לוביסטים

ארכיון הפוסטים בעלי התגית לוביסטים

0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שאני מעוניין שוועדת השרים לענייני חקיקה תהפוך לשקופה יותר, בין היתר על ידי עריכת פרוטוקול ופרסומו לציבור, לטובת שתי מטרות: (1) שקיפות – שיידע הציבור כיצד ומדוע מחליטה הממשלה הנבחרת לתמוך או להתנגד להצעות חוק (2) בשביל לחשוף עוד טפח מפעילות הלוביסטים אל מול הממשלה.
ציינתי בסוף אותו פוסט שיש לי ידיד באחד ממשרדי הממשלה שמתנגד נחרצות לעמדה שלי, והבעתי תקווה שהוא יעלה את עמדתו על הכתב. אז הוא עשה את זה, ועל כך אני מודה לו. הנה עמדתו, בלי עריכה:

***

לצערי עורבבו כאן ביחד, טיעונים מטיעונים שונים יחד עם אי דיוקים.
החלטות ועדת השרים מפורסמות. וכן רשימת השרים שהשתתפו בישיבה.
הכותב מבקש לדעת מה הנימוקים של שר מאן דהוא להצביע באופן כזו או אחר. האם נימוקי ועדת הכלכלה מפורסמים- האם כל חבר כנסת בטרם מרים את ידו מפרסם במקום כלשהוא את הנימוקים לאופן בו הצביע? האם עושה כן יחד עם הצבעתו במליאת הכנסת?
מה בדיוק הכותב מבקש? אין "הנמקה" לשרים שמצביעים, כל שר ונימוקיו.
באופן דומה הסיבות להורדת נושאים מסדר היום, הן רבות ומגוונות, אבל זה בדרך כלל קורה לבקשת חבר הכנסת או מתואם עימו, בדומה להסרת נושאים מסדר יומה של הכנסת. גם הסיבות לאלו לא מפורסמות.
אבל הטיעון המהותי והחשוב שעולה כאן הוא שיש לפתוח את ועדת השרים לחקיקה על מנת לחשוף את עבודת הלובסטים. אלא שלא ברור הקשר בין השניים. עבודת הלובסטים היא הרי סמויה מן העין, גם בכנסת, וגם בממשלה, ולא ברור כיצד פתיחת ועדת השרים, והפרוטוקולים שלה "יחשפו" את פעולת הלוביסטים. אם כבר, פתיחת הוועדה רק תגביר את הלחצים ותאפשר דריסת רגל (שגם ככה קיימת) לאותם ציבורים מתוחכמים, בעלי ממון, מאורגנים, שיכולים להרשות לעצמם לשלוח את אותם לובסטים לשכנע את הנבחרים. ועכשיו גם יוכלו לעקוב ביתר קלות, ולברר האם פעלו כפי שהתבקשו.
ועדת השרים לחקיקה, במתכונת הקיימת, בכל זאת, עדיין מאפשרת דיונים מקצועים (באופן מוגבל, בכל זאת מדובר בשרים, שהם פוליטיקאים ולכן ההחלטות שלהם בסופו של דבר פוליטיות, זו השיטה). אגב, לפעמים, למרבה ההפתעה זה נכון ששר הבריאות יצביע נגד הצעה שעניינה שיפור בריאות הציבור. מטעמים עניינים! כי ההצעה לא טובה, לא נכונה מבחינה מקצועית (גם אם רוח ההצעה טובה וזה קורה לא פעם), לא תואמת את השיטה, כי יש לה עלות רבה. כן, גם עלות זה שיקול. לגיטימי. בעולם של תקציב מוגבל. ויש מקום גם להתנגד להצעות שעניינן פטור ממע"מ על תרופות, כי אגב, לא לכך נועד מכשיר המע"מ. אם רוצים לעזור לחולים, יש דרכים אחרות, ישירות, מתאימות יותר.
נראה בסופו של דבר שהנזק שייגרם עולה על התועלת המבוקשת. וחבל. כדאי להשקיע מאמצים בחשיפת פעולת הלובסטים. חשיפה כזו היא חיונית וחשובה. וטוב שתעשה יותר.
אך לא מפתיחת פרוטוקולים של ועדת השרים תבוא הישועה. למעשה מה שהכותב מבקש הוא דבר פשוט: גישה ישירה למוחם של השרים. לדעת מי השפיע עליהם ואיך. זה היה יכול להיות נחמד אם היה אפשרי…
ואם בענייני שקיפות עסקינן, אולי כדאי לחשוף מהם האינטרסים לפרסום ויותר מכך אי פרסום של אייטמים העוסקים בכנסת, בחבריה ובענייני חקיקה בעיתונים מסויימים? אם העורך יוכל לצרף את נימוקיו, לדעתי, זה יהיה לא פחות מעניין.

***

כעת, אם יש מישהו מכם שמעוניין לכתוב פוסט אורח בנושא הזה ולהביע עמדה נוספת, אשמח אם יכתוב לי, ואפרסם.

אוטו.נומוס

0.
יש סיכוי שהפוסט הזה ישעמם רבים מכם. אם כך יהיה, אני מתנצל. אני מקווה שהוא יהיה כמה שיותר מעניין, כי אם אצליח לעמוד במה שהבטחתי לעצמי, אני הולך לכתוב על הנושא הזה לא מעט בעתיד. אז כן, הפוסט הזה הוא למיטיבי לכת.

1.
בשביל לנסות להפוך את הפוסט הזה למעניין, אני אתחיל מהלוביסטים. הלוביסטים פועלים בציבוריות הישראלית בכמה וכמה זירות. הזירה המיידית, והמוכרת יותר, היא הכנסת. הם יושבים בוועדות, יושבים מחוץ למליאה, מתדרכים ח"כים, מגייסים אותם להצבעות, וכהנה וכהנה. דיברנו על זה כבר מספיק. זירה אחרת, היא הזירה הממשלתית. הזירה הזו היא הרבה יותר סבוכה, כי היא מחולקת להמון תתי זירות. הם צריכים לעבוד מול כל משרד ממשלתי בנפרד, ומול זרועות המשרדים הללו (חברות ממשלתיו, גופים סטטוטוריים, ועוד המון מלים משפטיות לא נעימות שכאלה).
הזירה הממשלתית שאליה מתנקזים מרבית האינטרסים, היא מליאת הממשלה, וועדות השרים השונות. מבין כל ועדות השרים, אני רוצה להתמקד בועדת השרים לענייני חקיקה, שבעיניי היא מאד מעניינת.

2.
כשלמדנו אזרחות בבית הספר, הסבירו לנו איך עובד התהליך הפרלמנטרי – כל הסיפור הזה עם הגשת הצעות חוק ועם המסלול שהן צריכות לעבור – אבל שכחו לספר לנו על התחנה הראשונה בתהליך הזה. התחנה הזו היא ועדת שרים לענייני חקיקה.
אחרי שח"כים מניחים על שולחן הכנסת את הצעות החוק הפרטיות שלהן, ולפני שהן תגענה להצבעה במליאת הכנסת בקריאה טרומית, הצעות החוק עוברות את המסננת של ועדת השרים לענייני חקיקה. הוועדה הזו, שבראשה יושב שר המשפטים, קובעת מהי עמדת הממשלה לגבי אותה הצעת חוק. אם הממשלה תתנגד, ואם המשמעת הקואליציונית עדיין בתוקף (היא הולכת ומתרופפת ככל שמתרחק מועד הבחירות שחלפו, ומתקרב מועד הבחירות הבאות), המשמעות של התנגדות ממשלתית היא שהצעת החוק תיפול במליאת הכנסת. אם הממשלה בוחרת לתמוך בהצעת החוק הפרטית, המשמעות הכמעט ודאית היא שהצעת החוק תעבור במליאת הכנסת.

3.
ועכשיו, אחרי שהבנו איך זה עובד, אנחנו צריכים להתחיל לתהות איך באמת זה עובד. איך לעזאזל מקבלים השרים שיושבים בוועדת השרים לענייני חקיקה את ההחלטה אם לתמוך בהצעת חוק כלשהי או להתנגד לה.
בוועדה יושבים, מלבד שר המשפטים, כל השרים שהצעת החוק נוגעת לתחום העיסוק שלהם. בראש ובראשונה, זה אומר ששר האוצר הוא חלק בלתי נפרד מוועדת השרים לענייני חקיקה, כי כמעט כל הצעת חוק נוגעת למשרד האוצר, בשל הצורך לתקצב את יישומה, למרות שלא תמיד.
עכשיו, יושב השרים בוועדה, מונחת בפניהם הצעת חוק, והם צריכים להחליט. אבל השרים הם אנשים פוליטיים, לא מקצועיים. על סמך מה הם אמורים לקבל את ההחלטה? יפה, לוואקום הזה נכנסים הפקידים. ככל שמדובר בהצעת חוק קריטית יותר, מסוכנת יותר, מתוסבכת יותר מבחינה פוליטית, כך יעלה הדרג של הפקידים הממשלתיים שיופיעו בפני השרים וינסו לשכנע אותם להתנגד להצעת החוק או לתמוך בה. כך קרה, למשל, בשנה שעברה, כשהגיע המפקח על הבנקים בעצמו, וגם נגיד הבנק, וניסו לשכנע את השרים להתנגד להצעת חוק שמטרתה הייתה להגביל את גובה עמלות הבנקים. זה היה רגע קריטי – המפקח על הבנקים לא נוהג להגיע לוועדת השרים באופן קבוע. למען האמת, למיטב ידיעתי, הוא לא מגיע לשם אף פעם.

4.
עכשיו, באופן מסורתי, משרד האוצר יתנגד לכל הצעת חוק שעולה הרבה כסף, בין אם מקורה בקואליציה ובין אם מקורה באופוזיציה. כמובן שאם ההצעה מקורה באופוזיציה, זה רק יגביר את הסיכויים שהשרים יתנגדו להצעת החוק, אבל זה לא הכרחי. לרוב, ח"כים מן האופוזיציה (קרי: חכים חכמים מן האופוזיציה) יגישו את הצעת החוק שלהם ביחד עם ח"כ מן הקואליציה, בשביל להגדיל את הסיכוי שוועדת השרים תתמוך בהצעת החוק. למרות שזה לא ממש מבטיח משהו.
אבל מלבד ההתנגדות המסורתית של משרד האוצר, ליתר השרים לא אמורה להיות עמדה מסורתית. לפחות לא בכל הנושאים. אז איך בכל זאת הם מחליטים מה להצביע? הרי פקידי הממשלה, כל אחד בתחומו, יכולים להיות מאד משכנעים. אז איך בוחרים השרים כיצד להצביע?

5.
התשובה הפשוטה היא, שאין לי שמץ של מושג. ויש סיבה טובה לכך שאין לי מושג. לוועדת השרים לענייני חקיקה אין פרוטוקול. או לכל הפחות, אין פרוטוקול גלוי. אין דרך לדעת איזה שרים נכחו בישיבה, אין דרך לדעת מה היו הנימוקים שהוצגו בפניהם בעד או נגד כל הצעת חוק שהונחה בפניהם (אנחנו מדברים על עשרות הצעות חוק בכל ישיבה). אין דרך לדעת מדוע לעיתים הם הסירו הצעות חוק מסדר היום. הכל לוטה מאד באפלה, הרחק הרחק מעין הציבור. מהמעט שאני יודע, מרבית השרים לא טורחים כלל להגיע לישיבות הוועדה, וגם אם מגיעים לוועדה, תנועת השרים מתוך החדר החוצה ובחזרה היא מאד מאד ערה.

6.
והנה באה הטענה שלי, והסיבה שלשמה כתבתי את הפוסט הטרחני הזה: אני רוצה לדעת מה קורה בוועדת השרים לענייני חקיקה. מלבד העובדה שזה מאד יקל מבחינה טכנית על העבודה שלי, אני חושב שראוי שהציבור יידע מאיזה נימוקים בוחרת הממשלה, כלומר האנשים שנשלחו מטעם הציבור למשול בו, אם להתנגד או לתמוך במהלכים מסוימים. הציבור צריך לדעת כיצד הצביע כל שר. הציבור צריך לראות ששר הבריאות מצביע נגד הצעות שישפרו את בריאות הציבור. הציבור צריך לראות את שר התקשורת מצביע נגד הצעות לשכלול התחרות בשוק התקשורת. הציבור צריך לראות את שר האוצר מצביע נגד הצעות לפטור ממע"מ את התשלום על תרופות, על מוצרי יסוד, וכו' וכו'.

7.
באופן פרדוקסלי, באופן מצחיק-עצוב, הצעות החוק שמטרתן להפוך את וועדת השרים לענייני חקיקה לשקופה יותר, לבעלת פרוטוקול פומבי, מגיעות אף הן לשולחנה של וועדת השרים לענייני חקיקה, ושם, כמה מפתיע, הן זוכות פעם אחר פעם להתנגדות ועדת השרים לענייני חקיקה. מגניב, לא?

8.
ועכשיו, אחרי שציירנו את המעגל, אני חוזר לנקודת הפתיחה שלי. הסיבה האמיתית שלשמה אני רוצה לפתוח לעיני הציבור את הנעשה בתוך וועדת השרים לענייני חקיקה, היא משום שהוועדה היא אחת הזירות המרכזיות בהן פועלים הלוביסטים. ובעוד פעילות הלוביסטים בכנסת היא פחות או יותר שקופה (בעיקר פחות), הרי שפעילות הלוביסטים סביב ועדת השרים לענייני חקיקה היא כמעט לחלוטין סמויה מן העין. זה נובע כמובן מהעובדה שמרבית הציבור לא מכיר את הוועדה, אבל גם מהעובדה, לדעתי, שפעילות הוועדה לא שקופה. זה נכון שהלוביסטים אינם מורשים להגיע לישיבות הוועדה, אבל זה לא עוצר בעדם להרים טלפונים לשרים, או לשלוח את בעלי ההון להרים טלפונים לשרים, ולהפעיל עליהם לחצים כבדים בכדי לעצב את דעתם, בעד או נגד הצעות חוק כאלה ואחרות, בהתאם לצרכי הלקוחות שלהם. הלקוחות המסחריים שלהם, כמובן. לרוב, החלטות וועדת השרים לענייני חקיקה ידועות מראש לקומץ של האנשים. בדרך כלל, אלה אותם האנשים שעיצבו את דעתם של השרים בטרם ההצבעה, משיקולים כאלה ואחרים. האומנות הלוביסטית היא כזו: היכולת לזהות אינטרסים פוליטיים של שר או ח"כ מסוימים, ולתרגם אותם לאינטרסים המסחריים של הלקוח שהם מייצגים. למשל, ייתכן שלשר מסוים ישתלם מאד להצביע נגד הצעת חוק שתפגע בבעל הון מסוים, כי אותו בעל הון יכוחל לקדם את האינטרסים הפוליטיים של אותו שר בגזרה אחרת, בין אם דרך הצעת חוק אחרת, ובין אם דרכות אחרות לחלוטין.
כל זה נעשה בחוסר שקיפות משווע, מבלי שעינו המנומנמת של הציבור תוכל לשזוף את מבטה על העניין הזה. וזה, מרגיז אותי. והסיבה שלשמה אני טורח לכתוב את כל זה, היא שאני חושב שאני אנסה לדחוף את הנושא הזה קדימה לאחר הבחירות, לאחר שתוקם ממשלה חדשה ותושבע כנסת חדשה. נראה. אני אנסה. אולי לא ייצא מזה כלום. ואולי ייצא. ימים יגידו.

9.
הזמנתי חבר שלי מאחד ממשרדי הממשלה לכתוב פוסט תגובה לפוסט הזה, משום שהוא מחזיק בעמדה ההפוכה בדיוק. לדעתו, לטובת הציבור, למען הרחקת הלוביסטים מן הוועדה, יש להשאיר אותה אטומה לחלוטין. אני מקווה שהוא ייענה להזמנה, ויכתוב את הפוסט הזה. הדיון הזה חשוב לי.

10.
ולמי ששרד עד כאן, בונוס: ההתנהגות המוזרה של נוזלים לא ניוטוניים, בהילוך נורא איטי.

אפס אחד

0.
בשבוע הבא, בדיוק ביום פיזורה של הכנסת ויציאתה לפגרת הבחירות, תמלא שנה לתחילת עבודתי ככתב הכנסת של "כלכליסט". בדיוק שנה מאז הגעתי אל מסדרונות הכנסת, אל קומות הוועדות, אל חדרי החדרים, אל הבחשנות, העסקנות, הגיוסים, הסגירות מתחת לשולחן, הקריצות, העקיצות, ההתקטננויות, הדילים, הפרות ההסכמים, תקיעות הסכין בגב, ההשפלות בפומבי, ועוד כהנה וכהנה כיד הדימיון הטובה עליכם.

0.
בתחילה הייתי צעיר פעור. כן, צעיר פעור. לא ידעתי אפילו מהיכן נכנסים למליאה. לא הבנתי איך אפשר לסקר ארבעה דיונים שמתקיימים במקביל בארבע ועדות שונות מבלי להיות נוכח באופן פיזי באותם הדיונים. לא הבנתי איך אפשר להעמיק ב-150 מלים, לא הבנתי איך אני אמור לגשת לאנשים כמו סילבן שלום או כמו חיים אורון ופשוט לדבר איתם כאילו יש לי על מה. לא הבנתי איך העסק עובד, הייתי משוכנע שכל מה שקורה בדיונים הוא ענייני ובלתי מבוים.

0.
כעת הכל כבר נראה לי אחרת מאד. היום, כשהגעתי עם בוקר לדיון הראשון בוועדת הכלכלה – דיון על משק החלב, אם תהיתם – לא יכולתי שלא להתמלא בחילה אל מראה בעלי האינטרסים, הלוביסטים, הח"כים המגויסים ושאר חורשי הרעה שנכנסו בזה אחר זה אל חדר הוועדה. התמלאתי בחילה גם מעצמי, על כך שהדברים לא רק שאינם זרים לי כבר, אלא ממש טבעיים משל היו חלק אינטרגלי מהשיטה. ואתם יודעים מה? הם חלק אינטגרלי מהשיטה.

0.
כמה דקות אחרי תחילת הדיון יצאתי החוצה. לא היה טעם שאהיה שם. בימים אלו, בהם המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי, וגם הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב, למי כבר אכפת ממשק החלב ומהדילים הפוליטיים והאינטרסים הכלכליים שעומדים מאחורי ההצגה הגדולה שהתרחשה בחדר וועדת הכלכלה? לאפאחד, ולכן יצאתי משם והלכתי לחפש את מזלי בדיונים אחרים.

0.
בחדר וועדת הכספים התנהל משהו שהוא על גבול הפלילי, אבל אני מנוע מלדבר עליו, משום שהתחייבתי בפני מי שסיפר לי שלא אדבר על כך. אגיד רק שמדובר בתיקון לחוק ניירות ערך, שמעניק לרשות לניירות ערך סמכויות חקירה השוות לאלה של המשטרה. חלק מן הח"כים התנגדו להצעת החוק הזו, שהיא הצעה ממשלתית, ודי לחכימא ברמיזא.

0.
משם, לוועדת הכנסת. הלכתי לשאול את יו"ר סיעת הליכוד, גדעון סער, מה נסגר עם חוק ההוצאה לפועל. אין לכם מושג על מה אני מדבר, אז אני פשוט אגיד לכם שמדובר באחד הפלונטרים הלוביסטייייים שמישהו הצליח לייצר. באמת, אחד הקשים. חצי יום בזבזתי על לכתוב על זה ידיעה לעיתון – על איך מאמצי הלובינג של לשכת עורכי הדין (בעיקר) הביאו לכך ש-1,200 אנשים, המפונים מדי שנה מבתיהם בגלל שאינם עומדים בתשלומי המשכנתא, לא יהיו זכאים לדיור חלופי מטעם הבנקים. בסופו של דבר, ממש ברגע האחרון, דברים השתנו והידיעה לא נכנסה לעיתון, אלא רק הלכה לאתר האינטרנט. בכל אופן, הנה הפרשנות שהייתה אמורה ללוות את הידיעה בעיתון, סתם בשביל שתבינו את האווירה המגעילה שאני שוחה בה מדי יום:

מישהו במשרד המשפטים עשה טעות היסטורית כאשר כרך באותה הצעת חוק את נושא הדיור החלופי עם נושא שכר הטרחה של עורכי הדין בתיקי ההוצאה לפועל. שכן מהלך זה הביא לכך שהממשלה, וועדת החוקה, נאלצו להתמודד עם סוללת לוביסטים כפולה ומכופלת שהתנגדה להצעת החוק. לא פחות מארבעה משרדי לובינג עסקו בחוק ההוצאה לפועל, והתוצאה לפניכם. לדברי גורמים בוועדת החוקה, עיקר הלחצים הופנו מצד לשכת עורכי הדין, שככל הנראה שהפגיעה בשכרם חשובה להם מהצורך להגן על מי שמפונים מבתיהם.
מה שהעניק לסיעת ש"ס את האפשרות הנוחה להודיע כי תתנגד להעלות את חוק ההוצאה לפועל להצבעה היא הודעתו של יו"ר ועדת החוקה, פרופ' מנחם בן-ששון, לפיה יילחם על העלתה להצבעה של הצעת חוק אחרת, הנוגעת להסכמי ממון בין בני זוג המבקשים להתגרש. מדובר בהצעת חוק שתפגע בסמכות בתי הדין הרבניים, דבר שאינו לרוחה של ש"ס.
אז אם חשבתם שבימי הבחירות מבקשים חברי הכנסת להיטיב עם הציבור, חישבו מחדש. עובדה היא שגם בימים אלו, השיקולים הפוליטיים והאינטרסים הכלכליים, גוברים על הכל.

0.
ואם זה לא מספיק, באותו הזמן התנהל דיון בוועדה לביקורת המדינה בנושא ההתנהלות של בתי הזיקוק ומשפחת עופר. כיף גדול.

0.
אה ו, וועדת ההסכמות של הכנסת – יואל חסון ,דוד טל, גדעון סער – החליטה שלא להביא להצבעה בקריאה ראשונה טרם פיזור הבחירות שתי הצעות חוק סביבתיות, משום ש"הן לא נמצאות בקונצנזוס". מדובר בהצעת חוק להפחתת פליטות גזי חממה (כי זה נורא קונטרוברסלי, באמת, לא ידעתם?) ובהצעת חוק אחרת, שמטרתה (שימו לב, זה די מדהים) לבטל את הפטור שמקבלות חברות הסלולר עבור הקמה של אנטנות סלולריות בדרכים לא ממש כשרות. כן כן, את זה הצליחו הלוביסטים לעשות היום. סתם שתדעו מה פספסתם היום בבית המחוקקים. בבית הנבחרים שלכם. כן, אלה שבעוד מאה ימים אתם הולכים לבחור בהם שוב. רק מתוך טיעון לא רציני שקדושת הדמוקרטיה מחייבת אותנו להצביע. כי מי שמצביע, משפיע.

רק לא על הדברים הנכונים.

שבע הערות

1.
היום היה אחד הימים המשונים שלי בעבודה עד כה. שני לו רק היום בו התעלפתי קלות אחרי שתרמתי דם, כמו נמושה. על כל פנים, היום היתה בכנסת חגיגה גדולה, שלפרקים נדמתה לי כמו חגיגה בגן ילדים לא מובחר במיוחד.
לא ממש ספרתי, אבל נדמה לי שכמעט כל הח"כים נכחו היום במשכן, תופעה די חריגה לכשעצמה בימים כתיקונם. ומה עשו הח"כים? דיברו. הסתודדו. הסתובבו. אכלו. פנו לכל כלי תקשורת אפשרי לומר את כל אשר על דעתם. הקניטו זה את זה. אכלו עוד קצת. הקשיבו לנאומי ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה, התפעלו מהופעתה המתוקתקת של חברת הכנסת לשעבר, פנינה רוזנבלום. היה שמח.

2.
גם לעיתונאים היה שמח. ממש שמח. מי לא היה בכנסת היום. רביב דרוקר (שבאופן מפתיע העליב אותי על לא עוול בכפי), אודי לוי, בן כספית, כל האלה מערוץ 1 שאני סוג של מזהה אבל אין לי מושג איך קוראים להם, חוץ מאיילה חסון, רינה מצליח, נדב פרי, עמית סגל, ספי עובדיה, עידן קוולר, נחום ברנע. כולם. וזה עוד לפני אנשי העיתונות הכתובה. באמת שכולם היו פה היום. איילה חסון אפילו הצליחה להתגנב ללשכתו של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, בזמן שאני התייבשתי בחוץ, רק בשביל לחכות לתשובתו של דוברו של ברק, רונן משה, שחזר אלי ובישר לי ש"לא, אתה לא יכול לדבר עם ברק. הוא לא רוצה להתראיין". אמר, וחזר פנימה, אל ברק ששהה בחדר עם איילה חסון, כאמור. הוא כנראה *לא* התראיין שם בדיוק באותן דקות.

3.
על שולחנה של הכנסת, באם זה מעניין אתכם, מונחות שלל הצעות חוק פרטיות, מהן הצעות חוק רבות שעלותן לקופת המדינה מיליארדים רבים. מבדיקה ראשונית, אנחנו מדברים על מעל 15 הצעות חוק פרטיות שממתינות לקריאה ראשונה או שניה ושלישית, שעלותן המצטברת למעלה מ-4 מיליארד שקלים. רובן ככולן הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת מן האופוזיציה. החשש הגדול בכנסת (של אנשי הקואליציה) הוא שבתקופה הקרובה, עד התפזרותם של נבחרי הציבור, יתנהל במשכן בזאר טורקי, וכל ממזר יהפוך למלך, וכל מלך לממזר. כך או כך, נדמה לי, אנשי האופוזיציה יצאו מרוויחים מן העניין. אם הם יצליחו להעביר חלק מהצעות החוק הללו, הם יצטיירו כמיטיבים עם הציבור, נכס חשוב בתקופת טרום-בחירות. אם הקואליציה תחליט שלא להתיר את העלאת הצעות החוק הללו להצבעה, אנשי האופוזיציה יוכלו להצביע עליהם באצבע מאשימה כמתעללים בשכבות החלשות. ואם כל הצדדים יחליטו על העלאת הצעות חוק שנמצאות בקונצנזוס בלבד ולא עולות יותר מדי כסף – כפי שמסתמן בעת כתיבת שורות אלו – האופוזיציה תוכל לצייר את עצמה כמי שנטלה עליה את האחריות הציבורית הכבדה כל כך. כמה טיפשי.

4.
דליה איציק, אגב, הייתה מעוניינת לסגור את המשכן ויפה שעה אחת קודם. למה לה לחכות 21 ימים עד שהכנסת תתפזר באופן אוטומטי מכוח החוק, כשברור לכולם שלאיש מנבחרינו אין ראש להיות בשבועות הקרובים במשכן, בעיקר בעבור אלה שמתחילים להרגיש את להט חרב הפריימריז המתהפכת מעל לראשם. במקרה הגרוע, עוד יקרה שבמליאת הכנסת יהיו רק איזה שלושה ח"כים סוררים, שיצליחו במו ידם להעביר או להפיל שורה של הצעות חוק, למורת רוחו של מישהו. ולכן מעוניינת איציק לסגור את הבסטה כבר עכשיו. אלא שהיא לא יכולה, כי יש את יום רבין, ויום גנדי, ומה לעשות, צריך לקיים ישיבות מליאה בימים אלו. נורא. באמת, מפח נפש. אז מה עושים? מעבירים איכשהו את השבוע הזה, ויוצאים לחופש. נו, לא בדיוק חופש. סוג של חופש. משהו. תקראו לזה איך שתקראו, העיקר שיהיה סגור.

5.
ולסיום, אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה ושר הביטחון בשבילכם, אמר היום שמפלגת העבודה בראשותו תצא נגד הקפיטליזם החזירי, כלשונו, ותציב לו אלטרנטיבה של ממש. כשהלכתי לאהוד ברק בשביל להבין האם הקפיטליזם החזירי כולל מגורים במגדלי אקירוב בתל אביב, הוא לא ממש רצה להתייחס לעניין, כאמור. אבל למעלה במזנון הכנסת, במין תדרוך עיתונאים בלתי פורמלי בעליל, זרק סמנכ"ל ההסברה של הליכוד ודוברו של ביבי נתניהו עד לאחרונה, אופיר אקוניס, איזו עקיצונת בעניין. היה משעשע.

6.
והלוביסטים מתרוצצים בכנסת כמו מטורללים. המון כסף נמצא על השולחן, המון אפשרויות להזיק לחברות ולטייקונים ששולחים אותם לכנסת, והמלאכה מרובה. הרחק הרחק מן התקשורת, שעסוקה רובה ככולה במרחקת הפוליטית, עוסקים הלוביסטים בקרבות בלימה שקטים. בזה אחר זה הם מסכלים עוד דיון, ועוד הצבעה על הצעת חוק או על תקנות ממשלתיות. ככה זה. עולם כמנהגו נוהג, ואחרי הכל, זה הרבה יותר חשוב מקרבות בחירות משונים.

7.
ובקרוב, פוסט ארוך עוד יותר על איך העיתון שמעסיק אותי הביא לי בעצמו את הסעיף בשעה 06:45 בפסקה הבאה:

היד הנעלמה – עיקרון שנחשב לעמוד התווך של הכלכלה האמריקאית במשך דורות, וקרס לפני כמה שבועות. העיקרון נוסח בידי הכלכלן אדם סמית', שטען שהשווקים מסדירים את עצמם באופן אופטימלי ללא התערבות חיצונית.

חטא כה גדול לאמת כבר מזמן לא קראתי. אבל על כך, כאמור, בקרוב.

תודה על הסבלנות. אפשר להמשיך הלאה.

Switch to our mobile site