקה על כך, היו מי שאמרו: "כבר צעקו את זה קודם". זה נכון. למעשה, החלק העצוב ביותר בתסריט האימה הזה הוא שאינו חדש. כבר לפני עשור פנה אותו החוקר, פרופ' דן בן דוד, עם חוקרים נוספים למקבל ההחלטות הראשי דאז, ראש הממשלה אהוד ברק. בדו"ח שהוגש לברק הוצגו רפורמות נחוצות בחינוך ובענפים נוספים, כדי להבטיח שגם בדור הבא המדינה תמשיך לצמוח. אחר כך הונח הדו"ח באחת המגירות, נזנח ונשכח עם אלפי דו"חות נוספים בין חילופי הממשלות.
לכן, את קול הצעקה צריך להקים שוב ושוב עד שייווצר לחץ ציבורי גדול מספיק על מקבלי ההחלטות, כדי שבאמת יקבלו החלטות. צריך להמשיך לצעוק עד שמישהו יבין, כי אין מדובר רק בבעיה ערכית, רק במערכת חינוך גוססת – מדובר בבעיה כלכלית קיומית כמעט. ציבור שלם של ילדים שאינם מקבלים את הכלים להתמודד עם עולם התעסוקה המודרני לא יוכלו להצמיח את המדינה הזו בעתיד. הקומץ היצרני לא יוכל לשאת לבדו בנטל. ללא התערבות ממשית כעת במערכת החינוך – כזו שנתניהו הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים – לא תהיה תקומה למדינה. את המציאות הזו צריך להדחיק ולשנות כבר עכשיו. ובש"ס היו אומרים: "למען עתיד ילדינו".

באבל

פעם, כשהיינו ממש קטנים, הייתה איזו תקופה שהיינו יושבים על יד מחשב ה-xt הישן בחצי חדר שלי, על יד החדר של אמא, ומשחקים "באבל באבל". כל יום. המון המון שעות. באבל באבל.

היינו משחקים יחד. אני אהבתי לשחק ביחד איתך, ואתה אהבת לשחק ביחד איתי. היית קטן כזה, למרות שגם אני הייתי קטן, ואהבתי אותך. היית חמוד ממש. ואהבנו לשחק יחד, ובמיוחד אהבנו לשחק באבל באבל.

לפעמים, כשהיינו קרובים להגיע לאיזה שלב ממש מתקדם, אבל פתאום היינו נפסלים, הייתי מתעצבן עליך. מתעצבן ממש, גם אם זה לא באמת הגיע לך.

מאז קרו כמה דברים. עבדתי פעם אחת בתור מחלק פליירים של פיצה דומינו בפתח תקווה. נתנו לי חבילה עצומה של פליירים, והייתי צריך לעבור בניין בניין, ולתלות אותם על ידיות הדלתות. זו הייתה עבודה בשכר מינימום, ואחרי שלושה בניינים וחצי, כשהייתי על סף אי ספיקת ריאות, החלטתי שזה לא שווה את זה. זרקתי את כל ערימת הפליירים לפח, ומעולם לא הלכתי בחזרה לבקש את הכסף. מאז, בלי שום קשר, אבא גם חזר בתשובה, והתחתן. ביום ראשון, כך הציע לי היום במפתיע, אעלה איתו לקבר של אמא שלו, סבתא שלי, כאן בהר הזיתים.

היום, אתה על יד החוף ואני בראש ההר. מדי פעם, בשביל להרגיש משהו, אנחנו מחליפים מדי פעם כמה משפטים דרך אי אילו תוכנות מתקדמות וחושבים שאנחנו מביסים את המרחק באלגנטיות. זאת בזמן שבעצם, בינתיים, מה שמכתיב באמת את אורח חיי שנינו הוא הצורך הנקלה והבלתי ניתן להבסה להתאים את עצמנו לפעולות מעיים לא נעימות.