8 תובנות קצרות מ-15 ימים של כאב

1.
העבודה לא מגדירה אותך. גם לא החברים שלך. אפילו המשפחה לא. גם לא מה שעשית בצבא, או בתנועה, או כשהיית קטן. גם לא הזכרונות שלך, ולא השאיפות שלך. לא מה שאתה אוהב, לא מי שאתה שונא. לא מה שהצבעת בבחירות, לא מה שכתבת אתמול בעיתון. הדבר היחידי שמגדיר אותך הוא הגוף שלך. אתה רק מה שהגוף שלך מאפשר לך להיות, לא מילימטר מעבר לזה.

2.
יש לך חברים ומסביבך אנשים שאוהבים אותך. תזכור את זה, כי בקרוב יהיו שם פחות. לאנשים לא חולים, לאנשים בלי כאב, יש סבלנות מוגבלת לדברים שנתקעים. אתה נתקעת. לכן הסבלנות שלהם, באופן טבעי, תסתיים בשלב כלשהו. הם מצפים שתחלים. ככל שהכאבים שלך ימשכו, כך היכולת שלהם להמשיך ולהתעניין בהם תפחת, והם ימשיכו בזרימת חייהם, זולת מתי מעט. הם, המעטים מאוד, הלא מתייאשים, ככל שישנם כאלה בכלל, אלה החברים האמיתיים שלך.

3.
נורא קל לשמור על ראש חיובי כשהוא לא כואב. נראה את כל הפלצנים אחרי שעתיים של כאבים.

4.
מתרגלים לכאב. בערך. זה קצת קשה להסביר. הוא לא נעשה כואב פחות, ולא קל יותר לתפקד תחתיו. פשוט מתרגלים, איכשהו, לקיומו.

5.
אין דבר בעולם שחשוב יותר מהבריאות, זולת משפחה תומכת.

6.
האייפון הוא ידידו הטוב ביותר של האדם הכואב.

7.
למשפטים כמו "יהיה בסדר", "זה חייב לעבור", "אתה תראה שזה יעבור", אין משמעות נבואית אמיתית. באותה מידה היו יכולים להגיד לך "אתה תראה שיום אחד תאכל תפוח".
אנשים שאומרים את המשפטים האלה אומרים אותם כי זה מה שהם חושבים שצריך להגיד, לא כי הם יודעים משהו שאתה לא. להיפך, סביר להניח שהם יודעים פחות. אבל זה מה שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך. תיקון: זה מה שהם חושבים שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך, אין להם מושג קלוש מה הם באמת היו מרגישים לו הם היו במצבך.
עם זאת, זכור שמאותו הטעם ממש גם למשפטים כמו "זה בחיים לא ייגמר", "החיים שלי הלכו", "זה ישאר איתי לנצח", אין שום משמעות נבואית אמיתית.
האמת, בשלב הזה, היא פשוט לא מנת חלקך. לכן, זה עניין של בחירה אקראית לחלוטין במה להאמין – בשיפור קרב, או בחיים של כאב. ייתכן שלבחירה כזו תהיה השפעה על מצבך הפיזי.
וייתכן שלא.

8.
סביר להניח שאחרי 30 יום של כאבים יהיו לך תובנות שונות.