הפוליטיקה של הביצים

בשבוע שעבר, בעקבות חצי שיחה עם מישהי, החלטתי שבא לי ללמוד מה קורה בסיפור הזה של הרפורמה בביצים. אחרי כמה גישושים וחיפושים (ותודה לעמרי על הטלפונים שהצליח להשיג לי) מצאתי לי כמה לולנים בצפון שיהיו מוכנים לארח אותי. אספתי את הצלם המדהים שלנו עמית שעל ונסענו צפונה, לשתולה. זה מה שיצא מהנסיעה הזו.

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא לא רק סיפור כלכלי. הוא גם סיפור חברתי, וסיפור פוליטי, וסיפור ביטחוני-לאומי-דמוגרפי, ווסיפור על התנגשות בין הדורות, בין קדמה למסורת, סיפור על חקלאים שמנסים להתמודד עם עולם שבו ענפי החקלאות כולם הופכים שריד לעידן הישן ומתקשים להסתגל.
אבל זהו גם סיפור עדתי. ומי שמפיל לי את האסימון הזה הוא אסף חתן, 60, ממושב שתולה, אי שם בגליל העליו. עמית הצלם ואני פגשנו את חתן נוהג בטרקטור שלו בחלקת העגבניות הקטנה בין מטעי האפרסקים, ממש בקצה המושב, על גבול לבנון. כלומר, פיזית, ממש ממש על קו הגבול, לא הרחק מהנקודה שבה נחטפו החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-2006.
בשנות ה-60, אומר לנו חתן, השלטון המפא״יניקי הלבן לקח את בני עדות המזרח ופיזר אותם במושבים מושבים לאורך הגדר. כל עדה והמושב שלה. האנשים לא בחרו ללכת לשם, שמו אותם שם. אמרו להם אתם תשמרו לנו על הגבול, ובתמורה תקבלו את הביצים. בשביל שתהיו קשורים לאדמה, ובשביל שתהיה לכם פרנסה. ״עם השנים השלמנו עם הקיפוח הזה, ואנחנו אוהבים את האדמה ואת הביצים והעבודה שלנו. כל מה שיש לנו כאן זה רק הביצים. אין כאן שום דבר אחר, אז עכשיו גם את זה אתם רוצים לקחת?״, הוא שואל.

8 (1)


הסיפור הכלכלי | מהפכה שלמה בשביל חיסכון של 8 שקלים בחודש

נסענו לגבול הצפון בעקבות הביצים. וליתר דיוק, בעקבות כוונת משרדי החקלאות והאוצר לבצע רפורמה מרחיקת לכת בענף הביצים בישראל. לפני פרטי הרפורמה, הנה כמה מספרים.
שוק הביצים בישראל הוא שוק בלתי תחרותי, והוא מתוכנן על ידי הממשלה מתחילתו ועד סופו. בישראל פועלים כ-3,000 מגדלי עופות להטלה (להבדיל מענף הפטם שמגדל עופות לשחיטה ואכילה), כ-2,000 מהם תושבי הגליל. משרד החקלאות ומועצת הלול קובעים מדי שנה מכסה מקסימלית לייצור הביצים. בשנת 2016 היא עומדת על 2.228 מיליארד ביצים. רוב מוחץ של המגדלים פועל על בסיס לול משפחתי, שבו כ-2,400 תרנגולות, שהן מכסת ייצור אחת.

מכסת הביצים היא מלאכותית, ובשנים האחרונות לא גדלה עם קצב גידול האוכלוסיה ונוצר מחסור מלאכותי בביצים. כתוצאה מכך מחיר הביצה עלה, ומשווקי הביצים נאלצים לייבא ביצים מחו״ל, לעיתים באיכות נמוכה יותר, רק בשביל להשלים את המחסור.
הממשלה מפקחת על מחירי הביצים, גם ליצרנים וגם לצרכנים. יצרן ביצים מוכר כל ביצה ב-47׳ אגורות, נכון להיום, והצרכן קונה כל ביצה ב-97 אגורות. 50 אגורות בדרך (הרבה יותר מעלות ייצור הביצה) הולכות לסיטונאים שקונים את הביצים מהיצרנים ומוכרים לרשתות (למשל, תנובה או גליקסמן) ולרשתות השיווק, וגם למדינה, בדמות מע״מ. יחד, השוק הזה מגלגל קצת יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה.
במשרד האוצר טוענים כי שיטת הייצור הנוכחית מיושנת, בלתי יעילה, ולכן גם יקרה מדי. בכמה? באוצר מעריכים זאת בערך ב-20%, על ידי השוואה למחירי הביצים במדינות אחרות, בהן הייצור נעשה בלולי ענק, בצורה יעילה יותר. כלומר, אומרים באוצר, הצרכנים בישראל מוציאים מדי בשנה כ-350-400 מיליון שקל מיותרים על ביצים. לכן, אם ייצור הביצים היה יעיל יותר, הוא היה מצליח לייצר יותר ביצים, בפחות כסף, ולחסוך את ייבוא הביצים.

רק שהאוצר מסתכל על הדברים מנקודת מבט מקרו-כלכלית. מנקודת מבט מיקרו כלכלית, גם של הצרכנים וגם של היצרנים, לא בטוח שכל הרפורמה הזו מצדיקה את עצמה. ראשית, מנקודת מבטם של היצרנים: לול משפחתי עם 2,400 תרנגולות מייצר הכנסה חודשית של כ-7,000 שקל בחודש ברוטו. הסכום הזה כולל סובסידיה ממשלתית ישירה של כ-2,800 שקל בחודש, שמועברת למגדלי הביצים מכוח חוק הגליל.
ההכנסה החודשית הזו גבוהה רק במעט מהשכר החציוני בישראל. במלים אחרות, הביצים האלה לא הופכות את המגדלים לעשירים גדולים, אבל הן נותנות להם הכנסה חודשית יציבה ובטוחה. רפורמה בענף הזה תיקח לרובם את היציבות הכלכלית הזו, והם פשוט לא מוכנים לוותר עליה, כל עוד אין להם שום אלטרנטיבה תעסוקתית יציבה באזור הצפון.
״אני מגדל עגבניות, אבל מאז שתאגידי המים נכנסו המים התייקרו נורא וזה נהיה כמעט לא כדאי לגדל. חקלאות זה לחיות על המזל. יש שנים ככה ויש שנים ככה, וכשכבר יש שנים טובות והמחיר קצת יותר גבוה ישר כולם נכנסים בחקלאים. הביצים זה היציבות, הביצים זה הפנסיה״, אומר אסף חתן.
מנקודת מבטם של הצרכנים, הרפורמה של האוצר לא תשפר את מצבם בצורה משמעותית. לפי נתוני הלמ״ס, משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-40 שקל בכל חודש על ביצים (אין שונות גדולה בין משפחות עניות לעשירות, כולן צורכות ביצים בסכום דומה מאוד).
כך שאם להאמין לאוצר, רפורמה מקיפה בענף ייצור הביצים, כזו שתשנה את פני הענף ותהפוך את הייצור מייצור משפחתי לייצור מתועש, תחסוך לצרכן הסופי 8 שקלים בחודש, שהם 100 שקל בשנה. זה הכל.
וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הפיוזים של חקלאי הצפון. הם לא מצליחים להבין איך בשביל 8 שקלים בחודש שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל מוכנים להשאיר את רובם המוחלט חסרי תעסוקה. אז הם יוצאים למלחמה. לא בא להם לעבור את מה שעברו נפגעי ענף הטקסטיל.


הסיפור החברתי | דור שלישי לביצים

ומה עם פיצוי חודשי במקום המכסות? האם יצרני הביצים, בעיקר המבוגרים שקרובים כבר לגיל הפנסיה, יהיו מוכנים להסתפק ב-4,500 שקל בחודש שמציעים במשרד האוצר במקום המכסות? לפי יצרני הביצים שפגשנו, התשובה היא חד משמעית – לא. משום שהסיפור הזה הוא לא רק כלכלי.
״אל תיקח לי את הביצים. אני רוצה לעבוד. זו תראפיה בשבילי, זו תעסוקה. מה עדיף, שאני אשב כל היום בבית ואריב עם אשתי?״, אומר לי אסף חתן לגבי עניין הפיצוי. ״אני לא רוצה פיצוי, לא רוצה מתנות. אנחנו לא למכירה. אני רוצה לחיות בזכות ולא בחסד. אנשים פה רוצים לעבוד גם בגיל 80״, הוא אומר.
הסיפור של שתולה הוא הסיפור של הגליל כולו. אנחנו מסיירים במושב לאורכו ולרוחבו. לולים על גבי לולים מציצים בינות לבתים. כל הגליל הוא ביצים, מתברר. האוויר רווי בריח העופות, קולות קרקור נשמעים מכל עבר, ואיפה שלא תסתכל אתה רואה ביצים.
יוסי אדוני, 47, תושב זרעית, משמש כנציג מגדלי הביצים בדירקטוריון מועצת הלול. בשתולה קוראים לו ״יו״ר המאבק״. אדוני מחדד את המסרים האמוציונליים של חתן. הוא אמנם חקלאי כמו כולם, אבל אפשר להרגיש בקלות שבניגוד אליהם הוא פוליטיקאי משופשף, מיומן בהדגשת המסרים הנכונים ובחזרה עליהם. מבחינתו, זה לא סיפור על כלכלה, אלא בכלל סיפור על ביטחון.
״ענף ההטלה זה לא רק כלכלה, זה ביטחון המדינה. בלי הביצים לא יהיו פה תושבים. לכן מייסדי המדינה החליטו שוב ושוב לחזק את היישובים לאורך השנים, לתת להם מכסות ולתת להם סובסידיות. הם רצו לקשור אותנו לקרקע בשביל לייהד את הגליל ולחזק את ההתיישבות בגבולות. הם הבינו טוב מאוד שאין פה שום פרנסה אחרת חוץ מהביצים. עובדה, כשהממשלה ראתה שהבנים הממשיכים יוצאים מהיישובים, היא החליטה לתת מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזרו לפה בשביל לחזק מחדש את היישובים. ועובדה, בשנים האחרונות הצלחנו להחזיר לכאן 300 בנים ממשיכים שבנו פה בתים והביצים זה מה שמחזיק אותם. אם תבטל את המכסות, לא יישארו פה תושבים והממשלה תצטרך לשים פה גדודים של הצבא״, הוא אומר.
אדוני מכנה את עצמו דור שני לביצים. הוא נולד במושב זרעית, והביצים הם כל מה שהוא מכיר. גם חתן הוא דור שני, כמו גם לאה יוגב משומרה, גם היא חברה במועצת הלול. ״מי שמקים עכשיו קול צעקה זה הדור השני״, אומרת יוגב, ״כי הדור הראשון כבר לא מסוגל, ואנחנו בספק אם יהיה עוד דור שלישי שימשיך אחרינו״.

דניאל חתן, האחיין של אסף, הוא נציג הדור השלישי לביצים. הוא אחד מהבנים הממשיכים האלה שחזרו. הוא קצת חריג בנוף של שתולה, כפי שהוא מעיד על עצמו. אחרי הצבא הלך ולמד עיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, והחליט לחזור לשתולה כששמע שהממשלה מוכנה להקצות מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזירו. אז הוא חזר, לקח משכנתא, בנה בית, ומתכנן להחזיר את המשכנתא מהביצים, ומהעבודה החלקית שהוא עובד בה בנהריה.
מבחינתו, שהממשלה תחזור בה מההבטחה שלה, הוא כבר יסתדר. רק שתכסה לו בבקשה את המשכנתא, ושתתדאג לדור המבוגרים, אלה ״שאפילו בשביל להגיע ללשכת התעסוקה ולחתום אבטלה צריכים לנסוע באוטובוס, בזמן שקו האוטובוס מגיע אלינו בסך הכל שלוש פעמים ביום. אז אם הממשלה רוצה לבטל את הביצים, שלפחות תגדיל את התדירות של האוטובוסים, שנוכל לעשות עם עצמנו משהו אחר״, הוא אומר.
באוצר מודעים לרגישות הבין דורית. לפי סגן הממונה על התקציבים אודי אדירי, הממשלה היתה מוכנה לשבת עם המגדלים במטרה להגיע להסכמות, ולכלול בהן גם פיצוי עבור המגדלים המבוגרים שיעדיפו לצאת לפנסיה. ומה עם היתר? מה עם המגדלים שהם לא מבוגרים מספיק בשביל לקבל את הפיצוי הכספי מצד אחד, אבל לא יצליחו להימנות על הקבוצה המצומצמת של המגדלים שיקימו את לולי הענק החדשים? לפי אדירי, ״אנחנו מודעים לכך שבמסגרת הרפורמה הממשלה מוכרחה לתת מענה גם לקבוצה הזו״, למשל בהכשרות מקצועיות ובסיוע למעבר לתחום עיסוק אחר.
אני שואל את יוגב ואדוני אם הגישה שלהם – ההתעקשות להישאר במסגרת צורת ייצור הביצים הנוכחית ולא לעבור לייצור תעשייתי בלולי ענק – לא כופה בעצם את התלות המוחלטת בתמיכה הממשלתית בביצים גם על הדור הבא של הבנים הממשיכים, וכך עד קץ הדורות.
״אני נולדתי בזרעית. הדבר הראשון שלימדו אותי זה לעשות ביצים. בכל משפחה יש בן ממשיך שסימנו אותו להמשיך להתפרנס מהביצים. הוא לא הלך ללמוד, לא הלך לתל אביב או לחו״ל כמו שהצעירים עושים, הוא שרף 20-30 שנה על הביצים כי הוא יודע שבסוף המכסה תהיה שלו. הם יודעים שהם מגדלים ביצים, וזהו, והביצים נותנות להם ודאות ויציבות. אם הם היו יודעים שבסופו של דבר הם לא יירשו את המכסה של ההורים שלהם, הם לא היו טורחים לשרוף ככה 20-30 שנה. שיחזקו אותנו בתיירות, שיקימו אזורי תעסוקה, שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא יקחו לנו את הביצים, זה עמוד השדרה שלנו״, עונה אדוני, ומשרטט במו פיו את גבולות מעגל הדורות הבלתי ניתן לשינוי, זה שלא משאיר שום פתח לקידמה.

אגב, מושבי הצפון הם לא היחידים שהממשלות זרקו בהן תושבים (לרוב מעדות המזרח) בשביל לשמור על הגבול, ובתמורה נתנו להם הכנסה בטוחה ויציבה בדמות לולי הביצים. גם במושבים שבהרי ירושלים, שפעם גם הם היו על קו הגבול, הממשלה עשתה דבר דומה. אני עצמי מתגורר במושב כזה.
בניגוד ליישובי הצפון, במושבי הרי ירושלים מרבית הלולים עומדים היום נטושים. התושבים מזמן עברו לעשות משהו אחר. רק שבאזור ירושלים, בניגוד לצפון הרחוק, אפשר למצוא תעסוקה אחרת, בין אם בירושלים ובין אם בתל אביב או באזור המרכז. בצפון הרחוק, אי שם ליד הגבול, זה קצת יותר מסובך.
לכן, האמירה האינסטנקטיבית הזו – יאללה, שיתייעלו – היא מורכבת יותר מכפי שנראה ממבט ראשון. זה נכון, חלק מיצרני הביצים עוסקים במשהו אחר והביצים הן רק השלמת הכנסה. ובכל זאת, המבוגרים יותר תלויים בהן למחייתם, וגם עבור מי שעוסקים במשהו אחר, הביצים מעניקים יציבות שכולנו היינו מייחלים לה.


הסיפור העסקי | ייצור משפחתי מול טייקונים

האם יצרני הביצים מפחדים מהתייעלות, מהקידמה הטכנלוגית, ופשוט נאחזים בכוח בעולם הולך ונעלם משום שהם לא מכירים שום דבר אחר? אולי. אבל האמת היא שאפילו שמעון אסרף, 50, יצרן ביצים מפקיעין החדשה שהקים לול ענק של 43 אלף תרנגולות, גם הלולים הגדולים לא יצילו את החקלאים אם יבוטלו מכסות הביצים. ביטול המכסות, הוא מסביר, יכניס לענף את הטייקונים, שיקימו לולים מפלצתיים בגודלם, ובבת אחת כל יצרני הביצים מהצפון יישארו בלי עבודה. אין להם את ההון הדרוש בשביל להקים לולים כאלה.
הלול של אסרף הוא פאר היצירה החקלאית טכנולוגית. הלול שלו ענק. עשרות אלפי התרנגולות מסודרות בכלובים אינסופיים בגובה של שש קומות, בכמה זוגות מעברים. יותר מהכל זה מזכיר לי ספריה ענקית, פשוט מלאה בתרנגולות מטילות ביצים.
הלול שלו אוטומטי לחלוטין. סרטים נעים מניעים את הביצים מהתרנגולות ועד למכונת מיון אוטומטית שמכניסה אותן לתבניות קרטון ואורזת אותן כך שיוכלו להגיע בקלות לחדר הקירור. אפילו הפסולת של התרנגולות מפונה באופן אוטומטי במסועים עד למשאיות שמפנות אותה אחת לשבוע. גג הלול מכוסה פאנלים סולריים חדישים.
אסרף מספר שאת הונו עשה ביפן, ואז החליט לחזור לישראל, לביצים, מטעמים אידאולוגיים. הוא השקיע בלול שלו 7 מיליון שקל, ואסף מכסות ביצים מאחיו ובני משפחתו וכן מבעלי לולים קטנים שחלו ולא יכלו להפעיל אותם בעצמם. הוא הרס את מבנה הלול הישן שלו, והקים על חורבותיו לול ענק ומודרני, פאר היצירה מבחינתו.
ואפילו לפי אסרף, לול כזה אינו כדאי. ״אין שום יתרונות לגודל, שלא ימכרו לך סיפורים״, הוא אומר, ״הוזלת עלויות הייצור מתקזזת עם השכירות על המכסה שאני צריך לשלם לבעלי המכסה המקוריים״.

״ובכל מקרה״, הוא ממהר להסביר, ״אם מחר הממשלה מודיעה שהיא מבטלת את מכסות הביצים, אני קם וסוגר. כי עם כל זה שאני לול גדול, ברגע שיבטלו את המכסות אני לא אהיה אפילו במשקל נוצה. כי תוך חמישה חודשים גליקסמן (המשווק הגדול ביותר של ביצים בישראל – ש״א) יקים לול מפלצתי של 5 מיליון ביצים באזור המרכז, ונגמר העסק״.
לפי אסרף, לולים גדולים גם חשופים יותר לסכנה של מחלות. אם פורצת מחלה בלול קטן, לכל היותר מושבתות 2,400 תרנגולות. אם פורצת מחלה בלול גדול, מושבתת הפעילות של 50 אלף תרנגולות. ולכן, לטענתו, הטענות של משרד האוצר שהלולים הגדולים לא רק יעילים יותר מבחינה כלכלית אלא גם טובים יותר בהיבטים של בטיחות המזון ובריאות הציבור אינם נכונים.
ומלבד זה, המגדלים הקטנים חוששים שאם יבוטלו המכסות, הטייקונים של הביצים, כפי שהם מכנים אותם, ישתלטו על הענף וידירו אותם ממנו. אלה יהיו משווקי הביצים. גליקסמן, תנובה ואחרים, וגם רשתות השיווק כמו רמי לוי או שופרסל, הם טוענים.
אדירי טוען כי הוא מבין את החשש הזה, ומספר שהממשלה מוכנה לדון עם המגדלים על מגבלות שניתן להטיל בשביל שהמצב לא יקרה. ״אפשר להגיד שהגודל המקסימלי של לול לא יעבור את ה-100 אלף עופות ולהטיל מגבלות על מי יכול להקים את הלולים הגדולים ולאיזה נתח שוק מקסימלי הוא יכול להגיע. אפשר לעשות הכל, רק קודם כל צריך להחליט שהולכים לרפורמה״, הוא אומר.
אגב, גם מבחינה כלכלית, עדיף למשרד האוצר להישאר במודל של המון שחקנים קטנים ומפוזרים מאשר לעבור למודל שבו מספר קטן של שחקנים מייצרים את כל הביצים מישראל, אם הריכוזיות הזו מקטינה מאוד את כוחה של המדינה בשוק הגז, דמיינו איך זה ייראה כששניים וחצי טייקוני ביצים ייאלצו את המדינה להעלות שוב ושוב את מחירי הביצים.


הסיפור הפוליטי | האיום של 2017

אדירי מדגיש לאורך השיחה שוב ושוב את המסר שגם שר האוצר כחלון מרבה להשמיע – שאין סיכוי שהאוצר יכפה רפורמה חד צדדית על המגדלים, ושאין שום סיכוי שתהיה רפורמה בלי הסכמה מלאה של המגדלים. אין סיבה לחשוד באמיתות הטענה הזו, אבל היא מעלה את השאלה – מדוע עכשיו? כלומר, אם משרדי האוצר והחקלאות לא מתכוונים לכפות רפורמה חד צדדית, מה פתאום הרפורמה הזו צצה עכשיו דווקא?
האמת היא שהיא לא. היא צצה אי שם ב-2008, כששלום שמחון היה שר החקלאות. המגדלים יצאו מיד למאבק עיקש, בדרך גם מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על כך ששמחון מקדם את הרפורמה חרף ניגוד עניינים משפחתי שהיה נתון בו, והרפורמה נשלחה לפריזר של הרפורמות. כעת, תחת כהונתו של אורי אריאל במשרד החקלאות, הפריזר נפתח הרפורמה נשלפה החוצה.
אבל האמת היא שמי שמחממים את הגזרה הפעם הם לא משרדי הממשלה, אלא דווקא החקלאים עצמם, יצרני הביצים. זאת משום שהם יודעים שאם הם לא יעשו עכשיו משהו אקטיבי, בסוף השנה הבאה הם הולכים לקבל פטיש בראש.
בסוף 2017 יפוג תוקפו של חוק הגליל, זה שמעניק את הסובסידיה הקבועה למגדלי הביצים, בהיקף של כ-2,800 שקל בחודש. אם הם יחכו לרגע האחרון, החקלאים ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות מול האוצר, בשביל שום מנוף לחץ. אם הם יתחילו את המאבק עכשיו, יש להם סיכוי לא רע להשיג הישגים.
לכן, יצרני הביצים דורשים כבר עתה להתחיל לדון בהארכת חוק הגליל לעשור נוסף, ובמתן התחייבות שלטונית שלאחר מכן יוארך החוק בעשור נוסף, כך שבסך הכל יקבלו פה התחייבות לפנסיה שלהם לעשרים השנים הבאות. במשרדי האוצר והחקלאות מעוניינים לנצל את הצורך הזה של החקלאים בשביל לקדם את הרפורמה.

בינתיים, אם לשפוט לפי העמדה הנחרצת של אדוני, אין בכלל על מה לדבר. ״תכתוב שיש לנו שתי מטרות״, הוא אומר לי, ״הראשונה היא שהממשלה תצהיר באופן רשמי שאין לה שום כוונה לבטל את מכסות הביצים. ואחרי שזה יקרה אנחנו נהיה מוכנים להיכנס למשא ומתן לגבי הארכת חוק הגליל בעשור נוסף. זו המטרה השניה שלנו״.
הסיפור הזה רחוק מלהיגמר. נכון לעתה, יצרני הביצים עומדים על הרגליים האחוריות ומסמנים להראות שום סימן של נכונות לפשרה. ההתפקדות הזו נראית מהצד כמו רפלקס של אנשים על גבול הייאוש, שמבינים לעומק את התלות שלהם בביצים, אבל מפחדים פחד גדול לעשות את מה שהממשלה מציעה בשביל לשבור אחת ולתמיד את המעגל הזה. האמת? אפשר גם להבין אותם. שום דבר מובטח לא נמצא בצד השני של המעגל, בזמן שהביצים מספקות להם קרקע יציבה.
כן, זה לא שוק תחרותי, אבל לטענתם גם אם יפתחו את השוק לתחרות היחידים שיגזרו את הקופון יהיו בעלי הרשתות, ״מדליקי המשואות״, כדברי אדוני, ולא הצרכן הסופי. אז מה הפתרון? שהמדינה תשקיע כסף בשדרוג הלולים כך שיהיו מודרניים יותר, אבל שיישארו במתכונת של לולים משפחתיים, אומר אדוני.
היום יגיעו לצפון שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל, במסגרת ישיבת ממשלה מיוחדת. הם צפויים להיפגש עם נציגי המגדלים בניסיון להתניע משא ומתן על פרטי הרפורמה. מה שיקרה בסופו של דבר במגעים האלה בין כחלון לבין יצרני הביצים יכול להשליך בסופו של דבר על כל המגזר החקלאי בישראל. מגזר שעומד כיום בפני טלטלה קונספטואלית, בפני מעבר מצורת תמיכה עקיפה ומעוותת, למתן סובסידיות ישירות, כמו באירופה. זה לפחות מה ששר האוצר מבטיח. החקלאים, מנגד, מתקשים להאמין להבטחות הממשלה. מה שיקרה בענף ביצים, יודעים כולם, עשוי להיות נקודת המפנה.


גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לשלומית על העריכה המוקפדת

מה נשאר מהבטחות הפנסיה של כחלון

ערב הבחירות הייתי אופטימי באופן חריג.
עברתי על מצעי המפלגות, חיפשתי דברים מעניינים, והתרשמתי מכמה (חלק) מהמפלגות הקדישו תשומת לב במצעים הכלכליים שלהם לעניין הפנסיה. ובמיוחד, התרשמתי ממצע הפנסיה של מי שהפך זמן קצר לאחר מכן לשר האוצר, משה כחלון. כל כך התרשמתי, שאפילו כתבתי על זה פוסט.

השבוע כחלון עשה מעשה יאיר לפיד והתחיל למנות בפייסבוק שלו (בערך 105 אלף לייקים) את הדברים הטובים שהוא עשה במסגרת התקציב וחוק ההסדרים. אתמול הוא הקדיש פוסט שלם לתחום הפנסיה. הנה הוא לפניכם.

כחלון_פנסיה

אז בואו נעשה קצת סדר ברשימה הזו, כי זה לא בדיוק נראה ככה במציאות. יש ברשימה הזו דברים שאכן קרו, יש דברים שעוד נמצאים עמוק בצנרת, ויש דברים שכחלון מציג בדרך אחת אבל בעצם הם ממש נראים אחרת. ויש גם דברים שכחלון, איך נאמר, שכח לספר.
להמשך קריאה

למה אני בעד חוק ההסדרים

אני בעד חוק ההסדרים, למרות שהוא דבר רע.
הוא דבר רע משום שהוא כורך בחבילה אחת הרבה מאוד שינויי חקיקה מרחיקי לכת שלא קשורים אחד לשני, כל אחד מהם עולם ומלואו בפני עצמו, שם אותם על שולחנם של נבחרי הציבור, ומפעיל להם סטופר שהוא סוג של אקדח לרקה – תאשרו מהר, או שהכנסת תתפזר. כך לא נראה דיון ציבורי אמיתי, כך נראית סחיטה.
חוק ההסדרים הוא דבר רע משום שהוא מגדיל יתר על המידה את כוחו של אגף התקציבים אל מול משרדי הממשלה ואל מול הכנסת עצמה, ומביא את שיטת המקל והגזר לשיא. בשנים שבהן הכוח הזה עלה לאגף התקציבים לראש יותר מדי, הפקידים היו משתמשים בחוק ההסדרים בשביל לבטל חוקים שנחקקו בכנסת, או בשביל לדחות את יישומם, לעיתים ב-15 שנה. המשפט ״חכה חכה ניפגש בחוק ההסדרים״, נשמע לעיתים קרובות מדי מפי פקידים במהלך השנה כשהכנסת אישרה חקיקה שלא מצאה חן בעיניהם.
אך למרות כל אלה, אני בעד חוק ההסדרים, משום שבמציאות הפוליטית הישראלית הוא כנראה הרע במיעוטו. ובעת הנוכחית, אחרי חמש שנים שבהן אגף התקציבים נחלש והוחלש, נדמה לי שחוק ההסדרים הנוכחי הוא כבר לא מה שהיה פעם, ולכן הסיבות לחשוש מפניו עומעמו.


חוק ההסדרים הוא הרע במיעוטו מפני שחלק גדול מדי מחברי הכנסת ממילא לא טורחים ללמוד איזו חקיקה הונחה על שולחנם, בין אם החקיקה הזו מובאת בתוך חבילת חוק ההסדרים או בתור חוק נפרד שעומד בפני עצמו. הח״כים מתלוננים על פרק הזמן הקצר שעומד לרשותם ללמוד את הרפורמות הרבות שכלולות בחוק ההסדרים, אולם בפועל, לו היו רוצים, היה להם די זמן בשביל ללמוד הכל עד האות האחרונה, לגבש עמדה, ולהביא אותה לידי ביטוי בדיוני ועדות הכנסת.
הנה למה: חוק ההסדרים יונח על שולחנה של הכנסת ביום האחרון של חודש אוגוסט. הדיונים על החוק יתחילו בכנסת אחרי החגים, כלומר במחצית השניה של אוקטובר. במלים אחרות, חברי כנסת יוכלו ללמוד את כל תוכנו של החוק במשך חודש וחצי לפני שמתחילים הדיונים, אם רק ירצו בכך. העובדה שישנם חגים באמצע לא אמורה לתת לחברי הכנסת הזדמנות לעבוד פחות קשה. הםלא נבחרו על ידי הציבור בשביל לנוח.
ומלבד זה, הראיה הטובה ביותר לכך שמי שרוצה יכול להספיק וללמוד מה כלול בחוק ההסדרים היא העובדה שיש מי שלומדים את החוק הזה לעומק – הלוביסטים, ומי ששלח אותם.
הלוביסטים והגופים שהם מייצגים עוקבים אחרי גיבוש חוק ההסדרים מאז הבחירות עצמן, ופועלים כבר מאז בשביל לסכל רפורמות שונות, להוציא אותן מחוק ההסדרים, או לשנות ולרכך אותן. כשחוק ההסדרים מגיע לכנסת בסופו של דבר הוא מגיע אחרי שהלוביסטים כבר עשו את מה שעשו (ולפני שהם ממשיכים לעשות את העבודה שלהם בכנסת עצמה). במלים אחרות, כשלמישהו יש מוטיבציה אמיתית (כלומר, כספית) להבין מה קורה בתוך חוק ההסדרים, אין שום מניעה לעשות את זה. חבל שחברי כנסת לא מגלים בחוק הזה עניין גדול כל כך כמו בעלי האינטרס. אחרי הכל, הם אמורים לשרת את בעל האינטרס הגדול ביותר – הציבור.
ואפילו כשיתחילו הדיונים בכנסת, רק החרוצים שבחברי הכנסת יטרחו להגיע לדיונים בוועדות וממש להשפיע על החקיקה, כפי שראוי לעשות. האחרים יתלוננו, אבל לא יעשו דבר, למעט להגיע ביום האחרון של הדיונים לשלב ההצבעות ולהרים את היעד בעד או נגד כרובוטים עיוורים, רק בגלל שיו״ר הקואליציה אמר מה לעשות. . כמו במשחק מטומטם במיוחד של הרצל אמר. כך נראים מבושיה של הדמוקרטיה הישראלית. וכל עוד חלק גדול מחברי הכנסת מתפקדים ברמה הנמוכה הזו, כבר מוטב שיהיה חוק הסדרים שיקדם רפורמות.


חוק ההסדרים הנוכחי גדול יותר מקודמיו בשנים האחרונות, מה שמעיד על התחזקות מסוימת, לפחות בינתיים, של אגף התקציבים, אחרי כמה שנות חולשה משמעותיות. החוק מכיל רפורמות משלושה סוגים: רפורמות שאמורות לשנות את דפוסי הפעולה בתוך הממשלה (כמו הקמת רשות אנרגיה מאוחדת או פישוט הליכי בנייה), רפורמות שאמורות להחליש את כוחם של גופים רבי עוצמה (חברות הביטוח, הבנקים הגדולים, יצרניות המזון הגדולות או מפעלי ים המלח), ורפורמות שישפיעו במישרין על הציבור ועל הארנק שלו (שינויים בביטוחים המשלימים של קופות החולים או ביטול פטור ממס על מי שיורשים דירות).
רפורמות משלושת הסוגים האלה לרוב אינן מאושרות בכנסת כמו שהן הגיעו אליה מהממשלה. סביר מאוד להניח שהח״כים עוד יפצלו חלק מהדברים החוצה מתוך החוק או ישנו במידה רבה את מה שיישאר בפנים. אם להתנבא, משרד האוצר יעדיף לבחור את המלחמות שלו להיכנס חזיתית בכל הכוח מול יצרניות המזון, למשל, אבל לוותר על המאבק בחקלאים מגדלי הביצים והעופות, שנהנים מלובי פוליטי אפקטיבי יותר, ומאהדה ציבורית נרחבת יותר (וייתכן מאוד בצדק).
מי שכבר נערכים לרפורמות האלה מזה זמן רב הם הבנקים הגדולים, חברות הביטוח ויצרניות המזון. הנסיוניות שלהם להשפיע על החוק עד כה היו בעבודה מול משרדי הממשלה הרלוונטיים, ומול שרים בממשלה (למשל, הניסיון לטרפד את רפורמת הגברת התחרות בייבוא מזון על ידי חוק הכשרות של אריה דרעי, שרוכך בסופו של דבר). עכשיו, כשזה יגיע ליישורת האחרונה, בכנסת, הם יגבירו את המאמצים שלהם, ולפתע חלק מהח״כים יתחילו לדבר מגרונם של בעלי האינטרס הגדולים במשק. כך עובדת הדמוקרטיה הישראלית. כשזה קורה במרוכז, בחוק ההסדרים, ללוביסטים ולבעלי האינטרס קשה יותר להדוף את הכל בבת אחת.


זה לא שאי אפשר בלי חוק הסדרים בכלל. השנים האחרונות הראו שאפשר גם אפשר. חוק הריכוזיות עבר מחוץ לחוק ההסדרים. חוק ששינסקי הראשון, להגדיל את המיסוי על חברות הגז, עבר בלי חוק ההסדרים. אפילו הרפורמות ההן של כחלון, בסלולר, עברו מחוץ לחוק ההסדרים.
בשביל שזה יעבוד ככה – בצורה התקינה, הדמוקרטית והראויה ביותר – יש צורך בנבחרי ציבור נחושים (גם שרים וגם ראשי ועדות בכנסת) וברוח גבית משמעותית מן הציבור. אחרת, אם מדובר בנושאים פחות סקסיים, שתופסים פחות כותרות והציבור הרחב פחות מתחבר אליהם, מה שלא יגיע דרך חוק ההסדרים ייקבר בוועדת הכנסת קבורת חמור.
כך היה ברפורמה כמו הגברת המלחמה בהון השחור, שפולצה מחוק ההסדרים ונקברה בוועדת החוקה של הכנסת כי יו״ר הוועדה לשעבר דודו רותם ז״ל לא באמת רצה לקדם את החוק הזה (לכו תדעו למה). גם רפורמות אחרות שביקשו לפגוע בכנסותיהם של בתי החולים הפרטיים או אפילו חוק נתוני אשראי שצפוי לפגוע בבנקים הגדולים כבר הובא לכנסת פעמיים, ובכל פעם נקבר בוועדה הרלוונטית. בקיצור, כשיש יותר מדי כסף בצד השני, ואין מספיק רוח ציבורית שתגדיל את המוטיבציה של חברי הכנסת והשרים, חוק ההסדרים הוא הדרך הטובה ביותר לקדם את הרפורמות האלה.
בשורה התחתונה, עם כל כמה שהוא רע, חוק ההסדרים הוא כנראה אחד הכלים החשובים והאפקטיביים ביותר שעומדים לרשות הממשלה. לא רק לרשות אגף התקציבים, אלא לרשות כל משרדי הממשלה שיכולים לקדם דרכו שינויים חשובים למען הציבור.
אבל זה תלוי בכך שאגף התקציבים לא יעשה בחוק הזה שימוש מוגזם בכוחו. אם הכוח שוב יעלה לראש לאגף התקציבים, התוצאה תהיה חוקי הסדרים עצומים שכוללים ביטולי חוקים ורפורמות שמשרדי ממשלה אחרים מתנגדים להן, והתגובה הציבורית תהיה שוב בהתאם – לתת בראש לאגף התקציבים, ולהחליש אותו. זה בדיוק מה שקרה פה מאז 2007. זה לא טוב למשרד האוצר, זה לא טוב לממשלה כולה, וזה לא טוב לציבור הרחב.


התפרסם בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה ליאיר על העריכה

התקציב האמיתי של משרד הביטחון

***התחקיר הזה פורסם בעיתון במאי האחרון, וצף כעת מחדש כהמלצה בתוך דוח ועדת לוקר, ולכן מצאתי לנכון להעלות פוסט עם הטקסט המלא. זהירות, 5,428 מילה לפניכם. ***

גרסת אמ;לק (אבל בחיי שכדאי לכם לקרוא הכל)

תקציב משרד הביטחון הרשמי שאושר בכנסת עומד על חמישים ומשהו מיליארד שקל, אך תחקיר כלכליסט חושף כי בפועל, במערכות מחשב שלמשרד האוצר אין גישה אליהן, משרד הביטחון וצה״ל מתנהלים על בסיס תקציב גדול בהרבה, שהם עצמם יצרו, בלי אישור הכנסת. קוראים לו תקציב ההתקשרויות, ואף אחד מחוץ למשרד הביטחון לא יודע מה גובהו האמיתי. השיטה הזו עובדת בסדר ומאפשרת למשרד הביטחון גמישות תקציבית כל עוד המשרד מצליח לחזות כמה כסף יקבל בעתיד. ב-2012, אחרי המחאה החברתית, השיטה הזו השתבשה, ומאז כל המערכת נכנסה לסחרור. שני הצדדים – האוצר והביטחון – מחכים כעת לראות האם ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון תמליץ לממשלה כי התקציב הסמוי הזה ינוהל בשיתוף עם משרד האוצר או לא.


חלק ראשון

פתח דבר

הכתבה שאתם עומדים לקרוא עלולה להיות מסובכת מעט לפרקים, פתלתלה מעט ועמוס לעיתים במושגים ומונחים לא מוכרים. ובכל זאת, כדאי לכם להקדיש לכתבה הזו כמה דקות, משום שהיא חושפת לראשונה בצורה המלאה ביותר את אחורי הקלעים של החור השחור הכי גדול בתקציב המדינה – את אחורי הקלעים של תקציב הביטחון. את המקום שאליו נשאבים כספי המסים שלכם בכל הזדמנות אפשרית.
איסוף החתיכות שמרכיבות את הפאזל הגדול הזה, שמסביר כיצד מערכת הביטחון מנהלת יותר מ-50 מיליארד שקל בשנה, היה עניין סיזיפי. רוב מוחלט של הגורמים ש״כלכליסט״ פנה אליהם בשבועות האחרונים סירב לחלוטין לדבר. אחרים היו מוכנים לשבור את קשר השתיקה אבל לא הסכימו בשום פנים ואופן להיות מוזכרים בשמם, ואפילו לא להיות מצוטטים באופן אנונימי.
מהעדויות שלהם ומחומרים נוספים שהגיעו לידי ״כלכליסט״ ממקורות שונים עולה התמונה הבאה: תקציב הביטחון שמשרד הביטחון מנהל באופן שוטף אינו תקציב הביטחון שהכנסת מאשרת לו. למעשה, משרד הביטחון מנפח באופן עצמאי בדרכים שונות שיפורטו בהמשך את תקציב הביטחון שהכנסת אישרה, ומתנהל על בסיס התקציב הגדול יותר.
בשביל להבין איך המנגנון הזה עובד, עד כמה הוא חריג, ומה היו ההשלכות שלו על כל המשק הישראלי בשנים האחרונות, צריך לחזור בזמן ליום אחד בחודש מאי 2010.

פרק ראשון | מאי 2010, משרד האוצר בירושלים

החשב הכללי וראש אגף תקציבים מודיעים בתדהמה

ב-7 במאי 2010 קרה משהו שלא קורה כל יום. ראש אגף התקציבים במשרד האוצר דאז אודי ניסן והחשב הכללי דאז שוקי אורן שלחו יחד מכתב תקיף למנכ"ל משרד הביטחון דאז אודי שני. החשב הכללי וראש אגף התקציבים הם שני פקידים שנמצאים במתיחות מתמדת סביב ענייני תקציב המדינה, והנה, בעניין הזה הם פעלו בקול אחד.
המכתב הזה היה קצר מאוד, שלושה סעיפים בלבד אורכו, תחת הכותרת ״התנהלות תקציב הביטחון״. הסעיף הראשון שלו מוזר מאוד. הנה הוא:
"תקציב משרד ממשלתי מתחלק לשלושה חלקים, תקציב הוצאה, תקציב הוצאה מותנית ותקציב הרשאה להתחייב" כתבו ניסן ואורן למנכ"ל משרד הביטחון. למה זוג הפקידים הבכירים טורחים לספר לפקיד בכיר שלישי כיצד בנוי מתקציב המדינה?
האם מנכ"ל משרד הביטחון לא יודע שלכל משרד ממשלתי יש תקציב הוצאות, ובנוסף אליו תקציב הוצאות שמותנה בהכנסות שאותו משרד יקבל ממקור אחר (למשל, על ידי מכירת ציוד צבאי משומש לצבאות זרים) וגם תקציב הרשאה להתחייב שמאפשר לו לחתום על חוזים ארוכי טווח עם ספקים חיצוניים? המידע הזה ידוע בוודאי למרבית הפקידים הזוטרים בממשלה, קל וחומר למנכ"ל משרד הביטחון.
התשובה לכך מגיעה בסעיף המדהים שבא מיד לאחר מכן: "הובא לידיעתנו כי במשרד הביטחון קיימת מערכת תקציב נוספת, תקציב התקשרויות. אנו מבקשים לקבל הסבר מפורט על אופן ניהולו והקשרו לתקציב המוקצה על ידי הממשלה והכנסת".
הנה כך, בסעיף קצר אחד, מודים שני הפקידים הבכירים ביותר במשרד האוצר כי רק בשנת 2010 הם גילו כי תקציב הביטחון מנהל מסגרת תקציבית נוספת, כזו שהיתה ידועה עד אז רק לאנשי מערכת הביטחון שלקחו בה חלק. תקציב שהכנסת מעולם לא אישרה, תקציב שמשרד האוצר מעולם לא אישר ומעולם לא ראה.
משרד הביטחון, אגב, מעולם לא טרח לענות למכתב הזה. לא ניתן היה להשיג את תגובתו של אודי שני לעניין.

פרק שני | דצמבר 2011, לשכת שר הביטחון בתל אביב

כך משרד הביטחון לוקח את התקציב שאושר בכנסת ומגדיל אותו באופן עצמאי

דבר קיומו של המכתב הזה נחשף רק שנה וחצי אחרי שנשלח. זה קרה בדיון מיוחד של ועדת הכספים בלשכתו בקריה של שר הביטחון דאז אהוד ברק. הדיון, תחת הכותרת הכללית ״תקציב הביטחון״, נערך בהזמנתו של ברק, חודש אחרי אחרי שהוועדה ערכה דיון ראשון בנושא, בהשתתפות שר האוצר דאז יובל שטייניץ.
ברק כעס על כך ששטייניץ ניצל את העובדה שהיה בחו״ל בזמן שהתקיים הדיון הראשון ולא הסכים לדחותו, ולכן הזמין את חברי הכנסת לדיון נוסף בלשכתו, בשביל להסביר להם כיצד שר האוצר מטעה אותם ואת הציבור כשהוא טוען שאין שקיפות בתקציב הביטחון.
במהלך אותו דיון סיפר פתאום אחד מחברי הכנסת שהשתתפו בו, חבר הבית היהודי אורי אריאל, כי החשב הכללי וראש אגף תקציבים שלחו מכתב משותף למנכ״ל משרד הביטחון שבו נאמר כי ״אדוני המנכ״ל, אתה עובר יום יום על החוק״. זהו אותו מכתב שצוטט בתחילת הכתבה הזו.
בדיון הזה השתתף גם שלפי עדותו בדיון עמד מאחורי המכתב הזה – חשב משרד הביטחון דאז צחי מלאך. השתתפותו של מלאך בדיון היתה נדירה. הופעותיו לרוב היו בוועדת החוץ והביטחון, או בוועדה המשותפת לוועדת הכספים ולוועדת החוץ והביטחון, שאחראית לאשר את תקציב הביטחון. דיוני שתי הוועדות הללו סגורים לתקשורת ולציבור, ולכן הדברים שמלאך אמר בדיון ההוא, הפתוח, הם עדות נדירה מאוד למה שקורה בתוך תקציב הביטחון.
מתוך העדות ההיא של מלאך, ומתוך החומרים שאסף ״כלכליסט״ בשבועות האחרונים על אופן ניהול תקציב הביטחון עולה התמונה הבאה:
כפי שגילו ראש אגף התקציבים והחשב הכללי במשרד האוצר, במשרד הביטחון יש תקציב נוסף שאין למשרדי ממשלה אחרים – תקציב ההתקשרויות. התקציב הזה גדול מתקציב משרד הביטחון שאושר בכנסת. מי שבונה את תקציב ההתקשרויות אינו משרד האוצר אלא ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, קצין בדרגת תת אלוף שמכהן במקביל בתור היועץ הכספי לרמטכ״ל (היועכ״ל). בשנים 2011 עד 2014 החזיק בתפקיד הזה תא״ל ראם עמינח. קודם לכן, בין 2007 ל-2011, החזיק בתפקיד תא״ל מהרן פרוזנפר.
כל משרדי הממשלה שאינם משרד הביטחון מקבלים את התקציב שלהם באופן ממוחשב ממשרד האוצר, אחרי שתקציב המדינה מאושר בכנסת. זה קורה באמצעות מערכת של החשב הכללי, שמזין בה מספרים שמשקפים את הכסף שעומד לרשות משרדי הממשלה כפי שאושר בכנסת.
במשרד הביטחון זה עובד אחרת. בגלל שרובו של תקציב הביטחון מסווג, המערכות הממוחשבות של משרד הביטחון וצה״ל אינן מחוברות למחשבים של משרד האוצר. לכן, באופן טכני, אחרי שתקציב הביטחון מאושר בכנסת יחד עם כל תקציב המדינה, ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון מזין בעצמו את מספרי התקציב לתוך המערכת הממוחשבת של משרד הביטחון. רק שהוא מזין מספרים אחרים ממה שהוא קיבל.


כך זה עובד: תקציב משרד הביטחון כולל בתוכו כל מיני רבדים. נניח לשם הדוגמא והפשטות שתקציב משרד הביטחון הוא 50 מיליארד שקל בשנה. מתוך הסכום הזה, המון כסף הולך למטרות שמבחינת משרד הביטחון הן קשיחות לחלוטין ואין לו השפעה עליהן. למשל, תשלומי שכר לחיילים הסדירים ולאנשי הקבע, תשלומי פנסיה תקציבית לגמלאי צה״ל ומערכת הביטחון, ותשלומי אגף השיקום במשרד הביטחון לנכי צה״ל ולמשפחות השכולות. נניח לשם הדוגמא שכל זה מסתכם ב-25 מיליארד שקל. היועכ"ל שם את הכספים האלה בצד, ונשאר, לפי אותה דוגמא, עם עוד 25 מיליארד שקל.
חוץ מהסכומים האלה הוא צריך לשים בצד גם את כל הכסף שמשרד הביטחון מחויב לשלם לספקים חיצוניים שלו (בעיקר תעשיות ביטחוניות אבל לא רק) עבור שירותים ומוצרים שהוא כבר סגר עליהם חוזה בעבר. ובנוסף, צריך לשים בצד את כל הכסף שדרוש לקיום השוטף של צה״ל שאין לו ברירה אלא לשלם – תשלומי ארנונה לעיריות, חשבונות חשמל לחברת חשמל, מים, ביטוח, דלק, אוכל לחיילים, הסעות וכיוצא באלה. כל אלה קרויים בעגה התקציבית הצבאית ״התקשרויות אחד לאחד״. כלומר, הן כולן ישולמו באותה השנה התקציבית שבה התקבל הכסף ממשרד האוצר, ולכן אין למשרד הביטחון כל גמישות בעניין. נניח שכל זה עולה 20 מיליארד שקל בשנה, כך שבסופו של דבר נותרים כ-5 מיליארד שקל גמישים.
ה-5 מיליארד האלה משמשים את צה״ל למה שהוא מגדיר התעצמות צבאית. כלומר, פיתוח אמצעי לחימה חדשים, מערכות טכנולוגיות צבאיות עתידיות וכיוצא באלה, או רכש של מערכות כאלה ואמצעי לחימה שונים (בין אם אלה מטוסים, פצצות או נגמ״שים). ובדיוק בנקודה הזו מתחיל התרגיל התקציבי.
פיתוח ורכש של מערכות ביטחוניות זה עניין שלוקח זמן. ולכן, משרד הביטחון לא בהכרח עומד להוציא באותה שנה את כל הכסף שקיבל ממשרד האוצר במסגרת התקציב שאושר בכנסת. אז מה עושים? במשרד הביטחון עושים את הדבר הבא, ששום משרד ממשלתי אחר לא מסוגל לעשות – הם ממנפים את התקציב, כלומר משתמשים בכל שקל יותר מפעם אחת. טפח מהשיטה הזו חשף לפני כמה שבועות בראיון ל״כלכליסט״ מפקד זרוע היבשה אלוף גיא צור, שהיה בעברו ראש חטיבת התכנון באגף התכנון בצה״ל, ויודע היטב כיצד בונים את תקציב הצבא.
אם למשל פרויקט טכנולוגי צבאי מסוים יימשך על פני שנתיים, היועכ"ל ממנף את הכסף פי שתיים. כלומר, הוא מתקצב את הפרויקט הזה, אבל במקביל, משתמש באותו בסיס כספי בשביל תקציב פרויקט נוסף. הרי בינתיים לא הגיעו החשבוניות לתשלום מהפרויקט הראשון, אז למה שהכסף יישכב סתם בחשבון ויעבור כעודף לשנה הבאה? ואם פרויקט מסוים יימשך על פני שלוש שנים, המינוף יהיה אפילו גדול יותר. ואם חמש שנים, עוד יותר, וכן הלאה.
כך יוצא שמתקציב של 50 מיליארד שקל, משרד הביטחון יודע לבנות תקציב גדול יותר. בכמה גדול יותר? למרות מאמצים רבים ״כלכליסט״ לא הצליח למצוא תשובה חותכת לשאלה הזו. במשרד האוצר לא ידעו להשיב על כך, ובמשרד הביטחון סירבו להשיב. זה יכול להיות 60 מיליארד שקל, וזה יכול להיות אפילו יותר מזה. חשב משרד הביטחון צחי מלאך קרא לשיטה הזו באותו דיון של ועדת הכספים ״אובר בוקינג על התקציב״. על דבר אחד אין חולק, תקציב ההתקשרויות שהצבא עובד על פיו גדול מהתקציב שאושר בכנסת. (עדכון מאוחר: ככל שהצלחתי לברר, תקציב ההתקשרויות עומד ככל הנראה על 20 מיליארד שקל, כשהמקור שממנו הוא מנופח הוא כנראה באזור ה-5 מיליארד שקל, אבל אלה ההערכות בלבד).
ואם לא די בזה, הרי שבכל פעם שמשרד הביטחון מקבל הבטחה לתוספת תקציבית עתידית – בין אם זו הבטחה פורמלית בעקבות דיון בקבינט הביטחוני ובין אם זה פשוט כי ראש הממשלה הבטיח לאנשי משרד הביטחון שיביא כסף במהלך השנה – הוא מזין את ההבטחה הזו לתקציב נוסף לתוך תקציב ההתקשרויות, ומגדיל גם את הכסף הזה פי כמה וכמה בהתאם לשיטת הניפוח שתוארה קודם.
ומה עם תקציב הביטחון הרשמי? זה שאושר בכנסת? במשרד הביטחון יש שם עבור התקציב הזה. הם קוראים לו ״תקציב המימון״, כי זהו התקציב שמשקף מבחינתם רק את הזרם השוטף של המזומנים שיוצאים ממשרד האוצר מדי חודש ומגיעים לחשבון הבנק של משרד הביטחון ושאיתם משלמים את החשבוניות עבור הפרויקטים. עבור כל יתר משרדי הממשלה זה התקציב היחידי ואין בלתו, אבל בעבור משרד הביטחון זהו רק תקציב המימון. סוג של המלצה.
המשימה העיקרית של היועכ"ל ואגף התקציבים במשרד הביטחון היא לוודא שבכל רגע נתון יש מספיק כסף בחשבון הבנק של משרד הביטחון בשביל לממן באופן שוטף את תקציב ההתקשרויות הגדול יותר. הדרך לעשות את זה היא על בסיס הנחות עבודה סטטיסטיות. כלומר, משרד הביטחון בודק מה היה קצב ביצוע פרויקטים דומים בעבר, ומתוך כך מסיק מה יהיה קצב ביצוע פרויקטים בעתיד ועל סמך ההנחות האלה מנפח את התקציב המקורי לתקציב ההתקשרויות.
כשאגף התכנון של צה"ל יושב לבנות את תוכנית העבודה הצה"לית לשנה הבאה (תהליך שמתחיל באמצע כל שנה), מחליט על איזה פרויקטים הולכים ולאיזה אין כסף, הוא עושה זאת על סמך התקציב הגדול יותר, המנופח, זה שבנה היועכ"ל בלי שום אישור של משרד האוצר או של הכנסת.


על פי גורמים רבים ש״כלכליסט״ שוחח איתם בשבועות האחרונים עולה כי המתודה הכלכלית המדויקת שבה אגף התקציבים במשרד הביטחון מנפח את התקציב המקורי שאושר בכנסת לתקציב ההתקשרויות הגדול יותר תלויה בעיקר בזהות היועכ״ל שמכהן באותה עת.
על פי אותם גורמים, בתקופת כהונתו של תא״ל פרוזנפר בתור היועכ״ל, הוא לקח את העניין הזה ״עד לקצה״, כלשונו של אחד הגורמים. פרוזנפר היה בשר מבשרה של מערכת ביטחון. קודם לכהונתו בתור היועץ הכספי לרמטכ״ל הוא שימש במגוון תפקידים צבאיים, ובהם ראש מחלקת תקציבי יבשה, ראש לשכת מפקד מפח״ש וראש לשכת מפקד פיקוד העורף. השאיפה שלו היתה לאפשר לצה״ל לנפח למקסימום האפשרי את התקציב המקורי.
מחליפו, תא״ל ראם עמינח, היה מינוי חיצוני שהוצנח על ידי אהוד ברק. עמינח אמנם הציג את עצמו בראיון פרישה שנתן ל״כלכליסט״ כמי שצמח במערכת הביטחון, אולם בפועל הוא רואה חשבון שנמנה על צמרת הקהילה הפיננסית של המשק הישראלי, וככזה הוא נתפס בתוך צה״ל. על פי הגורמים ש״כלכליסט״ שוחח איתם עמינח היה הרבה יותר נוקשה עם הצבא מבחינה תקציבית, ועם יד קפוצה בהרבה על ההדק התקציבי. ככל הידוע, הוא ניפח את תקציב הביטחון המקורי פחות מאשר ביחס לקודמו פרוזנפר, אולם אין לכך עדות רשמית.
בשיחה עם ״כלכליסט״ הסביר היועכ״ל לשעבר ראם עמינח כיצד התהליך הזה עובד. ״תקציב התקשרויות זה בעצם היכולת שלי לייצר מחויבות חוקית, והמילה הזו חשובה, כלפי גורמים חיצוניים. נכון שעוד לא שילמתי כסף, אבל יום יבוא ואצטרך לשלם. ולכן בעצם אני פועל בשני מישורים, וזה מאוד דומה לאיך שאתה מנהל את משק הבית שלך. מישור אחד הוא מישור המזומן ואתה צריך לראות שכל הזמן אתה יכול לעמוד בחשבון הבנק שלך בהוצאות שלך. אבל יש לך עוד מישור, עתידי, שבו אתה משתמש בכרטיסי אשראי וצ׳קים וצריך לדאוג שלא יבוא יום שלא יהיה לך כיסוי. כך גם אני צריך להסתכל על הזמן קדימה, שנה, שנתיים או שלוש, ולראות כל הזמן אם תקציב המזומן שלי מאפשר לי לעמוד בתקציב ההתקשרויות שלי.
״למה זה קשה? כי אני מנסה להבין מה יהיה תקציב הביטחון ב-2017 ואני לא מצליח. אבל אני צריך לעשות התקשרות ל-2017, ואף אחד לא אמר לי מה יהיה התקציב שלי, וגם כשאומרים לי הניסיון מלמד שזה לא סופי. ולכן אני צריך לעשות הערכה מסוימת, תהליך מסוים שבו אני לוקח החלטות על נתונים שלא ידועים לחלוטין. והשאלה היא עד כמה אתה לוקח סיכון, או עד כמה אתה שמרן. אני אף פעם לא הגעתי למצב שהיה חסר לי כסף כי כל הזמן עשיתי הערכה של מה אני הולך לקבל ומה אני הולך להוציא״. לא ניתן היה להשיג את תגובתו של תא״ל (במיל׳) מהרן פרוזנפר.
כך או אחרת, בין אם בגישה שמרנית יותר או פחות, המשמעות של התהליך הזה היא שמשרד הביטחון מנהל סיכונים תקציביים בעצמו ועל דעתו, מבלי להתייעץ עם אף גורם חיצוני ומבלי לקבל שום אישור לכך. לזה התכוון אורי אריאל באותו דיון כשאמר שהעניין מנוגד לחוק.
השאלה היא רק מה קורה אם משרד הביטחון טועה בחישובים הסטטיסטיים שלו. כלומר, מה המחיר אם פתאום קורה משהו לא צפוי ומתברר שאין כסף מזומן שוטף להעביר לתקציב הביטחון חרף התחזית המוקדמת בשביל לממן את כל ההתקשרויות שלו.
מה עושים אז?
השאלה הזו עמדה למבחן בסוף 2011.


חלק 2

פרק שלישי | ינואר 2012, חדר ישיבות הממשלה

המחאה החברתית פורצת, ומשרד הביטחון מאבד שליטה תקציבית

ב-14 ביולי 2011 חבורת צעירים מתל אביב הקימו כמה אוהלים בקצה שדרות רוטשילד, מול תיאטרון הבימה, והתחילו תגובת שרשרת כלכלית-פוליטית שאף אחד לא צפה מראש. גם לא אנשי התקציבים של משרד הביטחון.
באוגוסט 2011, בתגובה למחאה החברתית, ראש הממשלה נתניהו הקים את ועדת טרכטנברג. חודש לאחר מכן הוועדה הגישה את המלצותיה. בין היתר, היא המליצה לבטל את הורדת המסים של נתניהו, והמליצה לתת חינוך חינם לילדים בגילאי 3-4.
ומאיפה יבוא הכסף? ועדת טרכטנברג המליצה לממן חלק מההמלצות שלה על ידי קיצוץ של 2.5 מיליארד שקל מבסיס תקציב הביטחון. קיצוץ מהבסיס פירושו קיצוץ קבוע, כזה שנמשך גם לשנים הבאות. כלומר שאחרי שנתיים כבר מדובר בקיצוץ מצטבר של 5 מיליארד שקל. ואם להביא בחשבון שצה״ל לוקח את התקציב הרשמי ומנפח אותו לפי השיטות שלו לתקציב ההתקשרויות, אפשר להבין שקיצוץ של 2.5 מיליארד שקל האלה פירושו עבור צה״ל קיצוץ גדול בהרבה.
השוק התקציבי הזה תפס את צה״ל בסוף שנה שהוגדרה על ידי הגורמים ש״כלכליסט״ שוחח איתם כשנת אופורייה תקציבית. על פי העדויות האלה, באותה תקופה הכסף כמו נשפך מהשמיים, בין אם בגלל תוספות התקציב שאחרי מלחמת לבנון השניה וכתוצאה מהמלצות ועדת ברודט, ובין אם בגלל תקציבים שהגיעו לצה״ל כתוצאה ישירה מהחלטות ראש הממשלה. התיאורים האלה מלמדים עד כמה השבר התקציבי של תחילת 2012 היה גדול.


מבחינת משרד הביטחון ההמלצה של ועדת טרכטנברג הזו היתה שינוי כיוון מוחלט שאף אחד לא צפה אותו. יותר מזה. מבחינת משרד הביטחון ההמלצה לקצץ 2.5 מיליארד שקל מתקציבו הייתה בבחינת גזרה שאי אפשר לעמוד בה. כי קיצוץ כזה היה יוצר פער גדול מדי ולא מתוכנן בין תקציב משרד הביטחון הרשמי לבין תקציב ההתקשרויות שעל פיו צה״ל עובד באמת. או במלים אחרות, קיצוץ כזה היה גורם לכל הצבא פשוט לעצור, להפסיק את כל הפעילות בבת אחת, כי לא היה מספיק כסף מזומן בחשבון הבנק של משרד הביטחון בשביל לממן את הפעילות השוטפת שלו. ״צה״ל הכניס את תקציב המדינה כולו להריון״, אם להשתמש בלשונם של חלק מהגורמים.
שר הביטחון דאז אהוד ברק נעמד על הרגליים האחוריות, וכך גם הרמטכ״ל דאז בני גנץ. השניים טענו כי אין הם מוכנים בשום אופן להסכים לקיצוץ תקציבי. ראש הממשלה היה במצוקה. מצד אחד הרחובות בערו ונתניהו הבין שהוא מוכרח ליישם את המלצות טרכטנברג, ובעיקר את ההמלצה היקרה שבהן – סבסוד גני הילדים לגילאי 3-4. מצד שני, הדרך לעשות זאת עוברת דרך קיצוץ בתקציב הביטחון, וקיצוץ כזה יעצור את פעילות הצבא, כי הצבא כבר התחייב להוציא כסף שאין לו ולכן לא יישאר כסף לממן את הקיום השוטף.
מה עושים?
לנתניהו לא היתה ברירה. בינואר 2012 אישרה הממשלה את מסקנות ועדת טרכטנברג בתחום החינוך, ובאותה נשימה אישרה קיצוץ של 3 מיליארד שקל בבסיס תקציב הביטחון. אבל, בשביל שהפעילות הצבאית לא תעצור הממשלה נתנה למשרד הביטחון תוספת תקציב חד פעמית של 3.1 מיליארד שקל. או בקיצור, הממשלה נתנה למשרד הביטחון קצת אוויר לנשימה – זמן התארגנות – ודחתה את הבעיה לשנת 2013.
גורם שנכח באותה ישיבה סיפר ל״כלכליסט״ שהוא פשוט לא הצליח להבין מדוע שרי הממשלה, בהובלת ראש הממשלה, מגדילים במו ידיהם את גירעון המדינה. שכן אם הממשלה החליטה לקצץ מתקציב הביטחון 3 מיליארד שקל ולהוציא אותם למטרות אחרות, אבל במקביל הוסיפה 3.1 למשרד הביטחון מבלי שיש לכך מקור תקציבי כלשהו, הרי שהממשלה במו ידיה הגדילה את הגירעון בתקציב המדינה. אותו מקור סיפר ל״כלכליסט״ כי שאל את פקידי האוצר מדוע הם נותנים יד לעניין הזה, אבל זכה רק למשיכות כתף ולגלגולי עיניים.
כעת החידה הזו נפתרת. כל מי שהיה במעגלים הפנימיים של קבלת ההחלטה ההיא יודע שמשרד הביטחון, בגלל שיטת העבודה שלו עם תקציב ההתקשרויות, פשוט לא הותיר לראש הממשלה כל ברירה אלא להגדיל את הגירעון התקציבי של הממשלה כולה, כי משרד הביטחון היה חייב להוציא את הכסף.


האירוע הזה, העובדה שמשרד הביטחון לא הותיר לו ברירה, הרגיז מספיק את ראש הממשלה נתניהו עד כדי כך שהיה מוכן לאמץ את החלום הרטוב של אנשי משרד האוצר – להחיל שקיפות על תקציב הביטחון. מה שאנשי האוצר ניסו לעשות זה שנים ללא הצלחה, הם הצליחו לעשות אז, בחסות המשבר התקציבי שמשרד הביטחון היה נתון בו.
ואמנם, באותה החלטת ממשלה הוחלט גם להטיל על משרד הביטחון ומשרד האוצר ״לבצע את כל הפעולות הנדרשות כך שתוך 60 יום ייפתחו מסופים באגף התקציבים ובאגף החשב הכללי במשרד האוצר ובאגף הכספים במשרד הביטחון (שבראשו עומד חשב משרד הביטחון – ש״א) שיאפשרו צפייה ישירה בזמן אמת, ללא יכולת שינוי, בכל מערכות התקציב והשכר של משרד הביטחון״.
צריך לקרוא את הסעיף הזה בתשומת לב בשביל להבין עד כמה עד לאותו הרגע למשרד האוצר לא היתה שום גישה לנתוני תקציב הביטחון. ושימו לב, משרד הביטחון הקפיד להכניס את המלים ״ללא יכולת שינוי״ לתוך הסעיף הזה, כך שגם אם למשרד האוצר תהיה היכולת לראות את הנתונים, לא תהיה לו כל יכולת להשפיע עליהם. בפרק הבא נרחיב על עניין השקיפות הזה, ונתאר מה יצא ממנו בסופו של דבר.


במקביל למה שהתרחש בממשלה, גם בצה״ל הבינו שהם הגיעו לנקודת שבר תקציבית, ושהמודלים הסטטיסטיים שלהם לא הצליחו לחזות את המחאה החברתית ואת שינוי הכיוון התקציבי שהממשלה כפתה עליהם.
על פי עדויות שאסף ״כלכליסט״, בשביל למזער נזקים סגן הרמטכ״ל דאז יאיר נווה הנחה לאגף התכנון בצבא וליועכ״ל הטרי ראם עמינח להתחיל לאסוף מהיחידות הצבאיות את כל ההתקשרויות שעוד לא נחתמו (כלומר, כאלה שבהן עדיין לא נחתם חוזה מול הספק החיצוני שאמור לספק לצה״ל את השירות או את המוצר), ולעצור את כל הפרויקטים האלה עד לקבלת אישור פרטני. פשוט לא היה די כסף בקופה בשביל לשלם על כל הפרויקטים האלה.
במשך החודשים הבאים (ככל הנראה ארבע או חמישה) היועכ״ל ואגף תכנון עבדו יחד בשביל לאשר באופן פרטני כל הוצאה תקציבית, אפילו העברות תקציביות בתוך הצבא שבימים כתיקונם בכלל לא מצריכות אישור מלמעלה. היועכ״ל לא שחרר תקציבים ליחידות הצבאיות וכתוצאה מכך היחידות נאלצו לעצור התקשרויות, לעיתים אפילו כאלה שכבר יצאו לפועל. ככה זה כשנגמר הכסף.
באמצע 2012 התחילה להתברר תמונת הגירעון השלמה, ובסופו של דבר 2012 נגמרה בגירעון תקציבי כפול מהמתוכנן – בערך 40 מיליארד שקל. לפחות חלק מהגירעון הזה היה מעשה ידי אדם, כפי שהגדיר זאת לימים נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר, בגלל אופן ניהול תקציב הביטחון.

פרק רביעי | מרץ 2012, משרד האוצר

האוצר והביטחון חותמים על הסכם השקיפות. בערך

עד 2010, אם לשפוט לפי המכתב של החשב הכללי וראש אגף התקציבים במשרד האוצר שהובא בתחילת הכתבה, במשרד האוצר בכלל לא ידעו על קיומו של תקציב ההתקשרויות. זה לא מקרי. עד אז לאיש במשרד האוצר כמעט שלא היתה גישה למערכות התקציביות הממוחשבות של משרד הביטחון. מדהים לחשוב שזה היה בסך הכל לפני חמש שנים.
למעשה, עד 2005 משרד הביטחון ניהל את תקציב הביטחון בעצמו, בלי ששום עין אנוש מחוץ למערכת ראתה מה הולך בתוך התקציב. ב-2003 החליטה הממשלה כי חשב משרד הביטחון יהיה מעתה מינוי של החשב הכללי במשרד האוצר ולא של מנכ״ל משרד הביטחון. וכעבור שנתיים החשב הכללי במשרד האוצר דאז ירון זליכה מינה את חשב משרד הביטחון הראשון שהיה מטעם משרד האוצר.
חשב משרד הביטחון עומד בראש אגף הכספים של משרד הביטחון שאחראי על ביצוע התקציב, כלומר בעיקר על תשלומי הרכש לספקים חיצוניים. לכאורה, אגף הכספים אמור לאשר מראש את ההתקשרויות של צה״ל. בפועל, זה לא באמת עובד כך, והאישור ניתן פעמים רבות בדיעבד, אלא אם מדובר בפרויקטים תקציביים גדולים מאוד (רכש של יותר מ-300 מיליון שקל טעון את אישור ועדת שרים מיוחדת, שאמורה להסתמך על בדיקה חיצונית שעושה המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה. בפועל, גורמים רבים איתם שוחח ״כלכליסט״ העידו כי למל״ל אין כל כלים לבדוק באמת את הערכות העלות שנעשית במשרד הביטחון).
בין 2005 ל-2008 התחלף חשב משרד הביטחון פעמיים אחרי תקופות קצרות (בתחילה היה זה יוסי שטראוס שהוחלף בידי אילן לוין שכעבור שנה בתפקיד מונה להיות הממונה על השכר באוצר) כך שמשרד האוצר לא הצליח ליצור דריסת רגל אמיתית בתוך משרד הביטחון. רק בספטמבר 2008 מונה לראשונה לתפקיד חשב מטעם משרד האוצר שנשאר על כיסאו לתקופה ארוכה. זה היה צחי מלאך, שכיהן בתפקיד עד סוף 2014.
עד מהרה מלאך הפך להיות עלה התאנה של משרד הביטחון. ׳מה אתם רוצים׳, היו אומרים במשרד הביטחון בכל פעם שמישהו בא בטענות לבזבוז תקציבי, ׳צחי מלאך רואה כל התקשרות שלנו וחותם על כל חשבונית. אם היה בזבוז הוא היה עוצר אותו׳.
ואמנם, זמן לא רב אחרי כניסתו לתפקיד מלאך התראיין לתקשורת וסיפר שהוא חשוף לכל נתוני תקציב הביטחון. רק שמלאך טעה. הוא רק חשב שהוא רואה את תקציב הביטחון. הוא לא ידע שמה שהוא רואה זה תקציב ההתקשרויות, ולא תקציב הביטחון הרשמי. רק אחרי תקופה ארוכה במשרד הביטחון הבין מלאך מה באמת הוא רואה לנגד עיניו.
מלאך סיפר על כך לחברי הכנסת באותה ישיבה של ועדת הכספים בלשכת שר הביטחון בדצמבר 2011, שלוש שנים אחרי שנכנס לתפקיד: ״אם אני יושב במשרד לאיכות הסביבה ופותח את המחשב, אני רואה את התקציב שהכנסת אישרה. יש ממשק ישיר בין הסעיפים שאתם אישרתם למחשב של החשב בכל משרד ממשלתי. תפקידו של החשב לעשות בקרה בזמן אמת ולוודא שלא חורגים מהתקציב שאתם אישרתם. במשרד הביטחון התפקיד שלי הוא אותו התפקיד, אלא שאני עושה את הבקרה הזו על תקציב שראם (הכוונה ליועכ״ל ראם עמינח – ש״א) מכניס למחשב וזה נקרא תקציב התקשרות, כי זה לא התקציב שאתם אישרתם אלא זה תקציב אחר״.
באותה ישיבה סיפר מלאך כי ברגע שלמד על כך שצה״ל מתנהל על בסיס תקציב אחרי לגמרי מזה שאושר בכנסת הוא דיווח על כך לחשב הכללי במשרד האוצר ולראש אגף התקציבים, מה שהוביל למכתב ההוא מאמצע 2010 שנשלח למנכ״ל משרד הביטחון על מנת שיבהיר מאיפה צץ תקציב ההתקשרויות. אגב, כבר בדוח ועדת ברודט לבדיקת תקציב הביטחון, ב-2007, היה ניתן לראות ניצנים לעובדה שצה״ל מתנהל על בסיס תקציב אחר מתקציב המדינה הרשמי, אם כי מאוד בצמצום.
מאמצע 2010 ניסו החשב הכללי ואגף התקציבים באוצר לשכנע את ראש הממשלה לחייב את משרד הביטחון לפתוח את המערכות שלו בפני משרד האוצר כך שיהיו שקופות, אך ללא הועיל. רק בתחילת 2012, בגלל הברוך התקציבי שמשרד הביטחון נקלע אליו, אנשי האוצר הצליחו לשכנע את ראש הממשלה, והשקיפות יצאה לדרך בהסכם שנחתם במרץ 2012.


אבל למרות ההצהרות החגיגיות של שר האוצר דאז יובל שטייניץ (״השקיפות תחסוך למדינה 2 מיליארד שקל בשנה״), בינתיים רוב ההבטחות האלה הן בעיקר על הנייר. מה שקרה מאז שנחתם הסכם השקיפות הוא שמשרד הביטחון חיבר מסוף מחשב באגף התקציבים במשרד האוצר (שנמצא בחדר מיוחד שהכניסה אליו מאובטחת וניתנת רק לבעלי סיווג מתאים), אבל באגף עדיין לא רואים את כל התקציב. למשל, הם לא רואים את תקני כוח האדם, והם לא רואים כמויות של אמצעי לחימה וכיוצא באלה. ובעיקר, אין להם מושג – כך הם טוענים – מה הגובה הכולל של תקציב ההתקשרויות.
באגף החשב הכללי, לעומת זאת, התמונה שונה. בגלל שהחשב של משרד הביטחון הוא איש החשב הכללי, הוא עצמו חשוף לנתונים בגלל שהוא נמצא במשרד הביטחון ועובד על המערכות של המשרד. יתר על כן, מאז 2012 היועכ״ל מדווח לחשב משרד הביטחון על הניפוח שהוא מבצע לתקציב המקורי ליצירת תקציב ההתקשרויות, אבל פה השקיפות נגמרת.
כפי שמלאך הבהיר באותו דיון בוועדת הכספים, על אף שהוא חשוף לנתונים הוא אינו יכול לבצע עליהם בקרה בזמן אמת, אלא רק ביקורת בדיעבד. ״בצה"ל אני לא עושה בקרה. אני לא משלם ולא עושה בקרה. אין לי יכולת טכנית אפילו לעשות בקרה או יכולת טכנית אפילו לעצור אם אני רואה משהו לא בסדר״, אמר מלאך בדיון.
היועכ״ל לשעבר עמינח אישר ל״כלכליסט״ שלמשרד האוצר יש שקיפות לגבי התקציב (אם כי לא בהכרח לגבי ענייני שכר וגמלאות) וכי אין למשרד האוצר יכולות בקרה אמיתיות. ״היו לי יחסי אמון קרובים מאוד עם משרד האוצר, גם עם אגף החשב הכללי וגם עם אגף התקציבים. הם ידעו שכל מספר שלי הוא אמין, ושאני מתנהל בשקיפות. כי אני האמנתי שהשקיפות תייצר דיבידנדים גדולים. זה נכון שיש להם שקיפות ויש להם בקרה תקציבית מסוימת, אבל בעיני האיזון נכון. זה נכון שמשרד הביטחון עובד אחרת מכל משרדי הממשלה האחרים, אבל כך זה צריך להיות״.
בשורה התחתונה, מה שבאגף החשב הכללי היו רוצים הוא לא רק שקיפות, אלא יכולת בקרה. כלומר, להגיע למצב שהיועכ״ל יהיה חייב לדווח בזמן אמת לחשב משרד הביטחון בזמן שהוא מזין את המספרים בתקציב ההתקשרויות, שיסביר לו בדיוק על פי איזה הנחות עבודה ניפח את מספרי התקציב, ושלחשב משרד הביטחון תהיה היכולת לעצור ניפוחי תקציב מסוימים אם הם לא נראים לו סבירים. בשביל שאירועים כמו 2012 לא יחזרו על עצמם. וזה מה שבמשרד הביטחון לא מוכנים לתת בשום פנים ואופן. עד לרגע קצר בסוף 2013 שבו היה נדמה למשרד האוצר לרגע שהנה הנה הוא מצליח לשנות את התמונה הזו.

פרק שישי | מאי 2013/אוקטובר 2013, חדר ישיבות הממשלה

כשמנכ״ל משרד הביטחון שלף את נשק יום הדין

אחרי ש-2012 הסתיימה בגירעון כפול מהמתוכנן, שחלקו נבע בגלל התחייבויות היתר של משרד הביטחון שכבר אי אפשר היה לקצץ, ראש הממשלה הבין שהוא לא יצליח לאשר את תקציב המדינה לשנת 2013, והקדים את הבחירות. לאחר הבחירות נכנס יאיר לפיד למשרד האוצר, הבין את גודל הברוך התקציבי שהשאירו לו, ואישר בכנסת את תקציב 2013-2014 שכלל העלאות מסים וקיצוצים.
במאי 2013, רגע לפני אישור התקציב בממשלה, הקבינט הביטחוני אישר את הצעת משרד האוצר לקצץ 3 מיליארד שקל מבסיס תקציב הביטחון בשנת 2014. עבור צה״ל ומערכת הביטחון היה מדובר במכת מוות תקציבית. גם ככה הם בקושי התאוששו מהשבר התקציבי של 2012, ופתאום מנחיתים עליהם עוד קיצוץ, כשהם עדיין מתקשים לעמוד בכיסוי ההתחייבויות שנכנסו אליהן בשנים הטובות.
היועכ״ל טען אז שהסיפור הזה לא נגמר, ושבהמשך השנה הממשלה תוסיף עוד תקציב למשרד הביטחון, כי פשוט אין שום דרך להמשיך לקיים את הצבא תחת הקיצוץ הזה. ואמנם, באוקטובר 2013 הקבינט התכנס שוב לישיבה סוערת במיוחד. למעשה, זו לא היתה ישיבה אחת אלא רצף של דיונים שנמשך על פני כמה ימים. אגף התקציבים במשרד האוצר נקט במדיניות של הכל או כלום ולא היה מוכן לשמוע מהדרישות של הביטחון לתוספת תקציב.
באגף החשב הכללי נקטו בגישה אחרת. שם היו מוכנים לתמוך בתוספות תקציביות אבל בתנאי אחד – שמערכת השקיפות והבקרה שהוכרז עליה בחגיגיות ב-2012 תהפוך באמת למערכת של שקיפות ובקרה, ולא רק שקיפות. כלומר, שהיועכ״ל יצטרך לדווח לחשב משרד הביטחון ולקבל את אישורו בזמן אמת, מראש ולא בדיעבד, על המעבר מהתקציב הרשמי לתקציב ההתקשרויות הגדול יותר.
במשרד הביטחון דחו את הדרישה הזו בתוקף, כמו תמיד, אבל החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג׳ו הצליחה לשכנע את ראש הממשלה שמדובר בצעד הכרחי, שיחסוך כסף לתקציב המדינה ובעיקר ימנע הישנות של מקרים נוספים בעתיד שבהם יתברר כי משרד הביטחון כבר התחייב על תקציבים שפתאום אין מאיפה לשלם.
לרגע קצר היה נדמה שהניצחון של משרד האוצר מובטח. אבל אז מנכ״ל משרד הביטחון דן הראל בחר בגישה של הפוך על הפוך. הראל אמר לראש הממשלה שהחלטה כזו פירושה חיסול הגמישות התקציבית של משרד הביטחון, ושאם ככה אז משרד הביטחון מוותר על כל הדרישות התקציביות שלו. או בקיצור, אם אתם רוצים בקרה תקציבית, אז אנחנו לא רוצים יותר כסף, והמשמעות תהיה שניתן פחות ביטחון, והאחריות תהיה עליכם, על הפוליטיקאים.
האיום הזה עבד. ראש הממשלה נתניהו לא היה מוכן לקחת על אחריותו שלמערכת הביטחון לא יהיה מספיק תקציב, ודחה את דרישת האוצר לקבל מנגנון בקרה. ההצעה ירדה מהפרק והקבינט אישר תוספת תקציב של 2.75 מיליארד שקל. בהמשך אושרו עוד מיליארד ועוד אחד למשרד הביטחון בשתי הזדמנויות שונות (בשל סיכומים ישנים וכתוצאה מהתחייבות להזדרז לפנות את שדה דוב, התחייבות שרחוקה ממימוש). משרד הביטחון לא הגיב לעניין זה.
התוספת הזו היתה אמורה להיות סוג של מקדמה לשנת 2014, כך שב-2014 משרד הביטחון לא יחזור לבקש עוד כסף. ההבטחה הזו לא החזיקה הרבה, ובאמצע 2014 צה״ל הודיע שהוא עוצר את כל האימונים שלו כי אין לו מספיק תקציב. אבל עוד לפני שהביטחון והאוצר הספיקו להעלות את גובה הלהבות, נחטפו שלושת הנערים ביהודה ושומרון וצה״ל יצא למבצע שובו אחים, שהתגלגל למבצע צוק איתן בעזה, שנגמר בסופו של דבר במלחמה היקרה ביותר בתולדות צה״ל, ובתוספת של 7 מיליארד שקל לתקציב הביטחון לכיסוי המלחמה, ובהבטחה של תוספת של 6 מיליארד שקל לתקציב הביטחון בשנת 2015.


סוף דבר

האם ועדת לוקר תשנה את שיטת התקצוב ותכניס בקרה תקציבית

באותה ישיבה של הקבינט באוקטובר 2013, מלבד התוספת התקציבית הוחלט גם על הקמת ועדה ציבורית שתבחן – שוב – את תקציב משרד הביטחון מהמסד ועד הטפחות. ראש הממשלה מינה את מזכירו הצבאי לשעבר אלוף (במיל׳) יוחנן לוקר לעמוד בראש הוועדה הזו, שהחלה לפעול רק בסוף מאי 2014. בוועדה חברים אנשי ביטחון דוגמת אלוף (במיל׳) עמי שפרן ומי שהיה נשיא ומנכ״ל אלביט מערכות יוסי אקרמן, וגם אנשי כלכלה דוגמת מנכ״ל אקסלנס לשעבר דוד ברוך והמשנה למנכ״ל כלל ענת לוין, וחברים נוספים.
הוועדה פועלת מאז תחת מעטה חשאיות מוחלט, וכל הגורמים ש״כלכליסט״ שוחח איתם טענו כי אין להם מושג מה היא צפויה להמליץ. ככל הידוע הוועדה סיימה את עבודתה אם כי הדוח הסופי שלה כנראה נכתב בימים אלה, שכן חבריה חיכו לראות מה יהיו תוצאות הבחירות. הדוח שיוגש יכלול המלצות לגבי תקציב הביטחון החל משנת 2016 ואילך.
ככל הידוע נושא תקציב ההתקשרויות ופוטנציאל הסיכון שלו (אל מול התועלת שבגמישות שהוא מעניק לצה״ל), עלה בדיוני ועדת לוקר, כמו גם הדרישה של משרד האוצר ליצור בקרה על השימוש בתקציב ההתקשרויות.
לפי שעה לא ידוע מה הוועדה צפויה להמליץ בעניין, אם בכלל. אם הוועדה לא תמליץ לראש הממשלה להגביר את הבקרה של משרד האוצר בזמן אמת, סביר מאוד להניח כי משרד האוצר ייצא למסע שכנוע עצמאי שכל תוספת תקציבית למשרד הביטחון בלי יצירת מנגנוני בקרה פירושה הגדלת הסיכון שיבוא יום ותקציב הביטחון יכניס, שוב, ״את תקציב המדינה כולו להריון״.


תגובת משרד הביטחון

משרד הביטחון מנהל את תקציבו בהתאם לחוק ובשקיפות מלאה. בניגוד לנטען, כל פרויקט התקשרות מעל 200 מיליון ₪ עובר אישור ועדת שרים והכנסת. בשנים 2008-2012 מערכת הביטחון עבדה על פי מתווה ברודט והתוכנית הרב שנתית שאושרה ותוקצבה על ידי ממשלת ישראל. לצערנו, משרד האוצר לא עמד בהתחייבויותיו ושינה את כללי המשחק תוך כדי תנועה- לא תקצב את המערכת כפי שהובטח ואף הכניס תוספות לא מתוכננות, בהסכמים שהיו אמורים לכלול פיצוי חיצוני- אך גם את זה לא עשה. יודגש- היכולת לבצע פרוייקטי התעצמות היא אך ורק על בסיס התקשרויות והתחייבויות ארוכות טווח.


מסגרת: איך זה נראה מהעיניים של צה״ל ומערכת הביטחון

העובדה שצה״ל לוקח את תקציב המדינה הרשמי ומנפח אותו לפי מקדמים סטטיסטיים לתקציב ההתקשרויות שמשמש אותו כתקציב העבודה שלו נובעת מכך שאופי העבודה של צה״ל הוא רב שנתי. צה״ל ומשרד הביטחון מפתחים מערכות טכנולוגיות ומבצעיות, הם רוכשים אמצעי לחימה ובונים דברים. כל אלה הם פרויקטים רב שנתיים באופיים, שיכולים להימשך שנתיים, שלוש ואפילו עשר שנים ויותר. הפיתוח של מערכת כיפת ברזל, למשל, התחיל ב-2005 והסוללה הראשונה של כיפת ברזל התחילה לפעול רק ב-2011.
לכן, בשביל לגשר על הפער שבין התקציב השנתי הרגיל של משרד הביטחון לבין אופי העבודה הרב שנתי של צה״ל משרד הביטחון, במשרד הביטחון יצרו את תקציב ההתקשרויות. מבחינת משרד הביטחון, זהו הכלי הראשון במעלה בשביל לנצל את תקציב הביטחון בצורה אופטימלית, כלומר עד לשקל האחרון. זה מה שהופך את משרד הביטחון ליעיל, לעומת משרדי הממשלה האחרים.
שר הביטחון לשעבר אהוד ברק הסביר זאת בישיבת ועדת הכספים בדצמבר 2011: ״במשרדים אחרים אין התקשרויות רב שנתיות ובסופו של דבר הם לא מגיעים לביצוע מלא של התקציב. חלק מהרזרבות שנוצרות והמעברים משנה לשנה נובע מכך שמשרדי הממשלה לא מצליחים לנצל את כל התקציב. במשרד הביטחון, בגלל שזה קריטי ליעילות, מנצלים את מלוא התקציב. כדי לנצל את מלוא התקציב יש תוכנית פעולה בנקראת במישור הקופה, במישור ההתקשרות ולא במישור התקצוב ויש פעולות שהן כאילו יותר מרחיבות אבל חלק מהבקרה שאנחנו עושים, תפקידה להגיע לכך שלא נוציא יותר מתקציב המדינה כי הרי בסוף אסור לנו להדפיס כסף״.
גם החשב לשעבר של משרד הביטחון צחי מלאך חושב שהשיטה עצמה היא טובה, כך הוא מעיד בעצמו בדיון ההוא של ועדת הכספים. עם זאת, בשונה משר הביטחון מלאך הוסיף בישיבה כי כל עוד שיטת העבודה הזו נעשית ללא בקרה של החשב הכללי, אלא רק על סמך הנחות העבודה של היועכ״ל, היא מציבה בסיכון את תקציב המדינה כולו.
זו גם הסיבה שבגללה למשרד הביטחון ולצה״ל כל כך חשוב שהממשלה תאשר את תוכנית העבודה הרב שנתית שלו (תר״ש). זו גם הסיבה שהרמטכ״ל מוכן להתספק בכך שתקציב הביטחון יהיה 60 מיליארד שקל בשנה בכל אחת מחמש השנים הבאות בלי שינוי. העיקר שהמקורות התקציביים יהיו ברורים, בשביל שמשרד הביטחון יוכל לגזור ממנה את תקציב ההתקשרויות המנופח בלי חשש שהכסף ייעלם פתאום.
שר הביטחון לשעבר ברק טען אמנם בדיון שלאף משרד ממשלתי אחר אין אופי עבודה רב שנתי כמו למשרד הביטחון, אבל הוא טועה. יש עוד משרד כזה – משרד התחבורה. גם משרד התחבורה, כמו הביטחון, עובד בצורה רב שנתית. כבישים, מסילות רכבת, גשרים, מנהרות, מחלפים. כל אלה פרויקטים שהתכנון והביצוע שלהם לוקח כמה שנים בכל פעם, ולכן שיטת התקצוב נפרשת על פני כמה שנים.
עם זה, מבדיקת ״כלכליסט״ עולה כי אופן התקצוב של פרויקטי התחבורה עבוד בדיוק להיפך מהשיטה של משרד הביטחון. כלומר, קודם כל משרד האוצר קובע יחד עם משרד התחבורה את המסגרת התקציבית וממנה מתחילים שני המשרדים לגזור את הפרויקטים התחבורתיים שאפשר לבצע במסגרת התקציבית הזו. כל פרויקט תחבורתי שיוצא לדרך עובר לפני כן בדיקת כדאיות כלכלית, ובכל מקרה נעשית בקרה של אגף החשב הכללי על הביצוע התקציבי של הפרויקטים האלה.
בתחילת העשור הקודם משרד התחבורה פעל בשיטה דומה, יחסית, לשיטה של משרד הביטחון, עד שבסופו של דבר התברר כי המשרד התחייב לביצוע פרויקטים בעלות יקרה בהרבה מהתקציב שאושר לו, ולכן השיטה ההיא חוסלה והוחלפה לשיטה הנוכחית.
ולבסוף, האם מה שמשרד הביטחון עושה עם תקציב ההתקשרויות בכלל חוקי. אין לכך תשובה רשמית, אבל כנראה שכן. בשביל שלא יהיה ספק בכך, במשרד הביטחון מקפידים לדרוש כל העת תוספות לתקציב ההרשאה להתחייב של המשרד, למרות שהמשרד לא מנצל את מלוא המסגרת הזו.


התחקיר פורסם הבוקר כמעט במלואו בעיתון (זה ארוך נורא, והעיתון הקדיש לזה בנדיבות מופלגת ארבעה עמודים ואני אסיר תודה על כך לעורכת שלי נעמה. תודה לירדן וליאיר על עריכת הטקסט)

למה כחלון מתכוון כשהוא מדבר על פנסיה, ומה הדרך שיהיה פה דיסקופנסיה אחרי הבחירות

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פה. ובכל זאת, לא מצליח להביא את עצמי. משהו תקוע. מערכת הבחירות הזו לא מוציאה ממני את המיטב. הערב הכרחתי את עצמי קצת. לפעמים צריך. מקווה שיצא סביר

בהתחשב שפנסיה היא אחד מהנושאים המשעממים ביותר בעולם, משהו די מדהים קורה בזמן האחרון. שלוש מתוך ארבע המפלגות היחידות שפרסמו תוכניות כלכליות – כולנו, המחנה הציוני ויש עתיד – התייחסו לבעיית הפנסיה (היחידה שלא מצאתי את זה בתוכנית הכלכלית שלה היא מרצ, אבל יש מצב שפספסתי. אם מישהו רוצה לתקן, בבקשה, רק שיביא סימוכין).
אז תגידו, נו, התייחסו, קל להבטיח. ובכל זאת, במערכות בחירות קודמות זה פשוט לא היה בתודעה. אם אני זוכר נכון, רק שלי יחימוביץ כללה את עניין הפנסיה בתוכנית הכלכלית שהציגה (עיקר ההצעה שלה היה להגדיל את הסבסוד הממשלתי לפנסיה של החוסכים מ-30% ל-50%). אמנם כשפנינו מהעיתון לכל המפלגות בשביל לשאול מה הם יעשו בעניין הם טרחו להתייחס לכך, אבל אלה היו התייחסויות חלקיות, שטחיות משהו, ולא בלב התוכניות.

והנה עכשיו, עולם אחר. ולא רק זה. שלוש המפלגות מציעות כל מיני הצעות בתחום הפנסיה, אבל הצעה אחת משותפת לשלושתן – יצירת מסלולי חיסכון לפנסיה בדמי ניהול מוזלים/אפסיים/איך שלא תרצו לקרוא לזה, שיהיו מיועדים לעובדים בעלי הכנסות נמוכות.
אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. כתבתי עליו בעבר, וחברת הכנסת מיכל בירן קידמה בכנסת היוצאת רעיון דומה (במסגרת הצעת חוק הרבה יותר מרחיקת לכת), אולם נתקלה בהתנגדות מצד משרד האוצר. והנה, חרף ההתנגדות ההיא, פתאום שלוש מפלגות מיינסטרים מציעות את הרעיון הזה.
אני צריך לצבוט את עצמי בשביל לוודא שאני לא מדמיין.

הרעיון הזה בעצם נורא פשוט. חצי עד שני שלישים מהעובדים משלמים כיום את דמי הניהול המקסימליים המותרים בחוק (אין מספר רשמי של היקף העובדים האלה, ויש כל מיני דרכים לספור, אבל להערכתי מדובר לפחות במחצית מהעובדים השכירים, אלה שמשתכרים עד 6,000 שקל בחודש). כלומר, מבלי שמישהו שאל אותם בכלל, הם ייאלצו להיפרד מחלק ניכר מרמת החיים העתידית שלהם, רק כי אין להם שום כוח מיקוח, ורק משום שלמעסיק שלהם לא אכפת והוא לא טורח להשיג עבורם דמי ניהול זולים יותר מקרן הפנסיה שהם נמצאים בה.
קרנות הפנסיה טוענות שהשכר של העובדים האלה כל כך נמוך, עד שדמי הניהול שהם משלמים בכלל לא מכסים את העלויות של קרנות הפנסיה, כך שאפילו בדמי הניהול המקסימליים האלה הם עדיין הפסדיים לקרן. יכול להיות, אין לי כלים אמיתיים לבדוק את זה כי אני לא חשוף להרכב העלויות של קרנות הפנסיה.
אז מה עושים? יוצרים קבוצת רכישה. לא סתם, חתיכת קבוצת רכישה. לוקחים את כל העובדים החלשים בישראל, אלה שנמצאים בפנסיה חובה, אלה שהשכר שלהם הוא עד 6,000 שקל בחודש ברוטו, והופכים אותם לקבוצת רכישה ענקית לפנסיה. כעת, אם הם יבואו בקבוצה אחת, ייתכן מאוד שלקרנות הפנסיה כבר יהיה תמריץ להתחרות עליהם, מה שיוזיל עבורם את דמי הניהול (בעיקר אם לא יהיה סוכן ביטוח בדרך שיגזור קופון, מיותר, גם לכיסו).
העניין הוא שאין שום דרך לאגד את העובדים האלה, אין שום דרך להקים את קבוצת הרכישה הזו, זולת אם המדינה תעשה זאת בצורה כלשהי. וזה בדיוק הרעיון שמציעות עכשיו שלוש המפלגות.
למעשה, הרעיון הזה כבר ״נבחן״ בימים אלה במשרד האוצר. אני כותב ״נבחן״ במירכאות כי בתי הקברות מלאים בדברים שנבחנו בידי משרד האוצר. הבחינה הזו עדיין בחיתוליה, ולא ברור מתי תהפוך למדיניות ממשית. אבל עצם ההצהרה של המפלגות שהן רוצות להיכנס לעניין הזה, ולקדם את הרעיון הזה, אפילו אם זה רק לצורכי מערכת בחירות, זה כבר משהו. זה מפעיל לחץ על משרד האוצר. זה מסמן עבורו כיוון, משהו שכדאי לו להזיז. ואני אוהב את זה.
ולמי שחושב שזה לא ישים, הנה דרך אחת שבה זה יכול לעבוד: משרד האוצר עושה מכרז בין כל קרנות הפנסיה, מי רוצה להיות זו שתקלוט כברירת מחדל את כל חוסכי פנסיה חובה. אין צורך במערכי שיווק, כל העובדים האלה יופנו לשם באופן אוטומטי (מי שלא ירצה, ויתעקש לשלם דמי ניהול גבוהים יותר, יוכל ללכת לאיזו קרן שבא לו), וההשקעות יהיו מבוססות על מדדים בשביל להוזיל את העלות עוד יותר. גם בפן התפעולי אפשר למצוא דרכים להוזיל את הסיפור. באופן הזה, דמי הניהול יכולים לרדת לסביבות ה-0.1%-0.2% וזהו. זה חיסכון אדיר.

אגב, אני לא יודע אם במשרד האוצר חשבו על זה עד הסוף, או אם במפלגות חשבו על זה עד הסוף, אבל מהלך כזה, אם ייצא לדרך בסופו של דבר, לא יוכל להישאר לאורך זמן במתכונת הזו. כי אם זה עובד עבור כל חוסכי הפנסיה חובה (שהם לפחות מיליון אנשים אם לא יותר), אז למה בעצם שגם אני לא אהיה בפול הזה? כלומר, ניהול ההשקעות הוא בקירוב אותו ניהול השקעות, אז למה שאני לא אשלם דמי ניהול כל כך נמוכים? ובכלל, למה שכולם לא? בקיצור, לדעתי, אם מהלך כזה אכן יקרום עור וגידים בסופו של דבר, הקריאה הציבורית להרחיב את העניין הזה לכל מי שמעוניין, ובסופו של דבר לכלל הציבור, תהיה על גבול הטריוויאלית. ואם נדמה לכם שבסוף הדרך מסתתרת קרן פנסיה ממלכתית, שבעיקרה היא ללא מטרות רווח, אז בתכל׳ס גם לי נדמה. ייתכן מאוד שאני שוגה באשליות, אבל ככה נדמה לי.

בחזרה למפלגות. מבין השלוש שהזכירו את עניין הפנסיה, ההצעה המפורטת ביותר היתה של משה כחלון. הנה תמצית ההצעה שלו, בחלוקה למהלכים שכבר נמצאים בצנרת של משרד האוצר, ומהלכים שצריך ליזום מאפס:
מהלכים שכחלון מציע וכבר נמצאים גם ככה בצנרת (אבל לא תזיק להם דחיפה) – הקטנת ניגודי העניינים של סוכני הביטוח (עובדים עבור חברת הביטוח או עבור הלקוח?), התרת הפלונטר בין החוסכים, המעסיקים והסוכנים (כיום החוסכים מסבסדים את המעסיקים שלהם דרך סוכני הביטוח), קידום המודל הצ׳יליאני שמאפשר התאמת מידת הסיכון בחיסכון שלכם לפי הגיל שלכם, פיקוח על התנאים שבהם יהיה אפשר לדחוף לכם משכנתאות שאנשים לקחו לתוך תיק הפנסיה ופישוט דוחות הפנסיה (הדוח הקרוב שיגיע אליכם לקראת הפסח כבר יהיה פשוט למדי, למען האמת).
מהלכים שכחלון מציע ודורשים שינוי תפיסה במשרד האוצר (לטעמי מדובר במהלכים ראויים מאוד) – הגדלת קצבת הבטחת הכנסה ב-200 שקל בחודש לאנשים שאין להם שום כיסוי פנסיוני (לשני שלישים מהציבור שיצא לפנסיה אין שום כיסוי פנסיוני. רק ב-2008 החיסכון לפנסיה הפך להיות חובה), מתן מענק פנסיה (בדומה למענק מס הכנסה שלילי) לאנשים בעלי משכורות נמוכות שכיום לא נהנים מהטבות המס (כי השכר שלהם כל כך נמוך שהם לא מגיעים לרף המס). כחלון לא מפרט את המנגנון הספציפי שבו יפעיל את הרעיון הזה (יש כמה דרכים, למשל על ידי שימוש בקצבאות הילדים), אבל לטעמי זה פחות חשוב, והעיקר קריאת הכיוון.
(החלק הרלוונטי במצע של כחלון נמצא כאן).

למה אני בכלל מייגע אתכם בזוטות האלה? משום שמבחינתי מדובר בצעד גדול מאוד קדימה. במשך שלוש שנים כמעט אני חופר באובססיביות בענייני הפנסיה, כמו גם עמיתיי בכלי תקשורת אחרים. לדעתי המודעות לנושא הזה עלתה פלאים בשלוש השנים האחרונות, ואני שמח על כך. נדמה לי שהיא רק תמשיך ותעלה. העובדה שהמפלגות פתאום מתייחסות לנושא הפנסיה, וחלקן אפילו ממש ברצינות, היא מבחינתי הישג גדול. פוליטיקאים לא ממהרים להתעניין בעניינים של הטווח הארוך, כי התמריצים שלהם פועלים אך ורק כמעט בטווח הקצר.
עכשיו, שוו בנפשכם מה היה קורה לו אולפן שישי היה מקדיש כתבה על העניין הזה אחת לשבוע במשך חודש ברציפות. ארבע כתבות כאלה, שכולן היו נגמרות באמירה שעל שר האוצר הנוכחי (כשיהיה כזה) מוטלת האחריות לפתור את בעיית הפנסיה, ויש לי הרגשה שאותו שר היה מזדרז להקים ועדה ציבורית שתחשוב איך מתמודדים עם האיומים על הפנסיה, והעיקר שהטלוויזיה תעזוב אותו בשקט.


וזו השורה התחתונה מבחינתי. העובדה שהרעיונות האלה מופיעים במצעים היא צעד גדול בכיוון הנכון, אבל לגמרי לא הצעד האחרון. הרעיונות האלה יועילו רק לחלק מהאוכלוסיה, ובכל מקרה ההשפעה של הצעדים האלה מוגבלת. הם אמנם מתמודדים עם בעיית דמי הניהול, אבל לא מתמודדים עם בעיות בסיסיות ומסובכות מאוד שמאיימות על הפנסיה שלנו. הרעיונות האלה לא מתמודדים עם השינויים בשוק העבודה שמשפיעים מהותית על אורך תקופת החיסכון שלנו, הם לא מתמודדים תוחלת החיים המתארכת, עם הריביות הנמוכות, ועם עוד כל מיני בעיות.
הבעיות האלה מסובכות לפתרון, והן דורשות חפירה אמיתית. לא של עיתונאים, אלא של אנשי מקצוע. שיישבו ויחשבו. אני מאוד מקווה ששר האוצר החדש שיתמנה אחרי הבחירות יכריז על הקמת ועדה ציבורית שתעשה בדיוק את זה. בתכלס, בקיץ הקרוב ימלא עשור לוועדת בכר. זו עשויה להיות הזדמנות מצוינת להקים ועדה חדשה.
ובשביל שזה יקרה שר האוצר החדש שיתמנה צריך לזכור שאי אפשר רק לרשום רעיונות יפים ערב הבחירות, אלא שצריך לפרוע את הצ׳ק הזה אחרי הבחירות. ובשביל שזה יקרה, אני לא מכיר שום כלי אפקטיבי יותר מאשר לחץ ציבורי. בתכל׳ס, אנחנו כמעט שם.