למה כחלון מתכוון כשהוא מדבר על פנסיה, ומה הדרך שיהיה פה דיסקופנסיה אחרי הבחירות

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פה. ובכל זאת, לא מצליח להביא את עצמי. משהו תקוע. מערכת הבחירות הזו לא מוציאה ממני את המיטב. הערב הכרחתי את עצמי קצת. לפעמים צריך. מקווה שיצא סביר

בהתחשב שפנסיה היא אחד מהנושאים המשעממים ביותר בעולם, משהו די מדהים קורה בזמן האחרון. שלוש מתוך ארבע המפלגות היחידות שפרסמו תוכניות כלכליות – כולנו, המחנה הציוני ויש עתיד – התייחסו לבעיית הפנסיה (היחידה שלא מצאתי את זה בתוכנית הכלכלית שלה היא מרצ, אבל יש מצב שפספסתי. אם מישהו רוצה לתקן, בבקשה, רק שיביא סימוכין).
אז תגידו, נו, התייחסו, קל להבטיח. ובכל זאת, במערכות בחירות קודמות זה פשוט לא היה בתודעה. אם אני זוכר נכון, רק שלי יחימוביץ כללה את עניין הפנסיה בתוכנית הכלכלית שהציגה (עיקר ההצעה שלה היה להגדיל את הסבסוד הממשלתי לפנסיה של החוסכים מ-30% ל-50%). אמנם כשפנינו מהעיתון לכל המפלגות בשביל לשאול מה הם יעשו בעניין הם טרחו להתייחס לכך, אבל אלה היו התייחסויות חלקיות, שטחיות משהו, ולא בלב התוכניות.

והנה עכשיו, עולם אחר. ולא רק זה. שלוש המפלגות מציעות כל מיני הצעות בתחום הפנסיה, אבל הצעה אחת משותפת לשלושתן – יצירת מסלולי חיסכון לפנסיה בדמי ניהול מוזלים/אפסיים/איך שלא תרצו לקרוא לזה, שיהיו מיועדים לעובדים בעלי הכנסות נמוכות.
אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. כתבתי עליו בעבר, וחברת הכנסת מיכל בירן קידמה בכנסת היוצאת רעיון דומה (במסגרת הצעת חוק הרבה יותר מרחיקת לכת), אולם נתקלה בהתנגדות מצד משרד האוצר. והנה, חרף ההתנגדות ההיא, פתאום שלוש מפלגות מיינסטרים מציעות את הרעיון הזה.
אני צריך לצבוט את עצמי בשביל לוודא שאני לא מדמיין.

הרעיון הזה בעצם נורא פשוט. חצי עד שני שלישים מהעובדים משלמים כיום את דמי הניהול המקסימליים המותרים בחוק (אין מספר רשמי של היקף העובדים האלה, ויש כל מיני דרכים לספור, אבל להערכתי מדובר לפחות במחצית מהעובדים השכירים, אלה שמשתכרים עד 6,000 שקל בחודש). כלומר, מבלי שמישהו שאל אותם בכלל, הם ייאלצו להיפרד מחלק ניכר מרמת החיים העתידית שלהם, רק כי אין להם שום כוח מיקוח, ורק משום שלמעסיק שלהם לא אכפת והוא לא טורח להשיג עבורם דמי ניהול זולים יותר מקרן הפנסיה שהם נמצאים בה.
קרנות הפנסיה טוענות שהשכר של העובדים האלה כל כך נמוך, עד שדמי הניהול שהם משלמים בכלל לא מכסים את העלויות של קרנות הפנסיה, כך שאפילו בדמי הניהול המקסימליים האלה הם עדיין הפסדיים לקרן. יכול להיות, אין לי כלים אמיתיים לבדוק את זה כי אני לא חשוף להרכב העלויות של קרנות הפנסיה.
אז מה עושים? יוצרים קבוצת רכישה. לא סתם, חתיכת קבוצת רכישה. לוקחים את כל העובדים החלשים בישראל, אלה שנמצאים בפנסיה חובה, אלה שהשכר שלהם הוא עד 6,000 שקל בחודש ברוטו, והופכים אותם לקבוצת רכישה ענקית לפנסיה. כעת, אם הם יבואו בקבוצה אחת, ייתכן מאוד שלקרנות הפנסיה כבר יהיה תמריץ להתחרות עליהם, מה שיוזיל עבורם את דמי הניהול (בעיקר אם לא יהיה סוכן ביטוח בדרך שיגזור קופון, מיותר, גם לכיסו).
העניין הוא שאין שום דרך לאגד את העובדים האלה, אין שום דרך להקים את קבוצת הרכישה הזו, זולת אם המדינה תעשה זאת בצורה כלשהי. וזה בדיוק הרעיון שמציעות עכשיו שלוש המפלגות.
למעשה, הרעיון הזה כבר ״נבחן״ בימים אלה במשרד האוצר. אני כותב ״נבחן״ במירכאות כי בתי הקברות מלאים בדברים שנבחנו בידי משרד האוצר. הבחינה הזו עדיין בחיתוליה, ולא ברור מתי תהפוך למדיניות ממשית. אבל עצם ההצהרה של המפלגות שהן רוצות להיכנס לעניין הזה, ולקדם את הרעיון הזה, אפילו אם זה רק לצורכי מערכת בחירות, זה כבר משהו. זה מפעיל לחץ על משרד האוצר. זה מסמן עבורו כיוון, משהו שכדאי לו להזיז. ואני אוהב את זה.
ולמי שחושב שזה לא ישים, הנה דרך אחת שבה זה יכול לעבוד: משרד האוצר עושה מכרז בין כל קרנות הפנסיה, מי רוצה להיות זו שתקלוט כברירת מחדל את כל חוסכי פנסיה חובה. אין צורך במערכי שיווק, כל העובדים האלה יופנו לשם באופן אוטומטי (מי שלא ירצה, ויתעקש לשלם דמי ניהול גבוהים יותר, יוכל ללכת לאיזו קרן שבא לו), וההשקעות יהיו מבוססות על מדדים בשביל להוזיל את העלות עוד יותר. גם בפן התפעולי אפשר למצוא דרכים להוזיל את הסיפור. באופן הזה, דמי הניהול יכולים לרדת לסביבות ה-0.1%-0.2% וזהו. זה חיסכון אדיר.

אגב, אני לא יודע אם במשרד האוצר חשבו על זה עד הסוף, או אם במפלגות חשבו על זה עד הסוף, אבל מהלך כזה, אם ייצא לדרך בסופו של דבר, לא יוכל להישאר לאורך זמן במתכונת הזו. כי אם זה עובד עבור כל חוסכי הפנסיה חובה (שהם לפחות מיליון אנשים אם לא יותר), אז למה בעצם שגם אני לא אהיה בפול הזה? כלומר, ניהול ההשקעות הוא בקירוב אותו ניהול השקעות, אז למה שאני לא אשלם דמי ניהול כל כך נמוכים? ובכלל, למה שכולם לא? בקיצור, לדעתי, אם מהלך כזה אכן יקרום עור וגידים בסופו של דבר, הקריאה הציבורית להרחיב את העניין הזה לכל מי שמעוניין, ובסופו של דבר לכלל הציבור, תהיה על גבול הטריוויאלית. ואם נדמה לכם שבסוף הדרך מסתתרת קרן פנסיה ממלכתית, שבעיקרה היא ללא מטרות רווח, אז בתכל׳ס גם לי נדמה. ייתכן מאוד שאני שוגה באשליות, אבל ככה נדמה לי.

בחזרה למפלגות. מבין השלוש שהזכירו את עניין הפנסיה, ההצעה המפורטת ביותר היתה של משה כחלון. הנה תמצית ההצעה שלו, בחלוקה למהלכים שכבר נמצאים בצנרת של משרד האוצר, ומהלכים שצריך ליזום מאפס:
מהלכים שכחלון מציע וכבר נמצאים גם ככה בצנרת (אבל לא תזיק להם דחיפה) – הקטנת ניגודי העניינים של סוכני הביטוח (עובדים עבור חברת הביטוח או עבור הלקוח?), התרת הפלונטר בין החוסכים, המעסיקים והסוכנים (כיום החוסכים מסבסדים את המעסיקים שלהם דרך סוכני הביטוח), קידום המודל הצ׳יליאני שמאפשר התאמת מידת הסיכון בחיסכון שלכם לפי הגיל שלכם, פיקוח על התנאים שבהם יהיה אפשר לדחוף לכם משכנתאות שאנשים לקחו לתוך תיק הפנסיה ופישוט דוחות הפנסיה (הדוח הקרוב שיגיע אליכם לקראת הפסח כבר יהיה פשוט למדי, למען האמת).
מהלכים שכחלון מציע ודורשים שינוי תפיסה במשרד האוצר (לטעמי מדובר במהלכים ראויים מאוד) – הגדלת קצבת הבטחת הכנסה ב-200 שקל בחודש לאנשים שאין להם שום כיסוי פנסיוני (לשני שלישים מהציבור שיצא לפנסיה אין שום כיסוי פנסיוני. רק ב-2008 החיסכון לפנסיה הפך להיות חובה), מתן מענק פנסיה (בדומה למענק מס הכנסה שלילי) לאנשים בעלי משכורות נמוכות שכיום לא נהנים מהטבות המס (כי השכר שלהם כל כך נמוך שהם לא מגיעים לרף המס). כחלון לא מפרט את המנגנון הספציפי שבו יפעיל את הרעיון הזה (יש כמה דרכים, למשל על ידי שימוש בקצבאות הילדים), אבל לטעמי זה פחות חשוב, והעיקר קריאת הכיוון.
(החלק הרלוונטי במצע של כחלון נמצא כאן).

למה אני בכלל מייגע אתכם בזוטות האלה? משום שמבחינתי מדובר בצעד גדול מאוד קדימה. במשך שלוש שנים כמעט אני חופר באובססיביות בענייני הפנסיה, כמו גם עמיתיי בכלי תקשורת אחרים. לדעתי המודעות לנושא הזה עלתה פלאים בשלוש השנים האחרונות, ואני שמח על כך. נדמה לי שהיא רק תמשיך ותעלה. העובדה שהמפלגות פתאום מתייחסות לנושא הפנסיה, וחלקן אפילו ממש ברצינות, היא מבחינתי הישג גדול. פוליטיקאים לא ממהרים להתעניין בעניינים של הטווח הארוך, כי התמריצים שלהם פועלים אך ורק כמעט בטווח הקצר.
עכשיו, שוו בנפשכם מה היה קורה לו אולפן שישי היה מקדיש כתבה על העניין הזה אחת לשבוע במשך חודש ברציפות. ארבע כתבות כאלה, שכולן היו נגמרות באמירה שעל שר האוצר הנוכחי (כשיהיה כזה) מוטלת האחריות לפתור את בעיית הפנסיה, ויש לי הרגשה שאותו שר היה מזדרז להקים ועדה ציבורית שתחשוב איך מתמודדים עם האיומים על הפנסיה, והעיקר שהטלוויזיה תעזוב אותו בשקט.


וזו השורה התחתונה מבחינתי. העובדה שהרעיונות האלה מופיעים במצעים היא צעד גדול בכיוון הנכון, אבל לגמרי לא הצעד האחרון. הרעיונות האלה יועילו רק לחלק מהאוכלוסיה, ובכל מקרה ההשפעה של הצעדים האלה מוגבלת. הם אמנם מתמודדים עם בעיית דמי הניהול, אבל לא מתמודדים עם בעיות בסיסיות ומסובכות מאוד שמאיימות על הפנסיה שלנו. הרעיונות האלה לא מתמודדים עם השינויים בשוק העבודה שמשפיעים מהותית על אורך תקופת החיסכון שלנו, הם לא מתמודדים תוחלת החיים המתארכת, עם הריביות הנמוכות, ועם עוד כל מיני בעיות.
הבעיות האלה מסובכות לפתרון, והן דורשות חפירה אמיתית. לא של עיתונאים, אלא של אנשי מקצוע. שיישבו ויחשבו. אני מאוד מקווה ששר האוצר החדש שיתמנה אחרי הבחירות יכריז על הקמת ועדה ציבורית שתעשה בדיוק את זה. בתכלס, בקיץ הקרוב ימלא עשור לוועדת בכר. זו עשויה להיות הזדמנות מצוינת להקים ועדה חדשה.
ובשביל שזה יקרה שר האוצר החדש שיתמנה צריך לזכור שאי אפשר רק לרשום רעיונות יפים ערב הבחירות, אלא שצריך לפרוע את הצ׳ק הזה אחרי הבחירות. ובשביל שזה יקרה, אני לא מכיר שום כלי אפקטיבי יותר מאשר לחץ ציבורי. בתכל׳ס, אנחנו כמעט שם.

כולנוכחלון

הייתי הערב באירוע ההשקה של מפלגת כולנו באולם האירועים של קיבוץ גבעת ברנר (כי כולנו קיבוצניקים). אני מודה שעד הערב לא הייתי מעולם בהשקה של מפלגה ולכן אין לי מימד אמיתי של השוואה, אבל אני מוכן להסתכן בניחוש שזה תמיד נראה אותו הדבר, רק שהג׳ינגל מתחלף.

הגעתי מוקדם, ברבע לשבע. בדקות הראשונות חשבתי שזה הולך להיות עצוב נורא. האולם היה ריק יחסית, והאנשים שהיו בו נראו אבודים משהו. רובם עמדו ליד שולחנות הכיבוד ההסתדרותי, אחרים נעמדו על יד התמונה הגדולה של המנהיג, משה כחלון. ברקע התנגנו משום מה דווקא שירים נוגים. ביחד, עם כל אווירת הקיץ של אביה, המוזיקה העצובה והפורטרט של כחלון בשחור לבן, היה אפשר לטעות לרגע ולחשוב שהגעתם להלוויה שלו.

אבל באמת רק לרגע. כי מאוד מהר האולם התחיל להתמלא, ולהתמלא, כאילו מישהו שפך אנשים מאוטובוסים. בדיעבד התברר לי שזה פחות או יותר באמת המצב. אנשים הגיעו מכל הארץ להשקת כולנו. כי כל הארץ דגלים דגלים, כולנו כולנו כחלונים כחלונים.

כמה דקות אחר כך פתחו איזו דלת בירכתי האולם, וכולנו יחד נשפכנו אל האודיטוריום. שם, כל העסק כבר היה הרבה יותר חגיגי ושמח. הפסקול הנוגה התחלף בשירים של אריק איינשטיין (כי כולנו אריק איינשטיין), ועל כל כיסא, אבל על כל כיסא, הונח שלט בצבעי המפלגה – כולנו כחלון, כי המדינה היא של כולנו.

לאט לאט האולם התחיל להתמלא. אנשים מכל הארץ. בית שמש עם כחלון וראשון לציון עם כחלון וקריית עקרון עם כחלון וכולנו כולנו כחלון. למטה, באזור של הביוקר, התרוצצו אנשי המפלגה. צעירי כחלון (עם המדבקה המתבקשת כולנו צעירים) ונשות כחלון (עם המדבקה המתבקשת כולנו נשים), מועמדי המפלגה, פעילים, יועצים כמו רונן משה (שביום מייצג את יצחק תשובה ובלילה את משה כחלון, כי כולנו רוצים קצת מזה וקצת מזה), איש לשכת אולמרט לשעבר ואחיו של מנכ״ל אי.די.בי לשעבר חצי גבריאלי, הפרסומאי אודי פרידן ומנכ״ל בזק לשעבר אבי גבאי.

ואז, בסביבות שמונה, כשהמהדורות נפתחות והאולם כבר התמלא עד אפס מקום, אבל ממש עד אפס מקום, הגיע הזמן לגרנד פינאלה. האנשים, שחיכו שם יותר משעה ורבע, נמלאו התרגשות. על הבמה עלתה מנחת הערב, אין לי מושג מי זו היתה, והתחילה לחמם את האולם.


היא אמרה שאנחנו לא נהיה עוד מדינה של טייקונים, ושל מקורבים, ושל קבוצות לחץ. כי המדינה היא של כולנו, וכולנו כחלון. המשפט הטרנזטיבי הזה יחזור על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב לאורך הערב, עד שייצרב עמוק עמוק עמוק בתוך התת מודע שלי. מאוחר יותר, בדרך חזרה הביתה, לא תהיה לי ברירה אלא לזמזם בשקט, כולנו כחלון, כולנו כחלון, המדינה היא של כולנו, כולנו כחלון.

ואז, כשהקהל כבר משולהב, וכל הדגלנים מוכנים במקומותיהם – בחיי – הגיע הזמן להזמין את המנהיג – בחיי – משה כחלון (במלעיל, למי שתהה). דלתות האולם נפתחו, והוא נכנס פנימה. משה כחלון, המנהיג של כולנו, מלווה בדגלנים, ובאהבה אין סופית מצד הקהל, פילס את דרכו מלמעלה למטה, מירכתיי האולם עד לשורה הראשונה, כשהוא מברך ומנשק ומתחבק ולוחץ יד ומצטלם ומחייך מאוזן לאוזן בלי הפסקה את החיוך של כולנו. ברקע, הג׳ינגל של כולנו התנגן והתנגן בלי סוף. המדינה היא של כולנו, כולנו כחלון.

אחר כך הוא התיישב בשורה הראשונה, הוקרן סרט מצחיק משהו של חצי דקה – כל מיני פוליטיקאים מכל מיני מפלגות אומרים שהמדינה היא של כולנו, סטיגידיש – ואז עברו להציג את המועמדים לפי הסדר שלהם. בזו אחר זה הם לבמה, ההתרגשות שלהם ניכרת. אחרי שהציגה את רשימת ה-11 (אצל מספר 2, האלוף במיל׳ יואב גלנט, המפלגה בחרה להדגיש את העובדה שהוא מכהן כיום כיו״ר ארגון אגודת ידידי נכי צה״ל. את הקריירה הקצרה שלו בחיפושי הגז של הטייקון בני שטיימנץ סביר להניח שיצניעו שם) המנחה עברה להציג את ראש המפלגה – משה כחלון. קודם כל סרט (כחלון מדבר בכל מיני פורומים על אבא שלו, ועל הסלולר, כי לכולנו יש אבא ולכולנו יש סלולר), ואז כחלון עלה לבמה.


לעומת פורומים אחרים שבהם יצא לי לראות אותו לאחרונה, הערב, במגרש הביתי שלו, כחלון נראה במיטבו. כריזמטי אבל לא מתנשא, מחייך חיוך גדול ואמיתי, מתרגש, מדבר מהבטן, מדבר מהלב. אבל למרות שהוא עצמו שמר על מה שהוא הכי טוב בו – להיות בגובה העיניים – משהו בפולחן האישיות הזה סביבו היה על גבול השיגעון, לטעמי כמובן.

נסו לדמיין את זה לרגע. אולם שלם מלא בכל מקום בשלטי המפלגה, המילה כולנו כתובה בגדול בשחור, והמילה כחלון כתובה לידה בגדול, בלבן. כולנו כחלון. התמונה שלו בכל מקום. השם שלו בכל מקום. בשלטים, בג׳ינגל, בפי האנשים, על חולצות, על כובעים. זה לא נגמר. המדינה היא של כולנו, וכולנו כחלון. שוב ושוב ושוב. כולנו כחלונים. מה זה אומר בכלל? זה בטוח אומר משהו.

אז מה בעצם כחלון אמר באירוע השקת המפלגה שלו שעוד לא שמענו עד היום? לא הרבה.
הוא דיבר, שוב, על אבא שלו.
ודיבר, שוב, על זה שכולנו היא המפלגה החברתית-הכלכלית היחידה.
ודיבר, שוב, על זה שהבחירות אינן על ימין מול שמאל, שזהו רק מסך עשן שמשרת את המונופולים ואת קבוצות הלחץ.
הוא דיבר על זה שהליכוד איבד את הדרך החברתית, ועל זה שלפיד החמיץ הזדמנות אדירה ונדירה, שהיו לו 19 מנדטים שהיו יכולים לשנות את פני המדינה אבל הוא אכזב.
הוא דיבר על זה שאומרים לא להצביע למפלגות אווירה, אבל שהאווירה היא אווירת יאוש (מודה שלא הבנתי את הטיעון הזה עד הסוף, ויש סיכוי שזה פשוט לא טיעון).
והוא דיבר, שוב, על אבא שלו, ופה כבר התחלתי לחשוב שזה לא רק לא מקרי, אלא שזה אולי מנסה לגבש בתת המודע שלנו את הדמות שלו כדמות אב, האבא של כולנו.
והוא חזר ואמר שמפלגת כולנו תעסוק רק בנושאים החברתיים, ובפרט במחירי הדיור, וביוקר המחיה, ובפערים החברתיים. ושניה וחצי אחר כך, כמעט באותו המשפט, הוא אמר שבגלל האיומים הביטחוניים כולנו גייסה לשורותיה לוחם אמיץ שהרבה ישראלים חייבים לו הרבה – יואב גלנט. ושבגלל שכולנו חושבת שיחסי החוץ הם דבר חשוב, ובפרט עם ארה״ב, המפלגה גייסה את שגריר ישראל לשעבר בארה״ב ד״ר מייקל אורן. אבל שהמפלגה תתעסק רק בנושאים חברתיים – דיור, יוקר המחיה ופערים חברתיים.

לא הצלחתי להבין את הלוגיקה הזו עד הסוף, אבל כבר נהיה מאוחר, כלומר שחלפה חצי שעה מההתחלה הרשמית של ההשקה, וכנראה שכולנו היינו עייפים, וגם עמד להתחיל המשחק של מכבי, אז הגיע הזמן שכולנו נלך. ככה, כמו כלום, אחרי נאום קצר מלא במשפטים שלא אומרים הרבה, ואחרי שני סרטונים, ואין סוף השמעות של הג׳ינגל. בלי פירוט מה כולנו הולכים לעשות, בלי הצגת חזון רחב. מישהי מאחורי עוד הספיקה לשאול, ״מה, זהו? בשביל זה נסענו בגשם?״ אבל אז כבר המנחה הזמינה את כולנו לקום לשירת התקווה. אז קמנו, ושרנו, ומיד אחרי זה הספקתי לראות את אודי פרידן בורח מהר מהר מהכניסה התחתונה, אולי בשביל לא להיתקע בפקקי היציאה, אולי בשביל להספיק לראות את המשחק.

נשארתי עוד כמה דקות לראות מה כולנו עושים. כולנו עלו על הבמה בהמוניהם, לחבק את כחלון ואת הנבחרת שהציג. מרוב אהבה, הכרוז הכריז בכריזה שכולנו חייבים לרדת מהבמה ומהר, אחרי יהיה פה שוב אסון הר הרצל. הוא חזר על זה שוב ושוב ושוב, ובסוף כולנו ירדו מהבמה, תוך כדי שהג׳ינגל המהפנט הזה מתנגן שוב ושוב ברקע.

המדינה היא של כולנו
וכולנו זה הרוב
מה בסך הכל ביקשנו
שיהיה יהיה כאן טוב
כולנו כחלון
כולנו כחלון
המדינה היא של כולנו
כולנו כחלון
כולנו כחלון
כולנו כחלון
המדינה היא של כולנו
כולנו כחלון.

לילה טוב לכולנו.