יומן סוכר – פרק אחרון

לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע הארוך שלי לגמילה מסוכר. שנה לאחר מכן, הנה כמה תובנות רנדומליות מהשנה הזו.

1.
קוקה קולה היא אימפריית הרשע.
לאו דווקא קוקה קולה ישראל – לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם – אבל קוקה קולה העולמית. קוקה קולה כמוסד. הנה סיפור אחד לדוגמא שקראתי לאחרונה ב-(BMJ (British Medical Journal: מסתבר שקוקה קולה מימנה בחשאי כנס אקדמי של אוניברסיטת קולורדו בשביל להשפיע על הסיקור העיתונאי של מגפת השמנת היתר והסוכר. המטרה היתה אותה מטרה של תעשיית הטבק לפני כמה עשורים: לטעת ספק סביר אצל העיתונאים לגבי הקשר בין שתייה משקאות ממותקים (קוקה קולה ביניהם) לבין השמנת יתר וסוכרת. איך עושים את זה? על ידי מימון כנס אקדמי והצגת תיאוריה אלטרנטיבית, חרף כל העדויות המדעיות. במקרה הזה התיאוריה האלטרנטיבית היא שהשמנת יתר היא עניין של איזון קלורי. אם תעשו מספיק כושר, הכל יהיה בסדר.
לטובת המטרה זו, לטובת החדרת הספק, קוקה קולה השקיעה מיליון דולר בהקמת משהו שנקרא Global Energy Balance Network, שהמנהל שלה ישב באוניברסיטת קולורדו. היא עשתה את זה בחשאי, ואחרי שזה נחשף על ידי עבודה עיתונאית של הניו יורק טיימס, המרכז הזה נסגר בסוף 2015. מה שהכתבה הנוכחית חושפת הוא את פרטי הקשר המסחרי בין קוקה קולה לבין האוניברסיטה והחוקרים. למשל, העברה של 37 אלף דולר מקוקה קולה לאוניברסיטה ב-2014 למימון כנס בנושא, שגרם לפחות לחלק מהעיתונאים לפרסם כתבות כאילו הסיבה למגפת השמנת היתר היא היעדר פעילות גופנית מספיקה. (תודה לערן שהפנה את תשומת לבי לסיפור הזה).
זו ממש דוגמא קטנה. קוקה קולה מימנה לאורך השנים האחרונות הרבה מאוד חוקרים שמנסים ליצור את הספק הזה, חרף העדויות המדעיות החד משמעיות על הקשר שבין צריכת יתר של משקאות ממותקים וסוכר לבין מגפת השמנת היתר, הסוכרת ויתר התופעות שמרכיבות יחד את המחלה הנקראת הסנדרום המטבולי.
לפי כל מיני סקרים, הלוגו של קוקה קולה הוא הסימן המסחרי המזוהה ביותר בעולם. יש דרך קלה לבדוק את זה, וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים: תשאלו אנשים אקראיים מה לדעתם הסמל המסחרי המזוהה ביותר בעולם. 9 מתוך 10 יגידו קוקה קולה. כשאתה הופך להיות חלק כזה אינטרגלי מהחיים של האנושות כולה, כנראה שתעשה הרבה מאוד דברים בשביל לשמור על הסטטוס הזה.

2.
גם חברות המזון האחרות אינן צדיקות. אחדות – שטראוס, להתרשמותי – מנסות באמת להשתנות. אבל עדיין, כשהרגולטור עושה צעדים בכיוון, הן עושות הכל בשביל לעצור אותו, לעכב אותו, לבלום אותו, למסמס את הצעדים שלו. את מלחמת הבלימה הזו ניהלה בישראל בהתחלה קוקה קולה, עד שהיא הצליחה לגרום לשר הבריאות יעקב ליצמן להוריד מעל סדר היום את הכוונה להטיל מס על סוכר מוסף במשקאות (חברת הלובינג של קוקה קולה ישראל הוא המשרד של תומר עמיר ועליזה גורן). ברגע שזה קרה, קוקה קולה השתתקו ונתנו לחברות אחרות להילחם את המלחמה הזו.
מי שעברה להיות בחזית היא אסם. למה? אפשר לחשוב על כמה סיבות: היא שולטת בענף הקטשופ (25% סוכר), ובחטיפים (במבה, למשל, היא חטיף שכמות הנתרן שבו היא בערך רבע עד שליש מכמות הנתרן היומית המומלצת לילדים. וחוצמזה, זה חטיף ש-34% ממנו הם שומן. הייתם נותנים לילדים שלכם לצרוך גבינה 34% שומן כל הזמן?). ואלה סתם שתי דוגמאות, יש עוד.
כשהכוונות של משרד הבריאות לסמן את מוצרי המזון ולהחמיר את הרגולציה נכנסו ליישורת האחרונה אסם נעמדה על הרגליים האחוריו. יו"ר החברה דן פרופר השיל מעצמו את תדמית התעשיין הישראלי מלח הארץ (סליחה על משחק המלים) ועבר לתקוף חזיתית. אסם פעלה באגרסיביות גם מאחורי הקלעים (משרד הלובינג של החברה הוא פוליסי של בוריס קרסני, אותו משרד שגם תאגיד השידור שכר את שירותיו) ובסופו של דבר המלצות ועדת המזון של משרד הבריאות רוככו, ובעיקר היישום שלהן נדחה. וזה עוד כלום, אני מניח שהחברות יילחמו את הקרב האחרון שלהן בכנסת, כשהמשרד יביא בקרוב את ההמלצות בצורה של תקנות לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
*
חברות המזון צריכות להבין שהעולם השתנה. אם הן מוכרות לנו מזון מזיק, הן צריכות להבין שהן מכורות לזה לא פחות מאיתנו. כי ברגע שאנחנו נרים את הראש ונדרוש להתנער מהאוכל הלא בריא שלהן, ותהיה אלטרנטיבה בריאה וזולה – וכשיהיה מספיק ביקוש, יהיו אלטרנטיבות כאלה – הן יאבדו בבת אחת את ההכנסות שלהן. את תרנגולות ביצי הזהב שלהן. אלה בהן שיקדימו להתעשת, ישרדו.

3.
הנה רשימת הדברים החלקית שלא נכנסת אלי יותר הביתה:
מעדני חלב למיניהם. כלום. פשוט כלום. לא לילדים ולא לי. לעיתים נדירות אני קונה יוגורט חמוץ, אבל האמת שגם איתם כבר הפסקתי. אין לי צורך בהם יותר.
דגני בוקר. לא קונה את השיט הזה יותר. ואם כן, זה לעיתים נדירות ממש, וגם אז רק את הסוג הצהוב והפושט שיש בו מעט סוכר מוסף יחסית (בברנפלקס יש פחות סוכר מוסף, אבל הילדים שלי מסרבים לאכול את זה. התפשרתי איתם על הצהוב). וגם אז, רק הילדים אוכלים את זה, וממש מעט. אני פשוט הפסקתי.
שוקו. אין. כלום. נאדה. בהתחלה עוד קניתי לילדים את הסוג הזה של שטראוס שאין בו סוכר מוסף. בהדרגה הפסקתי גם עם זה. היום אין את זה יותר בבית.
שתיה ממותקת. האמת? גם קודם לא היה, אבל הפסקתי לשתות גם זירו. לחלוטין. לא נוגע. קודם שתיתי ליטר וחצי ביום, כל יום. הפסקתי עם זה בבת אחת. רק מים או תה בלי סוכר. כן, זה משעמם פצצה. לא נורא, מתרגלים.
מיצי פירות. אין יותר. לא קנוי (פויה) וגם לא סחוט (טעים!). למה? כי זה רק סוכר. זה לא בריא בשום צורה, זה פשוט רק סוכר. אם בא לי מיץ תפוזים – ובא לי – אני אוכל תפוז.
חטיפים. אין. פשוט נגמר. גם לא לילדים. האמת? זה אפילו לא חסר להם.
מתוקים. אני לא אוכל יותר. שום כלום. לא עוגיות, לא עוגות, לא ממתקים, לא בארוחות שישי ולא בבוקר ולא כלום. הילדים כן, אבל מעט מאוד קנוי. משתדלים מאוד להכין עוגיות/עוגות ביתיות עם מעט מאוד סוכר. ותתפלאו, לילדים אין שום בעיה עם זה. זה מספיק מתוק בשבילם גם כשיש בזה מעט מאוד סוכר.

וזה, השינוי הזה בדיוק, זה מה שחברות המזון ממש לא רוצות שיקרה.

מה כן?
הגדלתי משמעותית את כמות הירקות שאנחנו קונים ושאני צורך. אבל משמעותית. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה ירקות. אני אוכל כל כך הרבה ירקות שנהיה לי צורך בירקות. בחיים לא היה לי צורך בירקות. בטח לא בעגבניות. והנה, יש צורך. ללמדכם שצרכים הם דבר נרכש.
אני כן שותה קצת בירה. בערך אחת-שתיים בשבוע. סורי.
לחם. כמעט שלא אוכל לחם לבן או פיתות אלא רק לחם מלא שאנחנו אופים בבית בסופ"ש. הילדים לצערי כן אוכלים קמח לבן (אבל גם בזה אנחנו מטפלים, פשוט בהדרגה).

4.
הדבר הכי מעצבן בלהפסיק לאכול סוכר הוא שהעולם בנוי על סוכר. כשאתה מנסה לאכול בחוץ, ולפחות ארוחה אחת אני אוכל כמעט כל יום בחוץ, אתה מגלה שיש לך מעט מאוד אפשרויות למצוא אוכל נטול סוכר מוסף. באידיאל, הדבר הזה אמור להיות כמו מנות טבעוניות. מי שרוצה, שתהיה לו אפשרות, וסימון ברור שהמנה לא כוללת סוכר מוסף. בפועל, זה כמעט שלא קיים. הכל מגיע עם רטבים עם סוכר, עם פחמימות מיותרות שלא ביקשתי, עם דבש, סילאן, וכו'. למה? כובע.
מקווה מאוד שבתוך שנתיים-שלוש מהיום המצב יהיה טוב יותר. ואתם יודעים מה צריך בשביל שזה יהיה טוב יותר: ביקוש. אם יהיה מספיק ביקוש ציבורי ליצירת מנות בלי סוכר וסימון שלהן, יהיו מנות כאלה.

5.
שנה אחרי שהתחלתי את המסע להפחתת הסוכר, כל המשפחה אוכלת פחות סוכר. זה חד משמעי וברור מאוד. אשתי צורכת משמעותית פחות סוכר מקודם, על אף שהיא לא לקחה על עצמה משימה להפחית סוכר. פשוט חפרתי על זה כל כך הרבה, שזה קורה לבד. הקנייה השבועית שלנו השתנתה, יש פחות אפשרויות בבית, ואנחנו מפחיתים את כמויות הסוכר בדברים שאנחנו אופים, אז זהו. אוכלים פחות סוכר.
הילדים, אגב, מאוד מאוד מבינים. הם יודעים שסוכר זה לא בריא, הם יודעים שאבא לא אוכל דברים עם סוכר, והם יודעים שהם מוגבלים בכמות הסוכר שמותר להם לאכול. זה לא שהם לא אוכלים, הם אוכלים, אבל משמעותית פחות. אבל עזבו, זה לא החלק החשוב. החלק הבאמת חשוב הוא שהצורך שלהם – קריז הסוכר היומי שלהם – קהה וכמעט נעלם.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא המסגרות – הם עדיין מקבלים מתוק בבית הספר ובגן. זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה ואני לא מצליח לשנות את זה. זה, מבחינתי, האתגר הגדול באמת.

6.
שנה אחרי שהפסקתי לאכול סוכר (והקטנתי משמעות את צריכת הפחמימות) אני שוקל בערך 10-15 קילו פחות ממש ששקלתי לפני כן (לא נמדדתי לפני כן, אז אני לא יודע בדיוק כמה שקלתי, רק בערך). הירידה הזו לא התרחשה בתוך שנה אלא בתוך שבועות וחודשים ספורים, ועבורי היתה מפתיעה מאוד. לא התכוונתי להוריד במשקל, זה פשוט מה שקורה ברגע שמפסיקים עם הסוכר ומצמצמים מאוד את הפחמימות.
יחד עם הפסקת הסוכר עשיתי עוד משהו: התחלתי לאכול רק 3 ארוחות ביום. בניגוד לאיך שזה נשמע, זה אפילו לא ממש קשה. בבוקר אני לא אוכל כלום – שותה כוס תה והולך לעבודה. בסביבות שמונה וחצי אני אוכל כריך מלחם מלא עם ירק וגבינות. בצהריים אני אוכל ארוחת צהריים (לעיתים סלט, לעיתים בשר, מה שבא. משתדל מאוד מאוד שלא תהיה בארוחה הזו פחמימה, ואם כן, אז קצת). ואחרי זה, ארוחת ערב (דומה לארוחת בוקר, אבל תכלול גם ביצה או משהו כזה). וזהו. נגמר. אין אוכל בין לבין (להוציא איזה תפוח, וגם זה לא כל יום), ואין נשנושים.
כאמור, זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת. בפועל, אני לא מרגיש רעב. לפני שעשיתי את השינוי הזה הייתי רעב כל הזמן. מהרגע שהתחלתי לאכול מסודר, הרעב נעלם.
בשורה התחתונה, המשקל שלי היום הוא לגמרי תקין ביחס לגובה שלי. ובעיקר: הוא התייצב. אני לא יורד יותר במשקל.
במקביל, אני לא עייף, לא חסר אנרגיה ולא כלום. סתם נטול סוכר מוסף.

7.
את יומן סוכר התחלתי לפרסם בכלכליסט. אחרי פרק 7 עזבתי ועברתי לתאגיד השידור והיומן נגדע. פרסמתי עוד פרק וחצי פה אצלי בבלוג, והנה הפרק האחרון.
אבל עוד לפני הגדיעה שלו, היומן הזה לימד אותי דבר מדהים על עיתונות דיגיטלית.
יומן סוכר היה מוצר דיגיטלי בלבד. אף מילה ממנו לא התפרסמה בעיתון המודפס, רק באתר. אלון רייס ונעם תמרי המדהימים נתנו לו מראה מרהיב וכמה פיצ'רים אינטראקטיביים קטנים, וזה כל מה שהיה צריך. בבת אחת יומן סוכר הפך להיות המוצר העיתונאי שקיבלתי עליו הכי הרבה פידבק אי פעם מאנשים שמעולם לא הצלחתי להגיע אליהם עם הכתבות שלי. קיבלתי פתאום פידבק הרבה רחב ועצומתי מהכתבות על הפנסיה, בטח יותר מאלה על תקציב הביטחון וכו'. יומן סוכר לקח בענק. זה לא שהפרינט מת, אבל יחי הדיגיטל ודרכי ההפצה שלו!
זו גם היתה התשובה שלי לכל האנשים שהתקשרו מדי פעם והתעניינו אם אני עדיין בדבר הזה של הסוכר או שמא הפסקתי לכתוב על שטויות וחזרתי לנושאים רציניים.
יותר מזה, ככל שהקרב על הסוכר הלך והתקדם, הבנתי עד כמה הנושא הזה רציני ולגמרי לא נופל תחת הקטגוריה של שטויות. הקרב על הסוכר, הקרב על המזון שאנחנו אוכלים, הוא קרב כלכלי-פסיכולוגי-פוליטי אדיר מימדים. הוא קרב גלובלי. שותפות בו כל יצרניות המזון והמשקאות הגדולת ביותר בעולם. עשרות מיליארדי דולרים בשנה מוטלים על המאזניים, אם לא למעלה מזה. פוליטיקאים מעורבבים ומתערבבים, כך גם רופאים, תזונאים, וכלכלנים. כל אחד יודע לכתוב חוות דעת מטעם, כל אחד יודע להציג ראיות. כשנחשפים לזה מקרוב זה די מדהים.
הכסף שחברות המזון משקיעות בלובינג ובמאמצאים לבלום חקיקה שמטילה מס סוכר על המשקאות שלהן הוא אדיר. כך גם הכסף שהן שופכות על מימון מחקרים ובכלל. בסוף בסוף בסוף, מבחינתן זה קרב על כסף. מבחינת הפוליטיקאים זה קרב אדיר על הון פוליטי. ומבחינתנו, זה קרב על הבריאות שלנו, על האוכל שאנחנו מכניסים לפה של הילדים שלנו. אין קרב מוצדק מזה.

8.
ועוד משהו חשוב למדתי: זה לא רק הסוכר. גם לא המלח, גם לא השומן. זה לא רק מה שאנחנו מכניסים לתוך הגוף שלנו, שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול, אלא גם איך. איך אנחנו אוכלים את המזון שלנו. כיחידים, וכמשפחה.
משחר ההיסטוריה האנושית, מזון היה חלק חשוב מאוד מהיום יום, אם לא ה. חשבו כמה דברים נעשו סביב מזון, כמה דברים נבנו סביב מזון, מקשרים אנושיים ועד תעשיות שלמות. והנה, אחרי שהתקדמנו בפירמידת הצרכים של מאסלו, ואנחנו עסוקים כל היום בהגשמה עצמית וכל זה, אנחנו לא מקדישים תשומת לב למזון שלנו. לא רק למזון עצמו, אלא גם לאופן שבו אנחנו אוכלים.
כמה פעמים השבוע אכלתם על יד השולחן במשרד שלכם תוך כדי שאתם מנסים לעשות על מיילים או לגמור איזה פרויקט? כמה פעמים השבוע, החודש, בשנה האחרונה, אכלתם ארוחת ערב עם כל המשפחה שלכם בשעה סבירה? ולמיטיבי לכת, כמה פעמים השנה אכלתם ארוחת צהריים עם כל בני המשפחה שלכם שלא בסוף השבוע?
האם אתם יודעים איך הילדים שלכם אוכלים? האם הם אוכלים את מה שהכנתם להם במיקרו או במקרר? האם הם אוכלים על יד השולחן? האם הם אוכלים לבד או ביחד? האם הם מטביעים את האוכל שלהם בכמויות בלי הגיוניות של קטשופ רק כי אין אף אחד בסביבה. האם הם רואים את ההורים שלהם יושבים ואוכלים בנחת, או שהם רואים את ההורים שלהם חוטפים משהו על הדרך בשביל להספיק משהו אחר, או שהם לא רואים את ההורים שלהם אוכלים בכלל?
זה לא רק הסוכר. זה לא רק המלח או השומן. זה גם האופן שבו אנחנו אוכלים, האופן שבו אנחנו מרגילים את הילדים שלנו לאכול, להבין מהי תחושת שובע, ומה חשוב ומה לא חשוב במזון, ומהי משפחה ולמה חשוב לאכול יחד.

9.
יומן סוכר היה ניסיון לתיעוד אישי-פוליטי-כלכלי-חברתי של הדברים שלמדתי כשהתחלתי להפסיק עם סוכר. לשמחתי, זה הפך להיות משהו מעבר לזה. הרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מסוים בעולם, ולו בתודעה של כמה וכמה וכמה אנשים. אני מודה, כשהפסקתי לפרסם אותו בקביעות, התמלאתי ריקנות.
מה עכשיו?
עכשיו נחכה. כמו בפעמים הקודמות, דברים כאלה, כמו יומן סוכר, כמו המסע בערבות הפנסיה, דברים כאלה מפציעים יום אחד בלי התראה מוקדמת. בלי שתכננת, בלי שאתה לגמרי מבין מאיפה הם הגיעו. אלה דברים שנבטו בך בלי ששמת לב בכלל, וחיכו לרגע המדויק שבו הם צריכים להוציא גבעול זעיר מעל לפני הקרקע.
אז בינתיים, תודה גדולה לכל מי שעזר לי במסע הזה, לכל מי שתמך, לכל מי שחשף אותי לדברים חדשים ומרתקים שלא הכרתי (יש המון אנשים שמייצרים כל מיני דברים מגניבים בשביל להתגבר על הסוכר או על הצורך במתוק), לכל מי ששיתף, לכל מי שכתב לי על החוויה שלו, לכל מי שהדליף לי פרטי מידע מספרים ונתונים, לעורכים שלי שהבינו שזה מספיק חשוב ושנתנו לי לפרסם את היומן וכתבות וראיונות נוספים בנושא, ולכל מי שקרא.
*
זהו. אין לי מילות סיום חכמות מאוד חכמות להגיד.
חג חירות שמח שיהיה.

לינקים:
יומן סוכר, פרקים 1-7
פרק 8
פרק 9

יומן סוכר | פרק ראשון

1.

אהלן.
קוראים לי שאול ואני מכור.
את הסיגריות אמנם זנחתי אחרי 16 שנה, אבל אני לא מדבר על ההתמכרות הזו. אני מדבר על התמכרות שרוב האנשים שקוראים את השורות האלה שותפים לה, גם אם הם לא יודעים.
אני מכור לסוכר.
ואני זה עוד כלום, כי הילדים שלי – בסך הכל בני 6 ו-3 – ממש ממש מכורים לסוכר.

אם אתם לא מאמינים לי, הנה כמה מספרים שכדאי לכם להבין בחשבון:
הצריכה היומית המומלצת של סוכר היא כ-5 כפיות סוכר ליום לנשים ועד 10 כפיות סוכר לגברים, מקסימום.
לפי הלמ״ס, שתאמינו או לא בודקת את התפריט של הישראלים ואיזה מזון הם צורכים, הישראלי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר ביום (כ-117 גרם. בכפית יש כ-4 גרם סוכר). הכמות הזו היא פי 3-6 מהמנה היומית המומלצת למבוגר. אצל ילדים זה חמור בהרבה. הנתונים נמצאים כאן (אין לי מושג למה הם מעודכנים ל-2012, אבל זה מה שיש).

אם נדמה לכם שאתם לא צורכים 30 כפיות סוכר ביום, בואו ננסה לחשב את זה יחד לרגע.
נניח שאתם פותחים את הבוקר בכוס תה או קפה, הנה לכם 2 כפיות סוכר רק בשביל ההתחלה.
אם גם אכלתם בבוקר מנה של דגני בוקר, תתכוננו להוסיף לעצמכם עוד 2-3 כפיות סוכר, והנה אתם כבר ב-4. אם הוספתם תפוח בהמשך, אלה עוד 2-3 כפיות סוכר, כך שאתם כבר ב-6-7, איפהשהו באמצע טווח המנה היומית המומלצת של סוכר, והיום רק התחיל.
אם תשתו פחית קולה אחת במהלך היום, הוסיפו בבקשה עוד 9 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-16. אם חס ושלום צרכתם שתי פחיות במהלך היום, רק שתי הפחיות האלה הן פי שתיים מכמות הסוכר המומלצת ליום.
אם תאכלו במהלך היום איזה יוגורט או מעדן חלב, הוסיפו בבקשה 5 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-21.
עוד כוס קפה או תה במהלך היום או בסופו, והנה עוד 2 כפיות סוכר, ואתם ב-23. אם חלילה קניתם אייס קפה באחת מהרשתות, תתכוננו להוסיף עוד הרבה הרבה כפיות סוכר.
אבל הסוכר לא נמצא רק שם. אם אכלתם לחם לבן, או פסטה, או קטשופ, או גבינת שמנת, או מה שזה לא יהיה, הכנסתם לעצמכם סוכר לגוף. אתם בקלות מגיעים ל-30 כפיות ביום בלי לשים לב. כל יום.
לכן, לכל אלה שאומרים לי – די נו, זה עניין של מינונים, אל תהיה פאנאטי – אתם צודקים, זה באמת עניין של מינונים. אבל בדיוק בגלל שאנחנו צורכים מינון פסיכי של סוכר, אין מנוס מלהיות פאנאטים.

2.

בזמן האחרון קרו כמה דברים שהפכו אותי לאובססיבי לחלוטין לסוכר, עד כדי כך שהחברים שלי צוחקים עלי, ובת זוגי מאיימת לזרוק עלי חפצים כבדים אם לא אסתום את הפה כבר בעניין הזה.

כבר המון זמן שרציתי לעשות משהו בקשר להרגלי האכילה של המשפחה שלי, ובעיקר בקשר לכמויות הסוכר שהילדים שלי צורכים. הם צורכים סוכר בבוקר, הם צורכים סוכר בגן בכמויות מטורפות (ואין לי שמץ של מושג למה הגננות דוחפות להם את החרא הזה), הם צורכים סוכר אחר הצהריים, ובערב.
וכשאין להם סוכר, או כשאני מונע מהם לקבל עוד משהו מתוק, הם מתחרפנים. ממש ממש מתחרפנים, כאילו הם בקריז של סוכר.
וכשאני מסתכל סביב, למשל בגן השעשועים או סתם באיזה טיול, נדמה לי שאני רואה כמות גדולה מאוד של ילדים שמנים, ילדים ממש צעירים ושמנים, כמו שלא ראיתי אף פעם. אז נכון, מראה עיניים זה לא עניין מדעי, אבל האמת שהנתונים המדעיים כבר מראים את זה לבד. כיום, כל ילד חמישי בכיתות א׳ בישראל הוא בעודף משקל או בהשמנת יתר חולנית. עד שהם מגיעים לכיתות ז׳, הנתונים נעשים מבהילים עוד יותר: כל ילד שלישי כבר נמצא במשקל עודף או בהשמנת יתר חולנית.
זה מאוד מפחיד אותי.

איכשהו יצא שזה מפחיד מאוד גם את מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שהביא לכך ששר הבריאות יעקב ליצמן ימנה אותו לעמוד בראש ועדה בעלת השם המאוד לא אפקטיבי – הוועדה לרגולציה על המזון לקידום מזון בריא.
ההודעה שנחתה לי יום אחד בתיבת המייל על הקמת הוועדה הזו גרמה לי להתחיל לקרוא עוד ועוד חומרים על הנושא. מה שהספקתי לראות בינתיים טלטל את עולמי. גם בגלל שאני מבין הרבה יותר על התליכים הביו-כימיים שקורים בגוף שלי ושל הילדים שלי כשאנחנו צורכים סוכר מסוגים שונים – וזה מפחיד הרבה יותר ממה שאתם חושבים; אבל גם שהבנתי את מה שלא ידעתי קודם. שהתשובה לשאלה התמימה – מה אנחנו מכניסים לפה – היא הרבה יותר פוליטית, ופוליטית/כלכלית, ממה שהייתי מסוגל לחשוב.
הנה רק שתי סיבות מדוע, בשביל לגרות לכם את בלוטות הטעם.

3. הפוליטיקה של המזון

ב-1971 הנשיא האמריקני השנוא ביותר בכל הזמנים ריצ׳ארד ניקסון התמודד לקדנציה שני בבית הלבן. הוא היה מסובך עד צוואר במלחמה בויאטנם, וכאילו זה לא הספיק, מחירי המזון התחילו לעלות. יחד עם עליית מחירי המזון, התחילו ההפגנות, וניקסון חשש להפסיד את הבחירות.
אז הוא מינה לתפקיד שר החקלאות את ארל בץ, (Earl Butz) שהמהפכה שהוא ביצע בתחום החקלאות בארה״ב – החלטה פוליטית/כלכלית אחת – משפיעה עד היום על מה שאנחנו מכניסים לפה שלנו. הסיפור הזה מסופר בחלק א׳ של הסדרה של ה-BBC מלפני כמה שנים – The Men Who Make Us Fat (לינק).
האג׳נדה של בץ היתה פשוטה: Get Big or Get Out. הוא דחף את החקלאים לתהליך של קונסולידציה, לתיעוש החקלאות, להקמת חוות ענק בשביל לנצל יתרונות לגודל. התוצאה היתה עליה חדה בגידול התירס בארה״ב. ולמרות שהם גידלו יותר ומכרו יותר, עדיין היה עודף היצע של תירס. וכאן נכנסים לתמונה היפנים.

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון


באמצע שנות ה-60, חוקר יפני בשם ד״ר יושייוקי טאקאסאקי (Yoshiyuki Takasaki) המציא את ה-High Fructose Corn Syrup, ממתיק שמופק מתירס, שהוא מתוק יותר מסוכר, וזול יותר להפקה מסוכר. פתאום היה לחקלאים האמריקנים מה לעשות עם עודפי התירס שלהם.
מאז, בתהליך מהיר למדי, ה-HFCS חדר לכל מזון אמריקני שהוא. ללחם, לקטשופ, לכל רוטב שיש, למה שלא תרצו. הוא מאריך את חיי המדף של המוצרים, והוא זול יותר מסוכר רגיל. ההופעה של ה-HFCS וכניסתו לשוק המזון האמריקני, לדעת מדענים כמו ד״ר רוברט לוסטיג, היא נקודת הזמן המדויקת שבה התחילה מגפת ההשמנה במדינות המערב (אגב, גם ביפן, שאחרי מלחמת העולם השניה ניסתה לאמץ כל דבר אמריקני שהוא, כולל המזון), ואיתה גם מגפת הסוכרת. בעיקר כשפפסי התחילה להחליף את הסוכר קולה שלה ב-HFCS, ואחריה גם קוקה קולה. זה פשוט חסך להם המון כסף.
ולמה זה התחיל את מגפת ההשמנה והסוכרת? כי בעוד שגלוקוז הוא חיוני בשביל כל צורת חיים שהיא, פרוקטוז מתפרק בגוף אחרת לגמרי. ובאופן ספציפי, חלק גדול מהפרוקטוז הופך בגוף לשומן שמתיישב בכבד ובלבלב, מעלה את לחץ הדם, מגדיל את הסיכון למחלות לב, למחלות כבד, וגם לסוכרת. בעיקר אם הפרוקטוז הזה נכנס לגוף ללא סיבים תזונתיים (כמו בקוקה קולה. זו הסיבה אגב, שלאכול פירות זה בסדר, כי יש בהם הרבה סיבים שמקלים על הכבד בתהליך המטבולי של הפרוקטוז, אבל לשתות מיץ תפוזים זה גרוע באותה מידה כמו לשתות קולה, או אלכוהול. לפחות מנקודת מבט מטבולית).
אבל זה רק החלק הראשון של הסיפור הפוליטי.

4. הפוליטיקה של מדע התזונה

בערך באותו הזמן התרחש תהליך פוליטי מרתק אחר, שמסופר בהרחבה בכתבה הזו של הגרדיאן, תחת הכותרת המהממת – The Sugar Conspiracy – How did the world’s top nutrition scientists get it so wrong for so long? (הכתבה הזו ארוכה להפליא, ובמקום לקרוא אפשר להאזין לה בלינק הזה). הסיפור הזה, יחד עם הופעתו של ה-High Fructose Corn Syrup, שהשפיע גם הוא על מה שאנחנו אוכלים מאז.
מסתבר, שזה הכל קרב פוליטי בין שתי אסכולות בעולם התזונה. זה קרה בדיוק אז, בתחילת שנות ה-70. מדינות המערב התמודדו עם מגפה של מחלות לב, והמדענים תהו מה הגורם למחלות הלב. ובפרט, התהיה המדעית הזו הצטמצמה לשני גורמים אפשריים: סוכר ושומן (שומן רווי).
את מחנה השומן (כלומר, את המחנה המדעי שחשב ששומן הוא אם כל רע) הוביל האפדמיולוג האמריקני אנסל קיז (Ancel Keys). קיז היה מקורב לממשל האמריקני, והחזיק בתפקידים רשמיים. את התיאוריה שלו ששומן הוא הגורם למחלות הלב הוא ביסס על מחקר שהפך לקאנוני בעולם התזונה שנקרא מחקר שבע המדינות. התצפיות שלו הראו, לטענתו, קשר סיבתי בין צריכת שומן רווי לבין העליה במחלות הלב.
לעומתו, האנדוקרינולוג הבריטי ג׳ון יודקין (Yudkin) טען שקיז טועה לחלוטין, ושבעצם זהו הסוכר שגורם למחלות הלב, כמו גם למחלות אחרות כמו סוכרת, סוגים מסוימים של סרטן, לחץ דם, מחלות כלי דם ועוד. הוא פרסם את הטענות האלה בספר, ומיד זכה לקיתונות של בוז מצד קיז ופחות או יותר כל תזונאי שהסתובב על הפלנטה.

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972


קיז, כך לפי הכתבה בגרדיאן, השתמש בכוח הפוליטי שלו בשביל לסחוף אחריו עוד ועוד תזונאים שהטילו ספק מתודולוגי מדעי בעבודה של יודקין (למרות שכיום יש עדויות על כך שהעבודה שלהם היא שסבלה מבעיות מתודולוגיות קשות). הוא לא היה יכול שכל העבודה שהוא השקיע בשביל להוכיח ששומן הוא הוא שגורם למחלות הלב תרד לטימיון. אז הוא התאבד על זה, ובסופו של דבר המאמצים של קיז השתלמו. שמו המדעי של יודקין הוכתם, והתיאוריה שלו על הסוכר, הפסידה במאבק הפוליטי הזה.
וכך, בבת אחת, הממשל האמריקני אימץ את הגישה של קיז, והמליץ לאמריקנים על תפריט דל שומן. ההמלצה הזו שינתה לחלוטין את תעשיית המזון האמריקני, ובסופו של דבר את תעשיית המזון העולמית. שכן ברגע שהתעשייה התחילה להוציא את השומן החוצה מהמוצרים, היא הבינה שהיא חייבת לעשות משהו בשביל שהטעם של מוצרי המזון לא יהפוך למגעיל ואנשים לא ירצו לצרוך אותם.
אז יצרני המזון החליפו את השומן בסוכר, והשאר היסטוריה.

5.

אז מה עושים מפה? ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שבכל פעם שמישהו מנסה להרים את הדגל הזה של הסוכר, תעשיית הסוכר האמריקנית והלובי המסיבי שהיא מביאה איתה לוושינגטון מטרפדים את הנסיונות להכריז מלחמה על הסוכר.
בארה״ב נסיונות כאלה גוררים ישר מאבק בין ימין ושמאל פוליטי, כשהימין מאשים את השמאל בניסיונות להגביל את החירות של הפרט ולהסיר ממנו את האחריות לחייו ולבחירותיו. בכל ניסיון כזה התעשייה מזדעקת וטוענת שעדיף שהיא תטיל על עצמה רגולציה, שתהיה הרבה יותר תואמת להעדפות של הצרכנים, מאשר שהממשלה תקבע בעצמה מה טוב ומה רע.
ובכל זאת, את העלייה במודעות לא ניתן לעצור, ולראייה המכירות של הקולה בארה״ב נמצאות בירידה מתמדת זה כמה שנים טובות. אלא שהירידה במכירת הקולה מתרחשת במקביל לעלייה במכירת משקאות הדיאט (שלא טובים לנו באותה מידה), אבל גם של משקאות ממותקים אחרים שרק מתחפשים למשקאות בריאים, כמו מיצים ומשקאות אנרגיה.
ובכל זאת, תעשיית המזון רגישה מאוד לשינויים בהעדפות הצרכנים. אם הצרכנים, בגלל סיבה חיצונית כלשהו, יתחילו להצביע ברגליים ובבת אחת יחליטו לדחות מוצרים עתירי סוכר, או יצמצמו מאוד את הצריכה שלהם, תעשיית המזון תהיה הראשונה לחולל שינויים במוצרים שלה. התעשייה הזו מגיבה הרבה יותר מהר לשינוי בהעדפות הצרכנים מאשר לשינויים רגולטוריים ולנסיונות של הממשל לשנות את הכללים.
וזו בדיוק האסטרטגיה שמשרד הבריאות כאן בישראל בחר לנקוט בה: לרכב על השינויים בדעת הקהל בשביל להעצים אותם עוד יותר (על ידי העלאת המודעות), בשביל לגרום לתעשייה להשתנות במהירות ולשנות את המזון שהיא מייצרת.
זו הסיבה שבגללה שר הבריאות יעקב ליצמן נקב במפורש בשמה של מקדנולד׳ס ולא הסתפק באמירות עמומות, וזו הסיבה שבגללה מנכ״ל משרד הבריאות סימן את קוקה קולה ומוצרים נוספים. בישיבה הראשונה של הוועדה לרגולציה על המזון (חייבים למצוא לה שם מוצלח יותר), מנכ״ל משרד הבריאות אף התעמת עם נציגת איגוד יצרני המזון בוועדה – עדי אבן חן – סביב העניין.
אבן חן טענה בדיון שהתעשייה מחבקת את משרד הבריאות, מברכת על הקמת הוועדה ומתה להמשיך לשתף פעולה עם המשרד על העניין. אבל בד בבד אבן חן שאלה את אנשי המשרד האם יש בכלל מחקרים ועדויות מדעיות שמבססים את הקשר בין צריכת סוכר להתגברות מגפות ההשמנה והסוכרת (יש, ועוד איך), וטענה כי התעשייה מתקוממת נגד השימוש במלים ׳מזון מזיק׳. ״זה לא המזון שמזיק״, אמרה אבן חן, ״זו הצריכה שמזיקה״.
אם הטיעון הזה מזכיר לכם את הטיעונים של תומכי נשיאת הנשק בארה״ב, על כך שאלה לא כלי הנשק שהורגים אנשים אלא האנשים שמחזיקים בכלי הנשק האלה, זה לא במקרה.
מנכ״ל משרד הבריאות בר סימן טוב מיהר להעמיד את אבן חן במקומה. ״זה מזון מזיק ואנחנו נקרא לזה מזון מזיק״, הוא ענה לה. אפשר רק לקוות שמשרד הבריאות ימשיך לגלות את אותה הנחישות כשהכוחות החזקים והעוצמתיים של תעשיית המזון הישראלית ירימו את ראשם במלוא העוצמה שעומדת לרשותם.
בשבועות או החודשים הקרובים שהוועדה הזו תמשיך להתכנס (אין לי עדיין מושג באיזו תדירות זו יקרה. בוועדה דיברו על אחת לשבוע או אחת לשבועיים), אני מתכוון להמשיך ולעקוב אחריה ולדווח מה קורה שם ומאחורי הקלעים של פעילותה.
תעשיית המזון (שתקבל הזדמנות לשימועים על גבי שימועים בפני הוועדה) תצטרך לבחור אם היא מחבקת את הוועדה חיבוק דב, או הולכת על שינוי אמיתי ומתחילה להוציא את הסוכר החוצה מהאוכל שאנחנו אוכלים. בינתיים, אני אמשיך להתאבסס על כמות כפיות הסוכר שהילדים שלי אוכלים בכל יום.


אם אתם רוצים לפתח אובססיית סוכר רצינית כמוני, אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לפנות לעצמכם שעה וחצי מהחיים ולצפות בוידאו הזה של ד״ר רוברט לוסטיג מ-2009. יעוף לכם המוח.

חלב

0.
הבוקר (ראשון) התפרסם בעיתון סיפור קטן שלי על איך משרדי הממשלה לא מצליחים באמת להתאים את עצמם לעולם הדיגיטלי המתפתח במהירות, וגם כשהם כבר מנסים, יוצא להם עקום. הפואנטה בסופו של דבר היתה זו: שחררו את המידע, ספרו לנו ששחררתם אותו, ותנו כבר למוחות היצירתיים לעשות את שלהם.
בתוך הסיפור הזה, לקראת הסוף, הכנסתי בונוס. חשפתי את האתר החדש של משרד הבריאות – שטרם הושק רשמית – שמאפשר לכם להשוות בין הביטוחים המשלימים של קופות החולים בשביל לדעת איזו קופה נותנת לכם מה, וגם להשוות את זה לסל הבריאות הממלכתי, בשביל להבין סוף סוף מה מגיע לכם בחינם ואיפה גונבים אתכם. שחקו, תיהנו ושתפו עם אחרים.
הטקסט שאני מפרסם כאן הוא הגרסא הארוכה של הטקסט שהתפרסם הבוקר בעיתון. קריאה נעימה.

1.
חיסנתם את הילדים שלכם נגד פוליו? אם עוד לא הספקתם ואתם רוצים לחסן אבל לא יודעים איפה נמצאת טיפת חלב הקרובה אליכם, מה מספר הטלפון שם לבירורים ומה שעות הפעילות, כנסו עכשיו לטיפה.לי. אם תעשו זאת מהסלולרי שלכם, האתר יזהה את המיקום שלכם ויציג אוטומטית את טיפות חלב הקרובות אליכם. נחמד, יעיל ופשוט, לא?
לא הייתה סיבה להקדיש כל כך הרבה תשומת לב לעניין הזה, אילולא מאחוריו היה מסתתר סיפור על הכוונות הטובות של משרדי הממשלה שמנסים להתחבר למאה ה-21, אבל עושים זאת בצורה כל כך עקומה שיוצא שהם הולכים אחורה, ובדרך מוציאים הרבה יותר מדי מכספי משלם המסים ממה שבאמת צריך.
הכל התחיל לפני שבועיים, כשבמשרד הבריאות הרחיבו את מבצע חיסוני הפוליו לפריסה כלל ארצית, והבינו – בצדק – שצריך לאפשר להורים לאתר במהירות ובנוחות את סניפי טיפות חלב המפוזרים בישראל, בשביל שיוכלו לדעת מתי ואיפה הם יכולים לחסן את ילדיהם.
עד כאן הכל בסדר. אבל אז החליטו במשרד, באישור המנכ"ל רוני גמזו, לפנות לחברת התוכנה הישראלית מטריקס, במסגרת פטור ממכרז, על מנת שתיצור במהירות אפליקציה למכשירי סלולר שתאתר במהירות טיפות חלב. על העבודה הזו הסכימה המדינה לשלם למטריקס סכום של 118 אלף שקל.
הבעיה בסיפור הזה היא לא הפטור ממכרז. משרד הבריאות – בצדק – ביקש לעשות דברים במהירות ובלי בירוקרטיה ממשלתית מיותרת שהייתה גורמת לכך שהאפליקציה הייתה עולה לאוויר חודשים אחרי שמבצע החיסונים היה נגמר.
לא, הבעיה היתה שמשרד הבריאות הסכים לשלם לחברת מטריקס הרבה מאוד כסף מכספי משלם המסים, על עבודה שאפשר לעשות בחינם, תוך שעה. זה לפחות מה שטוענים מתנדבי הסדנא לידע ציבורי, עמותה ששמה לה למטרה להנגיש לציבור מידע ציבור, שהקימו את אתר טיפה.לי. הם עשו זאת לגמרי בחינם, מתוך רצון להעמיד כלי שימושי לרשות הציבור. לטענתם, מה שלקח להם את מירב הזמן היה לאתר את המידע על טיפות החלב, לא ליצור את האפליקציה.
הכל התחיל במקרה ביום ראשון שעבר, כשמישהו סיפר לניר יריב, המתכנת שיזם את הפרויקט, על כך שמשרד הבריאות הטיל על מטריקס ליצור אפליקציה כזו, ומוכן לשלם לה עד 118 אלף שקל. ליריב העניין הזה נראה מוזר. למה ליצור אפליקציה מסובכת לסמארטפון שכל מטרתה היא שימוש חד פעמי? תחת זאת אפשר ליצור אתר פשוט, שנותן מידע מהיר ויעיל תוך התבססות על המיקום של המשתמש.
אז יריב יצא לדרך. מפה לשם, תוך שכמה מתנדבים אחרים מצטרפים – מבלי שהם בכלל מכירים זה את זה – תוך 24 שעות גרסא ראשונית של האתר כבר הייתה זמינה, וגרסה מעוצבת שלו היתה זמינה בתוך יממה נוספת. ובכל מקרה, כפי שמספר יריב, "כמעט כל העבודה שלנו היתה לגרד את נתוני טיפות חלב מהרשת ולמצוא את המיקום שלהן. אם המידע היה זמין לציבור – אפילו בפורמט פשוט של אקסל – אני מאמין שהיו כמה יישומים כאלו באוויר עוד לפני שמשרד הבריאות היה מרים טלפון למטריקס. מדובר אולי בשעת עבודה, בהינתן המידע.
בינתיים, במקביל, חברת מטריקס השלימה את פיתוח האפליקציה הסלולרית – שזמינה להורדה למכשירי הסלולר החכמים דרך חנויות האפליקציות (חפשו "2 טיפות" או "טיפת חלב"). אתם מוזמנים להשוות ולבדוק, איזו אפליקציה עובדת טוב יותר? איזו מציגה את הנתונים בצורה מוצלחת יותר?

2.
ומה יש למשרד הבריאות להגיד על זה? "כלכליסט" פנה למשרד בשאלה מי תמחר את היקף ההתקשרות עם מטריקס, למה דווקא חברה זו נבחרה והאם נשקלה האפשרות להוציא את העבודה למישהו אחר. במשרד הבריאות הסבירו שהסכום המדובר – 118 אלף שקל – "לא שולם ולא ישולם". לטענת המשרד, מדובר בסכום מסגרת, תקרה תקציבית מקסימלית שהוקצבה לצורך הפרויקט אך לא תשולם בפועל. הסכום שכן ישולם לבסוף ייגזר משעות העבודה שהוקדשו בפרויקט בתנאי שיבוצע לשביעות רצונו של המשרד, בהתאם לתעריף מידתי שמקובל בפרויקטים כאלה.
הסיפור של אפליקציית טיפת חלב הוא רק סיפור אחד, קטן, עם מוסר השכל עקרוני. צריך להגיד הרבה דברים טובים לזכותו של משרד הבריאות בעניין מבצע חיסון הפוליו. עובדי המשרד מגויסים למטרה באופן טוטאלי, כך גם מערך האחיות, מתוך תחושת שליחות ציבורית אמיתית.
אלא שבכל מה שנוגע להפיכת המידע לזמין לרשות הציבור, בזה נכשל משרד הבריאות כישלון מטופש להפליא. לא שהאפליקציה של מטריקס לא עובדת. היא עובדת. אבל האנשים בשטח, המתנדבים של הסדנא לידע ציבורי, הוכיחו שאפשר היה לייצר אותה טוב יותר, מהר יותר וזול יותר.
משרד הבריאות לא ייחודי בעניין הזה. גם משרדי ממשלה אחרים טרם הבינו איך שחרור מידע ציבורי לחלל הציבורי היה יכול לשרת אותם – ואת הציבור – מבלי שזה היה עולה כסף למשלם המסים. רשות המסים, למשל, ממש נלחמה בשיניים בשביל לא לשחרר את נתוני הרכישות של נדל"ן בישראל, עד שבית המשפט חייב אותה לעשות כן בעקבות עתירה. והנה, זמן קצר לאחר מכן הקימו כמה יזמים מתוחכמים את אתר מדלן, ששואב את הנתונים של רשות המסים – נתונים שהם מידע ציבורי, כלומר שייכים לציבור ולא לרשות המסים – ומתרגם אותם למערכת ויזואלית מרהיבה שמאפשרת לאנשים שמתעניינים ברכישת דירה מסוימת לדעת באיזה מחיר נמכרו דירות דומות באותו מיקום, ועוד פרטים רבים נוספים. ומאז שמשרד החינוך נאלץ לפרסם לציבור את נתוני בחינות המיצב – גם כאן בגלל כפייה מצד מערכת המשפט – יכול הציבור הישראלי לדעת היכן בתי הספר הטובים ביותר בישראל ולחשוב היכן הוא רוצה לרכוש דירה.
או כפי שיריב מציין, "אנחנו צריכים להגיע למצב שבו מידע ממשלתי זמין ברשת כברירת מחדל. היום המצב הפוך למרות שזה היה משתלם לכולנו. דוגמאות טובות לכך הן יישומים כמו Moovitו-Netbus (ששניהם מאפשרים לקבל מידע בזמן אמת על האוטובוס שאתה רוצה לתפוס בשביל להגיע למקום כלשהו – איפה הוא נמצא כרגע, תוך כמה זמן יגיע וכו' – ש"א) שהתאפשרו עם שחרור נתוני התחבורה הציבורית".
דוגמא אחרת היא אתר תבע פתוחה. מידע ששוחרר לציבור על תוכניות בניין עיר הפך, בעזרת כמה מתנדבים חרוצים וכשרוניים, לאתר מרהיב שמאפשר לכל אחד לנבור לתוך התוכניות בשביל לדעת מה הולך לקרות באזור שלו – אם מתכננים להקים לו בית כנסת ממול לבית, ואיפה אמורים להיות גני הילדים – ולפעול בהתאם במידת הצורך. כרגע הפרויקט הזה זמין רק לאזור ירושלים, אבל השורה התחתונה ברורה: כשמידע ציבורי משוחרר לחלל, אנשים בעלי יכולת או חזון עסקי יכולים להפוך אותו לכלי איכותי בידי הציבור, במקום שהמידע יירקב במגירות פקידי השלטון.

3.
משרדי הממשלה הם גופים איטיים, מאובני מחשבה, מסורבלים וכבדים. מידע הוא דבר דינמי שאוהב לזרום, לנוע במהירות ממקום למקום, לעבור עיבוד ולהפוך למשהו חדש. השילוב של שני אלה – משרדי ממשלה ומידע ציבורי – הוא מתכון לכישלון ידוע מראש אם לא משנים את הנוסחה הבסיסית הזו.
במשרדי הממשלה יודעים את זה. גם במשרד הבריאות. למעשה, הפנייה לחברת מטריקס ללא מכרז על מנת ליצור אפליקציה פשוטה במהירות למכשירי הסלולר החכמים היא יוזמה שמעידה על חשיבה מודרנית ומתקדמת. אלא שנדרש ממשרד הבריאות, ומיתר משרדי הממשלה, לעשות עוד צעד אחד קדימה.
הצעד הזה הוא להבין שהדרך הטובה ביותר, ככל הנראה, להנגיש מידע ציבורי לציבור היא פשוט לשחרר אותו, במקום לצאת למכרזים, או להיפטר ממכרזים, מול החברות הגדולות. וגם אם לא תמיד מתנדבים נחמדים ירצו לשבת ולהנגיש מידע ציבורי, לכל הפחות אפשר לנסות את האפשרות הזו לרגע לפני שפונים לחברה מסחרית. למשל, לפרסם בפייסבוק תחרות למפתחים – מי שמפתח אפליקציית טיפות חלב שעומדת בדרישות תוך 48 שעות זוכה ב-10,000 שקל. אני מבטיח לכם שאם משרד הבריאות היה יוצא ביוזמה כזו – ומשחרר ביוזמתו את הנתונים במקום שהמתכנתים ייאלצו לאסוף אותם בעצמם – היו עומדות לרשותו לפחות 3 אפליקציות כאלה בפרק זמן קצר בהרבה.
בשביל לנסות להוכיח את הטענה הזו, הנה ניסיון. משרד הבריאות עמל כבר הרבה מאוד חודשים על פרויקט מבורך אחר. מה שמנסים לעשות במשרד הוא להקים מעין מנוע להשוואת ביטוחים משלימים, שיאפשר לציבור לדעת בקלות איזה טיפולים רפואיים נמצאים בסל הבריאות הממלכתי – כלומר לא אמורים לעלות דבר – ואיזה נמצאים בביטוחים המשלימים של איזו קופה. הרעיון הוא להראות לציבור שיש המון שירותים שנמצאים בסל הבריאות הממלכתי (שממומן מכספי המסים שלנו) כך שאין סיבה למהר ולרכוש ביטוחים.
אחרי חודשים רבים של עבודה האתר הזה זמין כבר לציבור, אם כי משרד הבריאות טרם השיק אותו רשמית. אם תכנסו אליו כעת תבינו למה (הוא זמין כאן). היוזמה של משרד הבריאות מבורכת וחשובה, אבל הביצוע לוקה בחסר. ראשית, זה נראה כמו הצרות שלי. שנית, קשה להבין מי נגד ומי ולחפש מידע במהירות.
אז הנה אתגר לציבור: כל המידע הדרוש כבר נמצא באתר הזה. כל המידע שמתאר איזה טיפולים רפואיים נמצאים בסל הבריאות ואיזה נמצאים בביטוחים המשלימים של איזה קופת חולים. בואו נראה אם הציבור מסוגל להנגיש את המידע הזה לציבור בצורה טובה ויעילה יותר. אם כן, תהיה זו הדגמה למשרד הבריאות, וליתר משרדי הממשלה, שאולי בפרויקט הבא לא צריך למהר ולרוץ להתקשר עם חברה מסחרית, אלא אולי כדאי לעצור רגע ולשאול – האם לא יהיה טוב יותר פשוט לשחרר את הנתונים ולקרוא לציבור להפוך אותם לדברים שאנחנו אפילו לא מסוגלים לחשוב עליהם.

כל האינטרסים מובילים לשר"פ

0. כל האינטרסים מובילים לשר"פ
הבוקר התפרסמה בעיתון כתבה שלי שממפה את האינטרסים מאחורי הקרב החם ביותר במערכת הבריאות בימים אלה – הקרב על השר"פ. על קצה המזלג: שרת הבריאות הקימה ועדה ציבורית שהיא עומדת בראשה שהנושא המרכזי שהיא דנה בו הוא האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים – איכילוב, תל השומר, רמב"ם וכו' – להציע לחולים לבחור את הרופא המנתח שלהם תמורת תשלום. בקיצור, האם לאפשר לעשות ניתוחים פרטיים לא רק באסותא (ובהדסה בירושלים) אלא גם בכל בתי החולים האחרים.
הקרב הזה רווי יצרים כמו שרק במערכת הבריאות יודעים לעשות. בעוד רגע כולם יתחילו לדבר נגד כולם בגלוי, בינתיים הם מדברים בעיקר מאחורי הקלעים.
אז בינתיים הכנתי מיפוי אינטרסים. הגרסא שהתפרסמה בעיתון הייתה מהודקת בהרבה, כי הגרסא המקורית הייתה ארוכה מדי, הרבה יותר מדי. אבל באינטרנטים אין מגבלת מקום, אז אני מפרסם כאן את הגרסה המקורית.
המסקנה שלי: בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

קריאה נעימה.
להמשך קריאה

חומרים שהצטברו | הממשלה לא יודעת עד כמה היא הפריטה את עצמה

1.

במסגרת פרויקט מכונת ההפרטה שפרסמתי בעיתון באוקטובר, ניסיתי לדלות נתונים על היקף ההפרטה שמשרדי הממשלה מבצעים לעצמם. וליתר דיוק, ניסיתי להבין איזה היקף מהשירותים שמשרדי הממשלה נותנים לציבור ניתנים באמצעות חברות פרטיות בשיטת מיקור חוץ.

זה היה ניסיון כושל להפליא.

בקצרה, משרדי הממשלה שפניתי אליהם פשוט לא יודעים מה התשובה לשאלה הזו. אין להם קטלוג כזה של "מיקור חוץ", ואף אחד לא עוקב אחרי זה, אז הם לא יודעים. זה נחמד, כי הכסף שלהם הוא הכסף של משלם המסים, אבל מבחינתם אפשר לא לדעת למה הוא משמש ובאיזה אופן.

לפחות הכישלון שלי בחברה טובה. גם פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית, אחד הכלכלנים המשפיעים בישראל וגם חבר המועצה המוניטרית בבנק ישראל, שניסה לחקור את היקף ההפרטה בשיטת מיקור חוץ, נכשל בקבלת חומרים. במאמר שפרסם במסגרת דו"ח טאוב האחרון (PDF), הראה פרופ' גרונאו שהנתונים הרשמיים שקיימים (בעיקר אצל בנק ישראל) על היקף רכישת השירותים בידי הממשלה פשוט לא משקף את מה שאנחנו יודעים על התרחבות תופעת ההפרטה, ולכן ככל הנראה יש פשוט בעיה בשיטת מדידת הנתונים (הוא הגיע לעוד מסקנות מעניינות, ובעיקר להגדרת "מס הפרטה" – העלות שהציבור צריך לשלם מכיסו לרכישת שירותים באופן פרטי לאחר נפילה באיכותם של שירותים ממשלתיים שהופרטו. הנה הכתבה שלי על המחקר שלו).

2.

לאחר פרסום הפרויקט, החלטתי להתעקש ולהמשיך לבדוק את העניין הזה. עשיתי שני דברים. פניתי דרך חוק חופש המידע לחלק ממשרדי הממשלה – לגדולים שבהם, וכן לאלה שאני יודע שפועלים בעיקר בשיטת המיקור חוץ – בבקשה לדעת מה היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות לרכישת שירותים. המשרדים שפניתי אליהם: משרד החינוך, משרד הביטחון, המשרד לביטחון הפנים, משרד התמ"ת. למשרד הבריאות פניתי כבר בסבב הקודם, והם ענו לי תוך זמן קצר והביאו לי פירוט מדויק ומרשים של היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות, בלי שום הפעלה של חוק חופש המידע. פשוט אחרי הגשת שאילתא פשוטה לדוברות המשרד, ועל כך הם ראויים לציון.

במקביל, הואיל והנחתי שהבקשות למידע האלה יגיעו לבסוף לקבורת חמור, פניתי גם למשרד האוצר – שרואה את תמונת המצב של כל משרדי הממשלה – בבקשה לקבל גם ממנו את הפרטים.

בסופו של דבר, הנה מה שקרה: משרד הביטחון מעולם לא ענה. כך גם המשרד לביטחון הפנים. משרד התמ"ת החליט שהוא מרים את הכפפה, ואחרי כמה שבועות טובים של עבודה מאומצת, העביר לי רשימה (שלדעתי אינה מלאה, כי אני יודע על שירותים נוספים של התמ"ת שהופרטו ואינם נמצאים ברשימה, אבל גם זו התחלה).

3.

במשרד האוצר, בשיחות עם פקידים בכירים באגף החשב הכללי, הבהירו לי שאין להם שום אפשרות מעשית לעשות דבר כזה. משרדי הממשלה הם רבים מדי, ההתקשרויות התקציביות שלהם עם חברות פרטיות הן רבות כחול אשר על שפת הים, ואין שום סיכוי בעולם שהם יוכלו להקדיש למשימה הזו כל כך הרבה משאבים ושעות עבודה רק כי ביקשתי יפה. ניסיתי להסביר להם שתצא להם תועלת מזה – כי סוף סוף הם ידעו בעצמם מה התשובה לשאלה הזו, ויוכלו לבדוק אם זה ראוי מבחינתם או לא – אבל זה לא שכנע אותם. ייאמר לזכותם שהם היו נחמדים ורצו לבוא לקראתי, אבל שום דבר מועיל לא יצא מזה בסופו של דבר.

4.

ומה לגבי משרד החינוך? ובכן, משרד החינוך שלנו לא חזק מאוד בתחום השקיפות (בלשון המעטה של המעטה). הם שלחו לי מכתב. בזו הלשון:

"המידע המבוקש בפנייתך אינו קיים ברשותנו. מבירור שערכנו בחשבות המשרד עולה שהתקשרויות המשרד אינן מחולקות לפי סיווג של מיקור חוץ או לפי נושאים (שירותי ייעוץ, כתיבת מכרזים, הקמה ותפעול מנהלות וכד'). אין בידי המשרד ריכוז המידע שנתבקש. התקשרויות של יחידות המשרד מנוהלות על ידי היחידות עצמן.

עיבוד המידע במיוחד לצרכיך, מצריך איסוף כל התקשרויות המשרד מהיחידות השונות ומחייב מיון וטיפול ידני בהן. כדי לסות הפניות מחדש לפי נושאים המוזכרים בפנייתך, יש צורך בפנייה לכל יחידות המשרד, שבנוסף להעברת כל ההתקשרויות יצרפו הסבר על מהות כל התקשרות, לצרוך מיון החומר ויצירת מפתח נושאי התקשרויות, שלפיו יבוצע עיבוד ידני של ההתקשרויות.

לאור זאת, אין באפשרותנו למסור את המידע, שכן המידע המבוקש אינו מצוי ברשותנו באופן המבוקש ומצריך איתור ועיבוד מיוחדים לצרכיך בהשקעת משאבים בלתי סבירה.

עם זאת, אם ברצונך למקד את בקשתך למידע על התקשרויות של יחידות מסוימות במשרד, אנא ציין זאת תוך פירוט היחידות וההתקשרויות".

ואמנם, בכתבה קודמת שעבדתי עליה, על חברת מרמנת – שמשתלטת על כמעט כל חלק שמשרד החינוך מפריט – משרד החינוך נתן לי את היקף ההתקשרות של המשרד עם החברה, שהיא גם החברה שמחזיקה בהיקף ההתקשרות הכספי הגדול ביותר מול משרד החינוך – חצי מיליארד דולר (זו הכתבה על מרמנת).

ניסיון נוסף להתעקש מול משרד החינוך – בסיוע התנועה לחופש המידע – הניב את אותו מבוי סתום, רק עם מכתב מפורט יותר וארוך יותר. בשורה התחתונה, אומרים במשרד החינוך – אין לנו את המידע בצורה הזו, ואין סיכוי שנשקיע את המשאבים לאסוף ולקטלג את המידע בצורה שאתה מבקש. במלים אחרות, אין לנו מושג ירוק מה היקף ההתקשרות שלנו (מתוך תקציב של 40 מיליארד שקל) מול חברות פרטיות, אין לנו מושג עד כמה הפרטנו את עצמנו (קרי, את כספי משלם המסים), ואין לנו עניין לדעת, או שהציבור יידע. תודה.

כולי תקווה שהצוות הקטן שהוקם במשרד ראש הממשלה באמת יעשה עבודה רצינית בסופו של דבר (כפי שהומלץ במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג) וימפה את היקף ההתקשרות בשיטת מיקור חוץ של משרדי הממשלה עם חברות פרטיות. אני מקווה בשביל אנשי משרד ראש הממשלה שזה יעלה להם בפחות כאב ראש ממה שזה עלה לי.

5.

אבל הואיל והיו משרדים שבכל זאת השיבו מידע (הבריאות והתמ"ת), חשבתי שזה יהיה חבל לבזבז אותו ולזרוק אותו לפח. אז אני מביא אותו פה, למקרה שזה מעניין מישהו, או למקרה שזה יכול לשמש מישהו. (חרף ניסיונות רבים אני לא מצליח לאמבד את זה כאן, אז אני מצרף לינקים. משרד הבריאות / משרד התמ"ת). היקף ההפרטה של משרד הבריאות, כפי שנמסר, עומד על 2.5 מיליארד שקל בשנה (שהם בערך 10% מתקציב המשרד בשנה). היקף ההפרטה של משרד התמ"ת, כפי שנמסר, עומד על 275 מיליון שקל (שהם בערך 12% מתקציב המשרד בשנה). לא יודע מה אפשר לעשות עם המידע הזה, אבל הנה הוא. תבלו.