כל האינטרסים מובילים לשר"פ

0. כל האינטרסים מובילים לשר"פ
הבוקר התפרסמה בעיתון כתבה שלי שממפה את האינטרסים מאחורי הקרב החם ביותר במערכת הבריאות בימים אלה – הקרב על השר"פ. על קצה המזלג: שרת הבריאות הקימה ועדה ציבורית שהיא עומדת בראשה שהנושא המרכזי שהיא דנה בו הוא האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים – איכילוב, תל השומר, רמב"ם וכו' – להציע לחולים לבחור את הרופא המנתח שלהם תמורת תשלום. בקיצור, האם לאפשר לעשות ניתוחים פרטיים לא רק באסותא (ובהדסה בירושלים) אלא גם בכל בתי החולים האחרים.
הקרב הזה רווי יצרים כמו שרק במערכת הבריאות יודעים לעשות. בעוד רגע כולם יתחילו לדבר נגד כולם בגלוי, בינתיים הם מדברים בעיקר מאחורי הקלעים.
אז בינתיים הכנתי מיפוי אינטרסים. הגרסא שהתפרסמה בעיתון הייתה מהודקת בהרבה, כי הגרסא המקורית הייתה ארוכה מדי, הרבה יותר מדי. אבל באינטרנטים אין מגבלת מקום, אז אני מפרסם כאן את הגרסה המקורית.
המסקנה שלי: בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

קריאה נעימה.
להמשך קריאה

קרנפים

0.
התקרנפות (ש"ע, נ') – התבהמות, עדריות, אבדן תחושת המוסר והביקורת העצמית והשתעבדות לרצון הרודן (מילון ספיר, בעריכת איתן אבינאון, בהוצאת הד ארצי)

1.
דברים לא טובים קורים הערב בצמרת משרד האוצר. בחדשות ערוץ 2 התפרסם, ככה באמצע הפריים טיים, שראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ עומד להדיח מתפקידו את סגנו הבכיר איל אפשטיין. לפחות ממה שהצלחתי לקושש, זקני האוצר לא זוכרים שאי פעם אירע אירוע כזה במשרד האוצר.
אפשטיין הוא סגן ראש אגף התקציבים שאחראי על תחום המאקרו, שזה משהו שלא אומר שום דבר למרבית הציבור, אבל בגדול זה אומר שהוא האחראי על בניית המעטפת של התקציב. קרי, בעיקר על תחזית הצמיחה, על תחזית ההכנסות ממסים, ועל הדברים שניצבים בבסיס התקציב ומהם בונים את התקציב של כל משרדי הממשלה. העילה להדחה, לפחות על פי הפרסום בערוץ 2 שלא זכה לאישור רשמי, הוא שאפשטיין היה זה שהוביל את תחזית המסים השגויה בעת הרכבת התקציב הדו שנתי לשנים 2011-2012, אי שם בסוף שנת 2010. אני עוד לא יודע מספיק פרטים מאחורי הקלעים של השבוע האחרון, אבל הנה כמה תובנות מהירות שלי בעניין הזה.

2.
יש בידי עדויות של אנשים בכירים בזירה הכלכלית הירושלמית, שמפחדים להיות מצוטטים בשמם ולכן מדברים בעילום שם, שמעידים כי זה יותר משנה וחצי, מאז המחצית השנייה של 2011, איל אפשטיין ופקידים נוספים באגפים שונים במשרד האוצר – כמו גם בבנק ישראל – התריעו בפני הדרג המקצועי הבכיר יותר, והן בפני הדרג הפוליטי, ששנת 2012 צפויה להיגמר בגירעון תקציבי גדול מאוד, פי שניים מהתכנון המקורי.

3.
בינואר 2012 הגיע שר האוצר בעצמו לוועדת הכספים על מנת לעדכן כלפי מטה את תחזית ההכנסות במסים, עדכון של 11 מיליארד שקל כלפי מטה. בסופו של דבר, העדכון הזה היה קרוב למדי לתוצאה הסופית בסוף 2012. במלים אחרות, כבר בינואר 2012 משרד האוצר ושר האוצר קיבלו את העמדה המקצועית של אפשטיין לפיה הולכת להיות בעיה בגירעון ב-2012. למעשה, ראש הממשלה בעצמו נתן ביטוי לחוסר ההפתעה הזה בדברים שאמר ערב הבחירות.

4.
למעשה, כפי האינטרנטים הראו, אפילו יו"ר האופוזיציה לשעבר והיום ראשון הנכנסים לממשלה החדשה שאול מופז הבחין כבר באוקטובר כי הגירעון הולך להיות בסדר גודל של 40 מיליארד שקל, כלומר כפליים מהתחזית. אמר את זה בחודש יולי גם פרופ' חיים בן שחר, אמר את זה גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ואמרו את זה גם אחרים.

5.
יתר על כן, הממונה על התקציבים בעצמו אמר אך לפני שבועיים כי התחזית שנעשתה בסוף 2010 לגבי שנת 2012, שהתבררה לבסוף כשגויה לחלוטין, הייתה נכונה לזמנה. אז אם היא הייתה נכונה לזמנה, והממונה על התקציבים אומר זאת בעצמו, כיצד אותו ממונה על התקציבים יכול להשתמש בטיעון כי התחזית הייתה שגויה כסיבה להדיח את סגנו שהיה אחראי על התחזית?

6.
כל אלה עובדות. מכאן מתחילות עדויות שאני מקבל מכל הצדדים, לדיונים שלא נכחתי בהם, לשיחות שלא הייתי עד להן, ולכן איני יודע מה האמת לאמיתה ורק האמת. בסופו של דבר, כפי שכולם יודעים, כנראה שאין אמת אחת. הנה מה שהצלחתי להרכיב עד כה: אפשטיין, כאמור, יחד עם פקידים רבים אחרים מתריעים מזה חודשים רבים על אובדן השליטה התקציבי. רק באמצע 2012, לאחר שתמרורי האזהרה שהניפו הפכו להיות אדומים מדי, או אז ניאותו ראש הממשלה ושר האוצר להעביר בממשלה בזריזות חבילה של העלאות מסים – הן ל-2012 והן ל-2013 – בניסיון לצמצם במעט את הגירעון. וזה באמת היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לולא הצעדים החלקיים האלה הגירעון ב-2012 היה אפילו גדול יותר, וכך גם ב-2013. הצעדים האלה שנקטה הממשלה באמצע 2012 היו פרי הלחצים של אפשטיין ופקידים נוספים.

7.
הן בתוך הממשלה והן בתוך משרדי הממשלה מהלכות שמועות זה זמן ארוך כי הדרג המקצועי במשרד האוצר, והן הדרג הפוליטי, לא ממש מקדישים חשיבות יתרה לראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ. אני אומר את זה מאוד בזהירות. הרשקוביץ ואפשטיין עצמו לא רואים עין בעין במישור המקצועי, ולמיטב ידיעתי גם שוררת ביניהם איבה אישית לא מבוטלת. גם את זה אני אומר בזהירות. כעת פועל הרשקוביץ, כל על פי עדויות, להדחת אפשטיין. למעשה, הוא לא צריך להדיח אותו ממש. הדלפת הכוונה להדיחו – למיטב ידיעתי מבלי שאפשטיין עצמו ידע כי ידיעה כזו עומדת להתפרסם הערב – מספיקה על מנת להדיחו. שכן לא ברור כיצד ראש אגף התקציבים וסגנו יוכלו להמשיך לעבוד יחד נוכח העובדה כי "המתיחות" ביניהם הפכה להיות פומבית. וכל זה, שימו לב, ערב הבאת תקציב מדינה לשנים 2013-2014 לממשלה. ועוד לא סתם, ה-תקציב, שעומד לכלול חבילת גזירות מאוד לא נעימה. אם אפשטיין יודח, מי בדיוק אמור להרכיב את המעטפת של התקציב הזה?

8.
אפשטיין עובד באגף התקציבים זה עשור. הנה כמה דברים שאמרו לי הערב כל מיני אנשים לגביו, לאו דווקא מאוהביו (הוא אדם שקל מאוד לא לאהוב, תאמינו לי): "אחד האנשים בעלי מסלול הקידום המהיר ביותר בתולדות אגף התקציבים. גאון ונחש עם שיגעון גדלות". או למשל "הוא הגורם המקצועי, החשוב והמנוסה ביותר בתקופת התקציב, במיוחד זה הצפוי לנו". וגם: "ההדחה של אפשטיין היא פשוט התאבדות של האוצר". כל זה מתחבר כמובן לדברים שכתב החשב הכללי לשעבר שוקי אורן בפייסבוק שלו לפני שבועיים – על המשמעות של מינוי שר אוצר למשרד האוצר כצעד שמחליש את האוצר כולו – ועל הדברים שאמר לי לפני שבועיים הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב על ההתקרנפות של הדרג המקצועי באוצר בפני הדרג הפוליטי.

9.
בשורה התחתונה, משהו מאוד לא טוב עובר הערב על צמרת משרד האוצר. נעשה ניסיון משונה להדיח גורם מקצועי שלדעת עדויות רבות שאספתי – אם כי חשוב לי להדגיש בפירוש שלא כולן, יש בהחלט כאלה שטוענים כי הוא האחראי לכישלון – שימש במשך חודשים כאחד המתריעים היחידים בשער. זה נראה כמו ניסיון של אנשים שחשים שהם עצמם עומדים בפני החלפה לאחר מינוי שר אוצר חדש, להדיח רגע לפני כן את הכפופים להם בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. זה מתחבר בדיוק לדברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על האווירה הקשה מאוד ששוררת בצמרת משרד האוצר וכן במשרדי ממשלה אחרים, תחושת רדיפה. ויתרה מכך, למי אמורים להיות נאמנים פקידי האוצר, משרתי הציבור? לדרג שמעליהם? לציבור? אם הם מתריעים ולא שועים להתרעות שלהם, מה הם אמורים לעשות?

10.
באופן הכי אישי, מתהפכת לי הבטן הערב. אני לא רוצה לבחור צד, ואין זה מקומי לבחור צד, אני רק אזרח ישראלי שמסתכל מהצד על הדברים, וחובתי במסגרת תפקידי לדווח לציבור על הדברים שאני רואה ושומע, כל עוד יש להם עניין לציבור, ובמקרה הזה יש להם עניין ועוד איך. קשה מאוד בסיטואציה כזו לדעת בדיוק ולפרטי פרטים מהי האמת ורק האמת מבלי שהיית ונכחת בעצמך בכל המועדים הרלוונטיים. אני מפחד לחטוא לאמת, ואני מפחד להלבין או להשחיר את פניו של מי שאינו ראוי לכך. עם זאת, בנקודת זמן זאת, נדמה לי שמתבצע כאן ניסיון שפל להדיח בצורה לא ראויה את מי שהרגיז את הממונים עליו רק בכך שדחף בפרצופם את האמת המטרידה והלא נוחה.

חומרים שהצטברו | הממשלה לא יודעת עד כמה היא הפריטה את עצמה

1.

במסגרת פרויקט מכונת ההפרטה שפרסמתי בעיתון באוקטובר, ניסיתי לדלות נתונים על היקף ההפרטה שמשרדי הממשלה מבצעים לעצמם. וליתר דיוק, ניסיתי להבין איזה היקף מהשירותים שמשרדי הממשלה נותנים לציבור ניתנים באמצעות חברות פרטיות בשיטת מיקור חוץ.

זה היה ניסיון כושל להפליא.

בקצרה, משרדי הממשלה שפניתי אליהם פשוט לא יודעים מה התשובה לשאלה הזו. אין להם קטלוג כזה של "מיקור חוץ", ואף אחד לא עוקב אחרי זה, אז הם לא יודעים. זה נחמד, כי הכסף שלהם הוא הכסף של משלם המסים, אבל מבחינתם אפשר לא לדעת למה הוא משמש ובאיזה אופן.

לפחות הכישלון שלי בחברה טובה. גם פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית, אחד הכלכלנים המשפיעים בישראל וגם חבר המועצה המוניטרית בבנק ישראל, שניסה לחקור את היקף ההפרטה בשיטת מיקור חוץ, נכשל בקבלת חומרים. במאמר שפרסם במסגרת דו"ח טאוב האחרון (PDF), הראה פרופ' גרונאו שהנתונים הרשמיים שקיימים (בעיקר אצל בנק ישראל) על היקף רכישת השירותים בידי הממשלה פשוט לא משקף את מה שאנחנו יודעים על התרחבות תופעת ההפרטה, ולכן ככל הנראה יש פשוט בעיה בשיטת מדידת הנתונים (הוא הגיע לעוד מסקנות מעניינות, ובעיקר להגדרת "מס הפרטה" – העלות שהציבור צריך לשלם מכיסו לרכישת שירותים באופן פרטי לאחר נפילה באיכותם של שירותים ממשלתיים שהופרטו. הנה הכתבה שלי על המחקר שלו).

2.

לאחר פרסום הפרויקט, החלטתי להתעקש ולהמשיך לבדוק את העניין הזה. עשיתי שני דברים. פניתי דרך חוק חופש המידע לחלק ממשרדי הממשלה – לגדולים שבהם, וכן לאלה שאני יודע שפועלים בעיקר בשיטת המיקור חוץ – בבקשה לדעת מה היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות לרכישת שירותים. המשרדים שפניתי אליהם: משרד החינוך, משרד הביטחון, המשרד לביטחון הפנים, משרד התמ"ת. למשרד הבריאות פניתי כבר בסבב הקודם, והם ענו לי תוך זמן קצר והביאו לי פירוט מדויק ומרשים של היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות, בלי שום הפעלה של חוק חופש המידע. פשוט אחרי הגשת שאילתא פשוטה לדוברות המשרד, ועל כך הם ראויים לציון.

במקביל, הואיל והנחתי שהבקשות למידע האלה יגיעו לבסוף לקבורת חמור, פניתי גם למשרד האוצר – שרואה את תמונת המצב של כל משרדי הממשלה – בבקשה לקבל גם ממנו את הפרטים.

בסופו של דבר, הנה מה שקרה: משרד הביטחון מעולם לא ענה. כך גם המשרד לביטחון הפנים. משרד התמ"ת החליט שהוא מרים את הכפפה, ואחרי כמה שבועות טובים של עבודה מאומצת, העביר לי רשימה (שלדעתי אינה מלאה, כי אני יודע על שירותים נוספים של התמ"ת שהופרטו ואינם נמצאים ברשימה, אבל גם זו התחלה).

3.

במשרד האוצר, בשיחות עם פקידים בכירים באגף החשב הכללי, הבהירו לי שאין להם שום אפשרות מעשית לעשות דבר כזה. משרדי הממשלה הם רבים מדי, ההתקשרויות התקציביות שלהם עם חברות פרטיות הן רבות כחול אשר על שפת הים, ואין שום סיכוי בעולם שהם יוכלו להקדיש למשימה הזו כל כך הרבה משאבים ושעות עבודה רק כי ביקשתי יפה. ניסיתי להסביר להם שתצא להם תועלת מזה – כי סוף סוף הם ידעו בעצמם מה התשובה לשאלה הזו, ויוכלו לבדוק אם זה ראוי מבחינתם או לא – אבל זה לא שכנע אותם. ייאמר לזכותם שהם היו נחמדים ורצו לבוא לקראתי, אבל שום דבר מועיל לא יצא מזה בסופו של דבר.

4.

ומה לגבי משרד החינוך? ובכן, משרד החינוך שלנו לא חזק מאוד בתחום השקיפות (בלשון המעטה של המעטה). הם שלחו לי מכתב. בזו הלשון:

"המידע המבוקש בפנייתך אינו קיים ברשותנו. מבירור שערכנו בחשבות המשרד עולה שהתקשרויות המשרד אינן מחולקות לפי סיווג של מיקור חוץ או לפי נושאים (שירותי ייעוץ, כתיבת מכרזים, הקמה ותפעול מנהלות וכד'). אין בידי המשרד ריכוז המידע שנתבקש. התקשרויות של יחידות המשרד מנוהלות על ידי היחידות עצמן.

עיבוד המידע במיוחד לצרכיך, מצריך איסוף כל התקשרויות המשרד מהיחידות השונות ומחייב מיון וטיפול ידני בהן. כדי לסות הפניות מחדש לפי נושאים המוזכרים בפנייתך, יש צורך בפנייה לכל יחידות המשרד, שבנוסף להעברת כל ההתקשרויות יצרפו הסבר על מהות כל התקשרות, לצרוך מיון החומר ויצירת מפתח נושאי התקשרויות, שלפיו יבוצע עיבוד ידני של ההתקשרויות.

לאור זאת, אין באפשרותנו למסור את המידע, שכן המידע המבוקש אינו מצוי ברשותנו באופן המבוקש ומצריך איתור ועיבוד מיוחדים לצרכיך בהשקעת משאבים בלתי סבירה.

עם זאת, אם ברצונך למקד את בקשתך למידע על התקשרויות של יחידות מסוימות במשרד, אנא ציין זאת תוך פירוט היחידות וההתקשרויות".

ואמנם, בכתבה קודמת שעבדתי עליה, על חברת מרמנת – שמשתלטת על כמעט כל חלק שמשרד החינוך מפריט – משרד החינוך נתן לי את היקף ההתקשרות של המשרד עם החברה, שהיא גם החברה שמחזיקה בהיקף ההתקשרות הכספי הגדול ביותר מול משרד החינוך – חצי מיליארד דולר (זו הכתבה על מרמנת).

ניסיון נוסף להתעקש מול משרד החינוך – בסיוע התנועה לחופש המידע – הניב את אותו מבוי סתום, רק עם מכתב מפורט יותר וארוך יותר. בשורה התחתונה, אומרים במשרד החינוך – אין לנו את המידע בצורה הזו, ואין סיכוי שנשקיע את המשאבים לאסוף ולקטלג את המידע בצורה שאתה מבקש. במלים אחרות, אין לנו מושג ירוק מה היקף ההתקשרות שלנו (מתוך תקציב של 40 מיליארד שקל) מול חברות פרטיות, אין לנו מושג עד כמה הפרטנו את עצמנו (קרי, את כספי משלם המסים), ואין לנו עניין לדעת, או שהציבור יידע. תודה.

כולי תקווה שהצוות הקטן שהוקם במשרד ראש הממשלה באמת יעשה עבודה רצינית בסופו של דבר (כפי שהומלץ במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג) וימפה את היקף ההתקשרות בשיטת מיקור חוץ של משרדי הממשלה עם חברות פרטיות. אני מקווה בשביל אנשי משרד ראש הממשלה שזה יעלה להם בפחות כאב ראש ממה שזה עלה לי.

5.

אבל הואיל והיו משרדים שבכל זאת השיבו מידע (הבריאות והתמ"ת), חשבתי שזה יהיה חבל לבזבז אותו ולזרוק אותו לפח. אז אני מביא אותו פה, למקרה שזה מעניין מישהו, או למקרה שזה יכול לשמש מישהו. (חרף ניסיונות רבים אני לא מצליח לאמבד את זה כאן, אז אני מצרף לינקים. משרד הבריאות / משרד התמ"ת). היקף ההפרטה של משרד הבריאות, כפי שנמסר, עומד על 2.5 מיליארד שקל בשנה (שהם בערך 10% מתקציב המשרד בשנה). היקף ההפרטה של משרד התמ"ת, כפי שנמסר, עומד על 275 מיליון שקל (שהם בערך 12% מתקציב המשרד בשנה). לא יודע מה אפשר לעשות עם המידע הזה, אבל הנה הוא. תבלו.

למי נאמנים פקידי האוצר?

1.
בשנה האחרונה, מתוקף עבודתי, יצא לי להיפגש עם הרבה מאוד פקידים ממשלתיים בכל מיני דרגים. הרבה מהם ממשרד האוצר. איפשהו כבר בחודש יוני הם שידרו מצוקה. "תכנס בנו", אמר לי אחד מהם, "תכנס בנו על זה שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך. על זה שאנחנו לא נאמנים לציבור".
הדברים החריגים האלה נאמרו על רקע ההתנהלות התקציבית של הממשלה.
רגע אחד על מושגים לפני שנמשיך. תקציב המדינה הוא סדר יומה הכלכלי של הממשלה, כל ממשלה. התקציב מבטא את צד ההוצאות – כמה הממשלה מוציאה על שירותים שהיא מעניקה לציבור. לתקציב יש נספח שבמידה רבה הוא הבסיס לתקציב עצמו – תחזית הכנסות המדינה. מרבית הכנסות המדינה הן ממסים (ישנן הכנסות נוספות כמו תמלוגים וכו'). ההפרש בין הוצאותיה של הממשלה לבין הכנסותיה הוא הגירעון התקציבי. בשביל לשמור על הממשלה שלא תתפזר מבחינה תקציבית, במסגרת אישור חוק התקציב בכנסת נקבעת תקרת הגירעון שאסור לחרוג ממנה. וזה הקשר בין ההכנסות להוצאות – הואיל והגירעון אינו יכול להיות גדול מגודל מסוים עליו הוחלט, אם הפער בין ההוצאות להכנסות גדול מדי, צריך לעשות משהו – או להקטין את ההוצאות (כלומר לקצץ בשירותים לציבור), או להעלות מסים, או שניהם.
האמירה של אותו פקיד – תכנס בנו אנשי האוצר – נאמרה על הרקע הזה. ביוני, הבעיה הפכה לגלויה. במפתיע, ראש הממשלה הודיע כי הוא מעלה את יעד הגירעון לשנת 2013 פי שניים מהיעד המקורי. זאת בניגוד גמור לעמדתו הכלכלית המסורתית של נתניהו, לפיה צריך לכווץ את הגירעון בכל מחיר.

2.
הנה מה שסיפר אותו פקיד, ובהמשך סיפרו לי גם פקידים אחרים. לדבריו, מאז אמצע 2011, וביתר שאת מסוף 2011, פקידי האוצר בדרג הבינוני ניסו להציף לפקידי האוצר בדרג הבכיר, והלאה לדרג הפוליטי, כי ישנה בעיה. יתר על כן, בינואר 2012 שר האוצר עצמו הגיע לוועדת הכספים לדווח היא האוצר החליט לעדכן את תחזית הכנסות המדינה כלפי מטה בשיעור ניכר, משום שהוא מבין שתחזית ההכנסות המקורית הייתה אופטימית מדי. אלא שבאופן מוזר למרות הקטנת יעד ההכנסות, הממשלה לא עשתה דבר בשביל להתאים כלפי מטה את הוצאותיה. במלים אחרות, כפי שכתב אז החשב הכללי לשעבר שוקי אורן במאמר חריף מאוד בגלובס, הממשלה הודתה שהיא עומדת לחרוג מיעד הגירעון שהיא בעצמה קבעה, ואיש לא אמר דבר. מוזר.
אותו פקיד סיפר שמאז אותה נקודה הדרג המקצועי הבינוני ניסה לעשות רעש, אבל לשווא. הדרג הבכיר, כך לדברי אותו פקיד, פשוט התקרנף אל מול הפוליטיקאים. דברים דומים פרסמתי הבוקר און רקורד מפיו של הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב. במלים אחרות, לדבריו, הדרג הבכיר פשוט התעלם מהנתונים המספריים, או שדחה אותם, ושיתף פעולה עם הרצון של הדרג הפוליטי לשדר יציבות ושליטה. בזמן שהנתונים עצמם סיפרו סיפור הפוך – סיפור על התבדרות תקציבית (במקום התכנסות), על התרחקות ההכנסות מההוצאות, ועל התרחבות הגירעון ואובדן שליטה פיסקלי.
בואו נניח שמה שאומרים בלינקוב ואותם פקידים עלומי שם הוא נכון (ואין לי ודאות שזו אכן האמת וכל האמת, שכן האמת נתונה לעיתים קרובות לפרשנות). במידה שכך הם פני הדברים, מתעוררת שאלת שלטעמי מצדיקה דיון ציבורי – למי אמורים פקידי האוצר להיות נאמנים?
נניח שיש להם עמדה מקצועית מסוימת. ונניח שהדרג הפוליטי מחליט אחרת מעמדתם. באופן עקרוני, הם אמורים לציית לדרג הפוליטי ולעשות את מה שנדרשו, בניגוד לעמדתם. לעניין הזה חייבים להיות גבולות גזרה, הלא כן? אם ניקח בהשאלה אנלוגיה מהעולם הצבאי, אם ראש הממשלה או שר האוצר מנחים את פקידי האוצר פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה, הציבור צריך לצפות מפקידי האוצר לא לבצע, או להתפטר, נכון?
אז נניח שזה גבול הגזרה. מובן מאליו שעד לגבול הזה – שאיש לא טוען שהגענו אליו – יש הרבה שטח אפור שנתון לשיקול דעתם של הפקידים. בלינקוב, לאחר הקמת הממשלה היוצאת ואישור התקציב, החליט להתפטר והודיע כי הוא לא מוכן לקחת אחריות על התקציב שאושר אז בממשלה שכן לטענתו נעשו בו דברים שלא יעשו (במלים של בני אדם – חולק יותר מדי כסף בלי חשבון). אלא שזו לא חוכמה. בלינקוב הוא אדם אמיד עם נכסים רבים. עבורו ההחלטה להתפטר, הגם שאני מאמין שהגיע ממקום ערכי ואמיתי, קלה הרבה יותר מאשר עבור פקיד אוצר בדרג בינוני בגיל 32 עם משפחה צעירה לפרנס.

3.
אז מה התשובה לשאלה הזו – למי פקידי האוצר אמורים להיות נאמנים? האם נאמנות לפוליטיקאים שמינו אותם או שאחראים עליהם (או גם וגם) פירושה נאמנות לציבור? לסדר הציבורי ולמנהל תקין? ואולי זו רק נאמנות לעצמם, להמשך הפרנסה שלהם, ליכולת ההשתכרות העתידית שלהם? האם נאמנות לנבחרי הציבור משמעותה תמיד נאמנות לציבור? אני לא יודע מה התשובות לשאלות הללו, ואני די בטוח שלא יכולה להיות כאן תשובה אחת חד משמעית.
מרבית הפקידים שדיברתי איתם נזכרו בערגה במנכ"ל אוצר מיתולוגי (וראש אגף תקציבים קודם לכן), אהרון פוגל, שבימי ממשלת רבין היה עולה למהדורת הטלוויזיה המרכזית ומתבטא נגד ראש הממשלה בגלוי, בלי פחד. לא סתם כינה אותם רבין אחר כך (את הפקידים) "הפוגלים האלה". אבל האם זה המודל הנכון? בריונית כוחנית של פקידים? גם זה לא בטוח. מה שכן, אני לא בטוח שהקצה השני – פקידים שאומרים דעתם רק בפורומים מקצועיים סגורים ומקבלים בהכנעה כל מה שהדרג הפוליטי אומר – אני לא בטוח שהקצה השני עדיף.
וכאן צריך להגיד עוד משהו, שכבר יש לו ניחוח פוליטי. אותם פקידי אוצר, חלקם נמצאים באוצר שנים ארוכות מאוד וראו הרבה ממשלות באות והולכות, מדברים על רדיפה פוליטית. על כך שעל צמרת האוצר השתלטה כנופיה פוליטית, בכל מיני דרגים, שנאמנה לחלוטין לפוליטיקאים שמינו אותם, גם אם זה על חשבון נאמנות לציבור הרחב. מי שלא מזוהה עם הלך הרוח של המפלגה, נרדף. כך הם טוענים. אין לי הוכחות ממשיות לכך, וסביר להניח שלא יהיו, ולכן אני לא מרחיב על כך אלא רק כותב בתמצית. תחושת הרדיפה הזו, בהנחה שמשהו ממנה נכון ולא רק בדיות לב, מתקשר בדיוק לעניין הזה של התקרנפות אגף התקציבים. מנכ"ל האוצר לשעבר ירום אריאב, אמר לי על כך דברים מרומזים – אסור לדרג המקצועי לייפות את הנתונים בשביל לרצות את הדרג הפוליטי. אריאב לא נוקב בשמות, אבל הדברים ברורים. יש תחושה שבשנתיים האחרונות הנתונים יופו. ירון זליכה כתב על זה טור שלם. מזכיר קצת את ענייני דיסקין, רק במישור אחר – לא?

4.
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה עלו באתרים כותרות על כך ששר האוצר שטייניץ תוקף חזרה את פקידי האוצר עלומי השם שהעזו להתבטא נגדו בימים האחרונים. "רק ראש הממשלה ושר האוצר קובעים את המדיניות הכלכלית", אמר שטייניץ (לא ברור לי איפה הוא אמר את זה, וכל הידיעות נראות בדיוק אותו הדבר כך שנדמה לי שיצאה הודעה לעיתונות, אני טרם קיבלתי אותה אם יצאה כזו. ואולי זה בכלל היה באחד ממשרדי הרדיו).
אז כתשובה לשטייניץ, הנה מה שאמר לי אתמול פקיד עלום שם ממשרד האוצר: "ראש הממשלה ושר האוצר לא יכולים ולא צריכים להתעסק בפרטים הקטנים של התקציב. יותר מזה, אין להם שום סמכות חוקית לשנות קביעות מקצועיות של משרד האוצר כמו תחזית ההכנסות. צריך להדביק להם את המספרים האלה בפרצוף ולגרום להם לעשות. ואם הם לא מוכנים, אז הפקידים צריכים להדליף את זה לציבור דרך התקשורת". אני בעד. אבל זו לא חוכמה, אני מהפוזיציה. כאזרח, הכוונה, לאו דווקא בתור עיתונאי.
אם הייתה עכשיו כנסת פעילה, ואם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה היה מהווה אופוזיציה רצינית לממשלה, הוא היה מטיל על מבקר המדינה לבדוק לפרטי פרטים איך הגענו לגירעון תקציבי כל כך גדול. איך שומרי הסף – המקצועיים והפוליטיים גם יחד – איבדו שליטה על הוצאות הממשלה ועל הכנסותיה. אפילו אם זה לא היה משנה דבר, אפילו אם איש לא היה משלם בראשו, לפחות הציבור היה יכול לדעת. עד שזה יקרה, אם בכלל, לציבור נותר באקלים הנוכחי רק לקוות שפקידי האוצר ירהיבו עוז להדליף אוף רקורד לתקשורת. כי לדבר און רקורד כבר מזמן אין להם ביצים.

צדק חברתי עם קריצה

היום בבוקר התפרסם טקסט שלי בעיתון על איך המכרז החדש של משרד החינוך להעסקת מורי הקבלן הוא רק מראית עין של צדק חברתי, אבל למעשה אותה שיטה ישנה מבית מדרשו של משרד האוצר: את השירותים שהמדינה אמורה להעניק צריך להעביר לקבלנים פרטיים, ולשלם להם מעט ככל האפשר. אני שם כאן את הגרסה הגולמית. הגרסה הערוכה, כפי שהופיעה בעיתון, נמצאת כאן. קריאה מהנה
====

0.
בעוד כשלושה שבועות, ב-20 במאי עד השעה 11:00, שיטת תקצוב סדרי העדיפויות של הממשלה תעמוד בפני מבחן מעשי. הרחק מהזרקור התקשורתי, שליחים שונים יגיעו אל תיבת המכרזים של משרד החינוך בבית מחניים ברחוב שבטי ישראל 34 בירושלים, וישלשלו לתוכן כמה מעטפות חומות חתומות.
אבל, אם במקרה אף שליח לא יגיע, ואף מעטפה חומה לא תתקבל, אפשר יהיה לדעת מיד האם משרדי הממשלה – החינוך והאוצר במקרה זה – הצליחו לפגוע פגיעה נוספת בשירותים החברתיים שהמדינה אמורה להעניק לתושבים, או שמא התגלה סדק ראשון בשיטה. שפני הניסוי התורנים יהיו מורי הקבלן של ישראל, שיגלו האם הקבלן שאמור להפעיל אותם החליט לשחק לפי הכללים, או לשבור אותם.

1.
מורי הקבלן, שבאוקטובר 2011 יצאו למאבק ציבורי על תנאי ההעסקה והשכר שלהם, הם המורים המלמדים במסגרת תוכנית היל"ה. מאז שנת 2000 התוכנית מעניקה מסגרת חינוכית לנוער מנותק ב-160 יישובים בארץ. אלה ילדים בגילי 14-18 שמערכת החינוך לא יודעת להתמודד איתם, איבדה אותם, הרימה לגביהם ידיים. 5,500 תלמידים תלמידים שאין להם שום מוצא אחר מלבד הרחוב. התקציב השנתי הכולל של התוכנית הוא כ-70 מיליון שקל לפי פרסומים בנושא (משרד החינוך סירבו לנקוב במספר המדויק). לשם השוואה, תקציב משרד החינוך כולו ב-2011 עמד על 36 מיליארד שקל. תוכנית היל"ה היא טיפה בים התקציבי.
עובדי התוכנית, 1,600 במספר, רובם מורים ומורות, הם עובדי קבלן. במכרז הקודם של משרד החינוך, משנת 2009, זכתה החברה למתנ"סים, שמעסיקה את המורים בהעסקה קבלנית. בעבר הפעילה את התוכנית רשת אורט.
לפני ארבעה שבועות משרד החינוך פרסם מכרז חדש להפעלת התוכנית, לתקופה של שנה עם אפשרות להארכה של 4 שנים נוספות. והנה, בעקבות המאבק של מורי הקבלן, המכרז החדש שונה בתכלית מהמכרזים הקודמים. במידה רבה, הוא מדגים פעם נוספת, שהישגים תקציביים משיגים כאן רק בכוח, רק לאחר מאבק.
להבדיל ממכרזים קודמים, במכרז החדש המורים יזכו לראשונה למשכורת גלובלית עבור 12 חודשי עבודה, כמו מורים רגילים שמועסקים ישירות על ידי משרד החינוך. כמו כן, הקבלן יחויב להעניק להם קרן השתלמות, לשלם להם החזר נסיעות, ולהעיק תנאים סוציאליים נוספים. במובן זה, מדובר בשיפור תעסוקתי עצום.

2.
עד כאן נדמה שמדובר בסיפור סינדרלה. המורים עבדו בתנאים לא תנאים, יצאו למאבק וניצחו את השיטה – המדינה פרסמה מכרז שמבוסס על שיטה חדשה לגמרי.
אבל הסיפור לא מסתיים כאן. שכן בדיקה מעמיקה של המכרז מגלה שהדבר היחידי שהשתנה בשיטה הוא מראית העין. כלומר, משרדי החינוך והאוצר רוצים להצטייר כחברתיים, ולכן הם משפרים משמעותית את שיטת ההעסקה של המורים ואת תנאי ההעסקה שלהם. אבל לשיפור הזה אמורה להיות עלות תקציבית שהמדינה תצטרך לשלם. כאן בדיוק מגיע התרגיל, כאן בדיוק חוזרת השיטה הישנה: התעריף לשעת עבודה של מורה שהמדינה מוכנה לשלם כמעט זהה לחלוטין לתעריפים שהיא קבעה במכרז הקודם.
לדוגמא, מורה עם תואר ראשון וותק של עד שלוש שנים יקבל משכורת חודשית של 4,385 שקל (לא כולל החזר הוצאות טלפון, דמי הבראה, הפרשה לקרן השתלמות ולקופת גמל). הואיל ומשרה מלאה של מורה מוגדרת 96 שעות חודשיות, המשמעות היא התעריף לשעה של מורה כזה עומד על 46 שקלים. במכרז הישן, מורה עם תואר ראשון וותק של עד 5 שנים קיבל 50 שקל לשעה. כך שלמעשה, במכרז החדש יש ירידה של 4 שקלים לשעה.
גם עבור מורים עם ותק ארוך יותר התשלום לשעה נשאר פחות או יותר אותו הדבר כמו במכרז הקודם. כך מורה עם תואר ראשון וותק של 13-20 שנה יקבל 6,657 שקל בחודש שהם 69 שקל לשעה. במכרז הקודם, מורה זהה היה מקבל 70 שקל לשעה. שקל יותר לכל שעה.
לכן, בזמן שתנאי ההעסקה השתפרו, תנאי השכר נשארו כמעט זהים. המשמעות: המדינה משפרת את תנאי המורים, אבל לא מוכנה לשלם על כך. המדינה מצפה, אולי, שהקבלן יספוג את ההפסדים.
ואכן, יש רק שלוש אפשרויות שבהן המתמטיקה הזו מסתדרת: או שהקבלן שייגש למכרז ייקח על עצמו את ההפסדים – אפשרות לא סבירה – או שתהיה פגיעה באיכות השירות שניתן לתלמידים או שתהיה פגיעה תעסוקתית במורים (למשל, על ידי העסקת כמות קטנה של מורים או כמות גדולה במשרות חלקיות בלבד). זה התרגיל של האוצר: להצטייר כחברתי, אבל לא לשלם.
מלבד זה, גם במכרז החדש ישנם סעיפים רבים בתנאי ההעסקה שהמורים עדיין מתקוממים עליהם: הגדרה ששליש מהמשרה לפחות תוגדר על בסיס שעות שהתשלום עליהן יתבצע רק אם הן נעשו בפועל, או חוסר הבטחה לרציפות תעסוקתית משנה לשנה.

3.
זו לא הפעם הראשונה שבה משרדי הממשלה, ובפרט משרד האוצר, מפעילים את השיטה הזו – לקבוע תעריף כה נמוך במכרז של שירות לציבור שלא מאפשר איכות מספקת. רק שבפעם האחרונה שזה קרה – במכרז למתן שירות סיעודי לקשישים – האוצר מצא את עצמו חוזר עם הזנב בין הרגליים לשולחן השרטוטים.
זה קרה במאי 2011. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי תעריפי האשפוז הסיעודי במכרז שפרסמה המדינה ב-2007 היו נמוכים מדי מכדי "לאפשר קיום בכבוד לקשישים בבתי אבות סיעודיים" ולקו ב"חוסר סבירות קיצוני". זאת בעקבות עתירה של קבוצה גדולה של בתי חולים סיעודיים שזכו במכרז אבל טענו שהם אינם יכולים להעניק שירות ראוי במחיר שקבע האוצר.
במשך שנים, בדיונים בכנסת ובבית המשפט, טען האוצר כי התעריף סביר, אך סירב להציג בפני בית המשפט את שיטת החישוב. רק לאחר שאולץ לעשות כן התברר כי התחשיב הראשון היה שגוי והתבסס על מחירים ישנים. כעת, כשנה לאחר פסיקת בית המשפט, ולמרות שהמדינה ערערה על ההחלטה, התפרסם מכרז חדש לאשפוז הסיעודי. הפעם, ראו איזה פלא, התעריף שקבעה המדינה היה גבוה ביותר מ-10% מהתעריף במכרז הישן. גם במקרה של האשפוז הסיעודי, רק הפעלת כוח מאסיבית – דרך בית המשפט – הצליחה לכופף את השיטה.

4.
כמו במקרה של האשפוז הסיעודי, גם המקרה של מכרז מורי הקבלן מהווה שעת מבחן לשיטת תקצוב סדרי העדיפויות. שכן המדינה רשאית להפריט שירותים שהיא אמורה לספק לתושבים, אבל אסור לה לפגוע באיכות השירותים האלה רק בשביל לחסוך כסף.
הואיל והמחיר שהגופים שייגשו למכרז יהווה 60% מהשיקולים של המדינה בעת בחירת הזכיין, לתעריף לשעת עבודה של מורה יש משקל מכריע. זה נכון שהמדינה אינה חייבת לבחור את ההצעה הזולה ביותר, אבל זו אפשרות תיאורטית להפליא. המדינה מעוניינת לשלם כמה שפחות עבור השירות. לכן לגופים שייגשו למכרז יש תמריץ להגיש את ההצעה הזולה ביותר, קרי, לנקוב בדיוק בתעריפים שהמדינה מציינת במכרז, שזהים לתעריפים במכרז הקודם.
בפני החברה למתנ"סים, ובפני כל גוף אחר שיירצה לגשת למכרז, קיימת אפשרות נוספת. לכופף את השיטה. באמצעות עתירה לבית המשפט או באמצעות אמצעי לחץ אחרים, החברה למתנ"סים יכולה להחליט שהתעריף שקבעה המדינה אינו מספיק בשביל להעניק למורים את תנאי ההעסקה הנאותים וגם לשמור במקביל על איכות השירות מבלי לפגוע בתלמידים.
למשל, החברה למתנ"סים יכולה להחליט לא לגשת למכרז בכלל. ואמנם, האחראית על תוכנית היל"ה בחברה למתנ"סים ליאורה שני אמרה ל"כלכליסט" כי החברה עדיין לומדת את פרטי המכרז ולא ברור אם תיגש אליו. מקור אחר בחברה ציין כי הסוגיה העיקרית אותה החברה בוחנת היא כיצד ניתן לעמוד בתנאי ההעסקה החדשים בכפוף לתעריפים הישנים.
אם לא ייגש למכרז שום גוף אחר, ולא יהיה מי שייתן את השירות לנוער המנותק, אולי משרדי החינוך והאוצר ייאלצו להבין שאין מנוס מלשלם עוד קצת כסף. אחרת, שומו שמים, המדינה עוד תיאלץ לספק את השירות הזה בעצמה.

5.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "המכרז שהחדש להעסקת מורי היל"ה גובש במטרה ברורה לשיפור תנאי ההעסקה והשכר של המועסקים במסגרתו. בין התנאים החדשים: הרוב המוחלט של המורים יועסקו בהעסקה משרתית שיש בה הגנה על שכרם וזכויותיהם, וכן הם יקבלו תוספות כגון קרן השתלמות, החזר הוצאות נסיעה וחופשות. תוספות אלה לא ניתנו במסגרת המכרז הקודם". עוד נמסר מן המשרד כי משום שמדובר בהליך מכרזי תלוי ועומד לא ניתן להשיב על נושא התמחור ושעות הלמידה מעבר לאמור לעיל.