אם למות כמו כלבה

1.

"מחוץ לתל אביב בהחלט אפשר לקנות דירה. הרבה מהמעסיקים מוכנים לתת לעובדים שלהם הלוואות. למשל, גופים כמו הצבא, המדינה ועובדי עיריות נותנים 50-70 אלף שקל כנגד התחייבות ל-5 שנים או כנגד הפנסיה. אין בעיה לאסוף חצי מיליון שקל כהון התחלתי שמספיק לקנות דירת 5 חדרים בפתח תקוה למשל" (מנכ"ל חברת הנדלן גזית גלוב, רונן אשכנזי, גלובס, 25.7.2010)


הבוקר, כשישבתי בשירותים, שמעתי זמירות של סוכות עולות מחוץ לחלון. זה לא מאד מפתיע, בהתחשב בכמות החרדים שאנחנו רואים בשכונה בזמן האחרון. ובזמן שיש מי שזמירות סוכות הללו יזכירו לו את בית אבא, לי זה מזכיר שאנחנו צריכים לעבור דירה, ויפה שעה אחת קודם.
אנחנו מדברים על זה הרבה בזמן האחרון – על עניין הנדלן – ובכל פעם הייאוש שאני שוקע בו נעשה פחות נוח, כמו פוף מקולקל. מבלי להיכנס לאינטימיות של חשבון הבנק, בואו רק נגיד שאופציית רכישה של דירת 5 חדרים בפתח תקווה לא ממש עומדת על הפרק. גם לא דירת 4 חדרים. הגבול העליון שלנו, פחות או יותר, תחת הנחות מאד מאד מסוימות, ובעיקר תחת ההכרח הכפוי לשעבד את כל העתיד שלנו בשביל לממן צעד כזה, הוא דירה בשווי מיליון שקל. עכשיו תראו לי דירת 4 חדרים נורמלית במחיר הזה במיקום סביר.
אז עברנו לדבר על שכירות. אבל גם זה התגלה כשיח מאד מייאש. אין לנו רצון לעבור לתל אביב, או לאזור המרכז ממש. אבל חוסר העתיד שמסתמן בירושלים יותר ויותר – אחד מגני הילדים בשכונה הוסב לאחרונה לגן ילדים חרדי – והעובדה שהפקקים מוציאים אותי מדעתי, דוחפים אותנו החוצה מירושלים.
חשבנו על משהו באמצע, רק לא במודיעין. ולמרות שנדדנו עד מחוזות רחוקים כמו גדרה, שנחשבת מבחינתי לדרום הרחוק, המחירים עדיין לא נראים סבירים. איכשהו 5,000 שקל ויותר בכל חודש בשביל חתיכת בקתה בדרום הרחוק לא נראית לי כמו הצעה אטרקטיבית יותר.
כך שיוצא שאנחנו חייבים לזוז מכאן, אבל אין לי מושג איך עושים את זה. אני מתחיל להבין אנשים שמגרדים כרטיסים או ממלאים טפסים באופן קבוע. לפחות ככה הייאוש נעשה יותר נוח.

2.

"הייתי אבא טוב. אבא שאוהב את ילדיו, מעורב בחייהם ועוזר לאשתו בכל דרך אפשרית. אבל זה בדיוק העניין – הייתי אבא שעוזר לזוגתו, אבא בייביסיטר, ולא אבא שעומד בזכות עצמו. בתוכי תמיד ידעתי שמשהו בסיפור הזה על אבהות אינו אותנטי לחלוטין, וחלק גדול מהתפקידים שביצעתי בבית היו מילוי משאלה, בקשה או דרישה של אשתי ולא באו מהמקום העמוק ביותר שלי.
"ביום שבת בבוקר, למשל, הייתי יושב על הרצפה ומשחק עם בני התינוק, אך כל חמש דקות מצאתי את עצמי מציץ בשעון באי שקט, מקווה לשמוע את טיפוף צעדיה של אשתי. מתי היא כבר תתעורר, חשבתי לעצמי, בתקווה כמוסה שהתורנות המעייפת הזו תסתיים" (אינטליגנציה אבהית – על אבהות וגבריות מזווית אישית, ד"ר עלי כ"ץ, הוצאת מטר, 2009)

בינתיים ילדוש גדל מיום ליום וכבר הופך לילד ממש. אני כבר מת שתהיה לו רעמת שיער בהירה. בחלוף הזמן אני מרגיש יותר ויותר שהוא צריך אותי פחות ופחות. אני מרגיש איך החיבור שלו לפוזי מתעצם והולך. לפעמים, בלילות, כשאני ניגש למיטתו כשהוא בוכה, שום דבר לא עוזר מלבד החיבוק שפוזי נותנת לו כשהיא גוררת את עצמה מהחדר שלנו אל החדר שלו באפיסת כוחות. גבר לא צריך יותר מזה בשביל להרגיש אפס, יצור שפל ומיותר, בזבוז מרגיז של חמצן.
ולפעמים, למרות שהוא אהוב לבי, אני מאבד את הסבלנות אליו. אני שונא את עצמי כשזה קורה, ואני מרעים על עצמי ללא קול כשזה קורה, ובכל זאת. מאוחר יותר אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נובע בעיקר מהעייפות חסרת הסוף הזו, אבל אני יודע שזה קשקוש. העייפות היא זרז, אין ספק, אבל היא בסך הכל קרדום לחפור בו את מה שמסתתר עמוק בפנים. ומהאמת הזו לא ניתן להסתתר לנצח, אפשר רק לדחות את בוא העימות. ברגעים כאלה, כמעט ללא יכולת להתנגד, אני לא יכול שלא לחשוב על אנשים כמו ישראל ולס. ומשהו, פיסה קטנה, שביב זעיר של משהו בי, מבין את המפלצת הזו שמקננת בו. ובכל זאת, למרות שמדובר ככל הנראה בצרת הרבים, הייאוש לא נעשה יותר נוח.

20.9

יומולדת 29 שמח לאהובתי, זו שאהבה נפשי, שבלעדיה איני מי שאני.

ואם כבר, זו הזדמנות טובה להגיד לפוזי כל הכבוד ומזלטוב על הגשת התזה (הניסויית!) שלה, למרות ההריון ולמרות הלידה. סחתיין עלייך. הלוואי והייתי אני מסוגל לחצי ממה שאת מסוגלת. אני אוהב אותך מאד. לעוד שנים ארוכות של אושר, עם הרבה ילדושונים (כלומר, עוד אחד) חמודים וצייצנים.

אבא ואמא וארטיק

ובזמן שבדרום הארץ מתחילה עוד מלחמה (בכל זאת קיץ), אלון הקטן והחמוד יתחיל מחר פרק חדש. מחר, יום א', אלוני יילך בפעם הראשונה למשפחתון שלו, שם הוא אמור לבלות את השנה הקרובה. או כמו שאמא שלי אמרה בסוף השבוע הזה די בצדק: מעכשיו זו תהיה מסגרת רודפת מסגרת.

בשביל קצת לבלבל את היוצרות, ביום רביעי הקרוב, אחרי שלושה ימי הסתגלות במשפחתון, ניסע שלושתינו – אלון, פוזי ואני – לפריז. הייתי בפריז בפעם האחרונה לפני 18 שנה בדיוק. חגגתי שם יומולדת 12. הסיטואציה אז הייתה קצת אחרת. אמא שלי לקחה אותי איתה לאירופה במסגרת טיול מאורגן. בפריז, ביום ההולדת, בערב, הלכנו למועדון לילה פריזאי. נשים בלי הרבה בגדים העלו אותי לבמה ונתנו לו עוגת יומולדת. באופן מוזר, הדבר היחידי הנוסף שאני זוכר מהאירוע הזה הוא ששכחתי שם את הסוודר עם הפילים. שנאתי את הסוודר עם הפילים.

אוגוסט מתחיל בעוד כמה שעות. הלחות הצליחה לטפס עד ירושלים. אני אוהב את חודש אוגוסט. הוא חם, ונולדתי בו. את אוגוסט 2003, כמעט את כולו, בילינו פוזי ואני בפירנצה. שכרנו דירת חדר מיניאטורית וחמה להפליא בפיאצה די סניוריטה, הכיכר בה ניצב (העתק) הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו. הייתי בן 23. מדי בוקר הייתי יורד לכיכר ויושב על יד אמני הרחוב. בשלב מסוים הכרתי את המופעים שלהם בעל פה. פוזי הייתה יושבת לעיתים על ידי ורושמת את הפסלים שבכיכר במחברת שלה. אוגוסט בפירנצה היה חם ולח בצורות בלתי סבירות, וחלק גדול מתושבי העיר סגרו את הבאסטות שלהם ונסעו למקום אחר, להתקרר. אנחנו הסתובבנו ברחובות וחיינו את הרגע, את הרגעים. היינו הולכים לסופר הכי רחוק בעיר רק בגלל שהיה בו יותר זול. קונים פקורינו אמיתית ועגבניות טריות ובזיליקום נהדר וחוזרים לדירה לבשל במטבחון הפצפון ולאכול על יד שולחן הגמדים שעמד בצמוד למיטה. בערבים היינו יוצאים להסתובב בכיכרות, להביט בצייר שריתק את העוברים והשבים ברישומי הגיר הגדולים על המדרכה.

שלוש שנים אחרי כן, שוב באוגוסט, כבר היינו בסין. ביום ההולדת שלי עלינו על החומה הגדולה. את החתול שלנו מאו השארנו בירושלים עם שני חברים שישגיחו עליו. התגעגעתי אליו מאד. הרגשתי שאפאחד לא מכיר אותנו כמו שאנחנו מכירים אותו. שאפאחד לא מכיר את הצרכים שלו כמו שאנחנו מכירים, את השטויות שלו, את המחוות שלו.

באוגוסט 2007, שנה לאחר מכן, נסענו שנינו לאמסטרדם. זה היה לפני שהמשכתי משם לקמינו דה סנטיאגו. כבר היינו מאורסים. ישבנו על יד האגם בוונדל פארק, על הספסל. פוזי שכבה על ברכיי. ישבנו וחשבנו איך נערוך את החתונה שלנו. באוגוסט לאחר מכן כבר היינו נשואים טריים.

באוגוסט הבא אלוני יהיה בן שנה וחצי. הוא כבר יילך, ויקשקש, ויגיד אבא ואמא וארטיק.

ריח של ילדות

פוסטורח של אשתי האהובה:

אחד הדברים היותר נחמדים בהורות הוא היכולת לחוות מחדש מעט מחוויות הילדות היותר נחמדות שלך.

אתה קורא לילד שלך סיפור שאהבת או שר לו שיר שמזכיר לך ילדות ומתמלא בעונג.

אתמול נתקלתי בשיר הזה שאהבתי בתור ילדה, שתמיד חשבתי שהוא בכלל סיפור ולא ידעתי שהולחן ע"י שלמה גרוניך ושרה אותו חווה אלברשטיין:

אישה באבטיח / נורית זרחי

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה
ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה
לחפש לה דירה חדשה
היא חקרה שאלה
לא מצאה שום דבר
רק חדרון בתוך גזר
ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון
ולכן היא חתכה מחצית הארון
והכניסה רק רבע כסא וחתול ושרפרף
מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

משום מה אני זוכרת שזה היה הרבה יותר ארוך ועם עוד כמה בתים שהיא ניסתה בדרך, אבל אולי זה התארך לי בזיכרון ממרחק השנים.

דרך אגב, אם מישהו מכיר ספר שירים שנדמה לי שקראו לו "שירים שילדים אוהבים במיוחד", ספרון דק כמעט בצורת ריבוע. אני זוכרת שהכריכה היתה בצבע ורוד עם ריבוע לבן באמצע, אבל ההורים שלי זוכרים משהו ירוק. היו בו את השירים: מה עושות האילות, מקהלה עליזה, יש לי אחות שקוראים לה ליבי, חמש שנים למיכאל, האישה באבטיח ועוד כמה שאני לא זוכרת. השיר האחרון בוודאות היה עייפה בובה זהבה. אם מישהו זוכר, תכתבו לי בבקשה.

רושעמוכיס

(!)
אני זוכר את הלילה בו המילניום התחלף. זה היה על הגג של מישהו. היינו שם, כולם, ועוד כל מיני אנשים אחרים שלא הכרתי ושאני לא זוכר. הייתי עם אסנת אז, והייתי מאושר. גם היא הייתה מאושרת. אז עוד היינו מאושרים.
חיכיתי הרבה זמן ללילה ההוא. תקופה ארוכה פחדתי שאהיה תקוע בצבא באיזה מגדל שמירה שכוח. בסוף, איכשהו, זה לא קרה. אני זוכר שאפילו חיברתי על זה סיפור קצר שקראו לו "לפני הפרסומות". האמת? זה היה סיפור לא רע.
עוד לפני זה, כשהייתי איפשהו בין כיתה א' ל-ג', ניסיתי לחשב באיזו שנה אהיה בן 20. אני זוכר את ההתפעמות שאחזה בי כשהבנתי לראשונה שזה יקרה בשנת 2000. זה היה בשביל ההליכה שעבר בין הבית של אלון זהבי לבין גן מיכל. קרוב לוודאי שהייתי לבד.
להמשך קריאה