הפנסיה בצה"ל – תיקון טעות ושלוש תגובות

1.
היום פרסם העיתון טקסט שכתבתי על הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע בצה"ל, נושא טעון מאין כמותו שבכל פעם שמישהו נוגע בו כל היצרים משתחררים מכל הכיונים.
אבל לפני שאגיד משהו על העניין הזה, קודם כל תיקון טעות, בעקבות פנייה שקיבלתי במייל:
בטקסט כתבתי במקור כי הפנסיה התקציבית היא "הטבה מופלגת שקיבלו כל עובדי המדינה בעבר, ובהם גם אנשי מערכת הביטחון, שבמסגרתה העובד לא חוסך דבר לפנסיה, ומיום פרישתו מקבל מהמדינה פנסיה חודשית של 70% ממשכורתו האחרונה עד יום מותו".
כאמור, אחד הקוראים העמיד אותי (בזעם) על אי דיוק, והוא אכן צודק. מדובר בפנסיה חודשית של עד 70% מהמשכורת האחרונה, לפי 2% בשנה. כלומר, אחרי 25 שנה של שירות בקבע (מגיל 21 ועד גיל 46, למשל), איש הקבע יהיה זכאי לפנסיה של 50% ממשכורתו האחרונה. כך שאם משכורתו הייתה 16 אלף שקל בחודש אזי הפנסיה שלו תהיה 8,000 שקל בחודש (ברוטו), וכן הלאה. הכתבה תוקנה באתר העיתון בהתאם.

2.
אי הדיוק הזה לא מוריד, בעיני, מהסיפור הבסיסי – שהפנסיה שאנשי הקבע מקבלים (וכן כל עובדי המדינה באשר הם שהיו במסלול של פנסיה תקציבית) היא הטבה מופלגת. את ההטבה המופלגת הזו מממנים, וימשיכו לממן עוד עשרות שנים, משלמי המסים. אותם משלמי מסים שבעוד עשורים בודדים יפרשו לפנסיה ויגלו שהפנסיה שלהם נמוכה להפליא, ועדיין ימשיכו למממן את הפנסיה התקציבית של אחרים.
בכל פעם שאני או מישהו אחר כותבים על הנושא הזה מתחיל מעגל של תגובות. מצד אחד, אלה שחושבים שצריך לשלול כל הטבה שהיא מאנשי הקבע. מצד שני, כל אותם אלה שכותבים שהם גמלאים של צה"ל שחיים מפנסיה זעומה ועל מה אנחנו מדברים.
אחת הסיבות, לטעמי, שהנושא הזה מעורר כל כך הרבה אמוציות היא משום שאנחנו חיים היום בעולם שונה מאוד מזה שהיה כאן לפני כמה עשורים בכל מה שקשור לשכר של עובדיו, ונגזרותיו (כמו הפנסיה).
אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהדרך שלהם להשתכר בהתאם ליוקר המחיה היא: 1. להיות מנכלים בכירים או איכשהו במועדון הזה של האנשים שיושבים מאוד גבוה בצמרת ומקבלים משכורות עתק 2. לעשות אקזיט בהייטק 3. להיות חברים באיזו גילדה מקצועית או בוועד חזק שנהנה מזכויות יתר שלא קיימות יותר היום. כמו, למשל, פנסיה תקציבית.
ככל שיגדל הפער בין כלל העובדים לבין העובדים משלוש הקבוצות האלה, כך הכעס, לדעתי, רק יגבר. ואם הניתוח שלי נכון, מוטב לטפל בבעיה הזו ולא לתת לה להחריף, משום שהיא לא רק בעיה תקציבית, אלא גם חברתית.

2.5
במאמר מוסגר, הנחיתי הערב כנס במכון ון-ליר בנושא הפרטת הנמלים. הרבה אנשים דיברו שם, והרבה אנשים מהקהל שאלו שאלות. אחד מהם היא מיכאל (שכחתי את שם משפחתו) שסיפר שהוא עבד בעבר בחברת הדלק הממשלתית פז, ופוטר במסגרת תהליך הפרטתה. מיכאל דיבר מדם ליבו, סיפר שהוא קורבן הפרטה, ושבגיל 53, כשפוטר, איש לא דאג לו לפנסיית גישור תקציבית.
המלים הנוקבות שלו, שקשה מאוד להתמודד איתן, גרמו לי לחשוב שוב על הפנסיה התקציבית של גמלאי צה"ל. מיכאל, אני מניח, היה מוכן להסתפק בחצי מפנסיית הגישור שיקבלו אנשי הקבע של צהל שישתחררו בעוד 15-20 שנה, מיום שחרורם ועד היום שיגיעו לגיל הפרישה במשק. אבל הוא לא מקבל כלום. מה מותר הדם שלהם ממנו?

3.
בעקבות הטקסט שפורסם היום קיבלתי כל מיני תגובות למייל. החלטתי לפרסם כאן חלק קטן מהן.

תגובה ראשונה

לשאול,
קראתי את הכתבה שלך על הפנסיות של צה"ל.

בשנים האחרונות זה הפך למודה "לרדת" על המבוגרים שבנינו בגלל הפנסיה התקציבית….. יחד עם זאת אני לא חושבת שאנשים צעירים, יכולים לחוות את מה שאנחנו חשנו וחשבנו בתחילת שנות השמונים כדוגמא במקרה שלי.
אני לא איש קבע, אבל גם אני זכאית לפנסיה תקציבית, אני שוטרת.
אני לא אנסח מכתב חדש…….. אבל לפני חודשים בערך כתבתי מכתב לכתבת של גלובס. אני אעביר לך אותו מילה במילה.
אני מקווה שכך, תוכל לקבל הצצה הוגנת למחשבות של מי שנמצא בצד השני……..
של מי שעשה בחירות בגיל 20 ולא יכול להיות שוב בגיל 20

אני כן הוסיף ואספר לך, שאני בת לאיש צבא קבע שנפטר לפני 25 שנה. הוא היה גאה בעבודתו והרגיש אז שליחות…… הם כולם הרגישו שליחות……. אלו היו ימים אחרים של ציונות!!! שללכת לפני הצבא ל"כדורי" לדוגמא……. ורוב חברי וחברותי נשמו בבית את השליחות!!!
לצערי, היום אם היה בחיים היה מתקרב לגיל 78…. אני חושבת שהוא היה בהלם!!!

תודה מראש,
ר'

תגובה שניה

בכתבה נאמר כי כל איש צבא שנכנס לקבע עד ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית,
המשפט הנ"ל אינו מדויק משום שכל איש צבא שהתחייב להכנס לצבא הקבע לפני ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית.
לדוג' ישנו מסלול של עתודה אקדמאית בצבא שבמסגרתו אתה לומד תואר ראשון לפני הגיוס לצבא ורק לאחר מכן מתגייס לשרות הצבא,
במסגרת המסלול אתה מתחייב ל3 שנות קבע לפחות וזכאי לפנסיה תקציבית בתנאי שהתחייבת לקבע לפני ינואר 2004
ולכן המצב הנוצר הינו כי ישנם אנשי צבא (למדו תואר ראשון 4 שנים + 3 שנות שרות חובה) שנכנסים לקבע ב2011 וזכאים לפנסיה תקציבית.
(למיטב זכרוני הרופאים הצבאיים שלומדים 6/7 נכנסים לקבע מיד עם חזרתם לצבא ולכן שנת המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת הוא בערך ב2011).
ישנם גם את כל מסלולי הקצונה היעודיית שמתחייבים על כניסה לקבע לפני תחילת שרות החובה שלהם.
הכמות הכוללת של אנשי הקבע הללו אולי קטנה, אבל השכר (והפנסיה) שהם מקבלים הינו מהגבוהים בצבא, מי שלמד לפני השרות בצבא זכאי לדרוג מהנדסים,
ובהמשך הקבע מקבל דרוג מחקר.
המסלול של הקצינים הייעודיים הינו לרוב עבור אנשים שישרתו בשטח ויקבלו רמת פעילות (שאגב מתקבעת לאחר מספר שנים).
לדעתי מדובר בכסף רב בייחוד שמדובר על סך אנשי צבא שנכסו לקבע, לכל היותר, 7 שנים אחרי ינואר 2004.

תגובה שלישית

היי שאול,

כתבה מאוד מעניינת ונכונה, ידעתי את הפרטים האלה.

מה שכן, אגב, ולא נאמר בשום שלב על הקטע של הרעה החולה של הפנסיה התקציבית,
הוא שחיילים שבקבע ומשתחררים יחסית מוקדם (אני אתן את עצמי כדוגמה של עתודאי שהשתחרר אחרי 3
שנים בקבע, וכן, אני הייתי בפנסיה תקציבית), בעצם משתחררים בלי שום חסכון פנסיוני בשלב הזה.

אני אתן לך את זה כחישוב מהיר:
אני כעתודאי למדתי עד גיל 21 תואר ראשון.
בגיל 21 התחלתי את שירות החובה שלי.
בגיל 24 התחלתי שירות קבע והשתחררתי בגיל 27.

לא בטוח כמה זה נכון לאנשים שמשתחררים "באמצע" אחר כך (בגילאים כמו 30-35).

כשהשתחררתי למעשה איבדתי את כל הפנסיה התקציבית שלי ופשוט החזירו לי את דמי הניהול שגבו ממני אבל את הכסף הנחסך שהפרישו לי אני הפסדתי למעשה.

כך שהשתחררתי בגיל 27 אחרי שעבדתי 3 שנים בקבע ולמעשה לא חסכתי אפילו שקל אחד של פנסיה.

שוב, אני לא בטוח איך זה עבור אנשים שמשתחררים בתחילת גיל ה-30 אבל אם המצב דומה שם, אז בעצם נוצר מצב שאנשים שעבדו כבר כמעט עשור משתחררים מהצבא בלי שהם חסכו שקל אחד לפנסיה שלהם.

מתקצבים ובוכים

1.
בעודי יושב ומקשיב לשרת החינוך, יולי תמיר, מדברת באיטיות מרובה על הרפורמות במערכת החינוך שתתתחזקנה ביתר שאת בשנת הלימודים הקרובה, העיר בציניות יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור (עבודה), כי נערי האוצר בכלל לא משפיעים על אופייה של מערכת החינוך הישראלית. הואיל והיה לי קשה עד מאד להתרכז בדבריה של תמיר, התחלתי מהרהר בהערה הזו של מלכיאור.

2.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה מקומם כל כך בהתנהלות של אגף התקציבים של משרד האוצר שמצליח להשניא לחלוטין את אנשי האגף על סקטורים רבים כל כך באוכלוסיה. האם זו העובדה כי הכוח לשבת על הברז התקציבי ניתן בבלעדיות לקבוצה קטנה של אנשים? לא סביר, משום שאך טבעי הוא (למען הסר ספק: זוהי אמירה צינית) לרכז את הכוח בידי קבוצה קטנה ולא לרכזו בידי ערב רב של אנשים. זה קורה בכל מקום במשטר דמוקרטי: קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מצבור הקרקעות של המדינה (מינהל מקרקעי ישראל), קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מנגנון המיסוי, וכן הלאה והלאה והלאה. אז אולי זו העובדה שהם כולם מחזיקים באג'נדה כלכלית ניאו-ליברלית, כלומר ימנית, כלומר קפיטליסית חזירית, שמרגיזה כל כך הרבה אנשים? אבל קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית, וזאת משני טעמים. ראשית, מותר להם להחזיק באג'נדה, כמו שלמשרד החינוך מותר להחזיק באג'נדה, וכך גם למשרד הרווחה, למשרד התשתיות וכו'. ואני לא מדבר על השרים, אני מדבר על הפקידות. בסופו של דבר מדובר באנשים, ואנשים הם לא טאבולה רסה. שנית, גם אנשים בעלי אג'נדה ניאו-ליברלית מתקוממים, לעיתים, אל מול ההתנהלות של אנשי אגף התקציבים בכל הנוגע לבניית התקציב ולבניית חוק ההסדרים. אז מה הבעיה?

3.
ואז חשבתי לתומי, שאולי התשובה טמונה בעצם הכינוי "נערי האוצר". מדוע לקרוא להם "נערי" ולא סתם "פקידי", "אנשי", "עובדי" וכולי? ייתכן שהתשובה לשאלה – מה מרגיז כל כך הרבה אנשים בהתנהלות נערי האוצר – היא בעצם – העובדה שהכוח מרוכז בידי קבוצה של נערים, קרי, אנשים צעירים, קרי, חסרי ניסיון, שמחליטים החלטות הרות גורל בעבור סקטורים שלמים באוכלוסיה, שאין להם היכרות של ממש איתם, ואין להם את הבגרות הנדרשת על מנת להיכנס לנעליהם של האנשים שאת גורלותיהם הם חורצים.

4.
עכשיו, אני יכול להבין איך זה מעצבן אנשים. זה בהחלט עשוי לעצבן. אחרי הכל, ככל שגילו של הפרחח שמחזיק בסמכות הבלעדית להחליט בעבורי מה טוב לי צעיר יותר, כך ההתקוממות תהיה גדולה יותר. כך למשל, ניתן להסביר מדוע לאורך ההיסטוריה עמים שונים העדיפו להעניק את סמכות השיפוט, אם לא את סמכות קבלת ההחלטות כולה, בידי זקני העם, זקני השבט, וכו'. נקודת המוצא היתה כי מדובר באנשים עם ניסיון חיים ארוך, שראו איזה דבר או שניים, ולכן יכולים לקבל החלטות מושכלות שתבאנה בחשבון את מגוון השיקולים ולא תסתפק בספקטרום שיקולים צר. אז כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שמעצבן כל כך בנערי האוצר.

5.
אבל אז, תהיתי ביני לביני, מה מותר האדם מן הבהמה, ומה ההבדל בין נערי האוצר – שאינם נערים צעירים כל כך, למען האמת. טווח הגילאים באגף התקציבים נע בין 23 לבין 36, כאשר הגידול בסמכות שמחזיק "נער האוצר" נע בכיוון אחד עם העלייה בגילו – מה ההבדל ביניהם לבין "נערי הצבא"? מדוע איש לא קורא ללוחמי הסיירות, לאנשי הקומנדו, לפקידי המודיעין בקרייה, ולשאר מקבלי ההחלטות והאוחזים בנשק, "נערים"? הרי גיל הפרישה (הרשמי) בצה"ל נע בין 42 לבין 45. והלוחמים עצמם, המקבלים לעיתים החלטות הרות גורל באמת בשבבי זמן שאינם ארוכים מהרף עין, הם בני תשחורת, פוחזים צעירים שגילם אינו עולה על 21 לכל היותר! מדוע אין כאן התקוממות רבתי על כך שאחריות כבדה כל כך, והיא לכל הפחות כבדה כמו האחריות שמוטלת על "נערי האוצר", ניתנת בידי אנשים צעירים כל כך, רכים בשנים כל כך, שנפשם טרם עוצבה, שעולמם הערכי טרם מכיל תוכן של ממש ושיכולת קבלת ההחלטות של במקרים של חיים ומוות, יכולת העמידה שלהם בתפקיד שלמה, מוטלת בספק עז? מדוע?

6.
יש לי דיעה בנושא הזה, אבל אני מעדיף שלא להיכנס אליה בשלב זה. אני לא מעוניין לקטגר בנושא שירות החובה בצבא ההגנה והמשמעויות המוסריות של הנושא הזה, כשם שאיני מעוניין ללמד סניגוריה על אופיים של אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר. כל מה שברצוני היה הוא להצביע על העובדה שאין אנו יכולים לנהוג במוסר כפול בכל הנוגע לגילם של האנשים היושבים על הברזים התקציביים של ישראל, כל עוד אין אנו בוחנים באופן ביקורתי ומעמיק את המשמעות העמוקה של גיוס החובה של עוללים צעירים. ומשום שלעולם לא נערוך את הדיון הביקורתי הזה כמדינה, אולי משום שאין ברירה אחרת ואולי מסיבות אחרות, אין לנו מה להלין בינתיים.