ספינות חיל הים: 3 נקודות חדשות

אספתי עוד כמה לגבי אופן מימון רכישת ספינות חיל הים מטיסנקרופ, והמעורבות של החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בסיפור הזה ואני לא חושב שהם מצדיקים פרסום קוהרנטי בפני עצמו. אז אני פשוט אניח אותם כאן במפוזר, בלי סדר חשיבות כלשהו

1. קודם החליטו על פריסה, אחרי זה על אופן המימון

הסגירה של מימון העסקה נעשה בשני שלבים. כפי שכתבתי בעבר, כשהצבא העלה את הצורך ברכישת 4 ספינות חדשות לחיל הים להגנה על קידוחי הגז והמים הכלכליים של ישראל, אגף התקציבים התנגד. הוא אמר שאם צה"ל רוצה, הוא מוזמן לממן את זה מתקציבו שלו.
בצה"ל ניסו תקופה ארוכה להשפיע על החוק שקובע איזה שימושים המדינה תעשה בפירות שיגיעו מהקרן המיוחדת שאליה יועברו ההכנסות ממיסוי הגז (שיתחילו רק בעוד כמה שנים), כך שהשימוש העיקרי יהיה לצרכי הביטחון. בסופו של דבר המאמצים האלה כשלו, אבל אז צה"ל קיבל משהו טוב יותר: החלטה שתקציב המדינה יממן את רכישת הספינות האלה, ולא תקציב הביטחון.
זה השלב שבאגף תקציבים טוענים שהם היו מודרים וממודרים ממנו, אם כי יש לי מספר אינדיקציות שזה לא מדויק. בכל מקרה, הדיונים על איך לעשות את זה נעשו על ידי החשבת הכללית במשרד האוצר דאז מיכאל עבאדי מול אנשי מערכת הביטחון.
מה שהוחלט בשלב הזה היה לפרוס את עלות המימון של רכישת הספינות (יותר מ-300 מיליון יורו). ההחלטה היתה על פריסה לשלוש שנים, החל ממרץ 2020.
השלב השני היה להחליט כיצד לבצע את הפריסה הזו כך שתהיה מחוץ לתקציב המדינה. זה נעשה באופן מוזר שכבר הראיתי בעבר: המדינה סידרה למספנה הגרמנית לקחת הלוואה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בשביל לבנות את הספינות. המדינה, מצידה, תתחיל לשלם למספנה את עלות הספינות שנה אחר שנה, בהתאם לפריסת התשלומים שהוחלט עליה בחלק הראשון. התשלומים האלה יכללו את הריבית שהמספנה תצטרך להחזיר לבנק דיסקונט והגופים הפיננסיים האחרים בתמורה להלוואה שהיא לקחה.
*
במספרים: המספנה לקחה הלוואה של 236 יורו ותחזיר 248 יורו. את הריבית תשלם ממשלת ישראל. זה יוצא ריבית של 3.3% לשנה (בהנחה של החזר חודשי קבוע).
בנוסף לזה, הממשלה תשלם ישירות מתקציבה 79 מיליון יורו (ככל הידוע לי בתשלום אחד, שייתכן שכבר שילמה אותו), ובנוסף על זה ממשלת גרמניה התחייבה לשלם 115 מיליון יורו.

Capture

2. החשבת הכללית פעלה בניגוד לאתוס של אגף החשב הכללי

זה אולי טיפונת למיטיבי לכת, אבל זה לב העניין. עד עכשיו היינו בטכניקה, עכשיו זו המהות.
זה מאוד מאוד משונה שמכל הפקידים במשרד האוצר דווקא החשבת הכללית הציעה מסלול עוקף תקציבי בשביל לממן את רכישת הספינות, ובנתה את האופן שבו זה ייעשה.
אם חושבים על זה לרגע, אגף התקציבים היה צריך לקפוץ על הצעה כזו בשתי ידיים. לאגף תקציבים יש כאב ראש עיקרי אחד: לשמור שמשרדי הממשלה לא יוציאו יותר מדי כסף בשנה נתונה. אם מישהו בא ומציע להם לפרוס הוצאה מסוימת לתשלומים רבים, וכך להקטין את ההוצאה השנתית, באגף התקציבים אמורים לחבק אותו.
מנגד, אגף החשב הכללי באוצר אמור לדחות רעיונות כאלה על הסף. כל רעיון לפרוס משהו לתשלומים פירושו להגדיל את ההתחייבויות של הממשלה לעתיד, על ידי הגדלת החוב. אם יש משהו שמנחה את החשב הכללי הוא החשיבה כיצד להפחית את החוב עוד ועוד, לא להגדיל אותו.
והנה במקרה הזה, תעלומה: מי שמציע את פריסת התשלומים (ואגב כך את הגדלת החוב) הוא אגף החשב הכללי, ואגף התקציבים מתנגד.
למה תמכה החשבת הכללית לשעבר בהגדלת החוב? למה היא פעלה בשביל להנדס את הפיתרון הזה (ועוד במחיר של ביטול מכרז)? האם מישהו הפעיל עליה לחצים? האם מישהו אמר לה שזה חשוב לראש הממשלה עד כדי כך שהיא תפעל בניגוד לאתוס המכונן של האגף שבראשו היע עומדת?


3. למה זה לא מכרז PFI רגיל

טוב, החלק הזה כבר ממש למיטיבי לכת, אז יסלח לי כל מי שזה מעניין לו את קצה הזרת.
נחמיהג שאל אותי יום אחד בטוויטר במה שיטת המימון הזו – גוף פרטי בונה והממשלה משלמת לו כסף בתמורה, פשוט בתשלומים – שונה מכל מכרז PFI אחר.
לא היתה לי תשובה טובה באותו הרגע, אבל עכשיו יש לי. אז הנה היא:
במכרזי PFI המדינה למעשה נכנסת לשותפות עם גוף פרטי לגבי פרויקט מסוים. זה יכול להיות פרויקט להקים את עיר הבה"דים, או פרויקט להקים מתקני התפלה. מה שחשוב הוא שהגוף הפרטי מקים את הפרויקט מכספו (וככה הממשלה לא לוקחת על עצמה הוצאה חד פעמית גדולה אלא פורסת אותה), ואחר כך נשאר בתוך הפרויקט עד סופו, בתמורה לתשלום קבוע מצד הממשלה.
במקרה של הספינות, זה לא המצב. במקרה הזה, המספנה הגרמנית בונה את הספינות ומיד לאחר מכן מעבירה אותו לידי צה"ל ומערכת הביטחון. התחזוקה תיעשה על ידי המדינה, התפעול ייעשה על ידי המדינה. המספנה רק בונה אותם, ותמשיך לקבל תזרים מזומנים עוד שנים לאחר מכן.
שני המצבים האלה שונים מהותית זה מזה. הסיבה שבגללה המדינה מכריחה את הגוף הפרטי לתפעל את הפרויקט לכל אורך קיומו במכרזי PFI הוא בשביל למנוע מצב שבו הגוף הפרטי מקים משהו באיכות חרא, ואז מעביר אותו למדינה שתיתקע איתו. כל עוד הגוף הפרטי אחראי על התפעול, תחזוקה והפעלה, אם הוא בנה את זה חרא, הוא יישא בעלויות.
לכן, הסיפור של הספינות הוא שונה לחלוטין.
וכן, סליחה, זה היה למיטיבי לכת, אבל הייתי צריך להוציא את זה.


למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה כל מה שפרסמתי על זה עד כה:
חלק א – ההלוואה המוזרה שמשרד הביטחון לקח בשביל לממן את רכישת הספינות
חלק ב – המנגנון של ההלוואה המוזרה נחשף
חלק ג' – השאלות שצריך לשאול את החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי על רכישת הספינות

מימון הספינות: מה השאלות שבאמת צריך לשאול את מיכל עבאדי

הסיפור הזה עם מימון רכישת הספינות ל"הגנה על אסדות הגז" הולך ומסתבך. יהונתן ליס וחיים לוינסון פרסמו שמשרד האוצר יבדוק כיצד אושרה ההלוואה המוזרה שאפשרה את רכישת הספינות הזו. כתבתי על ההלוואה המוזרה הזו לראשונה כאן.

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)


לוינסון פרסם כמה ידיעות מעולות בזמן האחרון על החשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר מיכל עבאדי. על כך שהיא לקחה הביתה ארגזים מלאים בעותקים של מסמכים רגישים כשעזבה את המשרד, ועל כך שפעלה על מנת שנתניהו ימנה אותה למנכ"לית משרד הביטחון אחרי עזיבתו של דן הראל.

אבל האמת היא שהסיפור הזה עם עבאדי הוא קצת יותר רחב. מי שמכסה את משרד האוצר הרבה זמן מכיר את הניואנסים ואת המתח שבין החשבת הכללית לשעבר לבין אנשי אגף התקציבים. בעיקרון, בין שני האגפים האלה שורר מתח מסורתי רב שנים. אבל בכהונה של עבאדי הסיפור הזה עלה מדרגה. המתח הזה הפך להיות איבה גלויה והדדית.

חלק מהאיבה הזו מבוססת על חוסר הערכה מקצועית, גם כן הדדית. אבל חלק מהאיבה הזו מבוססת על כך שבאגף התקציבים רואים בעבאדי חשבת כללית פוליטית מאוד, כזו שמקורבת מאוד לראש הממשלה, כזו שעוזרת לו להוציא ערמונים פוליטיים מהאש.

לכן, השאלות הבאמת מסקרנות שצריך להפנות למיכל עבאדי ולפקידי אגף התקציבים סביב רכישת הספינות/צוללות הן השאלות הבאות:

1. למה עבאדי הסכימה לביטול המכרז לרכישת הספינות והצוללות? הרי החשב הכללי אמור להעדיף הליך של מכרז כי הוא אמור לתת תוצאות נקיות משיקולים זרים. איך יכול להיות שראש הממשלה מורה לבטל מכרז, וכל שומרי הסף – והחשבת הכללית בראשם – לא אומרים דבר?

2. לפי הידיעה של ליס ולוינסון, באגף התקציבים טוענים שהם לא יודעים שעבאדי אישרה לקנות את הספינות בהלוואה מוזרה וחוץ תקציבית.
בפועל, זה לא המצב.
באגף התקציבים מיתממים. הם ידעו גם ידעו. אני כותב את זה בביטחון כי אני עצמי ידעתי – למעשה כולם ידעו – כי זה מידע גלוי שהופיע בהודעה לעיתונות עם החתימה על העסקה. הנה, פה.
זזה אמנם הופיע באותיות הקטנות, בסוף, אבל כל מי שקרא – ידע. למעשה, דיברתי על זה בעצמי עם פקידי אגף התקציבים בזמן אמת – בניסיון לגלות מה הריבית על ההלוואה – כך שהטענה שהם לא ידעו היא ממש קשקוש. הם ידעו. לא אהבו את זה בכלל, ולא הבינו למה עבאדי מפגינה יצירתיות כזו בשביל לעזור להוציא את העסקה הזו לפועל, אבל ידעו.
לכן, השאלה המעניינת באמת היא מדוע הם לא עצרו זאת בזמן אמת? ומנגד, מדוע עבאדי פעלה בשביל לאפשר את המתווה החריג הזה של ההלוואה? האם זה היה בהוראה של ראש הממשלה או מי מאנשיו? האם יש סיכוי שדוד שמרון שוחח איתה בנושא?

אני לא כתב משטרה ופלילים, אבל אם המשטרה אכן חוקרת לעומק העניין הזה, אין שום סיכוי שהיא לא תשאל את עבאדי את השאלות האלה. לכן, לא קשה להבין מדוע היא לקחה איתה עותקים של מסמכים רבים, בין היתר בנושא הזה.

ועוד הערה אחרונה בעניין:
אם יש משהו שהתחקיר המעולה ויוצא הדופן של רביב דרוקר על הסיפור הזה הוכיח הוא שחוק חובת המכרזים הוא קשקוש חסר תוכן. אם בהינף שפופרת טלפון ראש הממשלה מסוגל לבטל מכרז של מאות מיליוני יורו (ויותר), ואף אחד משומרי הסף לא פוצה פה, אז תעשו לי טובה. העיקר שכל פקיד מדינה צריך לאכול מרורים ולשבור את השיניים ולבזבז המון זמן על כל רכישה של נייר טואלט, אבל צוללות וספינות אפשר לקנות בלי מכרז כי ראש הממשלה אמר.

יאללה יאללה.

הפרוטוקולים של טרכטנברג נחשפים | חלק ב' – מיסוי

1. פרק ראשון ובו יסופר כיצד טרכטנברג מגלה שראש הממשלה הסכים מבעוד מועד לעצירת הפחתת המסים ואפילו להעלאתם
כאמור, כל חברי הוועדה הסכימו ללא קושי שמוכרחים לעצור את רפורמת הפחתת המסים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. יו"ר הוועדה פרופ' מנואל טרכטנברג אף חזר יותר מפעם אחת על כך שהמחאה והוועדה שהוקמה בעקבותיה פתחו חלון הזדמנויות נדיר לעצור את הפחתת המסים, דבר שכל הכוחות הכלכליים בישראל ובעולם לא הצליחו לעשות קודם לכן.
למעשה, והעובדה הזו נחשפת כאן לראשונה הודות לחשיפת הפרוטוקולים, נדמה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן מראש את הסכמתו לעצירת רפורמת הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, ואפילו להעלאת המסים הללו, עוד לפני שהוועדה החלה את דיוניה. הנה הדברים שאמר פרופ' טרכטנברג כבר בדיון הראשון של הוועדה, ב-9 באוגוסט 2011, בתגובה לדברים של המשנה לנגיד בנק ישראל קרנית פלוג.
קרנית פלוג: "אם אנחנו מסתכלים קדימה, מנתחים את תוואי של המסים על פי ההחלטה של הפחתת המס, ומסתכלים בהנחות סבירות על הצמיחה העתידית, ולוקחים את הכלל של הגידול בהוצאה כפי שכרגע נמצא בחוק, בעצם הכל לא נסגר (הכוונה שהגירעון היה גדול מהיעד – ש"א).
כלומר, גם אם אנחנו נבטל מחר את הפחתת המס הישיר, עדיין כדי לעמוד בתוואי של ירידת הגרעון, ולהוריד את החוב, וזה בהחלט יעד מקרו כלכלי מאד חשוב, לא מספיק לבטל את הפחתת המסים, אנחנו נצטרך להעלות את המסים".
מנואל טרכטנברג: לזה גם ראש הממשלה כבר הסכים. אני התחלתי לדבר על זה והוא אמר שידוע לו על כל העסק. ידוע".
פלוג: "אולי אם תהיה הפחתת המסים, מנואל, אולי הוא הסכים להפחתת המסים, אבל לפי החישוב שלי, יהיה צריך להעלות את נטל המס".
מיכל עבאדי: "זה לא רק החישוב שלך. זה לא מסתדר הדבר הזה".
עמנואל טרכטנברג: ראש הממשלה הסכים, אני רוצה להגיד את זה בצורה מפורשת, ולא נתעכב על זה. ראש הממשלה הסכים להעלות את מס החברות, לא רק לבטל את הירידה, אלא להקפיא אלא להעלות בחזרה, הסכים מפורשות".

2. פרק שני ובו יסופר כיצד טרכטנברג רצה שמס החברות יעלה מ-25% ל-27%, כיצד אבי שמחון אמר שזו סטירת לחי לפוליטיקאים, וטרכטנברג השיב שאחרת יהיה כאן אסון
משכל חברי הוועדה החליטו כי יש לעצור את רפורמת הפחתת המסים, נותר רק להחליט איזה מסים צריך להעלות, באיזה שיעור, ומה בדיוק לעשות עם המסים העקיפים, אלה שמוטלים על הצריכה ושוחקים את מעמד הביניים והשכבות הנמוכות.
אחד מהדיונים הסוערים נערכו בסוגיית מס החברות, ב-18 בספטמבר 2011, בישיבתה השביעית של הוועדה. הוועדה החליטה להמליץ לבסוף לבטל את הפחתת מס החברות, שתוכנן לרדת לשיעור של 24% בתחילת 2012, כלומר להעמידו על 25% ואף לשקול להעלותו בהמשך ל-26%. הפרוטוקולים חושפים כי יו"ר הוועדה טרכטנברג היה נחרץ עוד יותר בעניין הזה, אם כי דעתו לא נתקבלה בסופו של דבר.
מנואל טרכטנברג: "לגבי העלאת מס החברות, אני מופתע ששמתם את ה-25%, אני רוצה להגיד לכם שדעתי כבר ידועה ואני חוזר עליה, 25% זה לא מספיק, זה לא מספיק כבר עכשיו, רק שתדעו, זה לא מאוזן כרגע, ולו רק מכיוון שיש בצד השימושים מרכיב שבא מצד תקציב הבטחון, שמכביד, וכרגע זה לא מאוזן. אז לו רק בגלל זה, אנחנו נצטרך עוד מקורות, ואני סבור שמס חברות צריך לגדול לפחות עד ל-26% כלומר, בעוד נקודת אחוז אם לא שתיים (הכוונה ל-275 – ש"א)…
לא צריך לשכוח לא רק לאן היינו אמורים להגיע (להפחתת מס החברות ח-18% בשנת 2016 – ש"א), אלא מאיפה אנחנו באים. אנחנו באים ממס של 36% זה ירד ל-24%. הממוצע של ה-OECD זה 25.5%. אני רוצה להגיד לכם משהו, בהינתן מה שאנחנו יודעים שהולך לקרות, מבחינת הגירעון של מדינת ישראל, מותר לי להיות חצי אחוז מעל הממוצע של ה-OECD. למה אני רוצה להיות חצי אחוז מעל ולא חצי אחוז מתחת? כי מצבנו לא טוב החל מ-2013 ביודעין. מס החברות לא תוכל לשנות משנה לשנה. אוי לנו אם נשנה משנה לשנה. ואז אני יודע מה שהולך להיות. מה שהולך להיות, זה שהדילמה שלנו תהיה עוד פעם להעלות את מע"מ, ואני לא רוצה להיות שם.
אייל גבאי: לאן זז הממוצע של הOECD?
יוג'ין קנדל: הוא יעלה, תאמין לי שהוא יעלה. הוא יעלה, הם יצטרכו לפתוח את הגרעונות שלהם.
אייל גבאי: מנו, הרי בסוף אתם תעלו את זה. אני אומר לך, שמה שיקרה פה, זה שאתם תשימו המלצה ל-26%-27%, זה לא משנה. מרגע שאתה אמרת אני לא עוצר, אני עולה, הכנסת תשלים את המהלך. תגיד לי איזה מספר אתה רוצה, אני מבטיח לך שהכנסת תעלה אותו, המספר לא באמת משנה.
מנואל טרכטנברג: תרשה לי שנייה, אייל. הדיון הזה כבודו במקומו מונח, אבל הוא תקף כמעט לגבי כל דבר שאנחנו לא נציע. אני לא אעשה שקר בנפשי. אני אומר את זה, אני לא אסטה לא ימינה ולא שמאלה, על מה שאני חושב שזה נכון, ואח"כ אני צריך להתמודד עם זה אל מול הלחצים. אני לא יכול, אתה יודע, שיהיה מאבק לרעתי מבחינה פיסקאלית ולהגיד כאן זה נעצר, אתם תסתדרו עם הגרעון החל מ-2013 ואילך. לא יכול להגיד את זה. אני חושב, גם אם נסתכל על השימושים, אנחנו פה בצרה, הרי לא חשוב אם תעשה מס יסף (הכוונה מס על העשירים – ש"א), או עוד מדרגה, זה לא יעלה הרבה כסף… אנחנו הולכים קדימה, לא נכנסים לכלים לטפל בגרעון, אבל אנחנו גם לא רוצים להתעלם, אם אנחנו כיום עולים רק ל-25%, לא תוכל לגעת בזה בעתיד, וטוב שלא תוכל לגעת בזה. אבל אז אנחנו נמצא את עצמנו במקומות שאנחנו לא רוצים להיות שם.
אז אני אומר, לגבי מישהו דיבר על סטירת לחי וכו', צר לי לאכזב אתכם, כל השיחה שהתרחשה כאן, התרחשה גם ביני לבין דברים אחרים (הכוונה, כנראה, לשיחה עם ראש הממשלה – ש"א). ואף אחד לא הגיש תביעת נגד. הכל לגיטימי, הכל על השולחן, יש כאלה שיאהבו את זה פחות ויש כאלה שיאהבו את זה יותר. אנחנו עם האמת המקצועית צריכים ללכת לדעתי, עד הסוף".
אגב, כשטרכטנברג אומר שמישהו דיבר על סטירת לחי, הוא מתייחס לאמירה שהשמיע כמה דקות קודם לכן יועצו הכלכלי של שר האוצר ואיש הליכוד אבי שמחון. הנה:
שמחון: "עוד דבר שהוא אולי לא מתאים לי לומר אתוו ככלכלן, אבל אני בכל זאת אגיד אותו, כשאנחנו עושים דברים, אנחנו לא יכולים לבוא ולתת סטירת לחי לקובעי המדיניות. אם קובעי המדיניות חשבו שמס חברות צריך לרדת ל-18%, אנחנו נבוא ונגיד: לא, 32% או 35%, רבותי, יש פה משהו שלי נראה לא נכון. אז 25% אפשר לחיות עם זה, זה פחות או יותר ההקפאה של המתווה ואולי הוספנו עוד אחוז בדרך. אבל ברגע שאם מתחילים להתפרע ולעלות, אתם נותנים סטירת לחי לאלה שרצו שהמס ירד ל-18%".

3. פרק שלישי ובו יסופר מדוע הרעיון לצמצם את הטבות המס לחברות הגדולות קיבל תשובה אף פעם לא קיבל צ'אנס אמיתי בדיוני ועדת טרכטנברג
שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים, הציע לאורך כל הדיונים לשנות את החוק לעידוד השקעות הון כך שהטבות המס שהחברות הגדולות בישראל מקבלות – בהן טבע, אינטל ישראל, וצ'ק פוינט – יהיו קצת יותר קטנות. זאת בעיקר משום שהשינוי שנעשה ב-2010 בחוק לעידוד השקעות הון – שקבע שיעורי מס נמוכים מאוד לחברות גדולות במיוחד שמייצאות רבע מהתוצרת שלהן לחו"ל – לא הביא בחשבון שהפחתת מס החברות תיעצר. במלים אחרות, בעת שינוי החוק הטבת המס הייתה שווה כך וכך מיליארדים, אבל הואיל ורק לאחר שינוי החוק החליטה ועדת טרכטנברג לעצור את הפחתת מס החברות, הרי שבפועל הטבת המס לחברות הגדולות פתאום שווה הרבה יותר כסף.
שלומי פריזט: "מנואל, מה לגבי, בזמנו דיברנו על , דיברתי לגבי חוק עידוד השקעות הון ותוואי החצי מס חברות למי שמייצא 25%. לא שמעתי שום דבר במצגת של המסים על זה. אני חושב שיש לפחות מה לחשוב על זה. זה לא מצא חן בעיניך.
רפי מלניק: "חשבנו על זה וזה ירד".
[…]
אייל גבאי: אני לא מבין את הדיון. אם אנחנו עסוקים בלחפש מקורות, בואו נתחיל לנבור לחפש מקורות. אני מבין, לא אגיד את הלחץ, אבל את הרצון של כולם לעשות, להוציא מתחת ידינו דבר מתוקן שיתקבל בציבור, במיוחד באותו ציבור שמחה. אבל מצד שני, לא בכל מחיר. צריך לעשות מה נכון. שלומי העלה נקודה נכונה. לפני שהולכים למס חברות באופן מקיף, בואו נשאל את עצמנו כל אותם מקורות שפטורים ממס חברות, חברות היי טק, חברות בפריפריה, עידוד השקעות הון, בואו נסתכל שם. למה על זה אנחנו לא מסתכלים, כי זה נראה פחות יפה? כי יותר קל להעלות את מס החברות?"
[…]
יוג'ין קנדל: "לגבי חוק עידוד השקעות הון, הסיבה שאנחנו דנו בו, והחלטנו לא לגעת בו משתי סיבות פשוטות. אחת, ישבה עכשיו וועדה וסיימה את עבודתה (כוונה לוועדה של רשות המסים שבחנה את הנושא במשך 10 חודשים שבסופם הובא לכנסת השינוי בחוק לעידוד השקעות הון שאושר ב-2010 – ש"א), ואנחנו לא חושבים שמיד אחרי סיום עבודת הוועדה וקבלת החוק, אנחנו צריכים לשנות את זה, ודבר שני, שהכסף החדש, אפילו אם נעשה משהו, יגיע ל-2014 וצפונה. כי כל החברות שיושבות היום הן בהסכמים ישנים עד 2014. לכן זה לא רלוונטי ל-2012 ממילא".
וכך, פחות או יותר, הסתיים הדיון בנושא הזה. שנה וחצי לאחר מכן החל להיחשף היקף הטבות המס האדירות שישראל מעניקה לחברות הללו.

4. פרק רביעי ובו יסופר מדוע התנגדו חברי הוועדה להטלת מס ירושה/עיזבון, וכיצד לא החליטו מה הדרך הנכונה להילחם בשכר הבכירים המופרז
נושא אחר שזכה לדיונים סוערים בוועדת טרכטנברג היה הרצון, או הצורך, להטיל מס כלשהו גם על העשירים, בשביל שהצדק ייראה ולא רק יעשה. וזאת למרות שלאורך כל הדיונים כל הזמן ציינו חברי הוועדה כי הטלת מס העשירים לא תביא כסף רב לקופת המדינה – רק כ-200 מיליון שקל בשנה.
הוועדה שקלה כמה פתרונות בהקשר הזה, עד שלבסוף בחרה במס יסף – מס בשיעור של 2% על כל ההכנסות שכל כל מי שמכניס לכיס יותר מ-1.2 מיליון שקל בשנה. אגב, ברבות הימים הממשלה אמנם קיבלה את ההמלצה הזו אולם אישורה טורפד בכנסת בדקה ה-90, עד שלבסוף – רק לקראת סוף 2012 – אושר סופית בכנסת בצל התנפחות הגירעון.
אחת החלופות שעמדו על הפרק הייתה הטלת מס עזבון – כלומר מס על ירושה, בניסיון להקטין את הצטברות העושר מדור לדור – אלא שעד מהרה היא ירדה מהשולחן, בעיקר מנימוקים טכניים של קושי ביישום לעומת העלות של היישום.
טרטכטנברג: "לגבי מס ירושה, מס ירושה אני חושב שהוא לא צריך להיות על סדר היום כאן. רבותי, זהו מס לא צודק, והוא לא צודק עם מה שיקרה בפועל, אנחנו יודעים בדיוק, מתוך הנסיון, מה שהולך לקרות בפועל, שמי שהנכסים שלהם, ההכנסות שלהם הן באמת בעשירון העליון לא ישלמו פרוטה, ואולי מי שישלם זה מי שיש להם דירה וחצי, שהצליחו בעמל רב לקנות עוד דירה אולי בשביל הילדים ולא העבירו בזמן, אבל אין להם מספיק כדי לשכור את עורכי הדין הכי ממולחים שיש בסיטי כדי שיעשו להם את הפתרון. וזה מה שהולך להיות".
[…]
רפי מלניק: מס עזבון הוא מס בעייתי. אנחנו יודעים שהוא מס בעייתי. זה מס שצריך להתמודד אתו עם מתנות, עם סוגיות למיניהן. אני הייתי בעדו. הייתי במיעוט אבל הייתי בעדו. לכן החלופה היא כמובן , אני לא הייתי קורא לזה מס יסף. מס יסף זה שם לא טוב, הייתי קורא לזה מס בכירים. מס בכירים אני חושב שהוא שם טוב, הוא נותן מענה בדיוק לחלק מהסוגיות, אתה בכיר, אז טוב לך. טוב לך לשלם את המס הזה כי אתה שייך לאוכלוסיה הנשגבת הזו של הבכירים.
[…]
יוג'ין קנדל: דרך אגב, כשכולם מדברים על שכר בכירים, זה לא שכר. כל הסכומים שאתם רואים, הסכומים הגדולים, זה בכלל מימוש של אופציות. זה בכלל לא קשור, ואפילו אם אתה תטיל על זה על מס שכירים, זה עדיין צריך להיפתר באותו צוות במיסוי של אופציות".
מנואל טרכטנברג: "מס יסף היה פותר את זה".
יוג'ין קנדל: "מס יסף היה מוסיף לך עוד 2%".
יהודה נסרדישי: "הוא ממסה את זה ב-2%".
יוג'ין קנדל: "אבל הוא לא פותר את זה".
הסוגייה שקנדל מדבר עליה היא העובדה המדהימה שהמנהלים הבכירים במשק לא משלמים מס הכנסה בשיעור של 48% על המיליונים שהם מקבלים בחבילות אופציות מפנקות מהחברות שבהן הם עובדים, אלא משלמים עליהם מס רווחי הון של 25% בלבד, למרות שמדובר בחלק אינטגרלי מהשכר. זה מה שמנהל רשות המסים דאז אמר על העניין הזה שני דיונים קודם לכן:
יהודה נסרדישי: "מה זה אופציה? סלח לי רגע, תן לי להסביר לך, בשביל מה נותנים אופציה למנהל או לעובד? זה עבור שכר העבודה שלו. אני חושב שזה שכר עבודה טהור ואסור שישלם מס על זה 25% , שישלם 48% ואת המסלול ההוני, לפי עניות דעתי, אני כבר אומר את זה שנה שנתיים, צריך למחוק אותו".
באותו דיון, אגב, אמר נסרדישי כי הוא מתנגד להשתמש במיסוי בשביל להילחם בשכר הבכירים. נסרדישי: "רבותי זו טעות חמורה מאד ללכת ולהכות במס נוסף על שכר הבכירים. אם בסופו של דבר בחברות ציבוריות במי אנחנו פוגעים? בתשואה על המניה. מי מחזיק את המניות? הציבור מחזיק את המניות. קופות הגמל מחזיקות את המניות. אנחנו מורידים להם בתשואה בדבר הזה. צריך רגולציה חזקה, צריך לתת כוח לדח"צים, ולדאוג שהדח"צ בישיבה לא ייכנס ברעיון של בעל השליטה ומסלקים אותו, יש כלים אחרים לרגולציה נוספת לטפל בזה. דעתי היתה ונשארה, שאסור לפגוע דווקא באוכלוסיה מסוימת שהם עובדים והם מקבלים שכר בחברות האלה, במדרגה נוספת. אם כך, צריך להחיל אותם על כולם. אני מכיר מספר אנשים שמרוויחים רק 50-60 מליון בשנה, אז בואו נלך וניצור להם מדרגה חדשה".
בסופו של דבר החליטה הוועדה כי הנושא יידון במסגרת וועדה אחרת של רשות המסים, שתטפל בנושא יחד עם נושא חברות הארנק – תופעת הפיכה של שכירים לחברות רק משיקולי מס.
יוג'ין קנדל: "זאת אומרת, יש קונצנזוס בוועדה להמליץ על, עוד פעם, על הקמת צוות, על וועדה בראשות ראשות המיסים, אבל יותר, קצת יותר רחב פה כי זה באמת נושא שהוא מאוד חשוב, זאת אומרת זה ממש חוק חברות, יש פה השלכות. זה אנחנו גם, מבחינתנו, גם נשמח כמובן שגם משרד האוצר צריך להיות בזה, ואנחנו חושבים שכל מיני נושאים כמו מיסוי אופציות, כמו חברות ארנק ואולי נושאים נוספים שלמשל היועץ המשפטי לממשלה רצה להעלות בקשר לאיזשהם דרכים לצאת מהמס בכירים, צריכים להיות נידונות שם. בעצם הרעיון הוא איך אנחנו מבטיחים שבעלי הכנסות גבוהות, אמנם משלמים שיעורי מס סבירים, אבל משלמים אותם. ולא בגלל שיעורי מס לא סבירים בורחים לשיעורי מס מגוחכים".

5. פרק חמישי ובו יסופר כיצד במקום להילחם עם ההסתדרות על הפטור ממס בקרנות ההשתלמות הציע יוג'ין קנדל רעיון מהפכני איך להשתמש בקרנות ההשתלמות להגדלת הנטו, על ידי מתן הלוואות
אחד הרעיונות המקוריים שהועלו במסגרת דיוני הוועדה, אולם לא זכו לקונצזוס בקרב חבריה ולכן לא נכללו בהמלצות הסופית של הוועדה הוא רעיון מקורי אותו הוביל יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל. הרעיון היה זה: להשתמש בתרגיל יצירתי בקרנות ההשתלמות בשביל להגדיל בבת אחת את הנטו של העובדים ב-10%.
קנדל סיפר בדיון של הוועדה ב-6 בספטמבר שהוועדה הייתה מעוניינת להמליץ על ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות, אולם היא מבינה שהדבר אינו ישים מבחינה פוליטית. תחת זאת, קנדל הציע פתרון אחר באמצעות קרנות ההשתלמות. שתמכו בה גם אבי שמחון ומנכ"לית הביטוח הלאומי דאז אסתר דומיניסיני, אולם נפסלה בידי יתר חברי הוועדה.
קנדל: "בקרנות השתלמות, אחד הדברים שכבר אמרנו, אנחנו החלטנו שלפתוח חזית מול ההסתדרות ומול האיגודים המקצועיים זה לא בדיוק הדרך, לכן אנחנו לא ממליצים להוריד. יש פה נקודה אחת שהיא הצעה שיש לה עלויו אבל גם פלוסים.
נכון להיום, אנשים בגילאים צעירים עם ילדים קטנים הם נמצאים לא רק בבעיה כספית, אלא בבעיית נזילות. כי לחלק מהם, לחלק די גדול מהם, יש סבים וסבתות שתהיינה ירושות מהם, וזה רק פשוט נדחה בעקבות ההגדלה בתוחלת החיים, כל התהליך הזה נדחה יחסית לדור מלפני שלושים שנה.
אבל בתוך הזמן הזה, שהם מוציאים הרבה כסף על הילדים והמדינה לא כל כך עוזרת, המדינה גם אומרת להם: תראו, אם אתם תחסכו לשש שנים (בקרן השתלמות – ש"א), אנחנו ניתן לכם הטבות מס. זאת אומרת, לבן אדם שהוא במצב של קשיי נזילות, הוא לא ממש רוצה לחסוך באותו רגע, הוא דווקא רוצה להפך.
אבל אנשים לא לוקחים הלוואות כנגד קרן השתלמות, כי אתה לוקח הלוואה אם אתה רוצה איזושהי קניה גדולה של משהו. אבל הבעיה היא מדי חודש בחודשו. ולכן ישנה הצעה על השולחן שהיא לא מאד בקונצנזוס, אבל זה משהו שאני חושב שכדאי שהוועדה תשמע. מה שזה אומר, שבעצם כאילו אני מאפשר לבן אדם ללוות כנגד קרן השתלמות שלו, אבל ללוות את זה כתוספת בשכר החודשי. מה שאתה בעצם אומר, כמו שמעביד היום מחשב, נותן 7.5%, מוסיף את ה-2.5% של העובד, ואז מקבל הנחה במס, ומעביר את זה לקרן השתלמות, במקום להעביר את זה לקרן השתלמות, אם יש לאותו בן אדם ילדים בגילאים 0 עד 2, תעביר את זה לנטו של הבן אדם. זאת אומרת זו אותה הטבת מס, מבחינת המדינה, אין פה שום מתן הטבה נוספת, להפך, בגלל שאתה לא נותן את ההנחות במס על הריבית או על רווחי ההון בתוך קרן השתלמות, אז המדינה פה חוסכת כסף. הבן אדם בעצם מפסיד קצת. אבל זה מאפשר לבן אדם לצאת ממגבלת הנזילות".
מיכל עבאדי: "סליחה, אבל כשאתה מדבר על הפתרון הזה, צריך לראות מה קורה כשערך קרנות ההשתלמות יורד".
קנדל: "אתה לא מפקיד. אני מאפשר לך ללוות, במקום לחסוך, אני מאפשר לך ללוות כנגד קרן השתלמות".
קרנית פלוג: "זה לא להפקיד".
קנדל: "לא, אבל זה דה פקטו, אתה לא מפקיד, אתה מקבל את זה לנטו, אבל זה כאילו אתה הפקדת ולווית. לא צובר, אבל זה אותו הדבר. לא לא, אתה לא צובר כלום, אתה מקבל אה כסף לנטו".
פלוג: "יוג'ין, אתה מקבל גם את הטבת המס?"
קנדל: "כן כן, אתה מקבל בדיוק אותו דבר מה שהיית מקבל מהמדינה".
עבאדי: "אז אתה צריך לנצל את המכשיר הזה, גם אם אתה לא צריך לחסוך, אתה תשים אותו בבנק ויהיה לך בסיס ביד במקום קרן השתלמות פעם בשש שנים".
רפי מלניק: "בדיוק, לבעלי קרן השתלמות שזה רק שליש מהשכירים".
קנדל: "לא, לא כולם יהיו בעלי קרן השתלמות, כי זה רק לאנשים עם ילדים קטנים ומה שהדבר הזה הוא כלי שמאפשר לצאת ממגבלת התקציב, כי מגבלת התקציב שלנו למקורות ושימושים היא מאד צמודה, ואין שום כלי, בכל הארסנל שלנו, שיכול להעלות את הנטו של בן אדם ב-10%. שום דבר שאנחנו לא עושים הוא לא כזה".
יהודה נסרדישי: "תרשה לי רק הערה פה. החשש שלי שפשוט התוצאה פה שחלק מההכנסה בעבודה שלו, אני נותן עליה פטור ממס. זו התוצאה".
עבאדי: "בדיוק. נכון".
קנדל: "זה תלוי אגיד אתה מציג את זה".
לבסוף, כאמור, בשל התנגדויות חברי הוועדה, ובעיקר זו של מנהל רשות המסים דאז יהודה נסרדישי, ההמלצה לא התקבלה. בימים אלה מציעה חברת הפניקס קרן השתלמות שמעניקה הלוואה מתמשכת לעובדים לצורך הגדלת הנטו.