סתם, בלי כיוון

בזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר הרבה מאד זמן – אני מרגיש כל כך קפוץ עד שנדמה לי שאני צריך לשבור דיסטנס עם עצמי. תמיד הייתי מאד ממוקד משימה, ובזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר המון המון זמן – אני ממוקד משימה עוד יותר מבעבר. אני קם בבוקר. המשימה: להתעורר. מיד אחר כך, המשימה: לשים את אלוני במשפחתון. ואז: להתקלח, לשטוף בקבוקים ולהספיק לצאת בזמן לעבודה. בהמשך זה נהיה אפילו אינטנסיבי יותר, כשאת כל שעותיי בעבודה אני מקדיש לחלוטין למשימה: להוציא עיתון וללכת הביתה. חדוות העשייה, אם להודות על האמת, עודה נמצאת שם, אבל ברוב הזמן היא עמומה, ספק מובנת מאליה ספק ממתינה לאירוע משמעותי שיחזירה לקדמת הבמה לכמה דקות.

כשאתה ממוקד משימה עד כדי כך, אתה עלול לשכוח בדרך בשביל מה לקחת על עצמך את המשימה מלכתחילה. אתה שוכח את האנשים שבדרך. אתה שוכח את המוצר שאתה מייצר. זה לא משהו.
עובדים איתי לא מעט אנשים בעבודה. די הרבה, אפילו. אני רואה אותם הרבה יותר שעות ממה שאני רואה את משפחתי, את חבריי. חלק לא מבוטל מהם אנשים יצירתיים, ססגוניים, מעניינים. ואף על פי כן איני מצליח לזכור מתי ניהלתי עם מי מהם שיחה רצינית, מעמיקה או מעניינת שלא על ענייני עבודה או על עניינים אופרטיביים שנגזרים מהעבודה. גם זה לא משהו.
ובכלל, נדמה לי שהשיחה המעניינת האחרונה שניהלתי עם מישהו – וכשאני אומר שיחה, אני מתכוון לזה ששני הצדדים מקשיבים זה לזה, שכל צד לוקח את השיחה מהמקום שהצד השני הפסיק ומקדם אותה הלאה והלאה, משהו שאתה יוצא ממנו עם תובנה כלשהי, ולא רק פטפוטים חד צדדים ריקים שכל כולם "אני ואני ואני ואני" – הייתה עם אריאל, איפהשהו בשנה האחרונה לתואר. זה ניחוש גס, אמנם, אבל אני מניח שהוא לא רחוק מהאמת. די מדכא, אם אני צריך להודות. אומר משהו עלי, אומר משהו על החיים שלי, אומר משהו על מידת הקרבה – כלומר הריחוק – שלי כלפי האנשים שסובבים אותי מרבית שעות היום. זה בכלל לא משהו.
אני לא נהנה להיות אדם מרוחק. באופן מוזר, העובדה שאני כותב כאן את עצמי, ויודע שאנשים קוראים (לפחות חלקם, לפחות חלק מהדברים), ואחר כך עובדים איתי, מדברים איתי ויוצא באלה, באין מפריע, דווקא החשיפה הזו גורמת לי עוד יותר מרוחק מהם. רוצה לומר: כבר כתבתי הכל, על מה עוד נותר לדבר אם לא על עבודה, או חיתולים או על המחסור הכרוני בשעות שינה. ובכל אופן, אני לא נהנה מזה. לא מההסתובבות במשך היום בפנים חתומות, לא מדחיקת כל האישי הצידה, לא מהאני הרדום שמתפרץ בעבודה הזו לעיתים מתוך האני היום-יומי.
וזה מוזר, כי אני בכלל בנאדם שאוהב לנוח. לא לעשות כלום. להירדם מול הטלוויזיה באמצע היום.

ויותר מכל, לא הייתי רוצה שזו דמות האב שאלוני יגדל בצילה. הייתי רוצה שיראה בי יצור חברותי, מתעניין, מחייך. בעיקר משום שהייתי רוצה שיהיה כזה בעצמו. אז הנה, מסקנה אופרטיבית אחת מכל זה: אנחנו חייבים לחזור מהגולה הזו שנקראת ירושלים. מספיק. לחזור לגור בקרבת בני אנוש. למען עתיד ילדינו.

אירוניה

אתמול התפרסמה בעיתון שמעסיק אותי כתבה שנוגעת לנושא שקרוב ללבי, תחת הכותרת המבריקה (קרדיט: אמיר זיו) "עובדים יותר, מרוויחים פחות, מתוסכלים לגמרי". אני לא יודע מי זו יונית נפתלי, אבל אני אתן הפעם למלים שלה (מתוך הכתבה שלה), לדבר במקומי.
לפתיחה, הנה כמה נתונים:

כמעט מחצית מהעובדים בישראל, 47%, מדווחים כי הם מתקשים לתפקד במשפחה בגלל מחויבויות בעבודה, ו-30% מתוסכלים מכך שאינם מתראים מספיק עם בני או בנות זוגם – כך התברר בסקר החברתי האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע עובד יותר מ-43 שעות שבועיות, לעומת 35-32 שעות במדינות במערב אירופה, המרמור אינו מפתיע במיוחד.

לפרוטוקול – אני עובד יותר מ-43 שעות שבועיות. הרבה יותר. למעשה, אם לוקחים בחשבון את כל השעות שאני נמצא בכביש (בין שעתיים לשלוש כל יום), זה יוצא ממש ממש הרבה יותר. אבל למה להתלונן?

לדברי מלי אלקובי, מנכ"לית דינמיקס – איזון בין עבודה לחיים פרטיים, יש קשר הדוק בין הדירוג הנמוך של ישראל במדד התחרותיות לנתוני הלמ"ס: "תחושה קשה וגורפת של היעדר איזון בין עבודה למשפחה היא גורם מוכר וידוע הפוגע בהצלחה של הארגון. מחקרים מראים שדווקא ארגונים שעובדיהם דיווחו על שביעות רצון מהזמן המוקדש למשפחה היו בעלי תפוקה גדולה יותר".

והנה עוד תובנה:

אחרי 9-8 שעות עבודה רמת התפוקה פשוט יורדת. כאשר הזמן בעבודה אינו מוגבל, והעובדים לא יודעים מתי בדיוק יגיעו הביתה, יש להם נטייה 'למרוח' את הזמן. יש כמובן גם עניין של שחיקה מתמשכת שנוצרת מהאינטנסיביות של שעות עבודה ארוכות. השחיקה פוגעת בתפוקה ומובילה לתחלופה גבוהה של עובדים. אבל מעבר לכל ההסברים לאיך זה קורה, יש נתונים חד־משמעיים על רמת יצרנות גבוהה הרבה יותר בארגונים שבהם יום העבודה אינו גולש מעבר לשעות סבירות.

ועוד כמה מספרים:

בארגונים שהתחייבו למדיניות ניהול ידידותית למשפחה התגלה כי לא רק העובדים נהנים: שיעור התחלופה בארגונים כאלה יורד באופן דרסטי, מכ־20% ל־3%; ההיעדרויות וימי המחלה פוחתים בכ-60%; והפריון עולה ב־30%-40%.

והצעה לסיום:

אלקובי מייעצת לתת לעובדים שליטה גדולה יותר על הזמן: "צעדים ראשונים יהיו לאפשר עבודה מהבית, לאפשר גמישות בשעות הכניסה והיציאה של העובדים, ולעודד יום אחד שבו נהוג לצאת הביתה מוקדם. את הצעדים האלה צריך לגבות בסדרה של שיפורים באופן הניהול, כדי להבטיח שזמן העבודה ינוצל באופן היעיל ביותר, וה'הכרח' בימי עבודה ארוכים ייעלם".

פני הדור

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.