אבד: מר כלכלה. המוצא הישר מתבקש להחזירו לרחוב בלפור

מה לעזאזל עובר על נתניהו? ראש הממשלה החליט להגיע היום, למיטב ידיעתי די במפתיע, לוועידת ״גלובס״ לעסקים. שם, אחרי קדנציה שלמה בה התעלם מהזירה הכלכלית כמעט לחלוטין, נתניהו החליט משום מה לחזור אליה.


אבל איך? הפוך לחלוטין מהאופן שבו אנחנו מכירים את נתניהו הכלכלי. נתניהו ההוא, עם הרזה שסוחב את השמן, זה שרואה בממשלה את הבעיה ולא את הפתרון, זה שמבחינתו הורדת מסים היא הורדת מס ההכנסה גם אם זה אומר שהמחיר הוא העלאת המע״מ, אז נתניהו ההוא? זה לא הנתניהו שהגיע היום לוועידת ״גלובס״.


להמשך קריאה

האיש שהפך את המציאות לטור

1.
שנתיים קשות, ואחר כך? דבש. מלכות גן עדן עלי אדמות. זו, בתמצית, הייתה הבשורה של שר האוצר יאיר לפיד השבוע לציבור הישראלי. אמרתי לציבור הישראלי? התבלבלתי – לאדם העובד. למגזר החרדי מחכים רק גזרות, בלי גזרים. לפחות בלי גזרים טעימים.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של העלאת מסים מכל הכיוונים, קיצוץ בשירותים ציבוריים, שינויים מבניים, ואחר כך דבש. אחר כך השירותים הציבוריים יהיו מושלמים. יעילים. עטורי פרסים. כל החוליים יעלמו בשנתיים האלה. משרתי הציבור יחזרו לשרת את הציבור, קיצוצי השכר שלהם רק יעודדו אותם לעבוד קשה יותר ולתת שירות טוב יותר. הבירוקרטיה תהפוך פשוטה יותר, זריזה יותר. בירוקרטיה קטנה וחכמה.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של מלחמה בוועדים הגדולים, ואחר כך דבש. אחר כך מערכת הבריאות תהיה זמינה לכולם בצורה שוויונית, גם בפריפריה וגם במרכז ישראל. אחר כך מערכת החינוך תנפיק תלמידים מצטיינים בקנה מידה לאומי. אחר כך העסקים ישגשגו, הכבישים לא יהיו פקוקים, והטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

2.
שר האוצר יאיר לפיד הוא רטוריקן בחסד. אם למישהו היה ספק לגבי היכולות הורבליות שלו הוא הוכיח אותן השבוע מעל לכל ספק בנאום שנשא בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. שר האוצר יודע להגיד בדיוק את מה שמעמד הביניים רוצה לשמוע. שיש לו שגריר. שיש מי שדואג לו, לאדם העובד. מבין לליבו, לצרכיו, למוראל השפוף שלו.
שר האוצר יאיר לפיד לוקח את המוראל השפוף של מעמד הביניים הישראלי ורוצה להרים אותו. הוא רוצה להרים אותו אל על, ולכן הוא יכאיב לו במשך שנתיים של העלאות מסים זו אחר זו. ואחר כך? אחר כך דבש.
איך עושים את הקסם הזה? איך לוקחים לך מהכיס ובו זמנית גורמים לך תחושת אופוריה כשאתה משלם עוד ועוד מסים? בכך שזורקים את הבוץ על מישהו אחר. המישהו הזה, אחרי שנים ארוכות של שאיבת תקציבים סחטנית, הם כמובן החרדים. אלה, על פי לפיד, צריכים להיות צפויים למלחמה. למלחמת אחים. למלחמת האדם העובד. שנתיים של מלחמה, ואחר כך? דבש. בינתיים, לפחות יידע האדם העובד שהמסים הנוספים שהוא צריך לשלם לא הולכים למגזר החרדי. לאן הם כן הולכים? לא ברור. כנראה שישתמשו בהם רק בשביל לסתום את החור. שנתיים של סתימת חורים, ואחר כך? אחר כך דבש.

3.
ייקח זמן עד שאפשר יהיה לבחון האם המלים של לפיד הן רק מלים, או שההשראה שהן מבקשות לעורר, התקווה, נעוצה בקרקע המציאות. בינתיים, בחוק ההסדרים שהתחיל אתמול לדלוף ממשרד האוצר, הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה בעבר, בתוספת טיווח ישיר של המגזר החרדי. קיצוץ תקציבים למערכת החינוך החרדית, אלא אם יסכימו ראשיה להכניס אל בין כתליה את לימודי החול, וקיצוץ בהטבות שמקבלים החרדים כמו הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לילדים.
הצעדים האלה מנסים להתמודד עם אחת מהבעיות הקשות ביותר שמאיימות על חוסנה של החברה הישראלית בעשורים הקרובים – השינויים הדמוגרפיים שמקטינים מאוד את חלקו היחסי של מעמד הביניים העובד. הדרך של לפיד להתמודד עם האיום הזה הוא על ידי הורדת הגרזן, לא על ידי הושטת היד לחרדים. אפילו מילותיו מדברות מלחמה, ולא שלום.
אלא שבאופן אירוני הכרזת המלחמה של לפיד על המגזר החרדי באה בתום ארבע שנים של שינוי שקט שהתחולל במגזר. וליתר דיוק, ברחוב החרדי. שם, מתוך מצוקה כלכלית איומה שהתחילה עם פרוץ המשבר הכלכלי, והגיע לשיא בעיקר בגלל עליית מחירי הדיור, הבינו שהסדר הישן לא יוכל להתקיים לנצח. בזה אחר זה, עוד ועוד חרדים – נשים וגברים – פנו לרכוש השכלה, ואפילו לעבוד. לעבוד במקצועות אמיתיים, יצרניים, לא להתפרנס זה מזה במקצועות קודש.
את השינוי הזה עודדה הממשלה בשקט, מתחת לפני השטח, דרך תמיכה תקציבית בגופים לא ממשלתיים שקידמו פרויקטים של מימון השכלה וסיוע במציאת עבודה לחרדים. ודווקא אז, כשהרחוב החרדי התחיל לאט להבין שהעסקנים החרדיים, הפוליטיקאים, לא באמת דאגו לו לאורך השנים אלא רק הפקירו אותו לחסדי הגורל, דווקא אז הגיעו גזרות לפיד.
וכך, באבחה אחת, הצליח לפיד לחזק מחדש את כוחם של העסקנים החרדיים, ולבסס את מעמדם. אתם רואים, הם אומרים לרחוב החרדי, החילונים לא באמת רוצים אתכם במקומות העבודה שלהם. הם רק רוצים שתבחרו – להתחלן או להיות עניים. אם סופו של המהלך הזה יהיה בכך שהרחוב החרדי יסוג מהתובנות שנאלץ לרכוש בארבע השנים האחרונות, אזי דרך המלחמה של לפיד לא תצמיח שום תועלת. ואולי, אם להאמין לשר האוצר, אחרי שנתיים קשות יהיה כאן חרדים אחרים. חדשים. נאורים. חרדים דבש.

4.
ולבסוף, המגזר הציבורי. בשבוע האחרון נדמה שכולם בתחרות בריונות על עופר עיני. שר האוצר, שר התחבורה ישראל כץ, שר התיירות עוזי לנדאו, וכמובן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבחינתם, הם הצליחו השבוע לגרור את עופר עיני להפגנת שרירים, לאיום בשביתה, ולסיימה באבחה אחת על ידי מתן תקציבים להנהלת אל על. זה לא היה מאבק עובדים. זה היה שימוש בעובדים, זה הכל.
עופר עיני יצא כל כך חבול מניסוי הכלים הזה, שהיה לא יותר מחזרה גנרלית לקראת הקרבות התקציביים הגדולים בין הממשלה לבין ההסתדרות, עד שהוא נאלץ לשלוח מכתב איומים משונה לראש הממשלה ולשר האוצר, לאיים עליהם בשביתה כללית אלא אם יישבו איתו למשא ומתן. ומה הייתה התשובה של ראש הממשלה? הבטחה לעוד רפורמות. לרפורמה בתחבורה, לרפורמה נוספת בנמלים. "שום שביתה לא תרתיע אותנו מלבצע את הצעדים האלה", הבטיח ראש הממשלה במליאת הכנסת.
המשק הישראלי שבע רפורמות. הוא ידע כבר רפורמה אחת בנמלים, ובתחבורה הציבורית, ובשוק ההון, ואיפה לא. מה יצא לו מכל זה? האם מערכת החינוך עומדת בסטנדרטים שעמדה פעם, לפני כל הרפורמות? האם מערכת הבריאות הציבורית נשמעת למישהו כמו רשת ביטחון מספיקה, או שאם יש לכם כסף תמהרו לבטח את עצמכם בכמה שכבות?
הצעדים של שר האוצר, לפחות כפי שהם משתקפים במה שדלף עד כה מחוק ההסדרים, הוא במקרה הטוב התחלה של משהו. לא הרבה מעבר לזה. ייעלו קצת את הבירוקרטיה, ובמקומה תצמח בירוקרטיה חדשה. יאחדו כמה מערכות גבייה, אבל בשביל לעשות תיאום מס עדיין תצטרך ללכת פיזית למס הכנסה ולחכות לפקיד שיעביר אותך אחרי המתנה ארוכה לפקיד אחר.
ובכלל, קיצוצי שכר, דחיית תשלום דמי הבראה, דחיית תוספות שכר, פריסת תוספות שכר שכבר הובטחו, ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות. כל אלה לא נועדו לשום שיפור במגזר הציבורי. אף לא פרומיל. הם נועדו רק לסתום את החור, כמו מרבית הצעדים הגדולים האחרים שמשרד האוצר מתכנן. שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך? אחר כך נראה. אחר כך אולי יהיו עוד מסים – כי החור בהכנסות המדינה הוא קבוע, לא חולף – ואולי עוד קצת קיצוצים – כי ההתחייבויות בלי כיסוי שהממשלה פיזרה בשנתיים האחרונות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשנתיים הקרובות.

5.
הציבור הישראלי מלא בזעם. מחאת קיץ 2011 נולדה מתוך זעם, והתפוגגה לכיסים רבים של זעם מבעבע. הזעם הזה לא הלך לשום מקום. הוא כאן מתחת לפני השטח. שר האוצר מתעל עכשיו את הזעם הזה, את הזעם של מעמד הביניים, כלפי מי שאינם עובדים, או כלפי מי שעובדים אבל מאוגדים בהסתדרות. הוא מתעל אותו, בשביל לרכך את המכה, בשביל לגרום לאדם העובד לחוש קצת יותר מרוצה כשהוא משלם יותר מסים, גם אם אין לו שום סיבה חדשה להיות מרוצה.
לפיד בחר בדרך המלחמה. זכותו. אחרי הכל, הוא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה למהלכים האלה. הוא משוכנע בצדקת דרכו. הוא אינו מרמה. הוא אומר את מה שעל ליבו, ואומר זאת במיומנות. שנתיים של השחלה, ואחר כך? דבש. זה מה שלפיד באמת חושב.
בעוד שנתיים, המצאות הישראלית לא תסתדר מעצמה כמו בחזון של לפיד. האתגר של חיבור החרדים לעבודה עדיין יהיה פה. הבעיות של המערכות הציבוריות גם הן לא ייעלמו. הדבר היחידי שאולי יפיס את זעמו של הציבור יהיו המחירים. אם המחירים יפסיקו לעלות כל כך הרבה, ובעיקר מחירי הדיור, הציבור יחנוק זעמו. אם לא, הזעם הזה יתפרץ מחדש. והפעם, לא ניתן יהיה לתעל את הזעם הזה לכיוון החרדים או לכיוון המגזר הציבורי. רק אל לפיד עצמו. שנתיים של השחלה,
ואחר כך?

(התפרסם הבוקר בעיתון תחת הכותרת "שר המלחמה" בגרסה טיפה קצרה יותר)

בְּלִילה

0.
באחת התגובות לפוסט הקודם, על ענייני האוצר-בלינקוב-תקציב המדינה-נתניהו ושות', שאלה אותי הקוראת עדה את השאלה הבאה:

אתה יכול להסביר, למה הנושא כל כך מסעיר אותך?
מהסבר כזה אפשר להבין טוב יותר משמעויות עומק של התהליכים וההתפתחויות, מעבר לדיווח עליהם.

להמשך קריאה

בליל

0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.

ביבי, תחזיק אותנו

1.
מזה שלושה שבועות בערך שאני שומע חצאי דברים מאנשים שונים על מתיחות הקיימת בין הממונה על התקציבים במשרד האוצר, רמי בלינקוב, לבין מי שהיה פעם הממונה על התקציבים והיום הוא יועצו הכלכלי של בנימין נתניהו ואיש סודו, אורי יוגב. על פי מה ששמעתי שוב ושוב, לבלינקוב נמאס מההנחתות שהוא מקבל מיוגב, ובעיקר מזה שהתוכניות שיוגב מקדם תלושות בעיניו של בלינקוב ואנשיו מהאינדיקטורים הכלכליים של המשק. אתמול בבוקר, אחרי לא מעט שיחות שניהלתי עם אנשים, סוף סוף קיבלתי את ההוכחה שחיפשתי.

2.
במהלך יום האתמול, בזמן שגיבשתי את הסיפור לעיתון של היום, העסק התחיל לרתוח, לבעבע, עד שלבסוף גלש על גדותיו. באמצע היום התחילו להפציע באינטרנטים דיווחים על פיצוץ במשא ומתן בין האוצר לבין ההסתדרות (אין לי כוח לספק לינקים), עד שלבסוף לכולנו נפל האסימון. זה לא שהמשא ומתן התפוצץ, זה שאנשי האוצר הבינו שהמשא ומתן מתפוצץ להם בפנים.

3.
באוצר קיוו, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, שיו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ינגוס בפיתיון שהם זרקו לו. כלומר שהוא יסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי (ועל הדרך ישכנע את אהוד ברק בעניין הקיצוץ בתקציב הביטחון), ובתמורה הם יסכימו לבטל את כל – אבל את כל – הגזירות שהם הפיצו לתקשורת, וככה עיני ייצא המלך. אלא שעיני לא רק שלא נגס בפיתיון, אלא הגדיל לעשות כשהתחיל להשתין על האוצר בקשת נחושה. עיני הבהיר להם בצורה ברורה – אתם לא תכרכו את שני הדברים זה בזה, לא כל עוד אני כאן. אתם גם תבטלו את הגזירות, וגם לא תקבלו הקפאת שכר שלמה במגזר הציבורי. על הדרך, עיני גם הצליח להוציא מחוק ההסדרים סעיף אחר סעיף, וגם לקדם הצעות חוק שונות מטעמו, שמטרתן – בתמצית – לחזק את כוחם של העובדים על פני המעסיקים, ובעיקר לחזק את כוחה של ההסתדרות. סליחה, איך שכחתי, גם לחזק את כוחו שלו בתור מנהיג ממלכתי.

4.
עיני הבין מהר מאד את מה שלאוצר לקח לא מעט זמן להבין. שביבי נמצא, בעצם, בצד שלו, ולא בצד של האוצר. באוצר קיוו למצוא גיבוי בלשכת מי שהוגדר בידי עצמו "מר כלכלה", אבל תחת זאת מצאו שם בר פלוגתא. אדם שהגדיר עצמו כשר על לאסטרטגיה כלכלית, אבל מתעקש לבצע מהלכים שכל הכלכלנים הבכירים במשק אמרו לו שאסור לבצע (למשל, ההתעקשות שלו על הפחתת מיסים כאן ועכשיו). הם פשוט לא מצליחים לשכנע אותו שהם צודקים. ולמען האמת, מדובר באחת הפעמים הלא שכיחות שבהם האוצר לא מצליח לעשות את זה. מרבית הפעמים האחרות היו תחת כהונתו של אהוד אולמרט, אבל שם היה מדובר תמיד בנושאים נקודתיים, לא בתקציב כולו, לא בהנחות היסוד הכי בסיסיות שלו.

5.
בשלב הזה ניסו באוצר להבין איזה עוד קלפים נשארו להם בשרוול, אם בכלל. הרי כבר יצא החוצה שנתניהו לא רק שיהיה מוכן להתפשר על הקפאה מאד חלקית של חלק ממרכיבי השכר בחלק מהמגזר הציבורי, אלא גם שיהיה מוכן להגדיל את התקציב בהרבה הרבה יותר ממה שהאוצר מציע, וממה שהחליטה הממשלה רק לפני שבוע. מה עושים עם הביבי הזה, ומה עושים עם העיני הזה ומה עושים עם היוגב הזה?

5.5
אז החליטו באוצר, במודע או שלא במודע, במכוון או שלא במכוון – זאת איני יודע – לשבור את הכלים. או, ליתר דיוק, ליצור מראית עין של "שוברים את הכלים ולא משחקים". אין דרך אחרת להסביר את הכותרות שהתחילו להופיע באינטרנטים במהלך אתמול, ואת אלה שיהיו בעיתונים הבוקר. רוצה לומר, באוצר התחילו לשדר החוצה מסר ברור – נתק, מלחמה, סכסוך, קרע, פיצוץ (כל סופרלטיב דרמטי יתקבל בברכה) – בין האוצר לראש הממשלה ואנשיו. רוצה לומר, באוצר לא מוכנים להתפשר על האמת הכלכלית המקצועית שלהם, שיהיה זה ראש הממשלה שייקח את האחריות על הטעויות שהוא מתעקש לבצע. רוצה לומר, תחזיקו אותנו לפני שאנחנו תולים את המפתחות.

5.75
הערת אגב לסיפור הזה, ליודעי ח"ן: נניח שאתם רוצים לכתוב לעיתון סיפור על סכסוך בין בלינקוב לבין יוגב, למי תפנו בשביל לבקש תגובה? מצד אחד, יש את יוגב. יועץ התקשורת שלו הוא משה דבי. מצד שני, יש את משרד האוצר, שהחל מאתמול, יועץ התקשורת המיוחד שלהם הוא… משה דבי. תודו שזה מבריק.

6.
אני מודה שאני לא לגמרי מבין את הגישה שנקטו אתמול באוצר. האוצר לא באמת יכול לאיים על ראש ממשלה. ההיפך הוא הנכון. לכן, האיום שלהם נתפס בעיני כמצג שווא, כאיום סרק. יותר מהכל נדמה לי כאילו המהלך שלהם אתמול נבע מתוך ייאוש. אבל מה אני מבין? אני רק יודע שהיום כל העסק הזה, בדרך זו או אחרת, עם הסכמה או בלי, עם אגו פגוע או בלי, העסק הזה ייגמר. יותר מזה, יש מי שאומר לי שבלשכת ראש הממשלה אפילו מתכננים לסיים מחר את שורת ההצבעות המכרעת על התקציב ועל חוק ההסדרים מוקדם מן הצפוי. יכול להיות. כך או כך, כל השחקנים כבר ירו בתותחים הגדולים שלהם. עיני הבהיר לכולם שפראייר הוא ממש לא, באוצר הבהירו שגם הם יודעים לנופף ב***, ורק ביבי – סלחו לי שאני מעיר – יצא מכל הסיפור הזה לא פה ולא שם. לא זה שמחזק את התדמית שלו בציבור כ"מר כלכלה", אבל גם לא ככזה שמגלה חמלה לשכבות החלשות מתוך שינוי אידיאולוגי. גם מוריד מיסים, וגם מעלה מיסים. קצת זיג, וקצת זג. פרווה. יותר מהכל זה מחזק את התחושה האישית שלי, שאינה מבוססת על שום דבר אלא רק על רושם אישי מכמה מפגשים קצרים, שנתניהו מתחיל להבין, באיחור מה, שהתפקיד הזה של ראש ממשלת ישראל, ובעוד בתקופה כזו, איך נאמר בעדינות – קצת גדול עליו.

7.
ואגב, אם מישהו מצא את שר האוצר, יובל שטייניץ, הוא מוזמן להחזיר אותו לדלפק הראשי. יש מי שדואג לו.