פני הדור

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.

גם אני אוהב את האחים עופר

קיבלתי את התכניה של הסינמטק לחודש ספטמבר. נרגש, כתמיד, נכנסתי לשירותים והתחלתי לדפדף.

והנה, כפי שכבר ידעתי מאינשהו, סרטו של מיקי רוזנטל, שיטת השקשוקה, יוקרן בסינמטק (ירושלים, ירושלים) ב-15/9.

אז דפדפתי להנאתי והגעתי לתאריך המדובר, וביקשתי לראות מה התקציר שכתב הסינמטק על הסרט.

והנה, הפתעה. אנשי הסינמטק, הידועים בכל החלד בכולם הפנומנלי לכתוב את התקצירים המהללים והפיוטיים ביותר אודות הסרטים המביכים ביותר, הסתפקו בתיאור הבא:

העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי יוצאים למסע המנסה לברר את יחסי ההון עם השלטון במדינת ישראל. הנוסע מתמקד בניסיון להבין "כיצד זורמים מיליארדים" מהכיס הציבורי אל משפחות האלפיון העליון. במהלך הצילומים נתקל רוזנטל בקשיים שמאלצים אותו להכריע בין מצפונו העיתונאי לבין הידיעה שהשלמת הסרט תפגע בהמשך הקריירה שלו. (91 דקות, עברית)
מובן מאליו שלסינמטק אין כל עמדה ביחס לאמיתות הטענות המועלות בסרט, וכי אין לראות בעצם הקרנת הסרט משום עמידה של הסינמטק מאחורי הנטען בו. יש להדגיש שהשיקול המדריך את הסינמטק בהחלטה להקרין את הסרט הוא שיקול קולנועי-אמנותי-ציבורי, ולא מידת האמת או אי האמת שבטענות המועלות בסרט.

(ההדגשה שלי, הכסת"ח במקור)

אהה.