יומן סוכר – פרק אחרון

לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע הארוך שלי לגמילה מסוכר. שנה לאחר מכן, הנה כמה תובנות רנדומליות מהשנה הזו.

1.
קוקה קולה היא אימפריית הרשע.
לאו דווקא קוקה קולה ישראל – לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם – אבל קוקה קולה העולמית. קוקה קולה כמוסד. הנה סיפור אחד לדוגמא שקראתי לאחרונה ב-(BMJ (British Medical Journal: מסתבר שקוקה קולה מימנה בחשאי כנס אקדמי של אוניברסיטת קולורדו בשביל להשפיע על הסיקור העיתונאי של מגפת השמנת היתר והסוכר. המטרה היתה אותה מטרה של תעשיית הטבק לפני כמה עשורים: לטעת ספק סביר אצל העיתונאים לגבי הקשר בין שתייה משקאות ממותקים (קוקה קולה ביניהם) לבין השמנת יתר וסוכרת. איך עושים את זה? על ידי מימון כנס אקדמי והצגת תיאוריה אלטרנטיבית, חרף כל העדויות המדעיות. במקרה הזה התיאוריה האלטרנטיבית היא שהשמנת יתר היא עניין של איזון קלורי. אם תעשו מספיק כושר, הכל יהיה בסדר.
לטובת המטרה זו, לטובת החדרת הספק, קוקה קולה השקיעה מיליון דולר בהקמת משהו שנקרא Global Energy Balance Network, שהמנהל שלה ישב באוניברסיטת קולורדו. היא עשתה את זה בחשאי, ואחרי שזה נחשף על ידי עבודה עיתונאית של הניו יורק טיימס, המרכז הזה נסגר בסוף 2015. מה שהכתבה הנוכחית חושפת הוא את פרטי הקשר המסחרי בין קוקה קולה לבין האוניברסיטה והחוקרים. למשל, העברה של 37 אלף דולר מקוקה קולה לאוניברסיטה ב-2014 למימון כנס בנושא, שגרם לפחות לחלק מהעיתונאים לפרסם כתבות כאילו הסיבה למגפת השמנת היתר היא היעדר פעילות גופנית מספיקה. (תודה לערן שהפנה את תשומת לבי לסיפור הזה).
זו ממש דוגמא קטנה. קוקה קולה מימנה לאורך השנים האחרונות הרבה מאוד חוקרים שמנסים ליצור את הספק הזה, חרף העדויות המדעיות החד משמעיות על הקשר שבין צריכת יתר של משקאות ממותקים וסוכר לבין מגפת השמנת היתר, הסוכרת ויתר התופעות שמרכיבות יחד את המחלה הנקראת הסנדרום המטבולי.
לפי כל מיני סקרים, הלוגו של קוקה קולה הוא הסימן המסחרי המזוהה ביותר בעולם. יש דרך קלה לבדוק את זה, וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים: תשאלו אנשים אקראיים מה לדעתם הסמל המסחרי המזוהה ביותר בעולם. 9 מתוך 10 יגידו קוקה קולה. כשאתה הופך להיות חלק כזה אינטרגלי מהחיים של האנושות כולה, כנראה שתעשה הרבה מאוד דברים בשביל לשמור על הסטטוס הזה.

2.
גם חברות המזון האחרות אינן צדיקות. אחדות – שטראוס, להתרשמותי – מנסות באמת להשתנות. אבל עדיין, כשהרגולטור עושה צעדים בכיוון, הן עושות הכל בשביל לעצור אותו, לעכב אותו, לבלום אותו, למסמס את הצעדים שלו. את מלחמת הבלימה הזו ניהלה בישראל בהתחלה קוקה קולה, עד שהיא הצליחה לגרום לשר הבריאות יעקב ליצמן להוריד מעל סדר היום את הכוונה להטיל מס על סוכר מוסף במשקאות (חברת הלובינג של קוקה קולה ישראל הוא המשרד של תומר עמיר ועליזה גורן). ברגע שזה קרה, קוקה קולה השתתקו ונתנו לחברות אחרות להילחם את המלחמה הזו.
מי שעברה להיות בחזית היא אסם. למה? אפשר לחשוב על כמה סיבות: היא שולטת בענף הקטשופ (25% סוכר), ובחטיפים (במבה, למשל, היא חטיף שכמות הנתרן שבו היא בערך רבע עד שליש מכמות הנתרן היומית המומלצת לילדים. וחוצמזה, זה חטיף ש-34% ממנו הם שומן. הייתם נותנים לילדים שלכם לצרוך גבינה 34% שומן כל הזמן?). ואלה סתם שתי דוגמאות, יש עוד.
כשהכוונות של משרד הבריאות לסמן את מוצרי המזון ולהחמיר את הרגולציה נכנסו ליישורת האחרונה אסם נעמדה על הרגליים האחוריו. יו"ר החברה דן פרופר השיל מעצמו את תדמית התעשיין הישראלי מלח הארץ (סליחה על משחק המלים) ועבר לתקוף חזיתית. אסם פעלה באגרסיביות גם מאחורי הקלעים (משרד הלובינג של החברה הוא פוליסי של בוריס קרסני, אותו משרד שגם תאגיד השידור שכר את שירותיו) ובסופו של דבר המלצות ועדת המזון של משרד הבריאות רוככו, ובעיקר היישום שלהן נדחה. וזה עוד כלום, אני מניח שהחברות יילחמו את הקרב האחרון שלהן בכנסת, כשהמשרד יביא בקרוב את ההמלצות בצורה של תקנות לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
*
חברות המזון צריכות להבין שהעולם השתנה. אם הן מוכרות לנו מזון מזיק, הן צריכות להבין שהן מכורות לזה לא פחות מאיתנו. כי ברגע שאנחנו נרים את הראש ונדרוש להתנער מהאוכל הלא בריא שלהן, ותהיה אלטרנטיבה בריאה וזולה – וכשיהיה מספיק ביקוש, יהיו אלטרנטיבות כאלה – הן יאבדו בבת אחת את ההכנסות שלהן. את תרנגולות ביצי הזהב שלהן. אלה בהן שיקדימו להתעשת, ישרדו.

3.
הנה רשימת הדברים החלקית שלא נכנסת אלי יותר הביתה:
מעדני חלב למיניהם. כלום. פשוט כלום. לא לילדים ולא לי. לעיתים נדירות אני קונה יוגורט חמוץ, אבל האמת שגם איתם כבר הפסקתי. אין לי צורך בהם יותר.
דגני בוקר. לא קונה את השיט הזה יותר. ואם כן, זה לעיתים נדירות ממש, וגם אז רק את הסוג הצהוב והפושט שיש בו מעט סוכר מוסף יחסית (בברנפלקס יש פחות סוכר מוסף, אבל הילדים שלי מסרבים לאכול את זה. התפשרתי איתם על הצהוב). וגם אז, רק הילדים אוכלים את זה, וממש מעט. אני פשוט הפסקתי.
שוקו. אין. כלום. נאדה. בהתחלה עוד קניתי לילדים את הסוג הזה של שטראוס שאין בו סוכר מוסף. בהדרגה הפסקתי גם עם זה. היום אין את זה יותר בבית.
שתיה ממותקת. האמת? גם קודם לא היה, אבל הפסקתי לשתות גם זירו. לחלוטין. לא נוגע. קודם שתיתי ליטר וחצי ביום, כל יום. הפסקתי עם זה בבת אחת. רק מים או תה בלי סוכר. כן, זה משעמם פצצה. לא נורא, מתרגלים.
מיצי פירות. אין יותר. לא קנוי (פויה) וגם לא סחוט (טעים!). למה? כי זה רק סוכר. זה לא בריא בשום צורה, זה פשוט רק סוכר. אם בא לי מיץ תפוזים – ובא לי – אני אוכל תפוז.
חטיפים. אין. פשוט נגמר. גם לא לילדים. האמת? זה אפילו לא חסר להם.
מתוקים. אני לא אוכל יותר. שום כלום. לא עוגיות, לא עוגות, לא ממתקים, לא בארוחות שישי ולא בבוקר ולא כלום. הילדים כן, אבל מעט מאוד קנוי. משתדלים מאוד להכין עוגיות/עוגות ביתיות עם מעט מאוד סוכר. ותתפלאו, לילדים אין שום בעיה עם זה. זה מספיק מתוק בשבילם גם כשיש בזה מעט מאוד סוכר.

וזה, השינוי הזה בדיוק, זה מה שחברות המזון ממש לא רוצות שיקרה.

מה כן?
הגדלתי משמעותית את כמות הירקות שאנחנו קונים ושאני צורך. אבל משמעותית. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה ירקות. אני אוכל כל כך הרבה ירקות שנהיה לי צורך בירקות. בחיים לא היה לי צורך בירקות. בטח לא בעגבניות. והנה, יש צורך. ללמדכם שצרכים הם דבר נרכש.
אני כן שותה קצת בירה. בערך אחת-שתיים בשבוע. סורי.
לחם. כמעט שלא אוכל לחם לבן או פיתות אלא רק לחם מלא שאנחנו אופים בבית בסופ"ש. הילדים לצערי כן אוכלים קמח לבן (אבל גם בזה אנחנו מטפלים, פשוט בהדרגה).

4.
הדבר הכי מעצבן בלהפסיק לאכול סוכר הוא שהעולם בנוי על סוכר. כשאתה מנסה לאכול בחוץ, ולפחות ארוחה אחת אני אוכל כמעט כל יום בחוץ, אתה מגלה שיש לך מעט מאוד אפשרויות למצוא אוכל נטול סוכר מוסף. באידיאל, הדבר הזה אמור להיות כמו מנות טבעוניות. מי שרוצה, שתהיה לו אפשרות, וסימון ברור שהמנה לא כוללת סוכר מוסף. בפועל, זה כמעט שלא קיים. הכל מגיע עם רטבים עם סוכר, עם פחמימות מיותרות שלא ביקשתי, עם דבש, סילאן, וכו'. למה? כובע.
מקווה מאוד שבתוך שנתיים-שלוש מהיום המצב יהיה טוב יותר. ואתם יודעים מה צריך בשביל שזה יהיה טוב יותר: ביקוש. אם יהיה מספיק ביקוש ציבורי ליצירת מנות בלי סוכר וסימון שלהן, יהיו מנות כאלה.

5.
שנה אחרי שהתחלתי את המסע להפחתת הסוכר, כל המשפחה אוכלת פחות סוכר. זה חד משמעי וברור מאוד. אשתי צורכת משמעותית פחות סוכר מקודם, על אף שהיא לא לקחה על עצמה משימה להפחית סוכר. פשוט חפרתי על זה כל כך הרבה, שזה קורה לבד. הקנייה השבועית שלנו השתנתה, יש פחות אפשרויות בבית, ואנחנו מפחיתים את כמויות הסוכר בדברים שאנחנו אופים, אז זהו. אוכלים פחות סוכר.
הילדים, אגב, מאוד מאוד מבינים. הם יודעים שסוכר זה לא בריא, הם יודעים שאבא לא אוכל דברים עם סוכר, והם יודעים שהם מוגבלים בכמות הסוכר שמותר להם לאכול. זה לא שהם לא אוכלים, הם אוכלים, אבל משמעותית פחות. אבל עזבו, זה לא החלק החשוב. החלק הבאמת חשוב הוא שהצורך שלהם – קריז הסוכר היומי שלהם – קהה וכמעט נעלם.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא המסגרות – הם עדיין מקבלים מתוק בבית הספר ובגן. זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה ואני לא מצליח לשנות את זה. זה, מבחינתי, האתגר הגדול באמת.

6.
שנה אחרי שהפסקתי לאכול סוכר (והקטנתי משמעות את צריכת הפחמימות) אני שוקל בערך 10-15 קילו פחות ממש ששקלתי לפני כן (לא נמדדתי לפני כן, אז אני לא יודע בדיוק כמה שקלתי, רק בערך). הירידה הזו לא התרחשה בתוך שנה אלא בתוך שבועות וחודשים ספורים, ועבורי היתה מפתיעה מאוד. לא התכוונתי להוריד במשקל, זה פשוט מה שקורה ברגע שמפסיקים עם הסוכר ומצמצמים מאוד את הפחמימות.
יחד עם הפסקת הסוכר עשיתי עוד משהו: התחלתי לאכול רק 3 ארוחות ביום. בניגוד לאיך שזה נשמע, זה אפילו לא ממש קשה. בבוקר אני לא אוכל כלום – שותה כוס תה והולך לעבודה. בסביבות שמונה וחצי אני אוכל כריך מלחם מלא עם ירק וגבינות. בצהריים אני אוכל ארוחת צהריים (לעיתים סלט, לעיתים בשר, מה שבא. משתדל מאוד מאוד שלא תהיה בארוחה הזו פחמימה, ואם כן, אז קצת). ואחרי זה, ארוחת ערב (דומה לארוחת בוקר, אבל תכלול גם ביצה או משהו כזה). וזהו. נגמר. אין אוכל בין לבין (להוציא איזה תפוח, וגם זה לא כל יום), ואין נשנושים.
כאמור, זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת. בפועל, אני לא מרגיש רעב. לפני שעשיתי את השינוי הזה הייתי רעב כל הזמן. מהרגע שהתחלתי לאכול מסודר, הרעב נעלם.
בשורה התחתונה, המשקל שלי היום הוא לגמרי תקין ביחס לגובה שלי. ובעיקר: הוא התייצב. אני לא יורד יותר במשקל.
במקביל, אני לא עייף, לא חסר אנרגיה ולא כלום. סתם נטול סוכר מוסף.

7.
את יומן סוכר התחלתי לפרסם בכלכליסט. אחרי פרק 7 עזבתי ועברתי לתאגיד השידור והיומן נגדע. פרסמתי עוד פרק וחצי פה אצלי בבלוג, והנה הפרק האחרון.
אבל עוד לפני הגדיעה שלו, היומן הזה לימד אותי דבר מדהים על עיתונות דיגיטלית.
יומן סוכר היה מוצר דיגיטלי בלבד. אף מילה ממנו לא התפרסמה בעיתון המודפס, רק באתר. אלון רייס ונעם תמרי המדהימים נתנו לו מראה מרהיב וכמה פיצ'רים אינטראקטיביים קטנים, וזה כל מה שהיה צריך. בבת אחת יומן סוכר הפך להיות המוצר העיתונאי שקיבלתי עליו הכי הרבה פידבק אי פעם מאנשים שמעולם לא הצלחתי להגיע אליהם עם הכתבות שלי. קיבלתי פתאום פידבק הרבה רחב ועצומתי מהכתבות על הפנסיה, בטח יותר מאלה על תקציב הביטחון וכו'. יומן סוכר לקח בענק. זה לא שהפרינט מת, אבל יחי הדיגיטל ודרכי ההפצה שלו!
זו גם היתה התשובה שלי לכל האנשים שהתקשרו מדי פעם והתעניינו אם אני עדיין בדבר הזה של הסוכר או שמא הפסקתי לכתוב על שטויות וחזרתי לנושאים רציניים.
יותר מזה, ככל שהקרב על הסוכר הלך והתקדם, הבנתי עד כמה הנושא הזה רציני ולגמרי לא נופל תחת הקטגוריה של שטויות. הקרב על הסוכר, הקרב על המזון שאנחנו אוכלים, הוא קרב כלכלי-פסיכולוגי-פוליטי אדיר מימדים. הוא קרב גלובלי. שותפות בו כל יצרניות המזון והמשקאות הגדולת ביותר בעולם. עשרות מיליארדי דולרים בשנה מוטלים על המאזניים, אם לא למעלה מזה. פוליטיקאים מעורבבים ומתערבבים, כך גם רופאים, תזונאים, וכלכלנים. כל אחד יודע לכתוב חוות דעת מטעם, כל אחד יודע להציג ראיות. כשנחשפים לזה מקרוב זה די מדהים.
הכסף שחברות המזון משקיעות בלובינג ובמאמצאים לבלום חקיקה שמטילה מס סוכר על המשקאות שלהן הוא אדיר. כך גם הכסף שהן שופכות על מימון מחקרים ובכלל. בסוף בסוף בסוף, מבחינתן זה קרב על כסף. מבחינת הפוליטיקאים זה קרב אדיר על הון פוליטי. ומבחינתנו, זה קרב על הבריאות שלנו, על האוכל שאנחנו מכניסים לפה של הילדים שלנו. אין קרב מוצדק מזה.

8.
ועוד משהו חשוב למדתי: זה לא רק הסוכר. גם לא המלח, גם לא השומן. זה לא רק מה שאנחנו מכניסים לתוך הגוף שלנו, שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול, אלא גם איך. איך אנחנו אוכלים את המזון שלנו. כיחידים, וכמשפחה.
משחר ההיסטוריה האנושית, מזון היה חלק חשוב מאוד מהיום יום, אם לא ה. חשבו כמה דברים נעשו סביב מזון, כמה דברים נבנו סביב מזון, מקשרים אנושיים ועד תעשיות שלמות. והנה, אחרי שהתקדמנו בפירמידת הצרכים של מאסלו, ואנחנו עסוקים כל היום בהגשמה עצמית וכל זה, אנחנו לא מקדישים תשומת לב למזון שלנו. לא רק למזון עצמו, אלא גם לאופן שבו אנחנו אוכלים.
כמה פעמים השבוע אכלתם על יד השולחן במשרד שלכם תוך כדי שאתם מנסים לעשות על מיילים או לגמור איזה פרויקט? כמה פעמים השבוע, החודש, בשנה האחרונה, אכלתם ארוחת ערב עם כל המשפחה שלכם בשעה סבירה? ולמיטיבי לכת, כמה פעמים השנה אכלתם ארוחת צהריים עם כל בני המשפחה שלכם שלא בסוף השבוע?
האם אתם יודעים איך הילדים שלכם אוכלים? האם הם אוכלים את מה שהכנתם להם במיקרו או במקרר? האם הם אוכלים על יד השולחן? האם הם אוכלים לבד או ביחד? האם הם מטביעים את האוכל שלהם בכמויות בלי הגיוניות של קטשופ רק כי אין אף אחד בסביבה. האם הם רואים את ההורים שלהם יושבים ואוכלים בנחת, או שהם רואים את ההורים שלהם חוטפים משהו על הדרך בשביל להספיק משהו אחר, או שהם לא רואים את ההורים שלהם אוכלים בכלל?
זה לא רק הסוכר. זה לא רק המלח או השומן. זה גם האופן שבו אנחנו אוכלים, האופן שבו אנחנו מרגילים את הילדים שלנו לאכול, להבין מהי תחושת שובע, ומה חשוב ומה לא חשוב במזון, ומהי משפחה ולמה חשוב לאכול יחד.

9.
יומן סוכר היה ניסיון לתיעוד אישי-פוליטי-כלכלי-חברתי של הדברים שלמדתי כשהתחלתי להפסיק עם סוכר. לשמחתי, זה הפך להיות משהו מעבר לזה. הרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מסוים בעולם, ולו בתודעה של כמה וכמה וכמה אנשים. אני מודה, כשהפסקתי לפרסם אותו בקביעות, התמלאתי ריקנות.
מה עכשיו?
עכשיו נחכה. כמו בפעמים הקודמות, דברים כאלה, כמו יומן סוכר, כמו המסע בערבות הפנסיה, דברים כאלה מפציעים יום אחד בלי התראה מוקדמת. בלי שתכננת, בלי שאתה לגמרי מבין מאיפה הם הגיעו. אלה דברים שנבטו בך בלי ששמת לב בכלל, וחיכו לרגע המדויק שבו הם צריכים להוציא גבעול זעיר מעל לפני הקרקע.
אז בינתיים, תודה גדולה לכל מי שעזר לי במסע הזה, לכל מי שתמך, לכל מי שחשף אותי לדברים חדשים ומרתקים שלא הכרתי (יש המון אנשים שמייצרים כל מיני דברים מגניבים בשביל להתגבר על הסוכר או על הצורך במתוק), לכל מי ששיתף, לכל מי שכתב לי על החוויה שלו, לכל מי שהדליף לי פרטי מידע מספרים ונתונים, לעורכים שלי שהבינו שזה מספיק חשוב ושנתנו לי לפרסם את היומן וכתבות וראיונות נוספים בנושא, ולכל מי שקרא.
*
זהו. אין לי מילות סיום חכמות מאוד חכמות להגיד.
חג חירות שמח שיהיה.

לינקים:
יומן סוכר, פרקים 1-7
פרק 8
פרק 9

תפור עלי שזה תלמה

הסיפור של הסלמונלה בקורנפלקס של תלמה הזכיר לי סיפור אחרי לגמרי שכתבתי לפני ארבע שנים (על מי אני עובד, חיים ריבלין הזכיר לי). זה התחיל בעקבות דוח מבקר המדינה על תוכניות לימוד בחסות חברות מסחריות ששלח אותי לעשות בדיקה ולגלות עד כמה תוכניות לימוד מסחריות נכנסו עמוק עמוק לתוך בתי הספר. במסגרת אותה כתבה נתקלתי גם בתוכנית הלימודים בחסות תלמה יוניליוור – "תפור עלי – לגדול בריא".

אתם מוזמנים להגיד עלי שאני טהרן, להגיד שטוב מאוד שמישהו מחנך את הילדים לגדול בריא ושהעיקר שמישהו עושה את זה ומה זה חשוב שזה בחסות תלמה, אבל בעיני זה פשוט איום ונורא. זה היה איום ונורא בעיני ב-2012, וזה אפילו איום יותר בעיני כעת, כשהבן הבכור שלי צפוי להתחיל כיתה א' בתוך פחות מחודש.

נכון ל-2012, תוכנית תפור עלי הופעלה ביותר מ-1,000 בתי ספר מכיתה א' ועד לכיתה י"ב, וגם ביותר מ-1,000 גני ילדים. היא כתובה גם בערבית כך שתתאים גם למגזר הזה, ויש לה התאמה אפילו למגזר החרדי. היא בכל מקום.

אם תציצו לתוך חוברות העבודה של תוכנית תפור עלי תראו שהן לא ממותגות על ידי תלמה (למעט כיתוב מינאטורי בתחתית העמוד "ידידת התוכנית תלמה"), אבל מבחינתי הן עושות משהו הרבה יותר גרוע. הן מחדירות לילדים מגיל מאוד מאוד צעיר שדגני בוקר הם חלק טבעי ורצוי מהתזונה שלהם, ושארוחת בוקר של דגני בוקר היא ארוחה טובה ובריאה. רק שהיא לא. וזה לא אני אומר, אלה אומרים כל אנשי הבריאות והתזונה שהופיעו בחודשים האחרונים בפני ועדת המזון של משרד הבריאות.

האסטרטגיה היחידה פה, אם לנסות היכנס לרגע לראש העסקי של תלמה-יוניליוור, זה להשתמש בילדים בתור סוכנים להחדרת דגני הבוקר לתוך התפריט שלהם מגיל מאוד מאוד צעיר, וליצור הרגל תזונתי שילווה אותם הרבה שנים קדימה. האמת? אני לא יודע למה להם להתאמץ, ההורים עושים עבודה טובה מאוד להכניס את דגני הבוקר לתפריט גם ככה.

תראו איך זה נראה במצגות וחומרי הלימוד לילדים (הכל לקוח מאתר התוכנית, אתם מוזמנים להיכנס ולראות בעצמכם).
כך, למשל, זה נראה במצגת של ילדי הגן. תראו אפילו את עמוד השער של החוברת.
הממ, מעניין למה הם מרמזים פה:

יוניליוור בגן הילדים 1

וזה ממשיך גם אחר כך:

תלמה 2

יא רבאק, מילא דגני בוקר, עוד אפשר להתווכח על זה איכשהו. אבל חטיפי דגנים מפוצצי סוכר?? איך זה נחשב בריא איך?

יא רבאק, מילא דגני בוקר, עוד אפשר להתווכח על זה איכשהו. אבל חטיפי דגנים שביחידה אחת שלהם יש 2-3 כפיות סוכר?? איך זה נחשב בריא איך?

דגני הבוקר נוכחים בכל מקום, אפילו בהוראות "גזור ושמור" לילדים מה הם צריכים לעשות בבוקר. לצחצח שיניים, להכין תיק ולאכול דגני בוקר:

תלמה 4

בחוברות של ילדי כיתות א'-ג' המצב דומה. בשקף של פירמידת המזון של משרד הבריאות, דגני הבוקר מצאו את עצמם באופן מסתורי בשכבה של דגנים, למרות שמדובר במוצר מעובד ולא בדגנים בצורתם הטבעית. וזה עוד לפני לדבר על תועפות הסוכר שנמצאות בדגני הבוקר (מישהו אמר כריות? זו לא ארוחת בוקר, זה ממתק לכל דבר ועניין) שבטח ובטח לא נמצא בקטגוריה הזו בפירמידת המזון, אלא בשכבה שלא מומלצת כלל לצריכה:

תלמה 5

גם פה, כבמעשה קסם, דגני הבוקר וחטיפי הדגנים עתירי הסוכר והנתרן מצאו את עצמם נחשבים לחלק מקבוצת הדגנים

גם פה, כבמעשה קסם, דגני הבוקר וחטיפי הדגנים עתירי הסוכר והנתרן מצאו את עצמם נחשבים לחלק מקבוצת הדגנים

תלמה 8

ובכלל, עצם זה שמלמדים את הילדים שארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום, בזמן שאנחנו יודעים היום שכל המיתוס הזה נולד מתוך קמפיין מבריק של קלוגס בארה"ב בשביל לקדם את מכירותיה (ועבד הרבה מעבר לכל פרופורציה).

אין לי מושג מה חשב לעצמו מי שאישר את הכנסת התוכנית הזו למערכת החינוך ואת הרחבתה באופן ניכר כל כך, ואין לי מושג איזה תקציב תלמה-יוניליוור הקציבה לטובת הפרויקט הזה, אבל אני משוכנע שהוא השתלם לה.
בעיקר נשגב מבינתי מדוע במשרד החינוך לא היו יכולים להרכיב תוכנית לימודים על איך אוכלים מזון בריא מבלי לערב בזה חברה פרטית שיש לה אינטרס מסחרי מובהק. מה, אם מישהו במשרד החינוך היה חושב שמתמטיקה זה חשוב, הוא היה שוקל לתת לפיצה-דומינוס לבנות לו תוכנית לימודים על מה זה שברים פשוטים? (הדוגמא הנפוצה ביותר של שברים בשביל ללמד ילדים היא חתיכות של פיצה). אז למה במתמטיקה לא אבל בנושא רך כמו תזונה נכונה ובריאות זה בסדר?
אולי אנחנו לא משלמים מספיק מסים בשביל לממן את מערכת החינוך (למען הסר ספק: זה נכתב בציניות, על גבול הייאוש).

יומן סוכר | פרק ראשון

1.

אהלן.
קוראים לי שאול ואני מכור.
את הסיגריות אמנם זנחתי אחרי 16 שנה, אבל אני לא מדבר על ההתמכרות הזו. אני מדבר על התמכרות שרוב האנשים שקוראים את השורות האלה שותפים לה, גם אם הם לא יודעים.
אני מכור לסוכר.
ואני זה עוד כלום, כי הילדים שלי – בסך הכל בני 6 ו-3 – ממש ממש מכורים לסוכר.

אם אתם לא מאמינים לי, הנה כמה מספרים שכדאי לכם להבין בחשבון:
הצריכה היומית המומלצת של סוכר היא כ-5 כפיות סוכר ליום לנשים ועד 10 כפיות סוכר לגברים, מקסימום.
לפי הלמ״ס, שתאמינו או לא בודקת את התפריט של הישראלים ואיזה מזון הם צורכים, הישראלי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר ביום (כ-117 גרם. בכפית יש כ-4 גרם סוכר). הכמות הזו היא פי 3-6 מהמנה היומית המומלצת למבוגר. אצל ילדים זה חמור בהרבה. הנתונים נמצאים כאן (אין לי מושג למה הם מעודכנים ל-2012, אבל זה מה שיש).

אם נדמה לכם שאתם לא צורכים 30 כפיות סוכר ביום, בואו ננסה לחשב את זה יחד לרגע.
נניח שאתם פותחים את הבוקר בכוס תה או קפה, הנה לכם 2 כפיות סוכר רק בשביל ההתחלה.
אם גם אכלתם בבוקר מנה של דגני בוקר, תתכוננו להוסיף לעצמכם עוד 2-3 כפיות סוכר, והנה אתם כבר ב-4. אם הוספתם תפוח בהמשך, אלה עוד 2-3 כפיות סוכר, כך שאתם כבר ב-6-7, איפהשהו באמצע טווח המנה היומית המומלצת של סוכר, והיום רק התחיל.
אם תשתו פחית קולה אחת במהלך היום, הוסיפו בבקשה עוד 9 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-16. אם חס ושלום צרכתם שתי פחיות במהלך היום, רק שתי הפחיות האלה הן פי שתיים מכמות הסוכר המומלצת ליום.
אם תאכלו במהלך היום איזה יוגורט או מעדן חלב, הוסיפו בבקשה 5 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-21.
עוד כוס קפה או תה במהלך היום או בסופו, והנה עוד 2 כפיות סוכר, ואתם ב-23. אם חלילה קניתם אייס קפה באחת מהרשתות, תתכוננו להוסיף עוד הרבה הרבה כפיות סוכר.
אבל הסוכר לא נמצא רק שם. אם אכלתם לחם לבן, או פסטה, או קטשופ, או גבינת שמנת, או מה שזה לא יהיה, הכנסתם לעצמכם סוכר לגוף. אתם בקלות מגיעים ל-30 כפיות ביום בלי לשים לב. כל יום.
לכן, לכל אלה שאומרים לי – די נו, זה עניין של מינונים, אל תהיה פאנאטי – אתם צודקים, זה באמת עניין של מינונים. אבל בדיוק בגלל שאנחנו צורכים מינון פסיכי של סוכר, אין מנוס מלהיות פאנאטים.

2.

בזמן האחרון קרו כמה דברים שהפכו אותי לאובססיבי לחלוטין לסוכר, עד כדי כך שהחברים שלי צוחקים עלי, ובת זוגי מאיימת לזרוק עלי חפצים כבדים אם לא אסתום את הפה כבר בעניין הזה.

כבר המון זמן שרציתי לעשות משהו בקשר להרגלי האכילה של המשפחה שלי, ובעיקר בקשר לכמויות הסוכר שהילדים שלי צורכים. הם צורכים סוכר בבוקר, הם צורכים סוכר בגן בכמויות מטורפות (ואין לי שמץ של מושג למה הגננות דוחפות להם את החרא הזה), הם צורכים סוכר אחר הצהריים, ובערב.
וכשאין להם סוכר, או כשאני מונע מהם לקבל עוד משהו מתוק, הם מתחרפנים. ממש ממש מתחרפנים, כאילו הם בקריז של סוכר.
וכשאני מסתכל סביב, למשל בגן השעשועים או סתם באיזה טיול, נדמה לי שאני רואה כמות גדולה מאוד של ילדים שמנים, ילדים ממש צעירים ושמנים, כמו שלא ראיתי אף פעם. אז נכון, מראה עיניים זה לא עניין מדעי, אבל האמת שהנתונים המדעיים כבר מראים את זה לבד. כיום, כל ילד חמישי בכיתות א׳ בישראל הוא בעודף משקל או בהשמנת יתר חולנית. עד שהם מגיעים לכיתות ז׳, הנתונים נעשים מבהילים עוד יותר: כל ילד שלישי כבר נמצא במשקל עודף או בהשמנת יתר חולנית.
זה מאוד מפחיד אותי.

איכשהו יצא שזה מפחיד מאוד גם את מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שהביא לכך ששר הבריאות יעקב ליצמן ימנה אותו לעמוד בראש ועדה בעלת השם המאוד לא אפקטיבי – הוועדה לרגולציה על המזון לקידום מזון בריא.
ההודעה שנחתה לי יום אחד בתיבת המייל על הקמת הוועדה הזו גרמה לי להתחיל לקרוא עוד ועוד חומרים על הנושא. מה שהספקתי לראות בינתיים טלטל את עולמי. גם בגלל שאני מבין הרבה יותר על התליכים הביו-כימיים שקורים בגוף שלי ושל הילדים שלי כשאנחנו צורכים סוכר מסוגים שונים – וזה מפחיד הרבה יותר ממה שאתם חושבים; אבל גם שהבנתי את מה שלא ידעתי קודם. שהתשובה לשאלה התמימה – מה אנחנו מכניסים לפה – היא הרבה יותר פוליטית, ופוליטית/כלכלית, ממה שהייתי מסוגל לחשוב.
הנה רק שתי סיבות מדוע, בשביל לגרות לכם את בלוטות הטעם.

3. הפוליטיקה של המזון

ב-1971 הנשיא האמריקני השנוא ביותר בכל הזמנים ריצ׳ארד ניקסון התמודד לקדנציה שני בבית הלבן. הוא היה מסובך עד צוואר במלחמה בויאטנם, וכאילו זה לא הספיק, מחירי המזון התחילו לעלות. יחד עם עליית מחירי המזון, התחילו ההפגנות, וניקסון חשש להפסיד את הבחירות.
אז הוא מינה לתפקיד שר החקלאות את ארל בץ, (Earl Butz) שהמהפכה שהוא ביצע בתחום החקלאות בארה״ב – החלטה פוליטית/כלכלית אחת – משפיעה עד היום על מה שאנחנו מכניסים לפה שלנו. הסיפור הזה מסופר בחלק א׳ של הסדרה של ה-BBC מלפני כמה שנים – The Men Who Make Us Fat (לינק).
האג׳נדה של בץ היתה פשוטה: Get Big or Get Out. הוא דחף את החקלאים לתהליך של קונסולידציה, לתיעוש החקלאות, להקמת חוות ענק בשביל לנצל יתרונות לגודל. התוצאה היתה עליה חדה בגידול התירס בארה״ב. ולמרות שהם גידלו יותר ומכרו יותר, עדיין היה עודף היצע של תירס. וכאן נכנסים לתמונה היפנים.

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון


באמצע שנות ה-60, חוקר יפני בשם ד״ר יושייוקי טאקאסאקי (Yoshiyuki Takasaki) המציא את ה-High Fructose Corn Syrup, ממתיק שמופק מתירס, שהוא מתוק יותר מסוכר, וזול יותר להפקה מסוכר. פתאום היה לחקלאים האמריקנים מה לעשות עם עודפי התירס שלהם.
מאז, בתהליך מהיר למדי, ה-HFCS חדר לכל מזון אמריקני שהוא. ללחם, לקטשופ, לכל רוטב שיש, למה שלא תרצו. הוא מאריך את חיי המדף של המוצרים, והוא זול יותר מסוכר רגיל. ההופעה של ה-HFCS וכניסתו לשוק המזון האמריקני, לדעת מדענים כמו ד״ר רוברט לוסטיג, היא נקודת הזמן המדויקת שבה התחילה מגפת ההשמנה במדינות המערב (אגב, גם ביפן, שאחרי מלחמת העולם השניה ניסתה לאמץ כל דבר אמריקני שהוא, כולל המזון), ואיתה גם מגפת הסוכרת. בעיקר כשפפסי התחילה להחליף את הסוכר קולה שלה ב-HFCS, ואחריה גם קוקה קולה. זה פשוט חסך להם המון כסף.
ולמה זה התחיל את מגפת ההשמנה והסוכרת? כי בעוד שגלוקוז הוא חיוני בשביל כל צורת חיים שהיא, פרוקטוז מתפרק בגוף אחרת לגמרי. ובאופן ספציפי, חלק גדול מהפרוקטוז הופך בגוף לשומן שמתיישב בכבד ובלבלב, מעלה את לחץ הדם, מגדיל את הסיכון למחלות לב, למחלות כבד, וגם לסוכרת. בעיקר אם הפרוקטוז הזה נכנס לגוף ללא סיבים תזונתיים (כמו בקוקה קולה. זו הסיבה אגב, שלאכול פירות זה בסדר, כי יש בהם הרבה סיבים שמקלים על הכבד בתהליך המטבולי של הפרוקטוז, אבל לשתות מיץ תפוזים זה גרוע באותה מידה כמו לשתות קולה, או אלכוהול. לפחות מנקודת מבט מטבולית).
אבל זה רק החלק הראשון של הסיפור הפוליטי.

4. הפוליטיקה של מדע התזונה

בערך באותו הזמן התרחש תהליך פוליטי מרתק אחר, שמסופר בהרחבה בכתבה הזו של הגרדיאן, תחת הכותרת המהממת – The Sugar Conspiracy – How did the world’s top nutrition scientists get it so wrong for so long? (הכתבה הזו ארוכה להפליא, ובמקום לקרוא אפשר להאזין לה בלינק הזה). הסיפור הזה, יחד עם הופעתו של ה-High Fructose Corn Syrup, שהשפיע גם הוא על מה שאנחנו אוכלים מאז.
מסתבר, שזה הכל קרב פוליטי בין שתי אסכולות בעולם התזונה. זה קרה בדיוק אז, בתחילת שנות ה-70. מדינות המערב התמודדו עם מגפה של מחלות לב, והמדענים תהו מה הגורם למחלות הלב. ובפרט, התהיה המדעית הזו הצטמצמה לשני גורמים אפשריים: סוכר ושומן (שומן רווי).
את מחנה השומן (כלומר, את המחנה המדעי שחשב ששומן הוא אם כל רע) הוביל האפדמיולוג האמריקני אנסל קיז (Ancel Keys). קיז היה מקורב לממשל האמריקני, והחזיק בתפקידים רשמיים. את התיאוריה שלו ששומן הוא הגורם למחלות הלב הוא ביסס על מחקר שהפך לקאנוני בעולם התזונה שנקרא מחקר שבע המדינות. התצפיות שלו הראו, לטענתו, קשר סיבתי בין צריכת שומן רווי לבין העליה במחלות הלב.
לעומתו, האנדוקרינולוג הבריטי ג׳ון יודקין (Yudkin) טען שקיז טועה לחלוטין, ושבעצם זהו הסוכר שגורם למחלות הלב, כמו גם למחלות אחרות כמו סוכרת, סוגים מסוימים של סרטן, לחץ דם, מחלות כלי דם ועוד. הוא פרסם את הטענות האלה בספר, ומיד זכה לקיתונות של בוז מצד קיז ופחות או יותר כל תזונאי שהסתובב על הפלנטה.

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972


קיז, כך לפי הכתבה בגרדיאן, השתמש בכוח הפוליטי שלו בשביל לסחוף אחריו עוד ועוד תזונאים שהטילו ספק מתודולוגי מדעי בעבודה של יודקין (למרות שכיום יש עדויות על כך שהעבודה שלהם היא שסבלה מבעיות מתודולוגיות קשות). הוא לא היה יכול שכל העבודה שהוא השקיע בשביל להוכיח ששומן הוא הוא שגורם למחלות הלב תרד לטימיון. אז הוא התאבד על זה, ובסופו של דבר המאמצים של קיז השתלמו. שמו המדעי של יודקין הוכתם, והתיאוריה שלו על הסוכר, הפסידה במאבק הפוליטי הזה.
וכך, בבת אחת, הממשל האמריקני אימץ את הגישה של קיז, והמליץ לאמריקנים על תפריט דל שומן. ההמלצה הזו שינתה לחלוטין את תעשיית המזון האמריקני, ובסופו של דבר את תעשיית המזון העולמית. שכן ברגע שהתעשייה התחילה להוציא את השומן החוצה מהמוצרים, היא הבינה שהיא חייבת לעשות משהו בשביל שהטעם של מוצרי המזון לא יהפוך למגעיל ואנשים לא ירצו לצרוך אותם.
אז יצרני המזון החליפו את השומן בסוכר, והשאר היסטוריה.

5.

אז מה עושים מפה? ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שבכל פעם שמישהו מנסה להרים את הדגל הזה של הסוכר, תעשיית הסוכר האמריקנית והלובי המסיבי שהיא מביאה איתה לוושינגטון מטרפדים את הנסיונות להכריז מלחמה על הסוכר.
בארה״ב נסיונות כאלה גוררים ישר מאבק בין ימין ושמאל פוליטי, כשהימין מאשים את השמאל בניסיונות להגביל את החירות של הפרט ולהסיר ממנו את האחריות לחייו ולבחירותיו. בכל ניסיון כזה התעשייה מזדעקת וטוענת שעדיף שהיא תטיל על עצמה רגולציה, שתהיה הרבה יותר תואמת להעדפות של הצרכנים, מאשר שהממשלה תקבע בעצמה מה טוב ומה רע.
ובכל זאת, את העלייה במודעות לא ניתן לעצור, ולראייה המכירות של הקולה בארה״ב נמצאות בירידה מתמדת זה כמה שנים טובות. אלא שהירידה במכירת הקולה מתרחשת במקביל לעלייה במכירת משקאות הדיאט (שלא טובים לנו באותה מידה), אבל גם של משקאות ממותקים אחרים שרק מתחפשים למשקאות בריאים, כמו מיצים ומשקאות אנרגיה.
ובכל זאת, תעשיית המזון רגישה מאוד לשינויים בהעדפות הצרכנים. אם הצרכנים, בגלל סיבה חיצונית כלשהו, יתחילו להצביע ברגליים ובבת אחת יחליטו לדחות מוצרים עתירי סוכר, או יצמצמו מאוד את הצריכה שלהם, תעשיית המזון תהיה הראשונה לחולל שינויים במוצרים שלה. התעשייה הזו מגיבה הרבה יותר מהר לשינוי בהעדפות הצרכנים מאשר לשינויים רגולטוריים ולנסיונות של הממשל לשנות את הכללים.
וזו בדיוק האסטרטגיה שמשרד הבריאות כאן בישראל בחר לנקוט בה: לרכב על השינויים בדעת הקהל בשביל להעצים אותם עוד יותר (על ידי העלאת המודעות), בשביל לגרום לתעשייה להשתנות במהירות ולשנות את המזון שהיא מייצרת.
זו הסיבה שבגללה שר הבריאות יעקב ליצמן נקב במפורש בשמה של מקדנולד׳ס ולא הסתפק באמירות עמומות, וזו הסיבה שבגללה מנכ״ל משרד הבריאות סימן את קוקה קולה ומוצרים נוספים. בישיבה הראשונה של הוועדה לרגולציה על המזון (חייבים למצוא לה שם מוצלח יותר), מנכ״ל משרד הבריאות אף התעמת עם נציגת איגוד יצרני המזון בוועדה – עדי אבן חן – סביב העניין.
אבן חן טענה בדיון שהתעשייה מחבקת את משרד הבריאות, מברכת על הקמת הוועדה ומתה להמשיך לשתף פעולה עם המשרד על העניין. אבל בד בבד אבן חן שאלה את אנשי המשרד האם יש בכלל מחקרים ועדויות מדעיות שמבססים את הקשר בין צריכת סוכר להתגברות מגפות ההשמנה והסוכרת (יש, ועוד איך), וטענה כי התעשייה מתקוממת נגד השימוש במלים ׳מזון מזיק׳. ״זה לא המזון שמזיק״, אמרה אבן חן, ״זו הצריכה שמזיקה״.
אם הטיעון הזה מזכיר לכם את הטיעונים של תומכי נשיאת הנשק בארה״ב, על כך שאלה לא כלי הנשק שהורגים אנשים אלא האנשים שמחזיקים בכלי הנשק האלה, זה לא במקרה.
מנכ״ל משרד הבריאות בר סימן טוב מיהר להעמיד את אבן חן במקומה. ״זה מזון מזיק ואנחנו נקרא לזה מזון מזיק״, הוא ענה לה. אפשר רק לקוות שמשרד הבריאות ימשיך לגלות את אותה הנחישות כשהכוחות החזקים והעוצמתיים של תעשיית המזון הישראלית ירימו את ראשם במלוא העוצמה שעומדת לרשותם.
בשבועות או החודשים הקרובים שהוועדה הזו תמשיך להתכנס (אין לי עדיין מושג באיזו תדירות זו יקרה. בוועדה דיברו על אחת לשבוע או אחת לשבועיים), אני מתכוון להמשיך ולעקוב אחריה ולדווח מה קורה שם ומאחורי הקלעים של פעילותה.
תעשיית המזון (שתקבל הזדמנות לשימועים על גבי שימועים בפני הוועדה) תצטרך לבחור אם היא מחבקת את הוועדה חיבוק דב, או הולכת על שינוי אמיתי ומתחילה להוציא את הסוכר החוצה מהאוכל שאנחנו אוכלים. בינתיים, אני אמשיך להתאבסס על כמות כפיות הסוכר שהילדים שלי אוכלים בכל יום.


אם אתם רוצים לפתח אובססיית סוכר רצינית כמוני, אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לפנות לעצמכם שעה וחצי מהחיים ולצפות בוידאו הזה של ד״ר רוברט לוסטיג מ-2009. יעוף לכם המוח.