וכך נולד הצבע האפור

מאז שנפרדנו בפינת הרחוב הלך לי המצברוח. הלך. נסעתי כל הדרך הביתה בדממה. בחדשות דיברו על משהו. תמיד מדברים שם על משהו. לעולם לא נגמרים להם הנושאים לשיחה.
כשהגעתי לירושלים, לחניה, הבן שלי טייל עם אמא שלי בחוץ. הוא התרגש לראות אותי, ואני, לראשונה מזה המון המון זמן, לא ממש התרגשתי לראות אותו.
מאז שנפרדנו בפינת הרחוב אני מרגיש שהחיים מלאי אבק. זה מוזר, זה היה רק לפני כמה שעות, וכבר הצבעים נעלמו. הכל רגיל. רגיל כל כך.
באזור יהודה הלוי, קצת לפני חניון הרכבת, פתאום התחיל להתנגן ברדיו dream on של אירוסמית'. בפעם האחרונה ששמעתי את השיר הזה, נדמה לי, הייתי עוד לפני הצבא. פעם, מאוד אהבתי את השיר הזה. הוא מתנגן ברדיו אך לעיתים נדירות. ודאי לא באמצע היום, ודאי לא באמצע המיינסטרים. והנה, פתאום, וסטיבן טיילר בקול צלול של פעם, של 1973, שנה לפני שנולדת, מתחיל לקרוע את הגרון.
ופתאום כל מיני דברים צפו ועלו, והתערבבובובו התבלבלולולו התפרפרורורו כל היום. איפה אני ואיפה החלומות שלי. איפה החלומות שלי ואיפה הפחדים שלי. ומה בכלל החלומות שלי, וממה בכל הפחדים שלי.

מאז שנפרדנו, רק לפני כמה שעות, בפינת הרחוב, לא טוב לי. לא טוב.

http://www.youtube.com/watch?v=txlXcJDtDwM