הטובים למשק

1.
בנובמבר 2011 כתב התעסוקה של העיתון מיקי פלד אמר לי שפרופ' איל וינטר – איש תורת המשחקים וראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית – העביר לו טור שכתב והיה מעוניין לפרסם בעיתון. קראתי את הטור. אהבתי. הוא התפרסם למחרת על פני עמוד 6 כולו. הנה לינק.
מה שפרופ' וינטר אמר בתמצית הוא זה: לאנשים נורא נורא נורא עשירים יש מספיק כסף לכל צרכיהם וצרכי הצאצאים שלהם בדורות הקרובים. מכאן, שמה שמניע אותם אינו הכסף, כי אם התהילה ושמם הטוב. והואיל והמדד היחיד שהציבור הציע עד אז בשביל למדוד את התהילה שלהם היה פשוט העושר שלהם, היה להם תמריץ מובנה להתעשר עוד ועוד, על חשבון האחרים. לכן, וינטר הציע פשוט לשנות את התמריץ, כלומר לשנות את המדד. להרכיב מדד חדש, שימדוד לא את עושרם כי אם את מידת התרומה שלהם למשק – יצירת מקומות עבודה, שמירה על הסביבה, התחשבות בספקים, בלקוחות, בעובדים ועוד שורה של פרמטרים. אם למדד הזה תהיה מספיק תהודה ציבורית, אזי הם ירצו להיות ראשונים במדד הזה, כי הם רוצים להיות ראשונים בהכל, וכך הם ישנו את נורמות ההתנהלות שלהם לטובת המשק. מ.ש.ל

2.
הרעיון הזה הוא גם נאיבי וגם יומרני, ואולי בגלל זה לקחנו אותו על עצמנו. כבר למחרת קבענו פגישה עם פרופ' וינטר במשרדו, ולאחר מכן הבאנו אותו לפגוש את העורכים הבכירים של העיתון. לשמחתי הם התלהבו, והעיתון לקח על עצמו את המשימה הזו ברצינות. זו לא משימה פשוטה עבור עיתון. עיתון הוא לא גוף מחקר. לכן נעזרנו גם בוינטר עצמו וגם בדוקטורנט שלו שהוא העמיד לרשותנו, והעיתון הפעיל צוות רחב של כתבים לאיסוף הנתונים.
די בתחילת הדרך אני עצמי יצאתי מהתמונה בגלל שהתפגר לי המוח, וחזרתי בסופו של דבר לשלבים הסופיים – לאחר שהמדד עצמו כבר נבנה, הנתונים נאספו, והיה רק צריך לארוז אותם ולהגיש אותם. את העבודה הקשה באמת עשו אנשים אחרים, לא אני.

3.
הבוקר, לאחר שנה מאומצת של עבודה, התפרסם "מדד הטובים למשק". יש לו נקודות חזקות, יש לו חולשות. זה לא כל כך חשוב. את מה שצריך לשפר, נשפר בעתיד. העיקר מבחינתי הוא שהתפרסם, העיקר שהתחילה איזו מסורת, כך אני מקווה. אני מקווה גם שהוא יזכה לתהודה רחבה ככל שאפשר, כי רק כך הוא יוכל להתחיל לחולל שינוי. לאט לאט לאט.

ובכל מקרה, הכברתי עליו מספיק מלים עד כה, כך שאתן לתוצר לדבר בעד עצמו. אגיד רק תודה גדולה מאוד לכל מי שלקחו בזה חלק. לעורכים שנרתמו, לכתבים שעבדו קשה, למיקי (ויניב) שפשוט תענוג לעבוד איתו, לרון על העריכה ועל המסירות ולליאורה על העיצוב ועל הסבלנות. קריאה נעימה. נשמח מאוד לתגובות ולהערות, מהסיבה הפשוטה שאנחנו מתכוונים להמשיך עם זה גם בשנה הבאה.

4.
כתבות:
הכתבה המרכזית – המקומות הראשונים והדירוג המלא
כך בנינו את המדד – סיפור המעשה, וסקירת הפרמטרים
הליבה – איך אנשי העסקים באמת מנהלים את העסקים שלהם, את האינטרסים של מי הם מביאים בחשבון (חלק 1, חלק 2, חלק 3)
איך יראה המדד בשנה הבאה – מה קרה במשק ב-2012 וכיצד זה ישפיע על התנהלות אנשי העסקים

פרשנויות:
גלית חמי – על המקום של העיתונות
איל וינטר – על הרציונל מאחורי המדד
יניב רחימי – קצת ביקורת עצמית

בחירתו של מיקי

אתמול, שעה שהייתי בסופר, תוהה אם פוזי רצתה עדשים חומות או אדומות, סימס לי כתב העבודה והרווחה שלנו, מיקי פלד, שיש לו חומר גלם בשבילי לפוסט. הצעתי לו שיכתוב פשוט פוסט אורח. אמר ועשה, כתב ושלח, והנה זה לפניכם. (שבת שלום)

===

מעטות הן הפעמים בהן מזדמן לכתב להיות אדם מוסרי. לא רק אדם טוב, אלא ממש מוסרי א-לה קאנט. לרוב עיתונאים נכשלים במבחן ויעשו הכל בשביל כותרת, בטח כשהיא מונחת לפניהם, בשלה ומוכנה לציטוט, בכל הדרה. הפיתוי רק גדל כאשר אדם שעובד באחד הגופים המושמצים בישראל אומר דבר מטומטם לחלוטין באופן כה מזוכך, שרק-אמת-פנימית-עמוקה-שהוסתרה-כל-השנים-ועכשיו-נפלטה יכולה להיות.
בסוף לא פרסמתי. ברגע שהדברים חדרו לאוזניי הרמתי את קולי וכעסתי, אבל היה לי ברור שלא אשלח את האמירה האומללה הזו לעיתון. שקלתי אולי לפרסם ללא ייחוס לאדם עצמו, אבל בסוף, ויתרתי. אין בזה טעם.

השיחה התנהלה בערך כך:
– "למה בחרתם דווקא להוסיף מס של 50 שקל על כל יום אשפוז בבית חולים?", נשאל איש משרד האוצר.
– "אנשים מתאשפזים בבית חולים ללא סיבה. צריך לתת תמריץ כספי שלילי כדי למנוע את התופעה הזו", הוא השיב.
(הרמת גבה ותמיהה)
– "כן", המשיך איש האוצר ברצינות, "יש אנשים שמביאים את הוריהם המבוגרים בכל סוף שבוע לבית החולים בתואנה כלשהי, כדי שיאשפזו אותם רק בגלל שאין לילדים כח לטפל בהם".
(צעקות מצד הכתב)

אותו אדם, אם הקטע הזה היה מפורסם בארסיות שהעיתונות כה אוהבת, היה צריך להתפתל מאוד על-מנת להסביר בדיוק למה הוא התכוון. במקרה כזה צפוי שיהיה לו מאוד קשה להסביר, משום ששום מילה לא הוצאה מהקשרה והיו אף כמה עדים לאירוע. האמת, גם היה מגיע לו להתפתל.
כאמור, בסוף דבר לא נכתב. קשה לי להסביר בדיוק מדוע, אבל אולי קצת ריחמתי על אותו בחור, אבל בעיקר זה היה הופך אותי לאדם שלא אכפת לו לפגוע באחרים בשביל כותרת. יש מספיק כאלו בתקשורת. לא צריך עוד אחד.