ארטיקרטיב

0.
לפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט על ועדת שרים לענייני חקיקה (שלהפתעתי עניין יותר מבנאדם וחצי). בעקבות הפוסט ההוא, הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה כתב פוסט אורח ובו החווה את דעתו על העניין.
בתמצית, למי שלא זוכר: לטעמי וועדת שרים לענייני חקיקה, שעניינה לקבוע את עמדת הממשלה ביחס להצעות חוק פרטיות, צריכה לפעול באופן שקוף ולהעמיד לרשות הציבור את הפרוטוקולים שלה, בהם תהיינה כתובות עמדות כל השרים שהשתתפו בהצבעה, ונימוקיהם להצבעתם. הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה חושב שהמהלך יסב יותר נזק מתועלת, ותוהה אם השקיפות לכשעצמה היא ערך חשוב מספיק.

1.
לפני יומיים נפגשתי בכנסת עם מישהו שבעברו היה נוכח באופן קבוע בישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה, מתוקף תפקידו. הוא לא היה שר, אלא היה פונקציונר באחד ממשרדי הממשלה, ובמסגרת תפקידו היה יושב בוועדה מדי שבוע. הוא מכיר את התנהלות השרים לפני ולפנים, קל וחומר את עבודת הוועדה. הצגתי בפניו את דעתי. הוא חושב לגמרי הפוך ממני, ויש לו שני נימוקים מרכזיים.

1.1
על פי הנימוק הראשון, בממשלה חוששים שמא פתיחת ישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה לעיני הציבור תחייב בהמשך גם את פתיחת ישיבות (מליאת) הממשלה לעיני הציבור. צריך להבהיר: ישיבות הממשלה אינן חסויות. לא מדובר בקבינט הביטחוני. וממילא, באם מתקיימות ישיבות חסויות, או שחלקן חסוי, חומרים אלה אינם צריכים לעמוד לעיון הציבור. אז מדוע, בעצם, שפרוטוקולים מישיבות הממשלה הרגילות לא יתפרסמו באתר משרד ראש הממשלה, כשם שמתפרסמות שם החלטות הממשלה?

1.2
כאן נכנס הנימוק השני. כאשר הפוליטיקאים, בין אם במליאת הממשלה ובין אם בוועדת השרים לענייני חקיקה, אינם חשופים לעיני הציבור, כך אמר זה שנפגשתי איתו, הם מתנהגים לגמרי אחרת. זו חוכמה די מצויה בעבור כל מי שמנהל מגע שוטף עם פוליטיקאים, אבל מעניין לשמוע אותה כך במפורש ממישהו שהיה בתוך המערכת. על כל פנים, העובדה שהתנהלותם מוסתרת מעיני הציבור לרגע קל, מאפשרת לפוליטיקאים להתנהג באופן ענייני. אני לא ממציא, זו הטענה של האיש. תכניס פנימה את התקשורת (באמצעות העמדת פרוטוקולים לעיני הציבור), ותהרוס את הדבר היחידי כאן שעדיין עובד, הוא אומר. זו הזירה בה הפוליטיקאים באמת מקשיבים לפקידי הממשלה שמציגים בפניהם את עמדותיהם המקצועיות, והם משוחררים מהצורך הציבורי להתנהג כפי שהם חושבים שהציבור מצפה מהם להתנהג.

2.
בעוד שהטיעון הזה לגיטימי, ואף תקף, הוא מעצבן. הוא מעצבן כי אני יודע שהוא נכון. אני רואה איך הפוליטיקאים מתנהלים בדיוני ועדות הכנסת, וכיצד הם מדברים כאשר המיקרופונים סגורים וכאשר מובהר לכל כי הדברים אינם לציטוט. הם מתנהגים אחרת. אין מה לעשות, הם בני אדם. אולם מנגד, הם גם נבחרי ציבור. ובין אם תפיסתם את תפיסת הציבור שגויה, או שתפיסת הציבור אכן שגויה, זה לא העניין. מתוקף מקצועם ושליחותם הם אמורים לנהוג כנבחרי ציבור לכל אורך הדרך. חבל רק שמשמעות הדבר האוטומטית מבחינתם, לרוב, היא התנהלות לא עניינית. אני לא בטוח שזו אכן כוונת הציבור. אם כי נאמר כבר כי הציבור מטומטם, ולכן… וגו'.

כל זה הובא כחומר למחשבה, בחסות התנועה לכינון שלטון מקצועי. התנועה הוירטואלית, זאת אומרת.

מבוא לבחירות

1.
נו, זה קצת מצחיק אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מצחיק לא מדויקת. זה מעציב אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מעציב לא מדויקת. זה מוצא אותי אדיש לחלוטין כל עניין הבחירות הזה. נו, זה הרבה יותר מדויק.

2.
על מה בדיוק אנחנו, אתם, הולכים להצביע בבחירות הקרובות, שיתקיימו, ככל הנראה, אי שם בחודש פברואר הבא עלינו לטובה? מה יהיה הנושא העיקרי שיעמוד בלב הבחירות האלה? האם יהיה זה הצורך עם ההתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי המאיים להתגלגל אל חופינו? האם יהיו אלה הפערים החברתיים העצומים בחברה הישראלית? האם יהיה זה המשא ומתן עם הפלסטינים, שכבר מזמן לא ממש מעניין מישהו במקומותינו? ואולי בכלל האיום האיראני?
ואיך בדיוק נוכל, תוכלו, לקבל החלטה מושכלת בבחירות הבאות, ולדעת שהמפלגה שעבורה אתם מצביעים היא היא המפלגה שתביא סוף כל סוף את הבשורה המיוחלת ותדע להתמודדות בתבונה, במקצוענות וברגישות? מה מותר נתניהו מלבני, או מברק? האם אתם רואים באחד מהם את מביא הבשורה? האם מישהו מהם מחזיק את המפתח לתבונה? וחשוב מכך – האם מישהו מהם מסוגל לכונן ממשלה לבדו?

3.
ובכן, לא. ממש לא. כל אחד ואחד מהם, באם מפלגתו תזכה להיות המפלגה הגדולה ביותר, יהיה חייב לפנות לרעיו, ליריביו, ולהציע להם להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשותו – שכן המצב מחייב, ברור, המצב – וכל אחד מן היריבים יהסס לעשות זאת. מה שמעמיד את הבחירות הללו באור מגוחך עוד יותר. כלומר, מוטב היה לו היו מתאחדות שלוש המפלגות הללו לכדי רשימה אחת, ופוטרות אותנו מעונשם של העמדות הפנים ושל משחקי האגו.
בסופו של דבר מישהו ימצמץ, כספים יישפכו כמים, והממשלה קום תקום. או שלא. זה בכלל יהיה מצחיק. דמיינו לכם שנבחר נתניהו, אבל לא מצליח להרכיב ממשלה בתוך חודש וחצי. או שנבחרת לבני, וכל הסרט חוזר על עצמו. איזה מצחיק זה יהיה, לא? ששוב נלך לבחירות.

4.
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד הוא זה: הגיע הזמן לשנות את שיטת הממשל. זוהי לא ססמא. זהו לא סלוגן. אומרים את זה אנשים רבים וטובים – תעשיינים רבים, כמו אלישע ינאי, עורכי דין בכירים, כמו יגאל ארנון, ושאר ירקות – ואנשים פחות טובים (במובנים מסוימים), דוגמת אביגדור ליברמן. לשנות אותה, פשוט לשנות. כך שנדע שאנו הולכים לבחירות רק פעם בארבע שנים, ולא לפני כן, אלא אם כן מישהו מת. ממש ככה. אולי אז יהיה באמת למישהו מאיתנו הרצון והחשק ללכת לבחירות ולהצביע, במקום להרגיש כמו סמרטוטים, כמו פיונים שלא מרצון, שנאלצים למלא פעם אחר פעם תפקיד שולי וסתמי במשחק שחמט עם חוקים לא ברורים, רק בשם איזו "קדושת דמוקרטיה" נעלמה שמלמדים אותנו עליה בשיעורי האזרחות בתיכון, אבל שוכחים להוסיף איזה קורטוב של ביקורתיות אודותיה.

5.
ארחיב על כך בפעם אחרת. גם כך ליהגתי יותר מדי. על כל פנים, מספיק. באמת צריך לשנות כאן משהו. זה פשוט בלתי נסבל כך. והשנה האחרונה, אותה העברתי במסדרונות הכנסת, וראיתי מקרוב, מקרוב מדי, כיצד עובדת הדמוקרטיה הישראלית של תחילת שנות ה-2000, חיזקה בי את ההבנה שככה זה פשוט לא יכול להימשך. כי זה מגוחך, כי זה אבסורדי, כי זה בזוי ומבזה. אם לנוכח משבר כלכלי כל כך חמור שמתרגש בעולם מעדיפים מנהיגינו ללכת לבחירות – מבלי שתקציב המדינה לשנה הבאה מאושר בכנסת, ומבלי שלממשלה תהיה האפשרות הריאלית להתערב במשבר בשעת השי"ן – להתבחבש בקשקשת הפוליטית שלהם, שאין לה כמעט כל אחיזה במציאות, אז שילכו לכל הרוחות. ממש ככה – שיפוצו להם לכל הרוחות.

5.5
ורק הסתייגות קלה למשפט האחרון – נכון הוא שגם לו הייתה קמה עכשיו ממשלה, סביר להניח שהיא לא הייתה מחזיקה תקופה ארוכה, ובכל מקרה היינו מוצאים את עצמנו הולכים לבחירות. אתם יודעים מה? שיהיה. אבל לפחות הייתי מרגיש שמישהו שם באמת מנסה, באמת באמת מנסה להגשים את השליחות שלשמה הוא הגיע לאן שהגיע. נבלות.