למה

1.
לפני הכל, צפו בג׳ון אוליבר:

2.
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב בעשרים צורות שונות לפני הקטע הזה של אוליבר, אבל אז הוא עשה אותו, ועשה אותו כל כך טוב, שכבר לא היתה לי ברירה אלא להוציא את המלים האלה מתוך הראש שלי אל צג המחשב. אז הנה. זה לא הולך להיות מי יודע מה מקורי. רק כמה מחשבות תועות שלי, שהובילו אותי בסופו של דבר לעזוב את העבודה שלי בכלכליסט, ולעבור לתאגיד השידור הישראלי.
*
באמצע יוני האטלנטיק פרסם כתבה על שוק התקשורת/פרסום, עם ארבעה גרפים שמספרים בעצם את כל הסיפור. זה היה כל כך טוב, כל כך בעיטה בבטן העיתונאית שלי, שאין לי אלא פשוט להעתיק את זה לפה ולשתף אתכם. כל האמת כולה, בארבעה מהלכים פשוטים. הנה:
מהלך ראשון – שוק הפרסום בארה״ב הולך ומתכווץ, כאחוז מהתוצר. למעשה, הוא נמצא בנפילה מתמדת מאז שנת 2000, והגיע לרמה שהיה בה בסוף מלחמת העולם השניה

us ad market

מהלך שני – הגידול שכבר קיים בשוק הפרסום הולך כולו לדיגיטל. הביטו טוב טוב בגרף הזה, הוא פנומנלי בעיני. לכו עם העיניים לאורך השנים, ראו כיצד הפרינט היה המלך עד שהגיעה הטלוויזיה, ושימו לב מה קורה בשנים האחרונות ממש, לא רק לפרינט (שכמעט נכחד לגמרי) אלא גם לטלוויזיה.

us ad digital growth

מהלך שלישי – בתוך הגידול של הפרסום בדיגיטל, כל הגידול הוא בפרסום במובייל. כל יתר הפרסום מתכווץ

us ad mobile

מהלך רביעי – שתי חברות (פייסבוק וגוגל) לוקחות את כמעט חצי מהגידול הזה בפרסום בדיגיטל/מובייל.

us ad Facebook google

3.
הסיפור הזה הוא חתיכת אתגר עבור מי שרוצה להמשיך לעשות עיתונות. עיתונות מודפסת במיוחד – וכפי שאוליבר מציין בצדק, העיתונים המודפסים הם עדיין בסיס העיתונות – אבל גם טלוויזיה. כבר הרבה שנים אומרים שהפרינט מת. אבל הטלוויזיה היא הבאה בתור.
הצפייה הלינארית, זו שבמסגרתה אתם מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש באותו רגע, הצפייה הזו מתה. זה רק עניין של זמן עד שהרופאים יכריזו מה שעת המוות המדויקת. הילדים שלי לא מבינים בכלל מה זה, הם לא יודעים שיש קונספט כזה.
לנו בכלל אין טלוויזיה בבית. כלומר, יש לנו את המכשיר, אבל הוא לא מחובר לכלום מלבד לסטרימר. כשאני רוצה להראות לילדים משהו – אני מזרים אותו מהיוטיוב, או מאתר אינטרנט אחר, או מהכונן הנייח. הם תמיד יכולים לראות את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא צריכים לחכות לשעה מסוימת, הם לא צריכים להתפשר על מה שמשודר באותו הרגע.
חשבו על עצמכם לרגע. האם אתם עדיין צופים בטלוויזיה באופן לינארי? כלומר, האם אתם עדיין מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש? או שאתם צורכים את התוכן שלכם מהאינטרנט, או מהוי.או.די?
*
ואם נתמקד לרגע בחדשות עצמן, איך אתם צורכים את החדשות שלכם? האם אתם קוראים עיתונים? האם זה דרך האפליקציות של העיתונים והאתרים? האם אתם נכנסים לאתרים מסוימים ומתעדכנים? האם רק מהפושים המעצבנים האלה? האם אתם עדיין צופים במהדורות החדשות בטלוויזיה בערב בשביל להתעדכן בחדשות? האם זה רק דרך הרשתות החברתיות?
לכשעצמי, מזה זמן רב שאני מתעדכן בחדשות כמעט אך רק דרך הרשתות החברתיות. לעיתים מאוד מאוד נדירות אני חש שהחמצתי משהו חשוב. ב-99.99% מהזמן אני מעודכן יותר מאנשים אחרים. ואני ממש ממש לא חושב שאני מיוחד. אני די בטוח שגם רבים מכם עושים את זה, ובוודאי הדור שיבוא אחריכם. הדור של בני העשרה היום, קל וחומר הדור שיבוא אחריהם. ואיתם, הפרינט והצפייה הלינארית בטלוויזיה ימותו סופית, למעט אולי כמוצר אלטיסטי/רטרו/משהו כזה. הם בוודאי ימותו מבחינת שוק הפרסום. ומאחר שהעסק הזה אינו פרו-בונו, ברגע שהפרסום בורח, ההכנסות בורחות, הקיצוצים גואים, והיכולת לעשות עיתונות משמעותית פוחתת.

4.
אז מה עכשיו?
לאף אחד אין פיצוח. לאף אחד אין מודל עסקי מנצח. כולם חוששים שהתוכן השיווקי ישתלט על כל חלקה טובה ויכחיד את העיתונות האמיתית (אני לא בטוח שהציבור יתרעם על זה, אגב). וכולם היו מתים שיבוא איזה פינלתרופ, ישפוך עליהם כמה עשרות מיליוני דולרים, ואז ייעלם חזרה למקום שהגיע ממנו ויתן להם לעשות את העיתונות החופשית שהם חולמים לעשות.
מבחינתי, תאגיד השידור הישראלי מהווה הזדמנות בדיוק מהסוג הזה. מכמה סיבות. ראשית, השיקולים המסחריים לא אמורים להיות יותר חלק מהתמונה. אין שיתופי פעולה מסחריים עם קוקה קולה, אין יותר תוכן שיווקי של אסם, אין יותר לחץ של מפעל הפיס שהוא יפסיק לפרסם או יפסיק איזה שיתוף פעולה אסטרטגי של מיליונים. זה לא קיים בכלל בספקטרום (זה המקום שלכם להעיר משהו על כך שאת הלחצים המסחריים יחליפו לחצים פוליטיים. אני מסכים, וזה יהיה המבחן העיקרי, ואני משוכנע שנעמוד בו).
אבל זה לא רק זה. זה גם העובדה שנולד כאן גוף מדיה חדש שכל החשיבה שלו אמורה להיות דיגיטלית. שימו לב לניואנס: לא קודם כל דיגיטלית, לא digital first, אלא פשוט דיגיטלית. לחשוב דיגיטלי פירושו, למשל, שזה לא עד כדי כך חשוב שיהיה לנו אתר אינטרנט. בזמן שהמו״לים נאבקים בפייסבוק (ולהיפך) בשביל למשוך קוראים החוצה אל האתרים שלהם, בתאגיד זה פשוט לא כל כך חשוב.
מה אכפת לי איפה אתם קוראים אותי? העיקר שתקראו אותי ואת הקולגות שלי ואת התוכן שייצרנו עבורכם. אנחנו לא מחפשים טראפיק לאתר שלנו כי לא מעניין אותנו למכור לכם באנרים או פרסומות קופצות או השד יודע מה. מבחינתנו שתקראו את התוכן העיתונאי שלנו היכן שנוח לכם.
ולהיות דיגיטלי פירושו, למשל, שהתוכן שאני מייצר צריך להיות מיוצר בצורה שונה כך שיתאים לפלטפורמות שונות. וזה אומר שאני יכול לספר חלק מהסיפור בוידאו, וחלק בטקסט, וחלק באודיו, וחלק באינטראקטיב. כן, אלה מלא מלים באנגלית, אני סופר מתלהב. אז מה, תירו בי.
*
בחודש האחרון נקרתה בפני ההזדמנות הנדירה להקים בתאגיד השידור יחידה דיגיטלית שאין כמותה עדיין בכלי התקשורת הישראלים. זו הזדמנות אדירה, מרגשת מאוד. לעצב משהו חדש מאפס, כפי שאתה חושב שצריך לעשות עיתונות, ולנסות לקבץ סביבך עיתונאים ואנשי מקצוע מעולם שחולקים את אותו חזון שלך, בשביל לעשות את העיתונות הדיגיטלית הטובה ביותר והמשפיעה ביותר שאנחנו יכולים לדמיין.
היה לי קשה מאוד לקום ולעזוב את כלכליסט אחרי תשע שנים מדהימות של צמיחה (ואני אסיר תודה לעורכים שלי שנתנו בי את האמון שאוכל לעשות את מה שעשיתי שם), אבל החלטתי שאני לא יכול לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שאני חולם לעשות. וזה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות בתאגיד השידור.
*
אגב, אם אתן עיתונאיות מעולות או עיתונאים מעולים, לא משנה באיזה שלב של הקריירה, דברו איתי. אולי ייצא לנו לעבוד יחד. אני מחפש אנשים שמבינים וחיים דיגיטל, שיודעים לספר סיפורים, שיודעים לעבוד בצוות, ושהסקרנות שלהם אינה מגבילה אותם לתחום עניין אחד בלבד.
אם אתם כאלה, וההזדמנות הזו לברוא עולם חדש מציתה לכם זיק בעיניים, דברו איתי. אפשר כאן, אפשר במייל (shaula@ipbc.org.il), אפשר בהודעה פרטית בפייס, או בטוויטר, או איך שבא לכם (כל מודעות הדרושים נמצאים פה). ובתכל׳ס, אני מחפש גם מעצבים ועורכי וידאו ואפטריסטים ועוד. אם אתם גם כאלה, שלחו לי גם אתם את הפרטים שלכם, ונדבר.

בואו. יהיה מדהים.