הדחיין

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. האבחנה הזו אולי לא חדשה, רק שהיא ממאנת להיעלם. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי, וזו בעיה כי הוא ראש הממשלה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה שהוא דחיין כפייתי.
רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הנה כמה, כולן רק מהקדנציה הנוכחית. כבר ערב הקמת הממשלה הנוכחית היה אפשר לראות שכל קבלת ההחלטות נדחית עד לרגע האחרון ממש. המגעים עם הבית היהודי נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה שבו הארכה הנוספת שנשיא המדינה נתן לנתניהו עמדה לפקוע. רק שם, כשהוא נמצא בעמדה הגרועה ביותר למשא ומתן, רק שם נתניהו חתך את הדברים. למעשה, בהשבעת הממשלה עצמה בכנסת עוד לא היה ברור מי שר המה.


צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם


לאחר מכן, נתניהו דחה בזו אחר זו קבלת החלטות חשובות. למשל, את ההחלטה על תקציב הביטחון. אחרי שהממשלה כבר הורכבה סוף סוף, ואחרי מריחות אין סוף של הצגת דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, נתניהו קיבל סוף סוף את הדוח לידיו. כעת, הוא היה צריך להחליט. מה עושים? האם מקבלים את המלצות ועדת לוקר? האם חותכים בפנסיה, משנים את מודל הקבע, מכניסים יותר שקיפות ובקרה תקציבית? אולי בכלל לוקחים את הצד של הצבא? אולי זורקים את לוקר לפח ומתחילים מחדש?
יוק. ראש הממשלה לא קיבל שום החלטה. הוא פשוט דחה אותה. נטפל בזה אחר. בואו נמנה שני פקידים – אנשים בלשכת ראש הממשלה מספרים שלעיתים זה נעשה בצורה אקראית לחלוטין, שראש הממשלה פשוט מטיל משימה על מי שבאותו רגע חלף באזור – שישבו ויחשבו וימליצו איזה מהמלצות ועדת לוקר צריך לקבל ואיזה לא, וימליצו מחדש לראש הממשלה. בינתיים, החלטות אין, ואת התקציב עוד רגע צריך לסגור. רחמים על צה״ל שפשוט לא יודע לפי איזו תוכנית עבודה הוא אמור לעבוד בשנה הבאה.


גם החלטות כלכליות נוספות שהיה צריך לקבל, נתניהו דחה את ההחלטה שלהן. למשל ההחלטה על המלצות ועדת ששינסקי 2 לגבי מיסוי על רווחי היתר של מפעלי ים המלח. ישבה ועדה מקצועית, חשבה, המליצה, הממשלה (הקודמת) בראשותו אימצה את ההמלצות האלה. ראש הממשלה מתנגד להן. הוא חושב שהלכנו פה יותר מדי. לגיטימי, זכותו. כשהנושא הגיע באוגוסט לישיבת הממשלה היה לראש הממשלה את מלוא המנדט לדפוק על השולחן ולהגיד לכולם ״זה לא יקרה במשמרת שלי. זה מנוגד לתפיסת העולם שלי משום שאנחנו צריכים להמשיך להיטיב עם החברות הגדולות שמעסיקות עובדים״ ובזה לחתום את הדיון. כך מתנהגים מנהיגים. תחת זאת ראש הממשלה דחה את קבלת ההחלטה הינדס עוד איזה צוות – לצוות הזה קוראים ועדת הארבעה – שאמור להגיע להסכמות עד סוף תהליך אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. פנטסטי.
סעיף אחר בחוק ההסדרים קיבל את אותו הטיפול. האוצר המליץ לחלק תקציבים לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כך שהרשויות החזקות ייפגעו והרשויות החלשות ירוויחו. זהו נושא פוליטי מאין כמותו, רגיש מאוד, נפיץ מאוד. גם הוא עלה לממשלה באוגוסט באותה ישיבה. ראש הממשלה היה יכול לדפוק על השולחן, לשלוח את הפקידים לאלף עזאזלים או בדיוק להיפך – להודיע שזו תפיסת עולמות ושזה מה שיהיה ולהסתער על זה בכל הכוח ויהי מה – אבל ראש הממשלה נתניהו החליט לדחות את ההחלטה. גם פה הקים צוות – הפעם של השלטון המקומי יחד עם אגף תקציבים – ודחה את ההחלטה. אם יגיעו להסכמה עד סוף אישור התקציב, מה טוב, אם לא, נו, אולי נקים עוד צוות.


הי, ראש הממשלה נתניהו דוחה אפילו את קבלת ההחלטה מי יהיה המחליף של פרופ׳ יוג׳ין קנדל בראש המועצה הלאומית לכלכלה. לא מדובר באיזה תפקיד זניח. ראש המועצה הוא גם היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, הוא שליחו של ראש הממשלה לכל מיני צוותים ווועדות חשובות. לראש הממשלה יש את מלוא האינטרס להחליט כבר על זהות מחליפו של קנדל, אבל הוא דוחה ודוחה את ההחלטה הזו, השד עד יודע מתי.
יש דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. יש דרכים לטפל בבעיה הזו. יש קורסים, קואוצ׳רים שישמחו לתת לראש הממשלה הדרכה אישית כיצד לטפל בבעיה הזו, אבל משום מה זה לא קורה.
איפה ראש הממשלה כן גילה מנהיגות נדירה ורגעים מזוקקים של קבלת החלטות בניגוד לזרם? בעיקר סביב מתווה הגז – שם מריחת הזמן לא לגמרי באשמתו, אם כי הוא היה יכול מזמן להראות לאריה דרעי את הדלת – וסביב הפיכת באר שבע לבירת הסייבר העולמית. רק שעם כל הכבוד לשתי ההחלטות האלה, זה פשוט עוד לא מספיק. זו לא הרמה שאנחנו מצפים לה מראש ממשלה.
הסבר אלטנרטיבי הוא שראש הממשלה אינו דחיין, אלא פחדן. שהוא נמנע מקבלת החלטות לא בגלל שהדחיינות היא המדיניות, אלא משום שהוא מפחד מההשלכות של ההחלטות שיקבל. שהוא פשוט מפחד להתמודד עם הלחצים. רק שבאופן אבסורדי, ככל שהוא מושך את קבלת ההחלטות עוד ועוד, כך הוא הופך את עצמו ליותר לחיץ, יותר סחיט, ויותר כפוף ללחצים. דווקא בתור שר אוצר, אגב, נתניהו היה החלטי מאין כמותו ויצא למלחמות קשות ללא פשרות. אולי זה התפקיד שבאמת מתאים לו.


החלק הכי עצוב בדחיינות הכפייתית של ראש הממשלה היא בכך שממילא הוא ראש הממשלה גם בקדנציה הבאה. כלומר, זה אולי היה נבון פוליטית לתת לבעיה להתנפח ולדחות את הטיפול בה עד שתתפוצץ במשמרת של הבא בתור. רק שאתה הבא בתור. אתה הבא בתור כבר מ-2009, ושום שינוי לא נראה באופק. אז מה יוצא לך מלדחות את כל ההחלטות האלה? כשכל הדברים האלה יתפוצצו, והדברים האלה נוטים להתפוצץ בסופו של דבר אם לא מטפלים בהם בדיוק כמו ציפורן חודרנית או חור בשן, זה יקרה במשמרת שלך. אתה תצטרך לשלם את המחיר. לא עדיף להימנע מכך?
מאחר שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא ׳כן, עדיף להימנע מזה׳ אבל ראש הממשלה בכל זאת מעדיף לדחות את הכל, עולה המסקנה היחידה – שאצל נתניהו הדחיינות היא היא המדיניות. כפי שזה נעשה במישור הכלכלי, כך זה נעשה גם במישור הלאומי-מדיני.
זה היה ניכר עוד בקדנציה הראשונה בתור ראש ממשלה בסוף שנות ה-90 – מריחת אינסופית של ההסכמים עם הרשות הפלסטינית למיליון פעימות זעירות – וזה נכון גם למה שזה לא יהיה שנשאר מהתהליך המדיני כיום. התרגום של מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו במישור המדיני למישור הכלכלי הוא גרירת רגליים בכל תחום שהוא.
מאז הקמת הממשלה, הכנסת לא באמת מסוגלת לתפקד, כי ראש הממשלה לא באמת מסוגל לקבל החלטות. שרי הממשלה וחברי הכנסת מתבקשים להצביע סתם על החלטות שהם יודעים שהן לא החלטות אמיתיות, כי הן מחכות להכרעה סופית של ראש ממשלה. זו לא משילות, זו לא מנהיגות. זו סתם דחיינות. וזה לא משהו שאפשר לקבל מראש ממשלה. אם הוא היה מנכ״ל של פירמה העסקית, עולם שקרוב לליבו, הבעלים מזמן כבר היו מפטרים אותו.


גרסה מעט קצרה יותר של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה ועל ההערות