אם למות כמו כלבה

1.

"מחוץ לתל אביב בהחלט אפשר לקנות דירה. הרבה מהמעסיקים מוכנים לתת לעובדים שלהם הלוואות. למשל, גופים כמו הצבא, המדינה ועובדי עיריות נותנים 50-70 אלף שקל כנגד התחייבות ל-5 שנים או כנגד הפנסיה. אין בעיה לאסוף חצי מיליון שקל כהון התחלתי שמספיק לקנות דירת 5 חדרים בפתח תקוה למשל" (מנכ"ל חברת הנדלן גזית גלוב, רונן אשכנזי, גלובס, 25.7.2010)


הבוקר, כשישבתי בשירותים, שמעתי זמירות של סוכות עולות מחוץ לחלון. זה לא מאד מפתיע, בהתחשב בכמות החרדים שאנחנו רואים בשכונה בזמן האחרון. ובזמן שיש מי שזמירות סוכות הללו יזכירו לו את בית אבא, לי זה מזכיר שאנחנו צריכים לעבור דירה, ויפה שעה אחת קודם.
אנחנו מדברים על זה הרבה בזמן האחרון – על עניין הנדלן – ובכל פעם הייאוש שאני שוקע בו נעשה פחות נוח, כמו פוף מקולקל. מבלי להיכנס לאינטימיות של חשבון הבנק, בואו רק נגיד שאופציית רכישה של דירת 5 חדרים בפתח תקווה לא ממש עומדת על הפרק. גם לא דירת 4 חדרים. הגבול העליון שלנו, פחות או יותר, תחת הנחות מאד מאד מסוימות, ובעיקר תחת ההכרח הכפוי לשעבד את כל העתיד שלנו בשביל לממן צעד כזה, הוא דירה בשווי מיליון שקל. עכשיו תראו לי דירת 4 חדרים נורמלית במחיר הזה במיקום סביר.
אז עברנו לדבר על שכירות. אבל גם זה התגלה כשיח מאד מייאש. אין לנו רצון לעבור לתל אביב, או לאזור המרכז ממש. אבל חוסר העתיד שמסתמן בירושלים יותר ויותר – אחד מגני הילדים בשכונה הוסב לאחרונה לגן ילדים חרדי – והעובדה שהפקקים מוציאים אותי מדעתי, דוחפים אותנו החוצה מירושלים.
חשבנו על משהו באמצע, רק לא במודיעין. ולמרות שנדדנו עד מחוזות רחוקים כמו גדרה, שנחשבת מבחינתי לדרום הרחוק, המחירים עדיין לא נראים סבירים. איכשהו 5,000 שקל ויותר בכל חודש בשביל חתיכת בקתה בדרום הרחוק לא נראית לי כמו הצעה אטרקטיבית יותר.
כך שיוצא שאנחנו חייבים לזוז מכאן, אבל אין לי מושג איך עושים את זה. אני מתחיל להבין אנשים שמגרדים כרטיסים או ממלאים טפסים באופן קבוע. לפחות ככה הייאוש נעשה יותר נוח.

2.

"הייתי אבא טוב. אבא שאוהב את ילדיו, מעורב בחייהם ועוזר לאשתו בכל דרך אפשרית. אבל זה בדיוק העניין – הייתי אבא שעוזר לזוגתו, אבא בייביסיטר, ולא אבא שעומד בזכות עצמו. בתוכי תמיד ידעתי שמשהו בסיפור הזה על אבהות אינו אותנטי לחלוטין, וחלק גדול מהתפקידים שביצעתי בבית היו מילוי משאלה, בקשה או דרישה של אשתי ולא באו מהמקום העמוק ביותר שלי.
"ביום שבת בבוקר, למשל, הייתי יושב על הרצפה ומשחק עם בני התינוק, אך כל חמש דקות מצאתי את עצמי מציץ בשעון באי שקט, מקווה לשמוע את טיפוף צעדיה של אשתי. מתי היא כבר תתעורר, חשבתי לעצמי, בתקווה כמוסה שהתורנות המעייפת הזו תסתיים" (אינטליגנציה אבהית – על אבהות וגבריות מזווית אישית, ד"ר עלי כ"ץ, הוצאת מטר, 2009)

בינתיים ילדוש גדל מיום ליום וכבר הופך לילד ממש. אני כבר מת שתהיה לו רעמת שיער בהירה. בחלוף הזמן אני מרגיש יותר ויותר שהוא צריך אותי פחות ופחות. אני מרגיש איך החיבור שלו לפוזי מתעצם והולך. לפעמים, בלילות, כשאני ניגש למיטתו כשהוא בוכה, שום דבר לא עוזר מלבד החיבוק שפוזי נותנת לו כשהיא גוררת את עצמה מהחדר שלנו אל החדר שלו באפיסת כוחות. גבר לא צריך יותר מזה בשביל להרגיש אפס, יצור שפל ומיותר, בזבוז מרגיז של חמצן.
ולפעמים, למרות שהוא אהוב לבי, אני מאבד את הסבלנות אליו. אני שונא את עצמי כשזה קורה, ואני מרעים על עצמי ללא קול כשזה קורה, ובכל זאת. מאוחר יותר אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נובע בעיקר מהעייפות חסרת הסוף הזו, אבל אני יודע שזה קשקוש. העייפות היא זרז, אין ספק, אבל היא בסך הכל קרדום לחפור בו את מה שמסתתר עמוק בפנים. ומהאמת הזו לא ניתן להסתתר לנצח, אפשר רק לדחות את בוא העימות. ברגעים כאלה, כמעט ללא יכולת להתנגד, אני לא יכול שלא לחשוב על אנשים כמו ישראל ולס. ומשהו, פיסה קטנה, שביב זעיר של משהו בי, מבין את המפלצת הזו שמקננת בו. ובכל זאת, למרות שמדובר ככל הנראה בצרת הרבים, הייאוש לא נעשה יותר נוח.

נון סטארטר

1.

תחושה מוזרה. המקום ממנו נובעות המלים כמו חרב.

2.

יום שישי, צהריים. כל כך הרבה כאלה כבר חלפו. השעה המסוימת הזו הבהבה בי שוב ושוב ושוב ושוב. פעם היו השמיים בגוון כזה, פעם היו טבולים בגוון אחר. ברובם ממילא לא הבחנתי. לעיתים היה זה בפתח תקווה, בחדר מוגף תריסים ודלת. פעמים אחרות היה זה בבסיסי צבא מאובקים, בחדר שומם ומיוזע. ולעיתים, רק לעיתים, היה זה בחוץ, תחת כיפת השמיים הגדולה, כשמספר בני האדם בסביבתי הקרובה שואף לאפס, כפי שראוי שהיה קורה פעמים רבות יותר.

יום שישי, צהריים. פעם היו דמעות, פעם אחרת עשן. היו גם דפים לבנים מתמלאים בדיו, שאיבת אבק או שטיפת כלים, בדידות, קרבה גדולה, או המתנה, או סתם, פיהוקים, עוד כלים לשטוף, עוד אבק להוריד. שירים חלודים של טום וויטס ברדיו, ואחר כך ג'ף באקלי במחשב, או סתם פטפוטים לא מכוונים. איזה סרט בסינמטק או שניים, והפלגה סתמית ברכב הדפוק של אמא בכביש הארוך והנטוש שהסתיים אז ללא מוצא בבאר של סבא, והיום מסתיים עם מוצא אבל בלי תכלית בקריית אונו.

הייתי רוצה להעמיד אותם בזה אחר זה בטור ארוך, את ימי השישי, כמו היו אבני דומינו, ואז להעביר חוט תפירה ארוך בין כולם. הייתי עושה מהם שרשרת לצוואר ותולה על וו ליד החלון, שתנצוץ בשמש השוקעת.

3.

כשהייתי קטן, אהבתי את הספרים של יהודה אטלס. אהבתי גם ללכת לספריה העירונית הקרובה למקום מגוריי, להחליף ספרים בקצב מסחרר. לפעמים אפילו פעמיים באותו היום. הייתי קטן. הלכתי ברחוב כץ, הגעתי כמעט לבית חולים השרון, ושם התחלתי לרדת במורד רחוב אחר, שהוביל לצומת רחובות הנשיאים וזליג בס, שהיה אחד הרחובות החביבים עלי בגלל הניגון המוזר של עיצוריו בזה אחר זה. שם הייתי פונה ימינה, צועד עשרים וחמישה צעדים, עד שהייתי מגיע אל הספרייה. עוד כמה מדרגות, והייתי בפנים.

מדפים. מדפים. מדפים. שירת המדפים. שירת הכרטיסיות המלאות בחותמות דיו בצבעים שונים, בגדלים שונים, במידת דהיות שונה, אם יש מילה כזו בכלל. וההתרגשות של התחלת כרטיסייה חדשה, ריקה עדיין מחותמות.

4.

כשהייתי קטן, היו תקופות קצרות של אחרי מילואים בהן אבא שלי התקשט בזקן. אהבתי את אבא המזוקן. זה היה כמו אבא אחר, או לפחות הזדמנות לאבא אחר. פעם מצאנו ביחד צב. זה היה בגינה ציבורית חבויה מאחורי רחוב אחד העם, מעט אחרי הפנייה לרחוב אחר שאת שמו כבר הספקתי לשכוח, כמו חלקים גדולים אחרים של ילדותי. אבא עם זקן וצב. יותר מזה לא הייתי יכול לבקש.

5.

ביום שישי האחרון, הייתי באוטובוס קטן בדרך לשכם. הנוף שחלפתי על פניו היה תנכ"י. חלק האנשים בחוץ היו תנ"כיים גם הם.

6.

ככל שהזמן עובר אני מבין שהחיים עוברים עלינו בכלל ברברס, כאילו היינו מטפסים במעלה הפעמון של גאוס ואז מחליקים במורד, מעברו השני. השאלה היא רק להבחין בזמן שאתה בנקודת השיא, ולהצטייד בסל עמוס בגירויים מסיבי תשומת לב לגלישה הגדולה מטה.

שבת שלום.

שבוע לא טוב

1.
בסוף השבוע האחרון הלכתי לבקר את האחייניות הקטנות שלי, באם המושבות. מסיבות שונות ומשונות, ישבנו כולנו בגן ציבורי באחת השכונות החדשות של העיר. יותר מכל, האירוע הזכיר לי את יום כיפור בעיר, כשכל הרחובות נשטפים חובשי כיפות לבושי לבן. לא יודע למה, אבל משהו במעמד הזה לא נוח לי. כנראה בגלל העובדה שאנשים רבים מדי שלבושים אותו הדבר, חושבים אותו הדבר, ומתנהלים אותו הדבר, מפחידה אותי. היא הפחידה אותי תמיד. בעיקר בצבא.
בכל אופן, האחיינית הצעירה ביותר שלי, רומי, אמרה לי משהו שהדליק אצלי את כל הפיוזים. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, ואני זוכר שזה היה תלוש לחלוטין מהקשר כלשהו – אחרי הכל, היא בת שלוש – אבל אני זוכר במפורש שהיה קשור שם אלוהים, איכשהו. "אלוהים ברא…" או "אלוהים עשה" או משהו כזה.
באופן אינסטנקטיבי ממש עניתי לה בפשטות "אבל אין אלוהים". רומי התבוננה בי בעיניים כחולות גדולות ותוהות. פתאום התחרטתי לרגע שאמרתי את מה שאמרתי, ורגע לאחר מכן מיד התחרטתי על החרטה. בעיקר הייתי נבוך ומבולבל. למזלי, אחת המולקולות אי שם בנימי מוחה של רומי המשיכה עם הזרם, ורומי מיד עברה לנושא אחר, מרתק לא פחות: חול. ליתר דיוק, התפלשות בחול.
כל מה שרציתי להגיד בקטע הזה, כפי שאמרתי בעבר לאדר, ושבתי ואמרתי, מרגיזה אותי מאד העובדה שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את שיטת החינוך הישראלית הקיימת, לפיה כבר כשהם רכים בשנים, נחשפים הילדים למושג "אלוהים". מושג, שלטעמי, טוב היה לכולנו לו היה נעלם בהדרגה מן העולם, או מוחלף במשהו אחר. על כל פנים, זה לגמרי לא נראה לי טריוויאלי שילדים קטנים יקבלו את המושג הזה ללא שום מימד ביקורתי, אלא בבחינת אמת בסלע. זה פשוט מעוות. יותר מכל, זה מזכיר לי את העובדה שחוק גיוס חובה חל בכוונת מכוון על ילדים בני שמונה עשרה, כאלה שנפשם טרם הבשילה.

2.
לא הצלחתי להביא שום סיפור משמעותי השבוע לעיתון. למעשה, חוץ מכותרת קטנה אחת, אני אפילו לא בטוח שהצלחתי להכניס בכלל משהו בעיתון. עכשיו, זה לא שלא עבדתי. אלא שהכנסת בפגרה, ומלבד דיונים ספורדיים שמתקיימים בה, לא באמת קורה משהו. נקודת השיא הראשונה של בניית תקציב 2009 וחוק ההסדרים עימו כבר מאחורינו, ונקודת השיא הבאה עוד לפנינו, וממילא לא אהיה בארץ לכשיגיע התקציב לכנסת. בקיצור, מין שעת דמדומים לא ברורה.
כל העסק הזה עושה לי לא נעים בפרקים. כמו שיגרון שמחמיר בסתיו. אני מרגיש שעין בוחנת מתבוננת בי ומסמנת אי אילו סימונים בגיליונה השחור, מחכה ליום הדין. זה לא נעים לי, פשוט לא נעים. אני חש איזה צורך סמוי להתקשר לעשרות אנשים, לחטט בפחי אשפה ולדלות פיסות מבאישות, הכל בשביל שיהיה משהו. משהו.
לא משהו.

3.
בעוד שבועיים פחות יום פוזי ואני ממריאים מכאן. אנחנו נוסעים לטייל בחתיכה קצרה מדרך המשי. נתחיל את הטיול באוזבקיסטן, נמשיך לקירגיזסטן, ונקנח בצפון מערב סין, מעוזן של המדבריות הגדולות נושאות השמות האקזוטיים.
יהיה טוב להתרחק מכל זה, כרגיל, ובמיוחד לנוכח החגים הבאים עלינו. אין דבר שממלא אותי אושר גדול יותר מלדעת שבראש השנה העברית, ביום הכיפורים, ובזמן סוכות, לא אהיה אכן, אלא אהיה רחוק רחוק רחוק, ובלתי זמין, ובלתי נגיש. כזה אני, מיזנרטופ.
כמעט ושומדבר עוד לא סגור לקראת הטיול הזה. טרם התקשרתי לאחותי למחצה בשביל לוודא שהיא באמת תבוא לשמור על החתולים. טרם בדקנו אם יש לנו כל הציוד הנדרש. טרם ישבנו בכלל על מסלול מוגדר, טרם הזמנו טיסות פנימיות או מלון ללילה הראשון. נו, יהיה בסדר. תמיד היה, תמיד יהיה. וחוצמזה, יש לי מרוקאית משוגעת על ידי, כפי שמוכיח הביקור הבוקר במשרד הפנים, אז מי אני שאלין, ומי אני שאדאג.

4.
וכל זה לפני שדיברתי על מצב הרוח הלאומי.

5.
וגם, יש לי המון מה להגיד על הפולמוס שנוצר בבלוגספירה סביב שלי יחימוביץ' ודב חנין. בעיקר מה להגיד על שלי יחימוביץ' ודב חנין. פעמיים כבר ניסיתי לשבת ולכתוב משהו סדור. בשתי הפעמים מצאתי את עצמי מצנזר את עצמי לדעת. לרגע חשבתי לכתוב פוסט סגור עם ססמא, אבל החלטתי לרדת גם מזה. כוס אוחתו.

6.
בברכת "שנדע שבועות יפים מאלה". ואפרופו אלוהים – או יותר נכון, אלוקים – באדיבות טל אשאיר אתכם עם אחד השירים מתוך האלבום של שולי רנד, "ערפל". האזנה נעימה.

[audio:http://amsterdamski.com/wp-content/uploads/2008/09/fog.mp3]