פני הדור

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.

חכו, גם אני גבר-גבר!

1.
ימי הבחירות-משבר כלכלי האלה מצחיקים אותי, כי השילוב הטרגי הזה של השניים יוצרים קומיקה עיתונאית לתפארת, דוגמת הידיעה הבאה בוואינט. הנה זוג הפסקאות שהצחיקו אותי במיוחד:

בכירי האוצר עצמם, מצדם, טוענים כי התוכנית מהווה בזבוז של עשרות מיליארדי שקלים מכספי משלם המסים, ורומזים כי הם הכינו אותה מתוך כפייה ולא מרצונם. אבל מי, בעצם, כפה על בכירי האוצר להכין תוכנית שהם עצמם אינם רוצים בה? גורם פוליטי בכיר אומר כי: "שר האוצר, רוני-בר-און, הפעיל את סמכותו ומנהיגותו והתעקש כי פקידי משרד האוצר יכינו תוכנית לרשת הביטחון. ההוראה לא באה מראש הממשלה אלא משר האוצר".

"התערבות היחידה של ראש הממשלה במשבר הייתה הצהרתו, לפיה צריך לכלול מרכיב של חיסכון פנסיוני בתוכנית ההאצה למשק, בתנאי להסכמה של הכנסת לאשר יחד עם תוכנית ההאצה את תקציב המדינה. ראש הממשלה, הנמצא כעת בארצות הברית, מגבה את שר האוצר בר-און אבל אינו מעורב בנושא באופן ישיר. היוזמה להפעיל את האוצר הייתה של השר בר-און ורק שלו. בר-און ממשיך להתעקש על כך גם עכשיו".

(ההדגשות שלי, הוידוי החשפני במקור)

2.
מעניין מי זה ה"גורם" ה"פוליטי" שנתן לתני גולדשטיין מוואינט את הידיעה הזו. האם ייתכן שמדובר בשר עצמו? לללאאאאאאאא. ואולי זו העוזרת שלו? לאלוהים פתרונים. למען האמת, זה היה עניין של זמן עד שידיעה כזו תופיע היכנשהו. זאת מהסיבה הפשוטה שלכולם יש פריימריז, ובעוד נתניהו ואנשי הליכוד, ברק ואנשי העבודה, ואפילו אנשים בקדימה (ציפי לבני, מאיר שטרית, זאב בוים ואחרים) יכולים להרשות לעצמם לתקוף את האוצר ולדרוש רשתות ביטחון שונות ומשונות לחיסכון הפנסיוני, היחידי שלא יכול לעשות זאת הוא שר האוצר, רוני בר-און. אבל גם לבר-און יש פריימריז. אז מה עושים? מדליפים שטויות.

3.
ולמען הסדר הטוב – למרות שאני סולד מאד מידיעות "גורמים אומרים ש…", גם אני חוטא בהן. מחר ידיעה שלי בסגנון "במערכת הפוליטים מעריכים ש…". יום אחד אכתוב באריכות על משמעות האינפלציה של ידיעות מסוג זה בעיתונות, ועל הקורולציה בין האינפלציה הזו לאינפלציה ברף העצלנות שלנו העיתונאים.

גבירותיי ורבותיי, מהפך?

***
אחרי שבועיים של עבודה, ושישה גלגולי גרסאות, התפרסם הבוקר טקסט שלי שנוגע בשאלה "האם ישראל בואכה שנת 2009 מוכנה לקמפיין בחירות כלכלי?". הרעיון לכתוב טקסט שינסה לדון בקשר שבין הכלכלה לפוליטיקה נולד לפני שבועיים, אחרי שאהוד ברק הודיע שהוא יילחם בקפיטליזם החזירי. הרעיון לכתוב טקסט לא היה שלי, אלא של מישהו אחר במערכת, שהטיל עלי לכתוב טקסט. בחירת הרעיון לנושא שהטקסט יעסוק בו, בלית ברירה, נעשתה על ידי.
תוך כדי עבודה על הטקסט – איפהשהו בין הגרסא השלישית לרביעית – הציע יוזם הטקסט שנלווה אותו בסקר, שיבחן את חשיבות הנושאים הכלכליים לציבור הבוחרים, ואת הקשר בין המקום שבו ממוקמת הכלכלה בסדר העדיפות של הבוחרים לבין אופן ההצבעה שלהם. הסקר הזה התפרסם הבוקר בצמוד לטקסט. (יש לי הרבה השגות לגבי האופן שבו עימדו את הטקסט בעיתון, אבל אני לא אשטח אותן כאן).

אני מצרף כאן את הטקסט המלא. הוא לא עבר עריכה כלל בעיתון (מהסיבה הפשוטה שעבר שש גרסאות תחת זכוכית המגדלת הפקוחה ביותר). מאוחר יותר אעלה את הגרסא המודפסת, בכדי שתוכלו לראות גם את הסקר (שמופיע גם באתר, אבל ללא גרפים. משהו נורא, אי אפשר לקרוא את זה ככה). הנה הגרסא המודפסת.
קריאה נעימה.
***
להמשך קריאה