0.
יש סיכוי שהפוסט הזה ישעמם רבים מכם. אם כך יהיה, אני מתנצל. אני מקווה שהוא יהיה כמה שיותר מעניין, כי אם אצליח לעמוד במה שהבטחתי לעצמי, אני הולך לכתוב על הנושא הזה לא מעט בעתיד. אז כן, הפוסט הזה הוא למיטיבי לכת.
1.
בשביל לנסות להפוך את הפוסט הזה למעניין, אני אתחיל מהלוביסטים. הלוביסטים פועלים בציבוריות הישראלית בכמה וכמה זירות. הזירה המיידית, והמוכרת יותר, היא הכנסת. הם יושבים בוועדות, יושבים מחוץ למליאה, מתדרכים ח"כים, מגייסים אותם להצבעות, וכהנה וכהנה. דיברנו על זה כבר מספיק. זירה אחרת, היא הזירה הממשלתית. הזירה הזו היא הרבה יותר סבוכה, כי היא מחולקת להמון תתי זירות. הם צריכים לעבוד מול כל משרד ממשלתי בנפרד, ומול זרועות המשרדים הללו (חברות ממשלתיו, גופים סטטוטוריים, ועוד המון מלים משפטיות לא נעימות שכאלה).
הזירה הממשלתית שאליה מתנקזים מרבית האינטרסים, היא מליאת הממשלה, וועדות השרים השונות. מבין כל ועדות השרים, אני רוצה להתמקד בועדת השרים לענייני חקיקה, שבעיניי היא מאד מעניינת.
2.
כשלמדנו אזרחות בבית הספר, הסבירו לנו איך עובד התהליך הפרלמנטרי – כל הסיפור הזה עם הגשת הצעות חוק ועם המסלול שהן צריכות לעבור – אבל שכחו לספר לנו על התחנה הראשונה בתהליך הזה. התחנה הזו היא ועדת שרים לענייני חקיקה.
אחרי שח"כים מניחים על שולחן הכנסת את הצעות החוק הפרטיות שלהן, ולפני שהן תגענה להצבעה במליאת הכנסת בקריאה טרומית, הצעות החוק עוברות את המסננת של ועדת השרים לענייני חקיקה. הוועדה הזו, שבראשה יושב שר המשפטים, קובעת מהי עמדת הממשלה לגבי אותה הצעת חוק. אם הממשלה תתנגד, ואם המשמעת הקואליציונית עדיין בתוקף (היא הולכת ומתרופפת ככל שמתרחק מועד הבחירות שחלפו, ומתקרב מועד הבחירות הבאות), המשמעות של התנגדות ממשלתית היא שהצעת החוק תיפול במליאת הכנסת. אם הממשלה בוחרת לתמוך בהצעת החוק הפרטית, המשמעות הכמעט ודאית היא שהצעת החוק תעבור במליאת הכנסת.
3.
ועכשיו, אחרי שהבנו איך זה עובד, אנחנו צריכים להתחיל לתהות איך באמת זה עובד. איך לעזאזל מקבלים השרים שיושבים בוועדת השרים לענייני חקיקה את ההחלטה אם לתמוך בהצעת חוק כלשהי או להתנגד לה.
בוועדה יושבים, מלבד שר המשפטים, כל השרים שהצעת החוק נוגעת לתחום העיסוק שלהם. בראש ובראשונה, זה אומר ששר האוצר הוא חלק בלתי נפרד מוועדת השרים לענייני חקיקה, כי כמעט כל הצעת חוק נוגעת למשרד האוצר, בשל הצורך לתקצב את יישומה, למרות שלא תמיד.
עכשיו, יושב השרים בוועדה, מונחת בפניהם הצעת חוק, והם צריכים להחליט. אבל השרים הם אנשים פוליטיים, לא מקצועיים. על סמך מה הם אמורים לקבל את ההחלטה? יפה, לוואקום הזה נכנסים הפקידים. ככל שמדובר בהצעת חוק קריטית יותר, מסוכנת יותר, מתוסבכת יותר מבחינה פוליטית, כך יעלה הדרג של הפקידים הממשלתיים שיופיעו בפני השרים וינסו לשכנע אותם להתנגד להצעת החוק או לתמוך בה. כך קרה, למשל, בשנה שעברה, כשהגיע המפקח על הבנקים בעצמו, וגם נגיד הבנק, וניסו לשכנע את השרים להתנגד להצעת חוק שמטרתה הייתה להגביל את גובה עמלות הבנקים. זה היה רגע קריטי – המפקח על הבנקים לא נוהג להגיע לוועדת השרים באופן קבוע. למען האמת, למיטב ידיעתי, הוא לא מגיע לשם אף פעם.
4.
עכשיו, באופן מסורתי, משרד האוצר יתנגד לכל הצעת חוק שעולה הרבה כסף, בין אם מקורה בקואליציה ובין אם מקורה באופוזיציה. כמובן שאם ההצעה מקורה באופוזיציה, זה רק יגביר את הסיכויים שהשרים יתנגדו להצעת החוק, אבל זה לא הכרחי. לרוב, ח"כים מן האופוזיציה (קרי: חכים חכמים מן האופוזיציה) יגישו את הצעת החוק שלהם ביחד עם ח"כ מן הקואליציה, בשביל להגדיל את הסיכוי שוועדת השרים תתמוך בהצעת החוק. למרות שזה לא ממש מבטיח משהו.
אבל מלבד ההתנגדות המסורתית של משרד האוצר, ליתר השרים לא אמורה להיות עמדה מסורתית. לפחות לא בכל הנושאים. אז איך בכל זאת הם מחליטים מה להצביע? הרי פקידי הממשלה, כל אחד בתחומו, יכולים להיות מאד משכנעים. אז איך בוחרים השרים כיצד להצביע?
5.
התשובה הפשוטה היא, שאין לי שמץ של מושג. ויש סיבה טובה לכך שאין לי מושג. לוועדת השרים לענייני חקיקה אין פרוטוקול. או לכל הפחות, אין פרוטוקול גלוי. אין דרך לדעת איזה שרים נכחו בישיבה, אין דרך לדעת מה היו הנימוקים שהוצגו בפניהם בעד או נגד כל הצעת חוק שהונחה בפניהם (אנחנו מדברים על עשרות הצעות חוק בכל ישיבה). אין דרך לדעת מדוע לעיתים הם הסירו הצעות חוק מסדר היום. הכל לוטה מאד באפלה, הרחק הרחק מעין הציבור. מהמעט שאני יודע, מרבית השרים לא טורחים כלל להגיע לישיבות הוועדה, וגם אם מגיעים לוועדה, תנועת השרים מתוך החדר החוצה ובחזרה היא מאד מאד ערה.
6.
והנה באה הטענה שלי, והסיבה שלשמה כתבתי את הפוסט הטרחני הזה: אני רוצה לדעת מה קורה בוועדת השרים לענייני חקיקה. מלבד העובדה שזה מאד יקל מבחינה טכנית על העבודה שלי, אני חושב שראוי שהציבור יידע מאיזה נימוקים בוחרת הממשלה, כלומר האנשים שנשלחו מטעם הציבור למשול בו, אם להתנגד או לתמוך במהלכים מסוימים. הציבור צריך לדעת כיצד הצביע כל שר. הציבור צריך לראות ששר הבריאות מצביע נגד הצעות שישפרו את בריאות הציבור. הציבור צריך לראות את שר התקשורת מצביע נגד הצעות לשכלול התחרות בשוק התקשורת. הציבור צריך לראות את שר האוצר מצביע נגד הצעות לפטור ממע"מ את התשלום על תרופות, על מוצרי יסוד, וכו' וכו'.
7.
באופן פרדוקסלי, באופן מצחיק-עצוב, הצעות החוק שמטרתן להפוך את וועדת השרים לענייני חקיקה לשקופה יותר, לבעלת פרוטוקול פומבי, מגיעות אף הן לשולחנה של וועדת השרים לענייני חקיקה, ושם, כמה מפתיע, הן זוכות פעם אחר פעם להתנגדות ועדת השרים לענייני חקיקה. מגניב, לא?
8.
ועכשיו, אחרי שציירנו את המעגל, אני חוזר לנקודת הפתיחה שלי. הסיבה האמיתית שלשמה אני רוצה לפתוח לעיני הציבור את הנעשה בתוך וועדת השרים לענייני חקיקה, היא משום שהוועדה היא אחת הזירות המרכזיות בהן פועלים הלוביסטים. ובעוד פעילות הלוביסטים בכנסת היא פחות או יותר שקופה (בעיקר פחות), הרי שפעילות הלוביסטים סביב ועדת השרים לענייני חקיקה היא כמעט לחלוטין סמויה מן העין. זה נובע כמובן מהעובדה שמרבית הציבור לא מכיר את הוועדה, אבל גם מהעובדה, לדעתי, שפעילות הוועדה לא שקופה. זה נכון שהלוביסטים אינם מורשים להגיע לישיבות הוועדה, אבל זה לא עוצר בעדם להרים טלפונים לשרים, או לשלוח את בעלי ההון להרים טלפונים לשרים, ולהפעיל עליהם לחצים כבדים בכדי לעצב את דעתם, בעד או נגד הצעות חוק כאלה ואחרות, בהתאם לצרכי הלקוחות שלהם. הלקוחות המסחריים שלהם, כמובן. לרוב, החלטות וועדת השרים לענייני חקיקה ידועות מראש לקומץ של האנשים. בדרך כלל, אלה אותם האנשים שעיצבו את דעתם של השרים בטרם ההצבעה, משיקולים כאלה ואחרים. האומנות הלוביסטית היא כזו: היכולת לזהות אינטרסים פוליטיים של שר או ח"כ מסוימים, ולתרגם אותם לאינטרסים המסחריים של הלקוח שהם מייצגים. למשל, ייתכן שלשר מסוים ישתלם מאד להצביע נגד הצעת חוק שתפגע בבעל הון מסוים, כי אותו בעל הון יכוחל לקדם את האינטרסים הפוליטיים של אותו שר בגזרה אחרת, בין אם דרך הצעת חוק אחרת, ובין אם דרכות אחרות לחלוטין.
כל זה נעשה בחוסר שקיפות משווע, מבלי שעינו המנומנמת של הציבור תוכל לשזוף את מבטה על העניין הזה. וזה, מרגיז אותי. והסיבה שלשמה אני טורח לכתוב את כל זה, היא שאני חושב שאני אנסה לדחוף את הנושא הזה קדימה לאחר הבחירות, לאחר שתוקם ממשלה חדשה ותושבע כנסת חדשה. נראה. אני אנסה. אולי לא ייצא מזה כלום. ואולי ייצא. ימים יגידו.
9.
הזמנתי חבר שלי מאחד ממשרדי הממשלה לכתוב פוסט תגובה לפוסט הזה, משום שהוא מחזיק בעמדה ההפוכה בדיוק. לדעתו, לטובת הציבור, למען הרחקת הלוביסטים מן הוועדה, יש להשאיר אותה אטומה לחלוטין. אני מקווה שהוא ייענה להזמנה, ויכתוב את הפוסט הזה. הדיון הזה חשוב לי.
10.
ולמי ששרד עד כאן, בונוס: ההתנהגות המוזרה של נוזלים לא ניוטוניים, בהילוך נורא איטי.