מחשבות קורונה | העתיד מגיע, מה עושים עכשיו

1

טוב, זה היה חתיכת יום. 

ראשונה היתה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שבישרה לעם הגרמני שבסיכוי גבוה 60%-70% ממנו הולכים להידבק בקורונה. אם זה יקרה במשך שנתיים, היא אמרה, נדע להתמודד עם זה. אם זה יקרה בתוך חודש, הסבירה, זו תהיה חתיכת מכה.

שני היה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שבישר לעם היושב בציון שיהיה רע לפני שיהיה טוב. שלישי היה נשיא ארה״ב, דונאלד טראמפ, האיש שעד לפני רגע התעקש שבסך הכל מדובר בשפעת. טראמפ התייצב מול המצלמות ונשא נאום מיוחד לאומה האמריקנית, בה הודיעה על סגירת השמיים לטיסות נכנסות מאירופה למשך חודש, ועוד שורה של צעדים אחרים.

youtube.com/watch?v=k19WyNDHlmY&t=1361s(נפתח בטאב חדש)

לא רואים יום כזה בכל יום. וזה רק יום רביעי.

2

ידענו את זה לבד, נכון? יש לנו עיניים בראש, אנחנו קוראים, שומעים, מסיקים מסקנות. ידענו שהרע מכל עוד לפנינו עוד לפני שאמרו את זה. אבל עצם העובדה שהמנהיגים האלה אמרו את זה, היא זו שמשמעותית. במידה מסוימת אנחנו מתייחסים למנהיגים כאל ההורים שלנו, או כאל דמויות הוריות. דמות סמכותית שאמורה להרגיע אותנו, לנסוך בנו ביטחון, להגיד שיהיה בסדר, ולנמק מדוע.

הערב הם אמרו את ההיפך. וזה חתיכת דבר. זה חתיכת דבר כי במדינה כמו ארה״ב, למשל, היכן שהחברה מפולגת מאוד סביב השסע הפוליטי, היכן שציבורים שלמים אינם מאמינים לתקשורת אלא מאמינים רק למה שהנשיא אומר, זה חתיכת דבר לראות את הנשיא אומר את זה.

3

למען הסר ספק: אני חושב שזה בסדר שהם אמרו את זה. כל עוד זה לא נעשה בצורה שזורעת פאניקה, אלא מבארת בצורה מהימנה את המציאות, זה עדיף על פני מנהיגים שמבטלים את המציאות ומתכחשים לה וגורמים לחלקים גדולים מהציבור לעשות כמותו. זה מה שטראמפ עשה עד כה. טוב ששינה כיוון. כל יום קובע. באמת, כל יום קובע.

4

אנחנו תוהים איך לתקשר את כל זה לילדים. הם לגמרי מודעים למצב – מדברים איתם על זה בבית הספר – הם שומעים אותנו מדברים, הם שואלים שאלות. הבן הגדול שלנו אפילו הראה לי את הסרטון הזה שהראו להם היום בכיתה:

ועדיין, זה די קשה להסביר לילדים קטנים מה זו מגיפה, ומה עלולות להיות המשמעויות שלה. רבאק, לא רק לילדים זה קשה לחשוב על זה.

והאמת שזה היה רגע טוב. אף אחד לא כתב מדריך להורות, ואפילו אם היה מדריך כזה, קשה להאמין שהיה בו פרק על ׳כך תסביר לילד שלך מהי מגיפה וכיצד מתמודדים איתה׳. אחרי הכל, זה מרגיש שאנחנו נכנסים כאן לטריטוריה חדשה, גם כאנשים, גם כהורים.

ובכל זאת, גם בלי מדריך, השיחה המשפחתית שלנו הערב על העניין הזה היתה רגע טוב. רגע שבו היינו יחד ותמכנו בזה בזה, ולא היינו איש איש עם מחשבותיו ושאלותיו.

אז עכשיו הילדים יודעים שיש וירוס, הם יודעים שהוא יכול להיות מסוכן אבל לרוב לא לילדים, הם יודעים שהוירוס גורם לכל מיני שינויים, ודי מהר, ושייתכן שבקרוב דברים ייסגרו או יבוטלו. ושזה בסדר, כי זה אומר שהאנשים מנסים להתגונן ולעצור את הוירוס, כי חוץ מלשטוף ידיים, אחת הדרכים הטובות להתגונן מפניו היא פשוט לשמור מרחק אחד מהשני. אם אנחנו לא נעביר את הוירוס למישהו אחר, מישהו אחר גם לא יוכל להעביר את הוירוס אלינו, ואם נחכה ככה מספיק זמן, הוירוס, ככל הנראה, ייעלם.

5

והאמת שאחרי שאתה מסביר את זה לילדים שלך, והם שואלים שאלות ואתה רואה את זה מחלחל פנימה, פתאום אתה חושב לעצמך – רגע, למה למבוגרים כל כך מסובך להבין את זה? למה זה כל כך מסובך לנו להבין את מה שהרגע הסברנו לילדים שלנו?

בפרק הראשון של הפודקאסט שלו Cautionary Tales, הכלכלן הבריטי טים הרפורד מספר את סיפורה של מיכלית נפט, הגדולה מסוגה דאז, שב-1967 עלתה על שירטון מול חופי אנגליה, טבעה והביאה לאסון אקולוגי אדיר. 

הרפורד מתאר שם, כמעט דקה אחרי דקה, את כל השיקולים שהקפטן של המיכלית קיבל. לא משנה עכשיו כל סיפור המסגרת, כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שהקפטן מיהר להגיע לנמל, והדרך הקצרה ביותר היתה גם הדרך המסוכנת ביותר, שעברה דרך מעבר צר, עם יותר מדי סלעים.

בפרק הזה הרפורד מספר כיצד למרות שכל הדגלים האדומים הורמו, וכל הנורות האדומות (המטאפוריות) הבהבו, הקפטן לא קיבל החלטה לסטות מהנתיב שבחר, אלא בדיוק להיפך – הוא דבק בו יותר ויותר. עד שהמיכלת התנגשה בסלעים, וטבעה.

בדיעבד, במשפט שנערך, הקפטן הסביר שככל שהוא התקדם, כך הוא נעשה יותר מחויב מנטלית להחלטה להמשיך בנתיב הזה. הרפורד מסביר יפה בפרק שהדבר הזה – ראיית המנהרה הזו (Tunnel Vision) היא אחת ההטיות הפסיכולוגיות הכי חזקות שיש לנו. אנחנו שואפים להישאר במסלול שלנו, כי המחיר המנטלי של לקבל החלטה לרדת מהמסלול הוא מחיר מאוד מאוד כבד. זה אומר לזנוח את כל מה שעשינו עד כה, להחליט שכל מה שאנחנו מאמינים בו אינו נכון, להתחיל להפנים שתרחישים שנראים דמיוניים בעצם עלולים להתברר כדי סבירים.

וזה מה שאני מרגיש שקורה לנו עכשיו.

6

אלה ימים משונים לי, מבחינה אישית. אנחנו נמצאים בארה״ב אבל עוקבים מאוד מקרוב אחרי הנעשה בישראל. ישראל, מבחינתנו פה, היא כאילו בעתיד. מה שקורה בישראל עוד צפוי לקרות כאן (מבחינת מגבלות, בידודים וכו׳). 

במקביל, אני בקשר עם החבר האיטלקי שלי. אחד העמיתים מהתכנית שלי מהשנה שעברה הוא עיתונאי איטלקי שגר כעת עם המשפחה שלו ברומא. בתקופה האחרונה אנחנו בקשר יומיומי כמעט. לפני שבוע וחצי או שבועיים דיברנו חצי בצחוק על ההיסטריה שכולם נכנסים אליה. זמן קצר אחרי זה הכל התחיל להתדרדר.

כרגע הוא והמשפחה שלו סגורים בבית שלהם ברומא. הם כולם בריאים אבל מרגישים שהטבעת הולכת ומתהדקת. הוא מספר לי שמבחינתם המדינה שממנה הם שואבים דוגמא לאופן שבו מדינות צריכות להתמודד עם העניין הזה היא ישראל.

הערב, לפני שהוא הלך לישון, דיברנו קצת על בדיקות ואשפוזים והכל. הוא אמר לי שלדעתו הכל מיותר. כל הבדיקות, בעיקר. ׳כולם חולים בסוף׳, הוא אמר, ׳ואין לך שום דרך לבדוק את כולם וחבל לבזבז על זה את הזמן. רק בידוד, לכולם, עד שיעבור׳. הוא אמר. ואז הוסיף ׳קבל את זה בתור מסר מהעתיד׳.

אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אין לי מושג. אני לא אפדימיולוג או רופא. אבל אז מגיע הגרף הזה:

תסתכלו על הגרף התחתון

זה מוזר, לא? להתבונן בעתיד ולראות אותו מגיע. ובכל זאת, כמו אותו קפטן על אותה מיכלית נפט, זה נורא קשה להסתכל החוצה ולהגיד – אני צריך להפסיק להאמין בכל מה שאני מאמין, אני צריך להפסיק להתקדם במסלול הזה ולשנות לחלוטין את המסלול שלי – כשהכל בחוץ נראה כל כך שגרתי.

וחוצמזה, אפילו אם הייתי רוצה לשנות את המסלול שלי – מה בדיוק אני, כאינדיבידואל, אמור לעשות? סבבה, אני שוטף ידיים ושומר מרחק. וקניתי נייר טואלט. עוד משהו?

6

ביממות האחרונות – פאק, אולי זה כבר שבוע? אני מרגיש שהזמן מקבל מימדים חדשים – קראתי המון על הקורונה. על מה שקורה פה ועל מה שקורה שם, ומחקרים, וחצי מחקרים, ומה שאתם לא רוצים. זה מדהים כמה חומר איכותי, בלי ציניות, אפשר לקבל דרך טוויטר אם רק יודעים אחרי מי לעקוב.

אבל אחרי שבוע כזה, אני מרגיש רווי לחלוטין. ומה שמפחיד אותי יותר מכל, שאני רווי לחלוטין למרות שזו רק ההתחלה.

ולא רק שאני רווי, אני גם לא יודע איך לעכל את כל זה. מרגיש לחלוטין בעומס יתר נפשי. איש נחמד שלח לי הודעה פרטית בטוויטר ואמר שמהציוצים שלי נדמה שמפלס הלחץ שלי עולה. הוא המליץ לי לא להיות בזה לבד אלא לדבר על זה עם מישהו. הוא צודק לגמרי.

אם אתם מרגישים כמוני, אל תהיו בזה לבד. דברו על זה עם מישהו. מוזמנים לדבר על זה גם איתי.

מחשבות קורונה | למה מזל שאנחנו חיים בישראל

0
קודם כל, מוזיקה:

1
מזל שאנחנו חיים במדינת ישראל. באמת. ועכשיו, בהרחבה:
מערכת הבריאות במדינת ישראל היא ריכוזית מאין כמותה. משרד הבריאות, כשהוא רוצה, יודע להפעיל את כל המערכת. להוריד הנחיות לשטח, ולקבל שיתוף פעולה מקסימלי. משרד האוצר, כשהוא רוצה, מרעיב את המערכת לחלוטין או בדיוק להיפך – מזרים כספים שמגיעים לכל המקומות (נוותר כרגע על הדיון אם זה נעשה ביעילות מקסימלית או לא).

כשצריך, למשל בחירום, משרד הבריאות יקבל דיווחים מלאים מקופות החולים ומבתי החולים על מה שהוא צריך. הוא יגיד לקופות החולים מה לעשות, הוא יגיד לבתי החולים מה לעשות, וכולם יתגייסו ויעשו. זו מערכת מלאה באנשים עם תחושת שליחות אמיתית. וגם ככה זו מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם, אין אופציה כזו לשבת בצד לנצנץ.

כל זה לא היה מתאפשר לו מערכת הבריאות בישראל לא היתה ציבורית אלא מופרטת ברובה, כפי שיש לא מעט אנשים שהיו רוצים שיהיה. משרד הבריאות לא היה יכול לשלוט במערכת, והגופים השונים לא היו מחויבים באותה מידה.

נכון, בימים כתיקונם אתם לא מרגישים את זה. בימים כתיקונם הכל מרגיש שבור, כאוטי, לא מתפקד, עד כדי כך שאתם מרגישים שיש צורך בביטוח בריאות פרטי. זה מרגיש כך מכל מיני סיבות. בין היתר כי לגורמי המערכת עצמם (רופאים, קופות חולים) יש אינטרס כלכלי להציג כך את המצב. אבל בחירום, כמו עכשיו, מערכת הבריאות הישראלית יכולה להיות מכונה משומנת להפליא, בעיקר כי היא ריכוזית מאוד (וגם, מצער להודות, מורגלת במצבי חירום). במצבי חירום, כמו עכשיו, זו מעלה גדולה מאוד. בחירום אתם לא תפעילו את הביטוח הפרטי שלכם, אלא תרצו להגיע לחדר מיון או טיפול נמרץ של בית חולים ציבורי. בחירום המערכת הפרטית לא תדע לתמוך בכם. רק הציבורית. יש לכם מזל שאתם בישראל.

2
אם יש דבר טוב אחד שחיים רמון עשה בחייו זה להעביר ב-1995 את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. העובדה שלכל ישראלית וישראלי יש כיסוי רפואי ממלכתי, בלי קשר לשאלה אם הם עובדים או לא, מה העבודה שלהם, אם הם עניים או לא, יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות. במדינה שאני מתגורר בה כרגע, ארה״ב, המצב הפוך לחלוטין. חלק גדול מהאוכלוסיה אינה מכוסה בכיסוי רפואי. אלה שיש להם ביטוח רפואי הוא לרוב קשור איכשהו למקום העבודה שלהם. זה יוצר תמריצים ותלות מטורפת במקום העבודה. לכן, כמצב חירום כמו עכשיו, אמריקאים לא ששים ללכת להיבדק אם יש להם קורונה או לא. דבר ראשון, זה יקר. דבר שני, זה עלול לדפוק את הביטוח. דבר שלישי, זה עלול להכניס אותם לבידוד מה שיגרום להם להיעדר מהעבודה לתקופה ממומשכת, ואם זה ירגיז את הבוס, או השד יודע, ויגרום לזה שהם יפוטרו, אז גם לא יהיה להם כיסוי רפואי. בקיצור, מלא תמריצים שגורמים לאנשים לא להיבדק בכלל. בישראל זה לא המצב. לא משנה הסטטוס הסוציו-אקונומי שלכם, אתם תיבדקו אם צריך, תטופלו אם צריך, ויהיו לכם הרבה יותר סיכויים להבריא. בחירום, כמו עכשיו, זה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות. רק אחרי שנה וחצי כאן הבנתי עד כמה זה לא מובן מאליו.

3
גם העובדה שלעובדים יש הרבה ימי מחלה אינה מובנית מאליה. לעובדי המדינה יש מיליונתלאפים ימי מחלה, הרבה יותר מדי לטעמי (90 בשנה, בשם אלוהים תיקון: 30 ימים בשנה, עם אפשרות לצבור עד 90). אבל אפילו אם אני שם את הטירוף הזה בצד, גם לעובדים במגזר הפרטי יש מספיק ימי מחלה. ימי המחלה האלה מאפשרים להם לדעת שהם, תחזיקו חזק, יכולים להיות חולים והשמיים לא יפלו. הם לא יפוטרו סתם כך. ואז, במקרה חירום כמו זה, כשצריך להכניס מלא אנשים לבידוד, הם יודעים שיש להם ימי מחלה. נכון, הימים הראשונים אינם בתשלום מלא. אפשר לדבר על זה אם תרצו. אבל זה עדיף עשרות מונים על מצב שבו יש לכם 7 ימי מחלה בשנה, לא בתשלום מלא, כמו בארה״ב, נכון? וזה רק הממוצע בארה״ב, כי החוק הפדרלי לא מחייב בכלל את המעסיקים לתת ימי מחלה לעובדים שלהם.

4
אם אתם אומרים עכשיו – אוקי, אבל זה אירוע של פעם במאה שנה. אתה לא מתכנן מערכת להיות ריכוזית בצורה כל כך מטורפת בשביל אירוע של פעם ב-100 שנה – אז אתם צודקים. אבל בואו נסתכל שניה על ארה״ב, המקום עם מערכת הבריאות הכי פרטית והכי פחות ממשלתית שאפשר להעלות על הדעת.
מרחוק, ארה״ב נראית לנו מרחוק כמו המקום הזה שמגיעים אליו כשצריך לעשות טיפולים מיוחדים ומסובכים או השתלות מטורפות, אבל זו סתם אשליה. מקרוב, מערכת הבריאות בארה״ב שבורה לחלוטין. אם אתה עני באמריקה, ויש לא מעט אמריקאים עניים, או מעמד בינוני נמוך, זו מערכת בריאות של עולם שלישי.
זו המערכת הכי פחות יעילה בעולם. היא היקרה ביותר שיש, והיא משרתת הכי פחות אנשים (כאחוז מהאוכלוסיה), בטח ביחס לכמה שהיא עולה. אנשים כאן משלמים סכומים מטורללים על כל טיפול רפואי, בין אם באופן ישיר, ובין אם באופן עקיף על ידי אלפי הדולרים שהם משלמים כל שנה לביטוח הבריאות שלהם, אם בכלל יש להם אחד כזה. טירוף הדעת.
המבנה של המערכת יצר מצב שבו בזמן שמדינות כמו ישראל מנסות להכיל את הקורונה ולבלום את ההתפשטות שלה, בארה״ב זה פשוט בורדל אחד גדול. אל תאמינו למספרים, הם הולכים להשתנות מאוד בקרוב. כפי שיונה לייבזון כתבה, ובצדק, המספרים בארה״ב בוודאות מוטים כלפי מטה. לאנשים אין תמריץ ללכת להיבדק, כי הבדיקות יקרות ו/או זה ידפוק להם את הביטוח ו/או הם לא יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהעבודה. אז הם לא. הם פשוט נדבקים ואף אחד לא יודע מזה. רובם פשוט יחלימו. אחרים, רבים אחרים, ייאלצו להתאשפז בסופו של דבר, וחלק מסוים גם ימותו. להערכתי זה עניין של שבועות לא רבים עד שיהיו כאן הרבה מאוד חולים, ומתוכם, סטטיסטית, יהיו לא מעט מתים. כמה? לא יודע. בסוף זו מדינה מאוד מאוד גדולה כך שכל מספר יהיה קטן מאוד ביחס לאוכלוסיה הכללית. ועדיין, כל מת הוא עולם ומלואו, ויהיו כאן לא מעט כאלה, די מהר.

5
אז האם משרד הבריאות הישראלי זלג להיסטריה או לא?
חיים ריבלין חושב שכן. מוקדם יותר יום הוא צייץ בטוויטר שהוא חושב, ונתמך על מקורות עלומי שם במשרד הבריאות שחושבים ככה, שמנכ״ל משרד הבריאות משה בר-סימן טוב מגזים. שאין צורך (אלה כבר מלים שלי) בכל ההגבלות, הבידודים, האיסורים, ההימנעויות. שהנזק לכלכלה יעלה על הנזק הכלכלי הפוטנציאלי ממצב שבו לא נעשה כל כך הרבה בידודים, הגבלות, איסורים, הימנעויות.

קשה לי לשפוט אם ריבלין צודק או לא. אני נוטה שלא להסכים איתו.
כלומר, ביטול אירועים, ביטול טיסות, בידוד המוני וכו׳, אכן יגרום לנזק כלכלי. חלק ממנו יהיה קצר מועד. חלק ממנו יהיה ארוך יותר, אם כי לא בהכרח ארוך נורא. חברות התעופה הן הקו הראשון של הנפגעות, וכל תעשיית התיירות. סוכנויות נסיעות וטיולים, המלונאים. אין ספק. גם המעגלים השניים נפגעים. כל מי שמספק שירותים לענף המלונאות או התיירות, למשל, גם הם ייפגעו (אם כי לכו תדעו, אולי בפסח כבר נהיה אחרי השיא והישראלים ישטפו את הארץ בהמוניהם). גם חברות הביטוח הולכות לחטוף חתיכת כאפה.
ביטול אירועי ספורט יפגע באולמות, במסעדות, באלה שמוכרים בייגלה בחוץ. במוניות, בחברות הסעות, מה שאתם לא רוצים. שליחת אנשים לבידוד תפגע בעסקים, בחברות, במפעלים. באיטליה סוגרים את בתי הספר. אם זה יקרה גם בישראל, ועוד לפני פסח, המשמעות תהיה מאות אלפי הורים ישראלים שלא יכולים ללכת לעבודה. זו פגיעה משמעותית בכלכלה. זה מריח כמו רבעון אבוד של צמיחה אפסית, או נמוכה מאוד.

אבל בואו נחשוב שניה על האלטרנטיבה. האלטרנטיבה היא לא לעשות את כל זה. להיות פחות זהירים, לא לבודד כל כך הרבה אנשים, לא להטיל כל כך הרבה מגבלות. הנזק למשק יהיה מוגבל יותר, אבל רק בטווח הקצר. גם ככה המשק נפגע מכך שהקורונה משתוללת בעולם. עצירת הייצור בסין פוגעת ברשתות האופנה, ביצרנים ישראלים, במי שאתם לא רוצים. אין לזה קשר למשרד הבריאות. כנ״ל חברות התעופה – התיירים מאיטליה לא יבואו בלאו הכי, לא משנה מה משרד הבריאות יגיד. ואם, חלילה, האנשים הנשאים/חולים שמסתובבים ולא יודעים שהם נשאים/חולים ידביקו עשרות או מאות אלפי ישראלים אחרים, הפגיעה במשק תבוא ממילא.

יש סיבה טובה מדוע משרד הבריאות מבקש להיות זהיר, גם אם לפעמים זה מרגיש שהוא זהיר מדי (זהיר יותר מהמלצות ארגון הבריאות העולמי, למשל, שממליץ לא לבטל כרגע טיסות ותנועה של אנשים). את התיאור הכי טוב ל׳למה משרד הבריאות עושה את זה׳ מצאתי בגרף זה שמישהו שיתף בטוויטר:

משרד הבריאות מנסה, בעצם, להקטין את עומס על מערכת הבריאות, ולפזר אותו. במקום שתהיה מכה חדה אבל קצרה, עדיף למשרד בריאות שהמכה תהיה פחות קשה, וארוכה יותר. אחרת, לו המכה תהיה קצרה אבל חדה, היא עלולה לזלוג מעבר לקיבולת של מערכת הבריאות. כלומר, שלא יהיו מספיק מיטות אשפוז פנויות בטיפול נמרץ או בחדרי המיון, שלא יהיו מספיק רופאים ואחיות ואנשי צוות רפואי, שהמערכת לא תוכל להכיל את כולם. הנזק במקרה כזה, מעריך משרד הבריאות, יהיה גבוה יותר.

באותה הרוח, מי שרוצה לקרוא עוד, על מה צפוי בעתיד הקרוב, אני ממליץ בחום על המאמר הזה של פרופ׳ רן בליצר מקופת חולים כללית. זה כנראה המאמר הבהיר, הרגוע והברור ביותר שקראתי בעברית על הנושא. הנה רק ציטוט אחד מתוכו: (אוקי, שניים)

מדוע לא לקבל את התפיסה של "ניתן לגל התחלואה לעבור ונגמור עם זה"? בגלל מגבלות הספיקה של מערכת הבריאות, והמחיר בחיי אדם של החלטה כזו. מכיוון שלמחלה אין טיפול ייעודי או חיסון, ומכיוון שאחוז קטן אך משמעותי מהחולים (10% ויותר בקבוצות הגיל המבוגרות) יסבול מתחלואה קשה, המענה למקרים הקשים ביותר הוא טיפול תומך ביחידות טיפול נמרץ וטיפול מוגבר. ליחידות אלה יש כוח אדם ומשאבים מוגבלים.

לכן אם גל התחלואה יהיה מתון, ממושך ונשלט תצליח מערכת הבריאות לתת טיפול מיטבי לכל חולה קשה ולהציל מטופלים רבים, כפי שהיא עושה בכל חורף. אחרת התמונה יכולה להיות דומה לזו שבעיר הסינית ווהאן, שבה מערכת הבריאות קרסה בגלל גלי התחלואה הקשה. עוד יתרון להאטת התחלואה הוא האפשרות שיתגלו פרוטוקולים טיפוליים וטיפול תרופתי יעיל יותר, וכך יינצלו הרבה יותר חולים קשים.

6
אני לא יודע אם ההחלטה של מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב נכונה או לא. לא תהיה דרך לדעת אלא בדיעבד, וגם אז לא תהיה דרך לדעת. אם הוא יעשה הכל נכון, זה אומר שהתחלואה והתמותה בישראל יהיו נמוכות יותר מאשר במקומות אחרים. במקרה כזה יגידו לו: אתה רואה, סתם היית היסטרי.

בר סימן טוב. עדיף לקבל החלטות מוגזמות מלא לקבל החלטות בכלל (צילום: אוראל כהן)

בר סימן טוב. עדיף לקבל החלטות מוגזמות מלא לקבל החלטות בכלל (צילום: אוראל כהן)

לא הייתי רוצה להיות עכשיו בנעליו של מנכ״ל משרד הבריאות. אירוע כזה קורה פעם במאה שנה. אף אחד לא רוצה שזה יקרה במשמרת שלו, אבל זה יקרה במשמרת של מישהו. כל עוד הוא ימשיך לקבל החלטות בצורה שקופה וימשיך להציג אותן לציבור בצורה שוטפת, בהירה ומנומקת, מוטב לקבל החלטות מאשר לא לקבל החלטות כלל. אני מסקר את הממשלה יותר מעשור. ראיתי המוווווווןןןןןןןן פקידים שלא יודעים לקבל החלטות (שלא לדבר על פוליטיקאים). אם אני צריך לבחור בין פקיד שמקבל החלטות שיכולות להתברר בדיעבד כמוגזמות, או פקיד שלא מצליח להחליט בכלל, אני מעדיף את זה שמחליט ולפעמים טועה.

אמא שלי, מבחינתי, היא סימן טוב לכך שהעסק מנוהל סביר. דיברתי איתה היום. היא בת 67, לגמרי בקבוצת הסיכון. ולמרות שיש לה סיבות מוצדקות להיכנס לחרדה, היא היתה רגועה להפליא (לפחות בשיחה איתי). היא חזרה שוב ושוב על כך שמנכ״ל משרד הבריאות עולה בכל הערוצים ומרגיע. זה, מבחינתי, סימן מצוין (גם אם סובייקטיבי לא באמת מדעי).

7
רק שהפוליטיקאים לא יפריעו ולא יהפכו את זה לסיפור פוליטי. לניסיון ללחוץ על הקמת ממשלת אחדות, או השד יודע איזה דברים הם מסוגלים לעולל.

8
לא כולם יעברו את זה באותה צורה. העניים יותר יסבלו יותר, כמו תמיד. אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהעבודה לתקופה ממושכת יידפקו. גם מי שעובד בעבודת צווארון כחול ונמצא בסכנה גדולה יותר שמקום העבודה שלו ייסגר. אין לי דברים חכמים במיוחד להגיד על זה, לבי עם כל מי שייפגע יותר.
גם כלכלות מסוימות ייפגעו יותר ואחרות ייפגעו פחות. אם להשתמש במשהו שאמר לי מוקדם יותר מתיה, החבר האיטלקי שלי שגר ברומא, גם כלכלות הם כמו בני אדם. חלק צעירות ובריאות ויעברו את זה בסדר, וחלק, כמו איטליה, הן בקבוצת סיכון משמעותית והולכות לחטוף חזק.

ישראל צלחה את המשבר של 2008 בצורה מצוינת בין היתר כי המערכת הפיננסית שלה לא היתה מורעלת ובגלל שהגירעון הממשלתי היה אפסי. המערכת הפיננסית שלנו עדיין בסדר (אם כי לאנשים יש יותר חובות היום), אבל הגירעון שלנו גבוה מאוד. תוסיפו על זה את העובדה שאין לנו ממשלה מתפקדת ושאין לנו תקציב מאושר השנה, מה שמגביל מאוד את היכולת של משרדי הממשלה להגיב במהירות וביעילות, והנה מתכון לכך שאם המשבר הכלכלי יכה בנו הוא עלול להיות ארוך יותר ממה שהיה ב-2008. אבל בסופו של דבר, זה יחלוף. ואחרי המשבר, הכלכלה תצמח במהירות. זה מה שקרה בכל המשברים הקודמים.

9
זו הולכת להיות תקופה קשה. אין לי מושג כמה זמן היא תימשך. כל מי שאומר לכם שהוא יודע לכמת את הנזק לכלכלה הגלובלית משקר. זה הולך להיות רע. השיא, כנראה, עוד לפנינו. אנשים ימותו. אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם. אנשים יחלו ויסבלו. כלכלות יסבלו. אירועים גדולים יתבטלו (כולי תקווה שהאולימפיאדה ויורו לא יבוטלו). אבל זה יחלוף. בהנחה שבקיץ זה יירגע בגלל הטמפרטורה, ובהנחה (שאני לא יודע עד כמה היא מבוססת) שעד הסתיו/חורף הבא יהיה לנו חיסון/טיפול, זה יהיה בסדר. עברנו גם את משבר 2008, עם כל כמה שהוא היה נוראי. והוא היה נוראי.
להיות בבידוד זה מסריח, אבל בשנת 2020 זה קל יותר להיות בבידוד מאי פעם. יש לכם נטפליקס, אתם יכולים להזמין אוכל מהסופר, כל קופות החולים נגישות לכם באפליקציה, גם הבנק, גם מיליון דברים אחרים. במקצועות רבים אפשר לעבוד מרחוק. אולי זה אפילו ישנה כמה נורמות עבודה לטובה.
יהיה בסדר.
החזיקו מעמד, ושטפו ידיים.