מחשבות קורונה | למה מזל שאנחנו חיים בישראל

0
קודם כל, מוזיקה:

1
מזל שאנחנו חיים במדינת ישראל. באמת. ועכשיו, בהרחבה:
מערכת הבריאות במדינת ישראל היא ריכוזית מאין כמותה. משרד הבריאות, כשהוא רוצה, יודע להפעיל את כל המערכת. להוריד הנחיות לשטח, ולקבל שיתוף פעולה מקסימלי. משרד האוצר, כשהוא רוצה, מרעיב את המערכת לחלוטין או בדיוק להיפך – מזרים כספים שמגיעים לכל המקומות (נוותר כרגע על הדיון אם זה נעשה ביעילות מקסימלית או לא).

כשצריך, למשל בחירום, משרד הבריאות יקבל דיווחים מלאים מקופות החולים ומבתי החולים על מה שהוא צריך. הוא יגיד לקופות החולים מה לעשות, הוא יגיד לבתי החולים מה לעשות, וכולם יתגייסו ויעשו. זו מערכת מלאה באנשים עם תחושת שליחות אמיתית. וגם ככה זו מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם, אין אופציה כזו לשבת בצד לנצנץ.

כל זה לא היה מתאפשר לו מערכת הבריאות בישראל לא היתה ציבורית אלא מופרטת ברובה, כפי שיש לא מעט אנשים שהיו רוצים שיהיה. משרד הבריאות לא היה יכול לשלוט במערכת, והגופים השונים לא היו מחויבים באותה מידה.

נכון, בימים כתיקונם אתם לא מרגישים את זה. בימים כתיקונם הכל מרגיש שבור, כאוטי, לא מתפקד, עד כדי כך שאתם מרגישים שיש צורך בביטוח בריאות פרטי. זה מרגיש כך מכל מיני סיבות. בין היתר כי לגורמי המערכת עצמם (רופאים, קופות חולים) יש אינטרס כלכלי להציג כך את המצב. אבל בחירום, כמו עכשיו, מערכת הבריאות הישראלית יכולה להיות מכונה משומנת להפליא, בעיקר כי היא ריכוזית מאוד (וגם, מצער להודות, מורגלת במצבי חירום). במצבי חירום, כמו עכשיו, זו מעלה גדולה מאוד. בחירום אתם לא תפעילו את הביטוח הפרטי שלכם, אלא תרצו להגיע לחדר מיון או טיפול נמרץ של בית חולים ציבורי. בחירום המערכת הפרטית לא תדע לתמוך בכם. רק הציבורית. יש לכם מזל שאתם בישראל.

2
אם יש דבר טוב אחד שחיים רמון עשה בחייו זה להעביר ב-1995 את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. העובדה שלכל ישראלית וישראלי יש כיסוי רפואי ממלכתי, בלי קשר לשאלה אם הם עובדים או לא, מה העבודה שלהם, אם הם עניים או לא, יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות. במדינה שאני מתגורר בה כרגע, ארה״ב, המצב הפוך לחלוטין. חלק גדול מהאוכלוסיה אינה מכוסה בכיסוי רפואי. אלה שיש להם ביטוח רפואי הוא לרוב קשור איכשהו למקום העבודה שלהם. זה יוצר תמריצים ותלות מטורפת במקום העבודה. לכן, כמצב חירום כמו עכשיו, אמריקאים לא ששים ללכת להיבדק אם יש להם קורונה או לא. דבר ראשון, זה יקר. דבר שני, זה עלול לדפוק את הביטוח. דבר שלישי, זה עלול להכניס אותם לבידוד מה שיגרום להם להיעדר מהעבודה לתקופה ממומשכת, ואם זה ירגיז את הבוס, או השד יודע, ויגרום לזה שהם יפוטרו, אז גם לא יהיה להם כיסוי רפואי. בקיצור, מלא תמריצים שגורמים לאנשים לא להיבדק בכלל. בישראל זה לא המצב. לא משנה הסטטוס הסוציו-אקונומי שלכם, אתם תיבדקו אם צריך, תטופלו אם צריך, ויהיו לכם הרבה יותר סיכויים להבריא. בחירום, כמו עכשיו, זה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות. רק אחרי שנה וחצי כאן הבנתי עד כמה זה לא מובן מאליו.

3
גם העובדה שלעובדים יש הרבה ימי מחלה אינה מובנית מאליה. לעובדי המדינה יש מיליונתלאפים ימי מחלה, הרבה יותר מדי לטעמי (90 בשנה, בשם אלוהים תיקון: 30 ימים בשנה, עם אפשרות לצבור עד 90). אבל אפילו אם אני שם את הטירוף הזה בצד, גם לעובדים במגזר הפרטי יש מספיק ימי מחלה. ימי המחלה האלה מאפשרים להם לדעת שהם, תחזיקו חזק, יכולים להיות חולים והשמיים לא יפלו. הם לא יפוטרו סתם כך. ואז, במקרה חירום כמו זה, כשצריך להכניס מלא אנשים לבידוד, הם יודעים שיש להם ימי מחלה. נכון, הימים הראשונים אינם בתשלום מלא. אפשר לדבר על זה אם תרצו. אבל זה עדיף עשרות מונים על מצב שבו יש לכם 7 ימי מחלה בשנה, לא בתשלום מלא, כמו בארה״ב, נכון? וזה רק הממוצע בארה״ב, כי החוק הפדרלי לא מחייב בכלל את המעסיקים לתת ימי מחלה לעובדים שלהם.

4
אם אתם אומרים עכשיו – אוקי, אבל זה אירוע של פעם במאה שנה. אתה לא מתכנן מערכת להיות ריכוזית בצורה כל כך מטורפת בשביל אירוע של פעם ב-100 שנה – אז אתם צודקים. אבל בואו נסתכל שניה על ארה״ב, המקום עם מערכת הבריאות הכי פרטית והכי פחות ממשלתית שאפשר להעלות על הדעת.
מרחוק, ארה״ב נראית לנו מרחוק כמו המקום הזה שמגיעים אליו כשצריך לעשות טיפולים מיוחדים ומסובכים או השתלות מטורפות, אבל זו סתם אשליה. מקרוב, מערכת הבריאות בארה״ב שבורה לחלוטין. אם אתה עני באמריקה, ויש לא מעט אמריקאים עניים, או מעמד בינוני נמוך, זו מערכת בריאות של עולם שלישי.
זו המערכת הכי פחות יעילה בעולם. היא היקרה ביותר שיש, והיא משרתת הכי פחות אנשים (כאחוז מהאוכלוסיה), בטח ביחס לכמה שהיא עולה. אנשים כאן משלמים סכומים מטורללים על כל טיפול רפואי, בין אם באופן ישיר, ובין אם באופן עקיף על ידי אלפי הדולרים שהם משלמים כל שנה לביטוח הבריאות שלהם, אם בכלל יש להם אחד כזה. טירוף הדעת.
המבנה של המערכת יצר מצב שבו בזמן שמדינות כמו ישראל מנסות להכיל את הקורונה ולבלום את ההתפשטות שלה, בארה״ב זה פשוט בורדל אחד גדול. אל תאמינו למספרים, הם הולכים להשתנות מאוד בקרוב. כפי שיונה לייבזון כתבה, ובצדק, המספרים בארה״ב בוודאות מוטים כלפי מטה. לאנשים אין תמריץ ללכת להיבדק, כי הבדיקות יקרות ו/או זה ידפוק להם את הביטוח ו/או הם לא יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהעבודה. אז הם לא. הם פשוט נדבקים ואף אחד לא יודע מזה. רובם פשוט יחלימו. אחרים, רבים אחרים, ייאלצו להתאשפז בסופו של דבר, וחלק מסוים גם ימותו. להערכתי זה עניין של שבועות לא רבים עד שיהיו כאן הרבה מאוד חולים, ומתוכם, סטטיסטית, יהיו לא מעט מתים. כמה? לא יודע. בסוף זו מדינה מאוד מאוד גדולה כך שכל מספר יהיה קטן מאוד ביחס לאוכלוסיה הכללית. ועדיין, כל מת הוא עולם ומלואו, ויהיו כאן לא מעט כאלה, די מהר.

5
אז האם משרד הבריאות הישראלי זלג להיסטריה או לא?
חיים ריבלין חושב שכן. מוקדם יותר יום הוא צייץ בטוויטר שהוא חושב, ונתמך על מקורות עלומי שם במשרד הבריאות שחושבים ככה, שמנכ״ל משרד הבריאות משה בר-סימן טוב מגזים. שאין צורך (אלה כבר מלים שלי) בכל ההגבלות, הבידודים, האיסורים, ההימנעויות. שהנזק לכלכלה יעלה על הנזק הכלכלי הפוטנציאלי ממצב שבו לא נעשה כל כך הרבה בידודים, הגבלות, איסורים, הימנעויות.

קשה לי לשפוט אם ריבלין צודק או לא. אני נוטה שלא להסכים איתו.
כלומר, ביטול אירועים, ביטול טיסות, בידוד המוני וכו׳, אכן יגרום לנזק כלכלי. חלק ממנו יהיה קצר מועד. חלק ממנו יהיה ארוך יותר, אם כי לא בהכרח ארוך נורא. חברות התעופה הן הקו הראשון של הנפגעות, וכל תעשיית התיירות. סוכנויות נסיעות וטיולים, המלונאים. אין ספק. גם המעגלים השניים נפגעים. כל מי שמספק שירותים לענף המלונאות או התיירות, למשל, גם הם ייפגעו (אם כי לכו תדעו, אולי בפסח כבר נהיה אחרי השיא והישראלים ישטפו את הארץ בהמוניהם). גם חברות הביטוח הולכות לחטוף חתיכת כאפה.
ביטול אירועי ספורט יפגע באולמות, במסעדות, באלה שמוכרים בייגלה בחוץ. במוניות, בחברות הסעות, מה שאתם לא רוצים. שליחת אנשים לבידוד תפגע בעסקים, בחברות, במפעלים. באיטליה סוגרים את בתי הספר. אם זה יקרה גם בישראל, ועוד לפני פסח, המשמעות תהיה מאות אלפי הורים ישראלים שלא יכולים ללכת לעבודה. זו פגיעה משמעותית בכלכלה. זה מריח כמו רבעון אבוד של צמיחה אפסית, או נמוכה מאוד.

אבל בואו נחשוב שניה על האלטרנטיבה. האלטרנטיבה היא לא לעשות את כל זה. להיות פחות זהירים, לא לבודד כל כך הרבה אנשים, לא להטיל כל כך הרבה מגבלות. הנזק למשק יהיה מוגבל יותר, אבל רק בטווח הקצר. גם ככה המשק נפגע מכך שהקורונה משתוללת בעולם. עצירת הייצור בסין פוגעת ברשתות האופנה, ביצרנים ישראלים, במי שאתם לא רוצים. אין לזה קשר למשרד הבריאות. כנ״ל חברות התעופה – התיירים מאיטליה לא יבואו בלאו הכי, לא משנה מה משרד הבריאות יגיד. ואם, חלילה, האנשים הנשאים/חולים שמסתובבים ולא יודעים שהם נשאים/חולים ידביקו עשרות או מאות אלפי ישראלים אחרים, הפגיעה במשק תבוא ממילא.

יש סיבה טובה מדוע משרד הבריאות מבקש להיות זהיר, גם אם לפעמים זה מרגיש שהוא זהיר מדי (זהיר יותר מהמלצות ארגון הבריאות העולמי, למשל, שממליץ לא לבטל כרגע טיסות ותנועה של אנשים). את התיאור הכי טוב ל׳למה משרד הבריאות עושה את זה׳ מצאתי בגרף זה שמישהו שיתף בטוויטר:

משרד הבריאות מנסה, בעצם, להקטין את עומס על מערכת הבריאות, ולפזר אותו. במקום שתהיה מכה חדה אבל קצרה, עדיף למשרד בריאות שהמכה תהיה פחות קשה, וארוכה יותר. אחרת, לו המכה תהיה קצרה אבל חדה, היא עלולה לזלוג מעבר לקיבולת של מערכת הבריאות. כלומר, שלא יהיו מספיק מיטות אשפוז פנויות בטיפול נמרץ או בחדרי המיון, שלא יהיו מספיק רופאים ואחיות ואנשי צוות רפואי, שהמערכת לא תוכל להכיל את כולם. הנזק במקרה כזה, מעריך משרד הבריאות, יהיה גבוה יותר.

באותה הרוח, מי שרוצה לקרוא עוד, על מה צפוי בעתיד הקרוב, אני ממליץ בחום על המאמר הזה של פרופ׳ רן בליצר מקופת חולים כללית. זה כנראה המאמר הבהיר, הרגוע והברור ביותר שקראתי בעברית על הנושא. הנה רק ציטוט אחד מתוכו: (אוקי, שניים)

מדוע לא לקבל את התפיסה של "ניתן לגל התחלואה לעבור ונגמור עם זה"? בגלל מגבלות הספיקה של מערכת הבריאות, והמחיר בחיי אדם של החלטה כזו. מכיוון שלמחלה אין טיפול ייעודי או חיסון, ומכיוון שאחוז קטן אך משמעותי מהחולים (10% ויותר בקבוצות הגיל המבוגרות) יסבול מתחלואה קשה, המענה למקרים הקשים ביותר הוא טיפול תומך ביחידות טיפול נמרץ וטיפול מוגבר. ליחידות אלה יש כוח אדם ומשאבים מוגבלים.

לכן אם גל התחלואה יהיה מתון, ממושך ונשלט תצליח מערכת הבריאות לתת טיפול מיטבי לכל חולה קשה ולהציל מטופלים רבים, כפי שהיא עושה בכל חורף. אחרת התמונה יכולה להיות דומה לזו שבעיר הסינית ווהאן, שבה מערכת הבריאות קרסה בגלל גלי התחלואה הקשה. עוד יתרון להאטת התחלואה הוא האפשרות שיתגלו פרוטוקולים טיפוליים וטיפול תרופתי יעיל יותר, וכך יינצלו הרבה יותר חולים קשים.

6
אני לא יודע אם ההחלטה של מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב נכונה או לא. לא תהיה דרך לדעת אלא בדיעבד, וגם אז לא תהיה דרך לדעת. אם הוא יעשה הכל נכון, זה אומר שהתחלואה והתמותה בישראל יהיו נמוכות יותר מאשר במקומות אחרים. במקרה כזה יגידו לו: אתה רואה, סתם היית היסטרי.

בר סימן טוב. עדיף לקבל החלטות מוגזמות מלא לקבל החלטות בכלל (צילום: אוראל כהן)

בר סימן טוב. עדיף לקבל החלטות מוגזמות מלא לקבל החלטות בכלל (צילום: אוראל כהן)

לא הייתי רוצה להיות עכשיו בנעליו של מנכ״ל משרד הבריאות. אירוע כזה קורה פעם במאה שנה. אף אחד לא רוצה שזה יקרה במשמרת שלו, אבל זה יקרה במשמרת של מישהו. כל עוד הוא ימשיך לקבל החלטות בצורה שקופה וימשיך להציג אותן לציבור בצורה שוטפת, בהירה ומנומקת, מוטב לקבל החלטות מאשר לא לקבל החלטות כלל. אני מסקר את הממשלה יותר מעשור. ראיתי המוווווווןןןןןןןן פקידים שלא יודעים לקבל החלטות (שלא לדבר על פוליטיקאים). אם אני צריך לבחור בין פקיד שמקבל החלטות שיכולות להתברר בדיעבד כמוגזמות, או פקיד שלא מצליח להחליט בכלל, אני מעדיף את זה שמחליט ולפעמים טועה.

אמא שלי, מבחינתי, היא סימן טוב לכך שהעסק מנוהל סביר. דיברתי איתה היום. היא בת 67, לגמרי בקבוצת הסיכון. ולמרות שיש לה סיבות מוצדקות להיכנס לחרדה, היא היתה רגועה להפליא (לפחות בשיחה איתי). היא חזרה שוב ושוב על כך שמנכ״ל משרד הבריאות עולה בכל הערוצים ומרגיע. זה, מבחינתי, סימן מצוין (גם אם סובייקטיבי לא באמת מדעי).

7
רק שהפוליטיקאים לא יפריעו ולא יהפכו את זה לסיפור פוליטי. לניסיון ללחוץ על הקמת ממשלת אחדות, או השד יודע איזה דברים הם מסוגלים לעולל.

8
לא כולם יעברו את זה באותה צורה. העניים יותר יסבלו יותר, כמו תמיד. אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהעבודה לתקופה ממושכת יידפקו. גם מי שעובד בעבודת צווארון כחול ונמצא בסכנה גדולה יותר שמקום העבודה שלו ייסגר. אין לי דברים חכמים במיוחד להגיד על זה, לבי עם כל מי שייפגע יותר.
גם כלכלות מסוימות ייפגעו יותר ואחרות ייפגעו פחות. אם להשתמש במשהו שאמר לי מוקדם יותר מתיה, החבר האיטלקי שלי שגר ברומא, גם כלכלות הם כמו בני אדם. חלק צעירות ובריאות ויעברו את זה בסדר, וחלק, כמו איטליה, הן בקבוצת סיכון משמעותית והולכות לחטוף חזק.

ישראל צלחה את המשבר של 2008 בצורה מצוינת בין היתר כי המערכת הפיננסית שלה לא היתה מורעלת ובגלל שהגירעון הממשלתי היה אפסי. המערכת הפיננסית שלנו עדיין בסדר (אם כי לאנשים יש יותר חובות היום), אבל הגירעון שלנו גבוה מאוד. תוסיפו על זה את העובדה שאין לנו ממשלה מתפקדת ושאין לנו תקציב מאושר השנה, מה שמגביל מאוד את היכולת של משרדי הממשלה להגיב במהירות וביעילות, והנה מתכון לכך שאם המשבר הכלכלי יכה בנו הוא עלול להיות ארוך יותר ממה שהיה ב-2008. אבל בסופו של דבר, זה יחלוף. ואחרי המשבר, הכלכלה תצמח במהירות. זה מה שקרה בכל המשברים הקודמים.

9
זו הולכת להיות תקופה קשה. אין לי מושג כמה זמן היא תימשך. כל מי שאומר לכם שהוא יודע לכמת את הנזק לכלכלה הגלובלית משקר. זה הולך להיות רע. השיא, כנראה, עוד לפנינו. אנשים ימותו. אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם. אנשים יחלו ויסבלו. כלכלות יסבלו. אירועים גדולים יתבטלו (כולי תקווה שהאולימפיאדה ויורו לא יבוטלו). אבל זה יחלוף. בהנחה שבקיץ זה יירגע בגלל הטמפרטורה, ובהנחה (שאני לא יודע עד כמה היא מבוססת) שעד הסתיו/חורף הבא יהיה לנו חיסון/טיפול, זה יהיה בסדר. עברנו גם את משבר 2008, עם כל כמה שהוא היה נוראי. והוא היה נוראי.
להיות בבידוד זה מסריח, אבל בשנת 2020 זה קל יותר להיות בבידוד מאי פעם. יש לכם נטפליקס, אתם יכולים להזמין אוכל מהסופר, כל קופות החולים נגישות לכם באפליקציה, גם הבנק, גם מיליון דברים אחרים. במקצועות רבים אפשר לעבוד מרחוק. אולי זה אפילו ישנה כמה נורמות עבודה לטובה.
יהיה בסדר.
החזיקו מעמד, ושטפו ידיים.

יומן סוכר | פרק ראשון

1.

אהלן.
קוראים לי שאול ואני מכור.
את הסיגריות אמנם זנחתי אחרי 16 שנה, אבל אני לא מדבר על ההתמכרות הזו. אני מדבר על התמכרות שרוב האנשים שקוראים את השורות האלה שותפים לה, גם אם הם לא יודעים.
אני מכור לסוכר.
ואני זה עוד כלום, כי הילדים שלי – בסך הכל בני 6 ו-3 – ממש ממש מכורים לסוכר.

אם אתם לא מאמינים לי, הנה כמה מספרים שכדאי לכם להבין בחשבון:
הצריכה היומית המומלצת של סוכר היא כ-5 כפיות סוכר ליום לנשים ועד 10 כפיות סוכר לגברים, מקסימום.
לפי הלמ״ס, שתאמינו או לא בודקת את התפריט של הישראלים ואיזה מזון הם צורכים, הישראלי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר ביום (כ-117 גרם. בכפית יש כ-4 גרם סוכר). הכמות הזו היא פי 3-6 מהמנה היומית המומלצת למבוגר. אצל ילדים זה חמור בהרבה. הנתונים נמצאים כאן (אין לי מושג למה הם מעודכנים ל-2012, אבל זה מה שיש).

אם נדמה לכם שאתם לא צורכים 30 כפיות סוכר ביום, בואו ננסה לחשב את זה יחד לרגע.
נניח שאתם פותחים את הבוקר בכוס תה או קפה, הנה לכם 2 כפיות סוכר רק בשביל ההתחלה.
אם גם אכלתם בבוקר מנה של דגני בוקר, תתכוננו להוסיף לעצמכם עוד 2-3 כפיות סוכר, והנה אתם כבר ב-4. אם הוספתם תפוח בהמשך, אלה עוד 2-3 כפיות סוכר, כך שאתם כבר ב-6-7, איפהשהו באמצע טווח המנה היומית המומלצת של סוכר, והיום רק התחיל.
אם תשתו פחית קולה אחת במהלך היום, הוסיפו בבקשה עוד 9 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-16. אם חס ושלום צרכתם שתי פחיות במהלך היום, רק שתי הפחיות האלה הן פי שתיים מכמות הסוכר המומלצת ליום.
אם תאכלו במהלך היום איזה יוגורט או מעדן חלב, הוסיפו בבקשה 5 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-21.
עוד כוס קפה או תה במהלך היום או בסופו, והנה עוד 2 כפיות סוכר, ואתם ב-23. אם חלילה קניתם אייס קפה באחת מהרשתות, תתכוננו להוסיף עוד הרבה הרבה כפיות סוכר.
אבל הסוכר לא נמצא רק שם. אם אכלתם לחם לבן, או פסטה, או קטשופ, או גבינת שמנת, או מה שזה לא יהיה, הכנסתם לעצמכם סוכר לגוף. אתם בקלות מגיעים ל-30 כפיות ביום בלי לשים לב. כל יום.
לכן, לכל אלה שאומרים לי – די נו, זה עניין של מינונים, אל תהיה פאנאטי – אתם צודקים, זה באמת עניין של מינונים. אבל בדיוק בגלל שאנחנו צורכים מינון פסיכי של סוכר, אין מנוס מלהיות פאנאטים.

2.

בזמן האחרון קרו כמה דברים שהפכו אותי לאובססיבי לחלוטין לסוכר, עד כדי כך שהחברים שלי צוחקים עלי, ובת זוגי מאיימת לזרוק עלי חפצים כבדים אם לא אסתום את הפה כבר בעניין הזה.

כבר המון זמן שרציתי לעשות משהו בקשר להרגלי האכילה של המשפחה שלי, ובעיקר בקשר לכמויות הסוכר שהילדים שלי צורכים. הם צורכים סוכר בבוקר, הם צורכים סוכר בגן בכמויות מטורפות (ואין לי שמץ של מושג למה הגננות דוחפות להם את החרא הזה), הם צורכים סוכר אחר הצהריים, ובערב.
וכשאין להם סוכר, או כשאני מונע מהם לקבל עוד משהו מתוק, הם מתחרפנים. ממש ממש מתחרפנים, כאילו הם בקריז של סוכר.
וכשאני מסתכל סביב, למשל בגן השעשועים או סתם באיזה טיול, נדמה לי שאני רואה כמות גדולה מאוד של ילדים שמנים, ילדים ממש צעירים ושמנים, כמו שלא ראיתי אף פעם. אז נכון, מראה עיניים זה לא עניין מדעי, אבל האמת שהנתונים המדעיים כבר מראים את זה לבד. כיום, כל ילד חמישי בכיתות א׳ בישראל הוא בעודף משקל או בהשמנת יתר חולנית. עד שהם מגיעים לכיתות ז׳, הנתונים נעשים מבהילים עוד יותר: כל ילד שלישי כבר נמצא במשקל עודף או בהשמנת יתר חולנית.
זה מאוד מפחיד אותי.

איכשהו יצא שזה מפחיד מאוד גם את מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שהביא לכך ששר הבריאות יעקב ליצמן ימנה אותו לעמוד בראש ועדה בעלת השם המאוד לא אפקטיבי – הוועדה לרגולציה על המזון לקידום מזון בריא.
ההודעה שנחתה לי יום אחד בתיבת המייל על הקמת הוועדה הזו גרמה לי להתחיל לקרוא עוד ועוד חומרים על הנושא. מה שהספקתי לראות בינתיים טלטל את עולמי. גם בגלל שאני מבין הרבה יותר על התליכים הביו-כימיים שקורים בגוף שלי ושל הילדים שלי כשאנחנו צורכים סוכר מסוגים שונים – וזה מפחיד הרבה יותר ממה שאתם חושבים; אבל גם שהבנתי את מה שלא ידעתי קודם. שהתשובה לשאלה התמימה – מה אנחנו מכניסים לפה – היא הרבה יותר פוליטית, ופוליטית/כלכלית, ממה שהייתי מסוגל לחשוב.
הנה רק שתי סיבות מדוע, בשביל לגרות לכם את בלוטות הטעם.

3. הפוליטיקה של המזון

ב-1971 הנשיא האמריקני השנוא ביותר בכל הזמנים ריצ׳ארד ניקסון התמודד לקדנציה שני בבית הלבן. הוא היה מסובך עד צוואר במלחמה בויאטנם, וכאילו זה לא הספיק, מחירי המזון התחילו לעלות. יחד עם עליית מחירי המזון, התחילו ההפגנות, וניקסון חשש להפסיד את הבחירות.
אז הוא מינה לתפקיד שר החקלאות את ארל בץ, (Earl Butz) שהמהפכה שהוא ביצע בתחום החקלאות בארה״ב – החלטה פוליטית/כלכלית אחת – משפיעה עד היום על מה שאנחנו מכניסים לפה שלנו. הסיפור הזה מסופר בחלק א׳ של הסדרה של ה-BBC מלפני כמה שנים – The Men Who Make Us Fat (לינק).
האג׳נדה של בץ היתה פשוטה: Get Big or Get Out. הוא דחף את החקלאים לתהליך של קונסולידציה, לתיעוש החקלאות, להקמת חוות ענק בשביל לנצל יתרונות לגודל. התוצאה היתה עליה חדה בגידול התירס בארה״ב. ולמרות שהם גידלו יותר ומכרו יותר, עדיין היה עודף היצע של תירס. וכאן נכנסים לתמונה היפנים.

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון


באמצע שנות ה-60, חוקר יפני בשם ד״ר יושייוקי טאקאסאקי (Yoshiyuki Takasaki) המציא את ה-High Fructose Corn Syrup, ממתיק שמופק מתירס, שהוא מתוק יותר מסוכר, וזול יותר להפקה מסוכר. פתאום היה לחקלאים האמריקנים מה לעשות עם עודפי התירס שלהם.
מאז, בתהליך מהיר למדי, ה-HFCS חדר לכל מזון אמריקני שהוא. ללחם, לקטשופ, לכל רוטב שיש, למה שלא תרצו. הוא מאריך את חיי המדף של המוצרים, והוא זול יותר מסוכר רגיל. ההופעה של ה-HFCS וכניסתו לשוק המזון האמריקני, לדעת מדענים כמו ד״ר רוברט לוסטיג, היא נקודת הזמן המדויקת שבה התחילה מגפת ההשמנה במדינות המערב (אגב, גם ביפן, שאחרי מלחמת העולם השניה ניסתה לאמץ כל דבר אמריקני שהוא, כולל המזון), ואיתה גם מגפת הסוכרת. בעיקר כשפפסי התחילה להחליף את הסוכר קולה שלה ב-HFCS, ואחריה גם קוקה קולה. זה פשוט חסך להם המון כסף.
ולמה זה התחיל את מגפת ההשמנה והסוכרת? כי בעוד שגלוקוז הוא חיוני בשביל כל צורת חיים שהיא, פרוקטוז מתפרק בגוף אחרת לגמרי. ובאופן ספציפי, חלק גדול מהפרוקטוז הופך בגוף לשומן שמתיישב בכבד ובלבלב, מעלה את לחץ הדם, מגדיל את הסיכון למחלות לב, למחלות כבד, וגם לסוכרת. בעיקר אם הפרוקטוז הזה נכנס לגוף ללא סיבים תזונתיים (כמו בקוקה קולה. זו הסיבה אגב, שלאכול פירות זה בסדר, כי יש בהם הרבה סיבים שמקלים על הכבד בתהליך המטבולי של הפרוקטוז, אבל לשתות מיץ תפוזים זה גרוע באותה מידה כמו לשתות קולה, או אלכוהול. לפחות מנקודת מבט מטבולית).
אבל זה רק החלק הראשון של הסיפור הפוליטי.

4. הפוליטיקה של מדע התזונה

בערך באותו הזמן התרחש תהליך פוליטי מרתק אחר, שמסופר בהרחבה בכתבה הזו של הגרדיאן, תחת הכותרת המהממת – The Sugar Conspiracy – How did the world’s top nutrition scientists get it so wrong for so long? (הכתבה הזו ארוכה להפליא, ובמקום לקרוא אפשר להאזין לה בלינק הזה). הסיפור הזה, יחד עם הופעתו של ה-High Fructose Corn Syrup, שהשפיע גם הוא על מה שאנחנו אוכלים מאז.
מסתבר, שזה הכל קרב פוליטי בין שתי אסכולות בעולם התזונה. זה קרה בדיוק אז, בתחילת שנות ה-70. מדינות המערב התמודדו עם מגפה של מחלות לב, והמדענים תהו מה הגורם למחלות הלב. ובפרט, התהיה המדעית הזו הצטמצמה לשני גורמים אפשריים: סוכר ושומן (שומן רווי).
את מחנה השומן (כלומר, את המחנה המדעי שחשב ששומן הוא אם כל רע) הוביל האפדמיולוג האמריקני אנסל קיז (Ancel Keys). קיז היה מקורב לממשל האמריקני, והחזיק בתפקידים רשמיים. את התיאוריה שלו ששומן הוא הגורם למחלות הלב הוא ביסס על מחקר שהפך לקאנוני בעולם התזונה שנקרא מחקר שבע המדינות. התצפיות שלו הראו, לטענתו, קשר סיבתי בין צריכת שומן רווי לבין העליה במחלות הלב.
לעומתו, האנדוקרינולוג הבריטי ג׳ון יודקין (Yudkin) טען שקיז טועה לחלוטין, ושבעצם זהו הסוכר שגורם למחלות הלב, כמו גם למחלות אחרות כמו סוכרת, סוגים מסוימים של סרטן, לחץ דם, מחלות כלי דם ועוד. הוא פרסם את הטענות האלה בספר, ומיד זכה לקיתונות של בוז מצד קיז ופחות או יותר כל תזונאי שהסתובב על הפלנטה.

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972


קיז, כך לפי הכתבה בגרדיאן, השתמש בכוח הפוליטי שלו בשביל לסחוף אחריו עוד ועוד תזונאים שהטילו ספק מתודולוגי מדעי בעבודה של יודקין (למרות שכיום יש עדויות על כך שהעבודה שלהם היא שסבלה מבעיות מתודולוגיות קשות). הוא לא היה יכול שכל העבודה שהוא השקיע בשביל להוכיח ששומן הוא הוא שגורם למחלות הלב תרד לטימיון. אז הוא התאבד על זה, ובסופו של דבר המאמצים של קיז השתלמו. שמו המדעי של יודקין הוכתם, והתיאוריה שלו על הסוכר, הפסידה במאבק הפוליטי הזה.
וכך, בבת אחת, הממשל האמריקני אימץ את הגישה של קיז, והמליץ לאמריקנים על תפריט דל שומן. ההמלצה הזו שינתה לחלוטין את תעשיית המזון האמריקני, ובסופו של דבר את תעשיית המזון העולמית. שכן ברגע שהתעשייה התחילה להוציא את השומן החוצה מהמוצרים, היא הבינה שהיא חייבת לעשות משהו בשביל שהטעם של מוצרי המזון לא יהפוך למגעיל ואנשים לא ירצו לצרוך אותם.
אז יצרני המזון החליפו את השומן בסוכר, והשאר היסטוריה.

5.

אז מה עושים מפה? ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שבכל פעם שמישהו מנסה להרים את הדגל הזה של הסוכר, תעשיית הסוכר האמריקנית והלובי המסיבי שהיא מביאה איתה לוושינגטון מטרפדים את הנסיונות להכריז מלחמה על הסוכר.
בארה״ב נסיונות כאלה גוררים ישר מאבק בין ימין ושמאל פוליטי, כשהימין מאשים את השמאל בניסיונות להגביל את החירות של הפרט ולהסיר ממנו את האחריות לחייו ולבחירותיו. בכל ניסיון כזה התעשייה מזדעקת וטוענת שעדיף שהיא תטיל על עצמה רגולציה, שתהיה הרבה יותר תואמת להעדפות של הצרכנים, מאשר שהממשלה תקבע בעצמה מה טוב ומה רע.
ובכל זאת, את העלייה במודעות לא ניתן לעצור, ולראייה המכירות של הקולה בארה״ב נמצאות בירידה מתמדת זה כמה שנים טובות. אלא שהירידה במכירת הקולה מתרחשת במקביל לעלייה במכירת משקאות הדיאט (שלא טובים לנו באותה מידה), אבל גם של משקאות ממותקים אחרים שרק מתחפשים למשקאות בריאים, כמו מיצים ומשקאות אנרגיה.
ובכל זאת, תעשיית המזון רגישה מאוד לשינויים בהעדפות הצרכנים. אם הצרכנים, בגלל סיבה חיצונית כלשהו, יתחילו להצביע ברגליים ובבת אחת יחליטו לדחות מוצרים עתירי סוכר, או יצמצמו מאוד את הצריכה שלהם, תעשיית המזון תהיה הראשונה לחולל שינויים במוצרים שלה. התעשייה הזו מגיבה הרבה יותר מהר לשינוי בהעדפות הצרכנים מאשר לשינויים רגולטוריים ולנסיונות של הממשל לשנות את הכללים.
וזו בדיוק האסטרטגיה שמשרד הבריאות כאן בישראל בחר לנקוט בה: לרכב על השינויים בדעת הקהל בשביל להעצים אותם עוד יותר (על ידי העלאת המודעות), בשביל לגרום לתעשייה להשתנות במהירות ולשנות את המזון שהיא מייצרת.
זו הסיבה שבגללה שר הבריאות יעקב ליצמן נקב במפורש בשמה של מקדנולד׳ס ולא הסתפק באמירות עמומות, וזו הסיבה שבגללה מנכ״ל משרד הבריאות סימן את קוקה קולה ומוצרים נוספים. בישיבה הראשונה של הוועדה לרגולציה על המזון (חייבים למצוא לה שם מוצלח יותר), מנכ״ל משרד הבריאות אף התעמת עם נציגת איגוד יצרני המזון בוועדה – עדי אבן חן – סביב העניין.
אבן חן טענה בדיון שהתעשייה מחבקת את משרד הבריאות, מברכת על הקמת הוועדה ומתה להמשיך לשתף פעולה עם המשרד על העניין. אבל בד בבד אבן חן שאלה את אנשי המשרד האם יש בכלל מחקרים ועדויות מדעיות שמבססים את הקשר בין צריכת סוכר להתגברות מגפות ההשמנה והסוכרת (יש, ועוד איך), וטענה כי התעשייה מתקוממת נגד השימוש במלים ׳מזון מזיק׳. ״זה לא המזון שמזיק״, אמרה אבן חן, ״זו הצריכה שמזיקה״.
אם הטיעון הזה מזכיר לכם את הטיעונים של תומכי נשיאת הנשק בארה״ב, על כך שאלה לא כלי הנשק שהורגים אנשים אלא האנשים שמחזיקים בכלי הנשק האלה, זה לא במקרה.
מנכ״ל משרד הבריאות בר סימן טוב מיהר להעמיד את אבן חן במקומה. ״זה מזון מזיק ואנחנו נקרא לזה מזון מזיק״, הוא ענה לה. אפשר רק לקוות שמשרד הבריאות ימשיך לגלות את אותה הנחישות כשהכוחות החזקים והעוצמתיים של תעשיית המזון הישראלית ירימו את ראשם במלוא העוצמה שעומדת לרשותם.
בשבועות או החודשים הקרובים שהוועדה הזו תמשיך להתכנס (אין לי עדיין מושג באיזו תדירות זו יקרה. בוועדה דיברו על אחת לשבוע או אחת לשבועיים), אני מתכוון להמשיך ולעקוב אחריה ולדווח מה קורה שם ומאחורי הקלעים של פעילותה.
תעשיית המזון (שתקבל הזדמנות לשימועים על גבי שימועים בפני הוועדה) תצטרך לבחור אם היא מחבקת את הוועדה חיבוק דב, או הולכת על שינוי אמיתי ומתחילה להוציא את הסוכר החוצה מהאוכל שאנחנו אוכלים. בינתיים, אני אמשיך להתאבסס על כמות כפיות הסוכר שהילדים שלי אוכלים בכל יום.


אם אתם רוצים לפתח אובססיית סוכר רצינית כמוני, אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לפנות לעצמכם שעה וחצי מהחיים ולצפות בוידאו הזה של ד״ר רוברט לוסטיג מ-2009. יעוף לכם המוח.