אתמול זה פישמן, מחר זה אנחנו

אני זוכר את היום שבו הכל התחיל, מבחינתי.

סגן עורכת כלכליסט גולן פרידנפלד הראה לי איזו ידיעה קטנה של הדר חורש במעריב שתפסה את עיניו. "חובות משקי הבית גדלו לשיא כל הזמנים", נכתב שם. באמת ידיעה קטנה, לא מאוד חשובה, בעיתון קטן. עד לאותו רגע לא ידעתי שיש בכלל מעקב אחרי הנתונים האלה. זה היה כנראה איפשהו בסוף 2012 או בתחילת 2013.

גולן כבר דיבר איתי על הסיפור הזה במשך כמה שבועות לפני כן. הוא לא הפסיק לטרטר על זה שבכל מקום שהוא הולך יש פרסומות להלוואות. "תגיד ג'ק, קבל צ'ק", כאלה. אחרי שהוא אמר את זה התחלתי לשים לב שהוא צודק. מיליון פרסוומת להלוואות, הלוואות בלי סוף.

התחלנו לדבר על זה. עוד כתבה לעיתון ועוד כתבה לעיתון, השוואות וחיתוכים וכל מיני כאלה. בסופו של דבר, אחרי חודשים של דיבורים באוויר, יצאנו גולן ואני לצלם על זה סרט. הגענו למשפחות מעמד הביניים (דרך ארגון פעמונים) שהסתבכו בחובות ובקושי הצליחו לצאת מהם, בשביל לשמוע איך נראים החיים פלוס מינוס. זה היה באוקטובר 2014.

כהכנה לסרט ההוא נפגשנו עם בכירים בבנק ישראל. אלה היו פגישות אוף רקורד אז לא אגיד מי אלה היו, אבל המסר היה נורא נורא ברור: בשלב הזה אין סיבה להיות מודאגים. כן, קצב גידול החובות הוא מהיר. אבל הרמה הכוללת של החובות נמוכה בהשוואה לתוצר הישראלי ונמוכה בהשוואה למדינות אחרות. בעוד 10-15 שנה אפשר יהיה להתחיל לדאוג, בינתיים הכל סביר.

אני זוכר היטב את האמירות האלה, כי הן פשוט לא התחברו לנו למציאות. ובעיקר, הן לא התחברו לעובדה אחת מטרידה נורא: לבנק ישראל אין צל של מושג מי האנשים שלוקחים את ההלוואות הללו. הם לא יודעים מה רמת השכר שלהם, הם לא יודעים כמה הלוואות כל אחד מהם לקח, באיזה ריביות, מכמה מוסדות פיננסיים, והם בטח לא יודעים מה קורה בשוק האפור מחוץ לבנקים.

הם יודעים, בערך, מה תמונת המקרו, ולא יותר מזה. וזה בזמן שבועות מתפתחות ברמת המיקרו, ואחרי זה לכו תדעו מה לעשות איתן.

גולן ואני חזרו על המסרים האלה שוב ושוב ושוב באובססיביות של שני פסיכים. טוקבקיסטים ירדו עלינו שאנחנו אלרמיסטים, אנשי השוק החופשי לא הבינו למה אנחנו יוצאים נגד זה שאנשים לוקחים הלוואות כשהריבית אפסית (זה הרי צעד רציונלי, הם אמרו, בהתעלם מזה שאנשים לוקחים הלוואות בריביות של 10% ויותר ולא יודעים בכלל מה הריבית שהם משלמים), ובבנק ישראל המשיכו לשדר עסקים כרגיל.

עד שדברים התחילו להשתנות.

בתחילה בנק ישראל הודה שהוא לא רואה את כל התמונה, הסכים שכדאי שהוא יראה את כל התמונה, וחייב את הבנקים להתחיל להעביר לו נתונים מקיפים יותר על האנשים שלוקחים הלוואות. זה היה איפשהו במהלך 2015.

בהמשך, גם בכירי הבנק התחילו לשנות את המנגינה של הדברים שהם אומרים. הראשון היה פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל (שהודיע על סיום תפקידו לפני שבוע). בראיון שערכתי איתו סביב המסקנות המסתמנות של הוועדה שהקים שר האוצר להגדיל עוד יותר את שוק ההלוואות, זוסמן הזהיר שזה לא הצעד הכי חכם בעולם, כי אנחנו עלולים למצוא את עצמנו באמצע חגיגת הלוואות גדולה מדי. יותר מזה, אמר זוסמן בראיון ההוא וגרם ללסת שלי להישמט, כבר עכשיו (כלומר, בעת הראיון) רמת החובות של משקי הבית הישראלים ביחס לתוצר הוא דווקא די גבוה בהשוואה בינלאומית. זה היה בינואר 2016.

רגע, מה? שנתיים לפני כן אמרתם שהכל בסדר. מה לכל הרוחות השתנה בשנתיים? לפי מה שהבנתי מזוסמן, הם פשוט התחילו להסתכל אחרת על הנתונים. במקום להסתכל על סך החובות של משקי הבית ביחס לתוצר, בבנק ישראל התחילו להסתכל רק על החובות שהם לא משכנתאות – הלוואות לכל מטרה – ביחס לתוצר. וכשמסתכלים על זה בהשוואה בין לאומית, מצבה של ישראל בכלל לא משהו.

הנה זה בגרף! (שימו לב לכחולים):

החובות לכל מטרה גבוהים ביחס לעולם, וגם קצב הגידול שלהם

החובות לכל מטרה גבוהים ביחס לעולם, וגם קצב הגידול שלהם

הגרף הזה שצירפתי כאן הוא מעכשיו, מהסקירה השנתית של המפקחת על הבנקים שפורסמה לפני שבוע.

האמת שמה שקרה מאז שהסקירה הזו פורסמה הוא לא ייאמן, מבחינתי לפחות. הנה קומץ מהציטוטים שיצאו מהפה של המפקחת על הבנקים חדוה בר ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג בשבועיים האחרונים על הסיפור הזה:

"היקפי האשראי וסיכון האשראי למשקי בית גדלו מאוד בשנים האחרונות", אמרה בר, "וכעת הגענו לנקודה שצריך להיזהר. אשראי זה כמו מלח לאוכל. כשמוסיפים במידה הנכונה זה טעים וכששמים ממנו יותר מדי זה לא טעים ולא בריא"

"ברור שצריך לעקוב, במיוחד כי האשראי גדל בקצב מאוד מהיר של 25% בשלוש השנים האחרונות. אז נוטלי ונותני האשראי צריכים לעשות הערכה מושכלת של כושר ההחזר שלהם. השאלה היא כמה הציבור ונותני האשראי מפנימים אותו"

כל זה הצטרף לסקירה שהוציא הכלכלן הראשי במשרד האוצר – שלפני שנתיים ומשהו התעמת איתי בתכנית חיסכון בחדשות 2 סביב עניין החובות של משקי הבית וטען שקצב הגידול סביר – שהראתה שהצמיחה עברה להיות צריכה שמבוססת על צריכה פרטית שמצידה מבוססת על אשראי.

בסקירה השנתית שפורסמה לפני שבוע המפקחת על הבנקים ממש הראתה איך אנשים לוקחים יותר הלוואות בשביל צריכה שוטפת, איך אחוז גדל של ההלוואות האלה הוא לתקופה ארוכה יותר כי ההחזר החודשי כבד מדי, ואיך בנק ישראל עדיין לא יודע מה תמונת המיקרו של נטילת ההלוואות כי הנתונים של הבנקים לא מספרים לו את כל הסיפור ולכן יש לו שטח מת של נתונים. וזה לא טוב, הודתה המפקחת על הבנקים.

במלים אחרות, ממדיניות של "הכל בסדר, אין מה לדאוג" בנק ישראל עבר בתוך 3-4 שנים לדיבור על "חבר'ה, משהו פה עלול להתפוצץ בסוף, שלא תגידו שלא אמרנו לכם" (בניסוח חופשי שלי).

מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהבנקים התחילו לצמצם בהדרגה את היקף ההלוואות שהם נותנים לטייקונים. הפישמנים, הדנקנרים, הזיסרים. כל אלה לקחו את ההלוואות המופרכות שלהם מזמן מזמן. בשנים האחרונות הברז נסגר, בין היתר בשל הלחץ הציבורי ובנק ישראל והעובדה שהלווים הגדולים יכולים לקבל כסף קל מכספי הפנסיה שלכם, והבנקים התחילו להפנות את ההלוואות שלהם למוקד חדש: אתם. אנחנו.

הגרף של בנק ישראל מספר את זה הכי יפה (הגרף שיורד – אלה הלוואות לטייקונים, הגרפים שעולים – הלוואות למשקי בית ולעסקים קטנים):

credit

וכך, כפי שהבנקים ניפחו במשך שנים את הבועה שנקראה אליעזר פישמן, סיכוי לא רע שהבנקים מנפחים בשנים האחרונות את הבועה שנקראת משקי הבית הישראלים. כל עוד האבטלה בשפל והריבית נמוכה, הכל פצצה. אם האבטלה תרים את הראש ואנשים יאבדו את מקום העבודה ויתקשו לעמוד בהחזר ההלוואות, או אם הריבית תעלה וההחזר החודשי יהפוך כבד יותר, או גם וגם, עוד ועוד משקי בית יזדקקו לפריסת חובות, לתסתפורת. ואם מספרם של משקי הבית האלה יהיה גדול מדי, המשק כולו עלול להיקלע למשבר כלכלי חמור.


כשהתחלתי לעקוב עם גולן אחרי החובות של משקי הבית אי שם בתחילת-2013, הם עמדו על סך של 365 מיליארד שקל. נכון לסוף פברואר 2017, הנתון האחרון שזמין, החובות של משקי הבית כבר עומדים על 507 מיליארד שקל (גידול של 40%) מתוכם 166 מיליארד שקל בהלוואות לכל מטרה (גידול של 71%).

שלא תגידו שלא אמרנו.

נו אז החובות גדלים, אבל

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המסכמים של בנק ישראל על חובות משקי הבית הישראלים לשנת 2015. יחד שברנו שיא, שוב, והגענו לחובות מצרפיים של 475 מיליארד שקל, עלייה של 6.7% בשנה אחת. עוד קצת מאמץ ונגיע לחצי טריליון.

ביום חמישי פרסמנו ידיעה על כך בעיתון, וביום שישי העלנו לאתר כלכליסט פרויקט דיגיטלי שנבנה יחד עם סטודנטיות משנקר שממחיש את הצטברות הר החובות האלה.

כרגיל, כמו בכל פעם שאנחנו כותבים על הנושא הזה, התחילו לצוץ טענות נגד. הפעם, בא לי לענות בקצרה לטענות האלה. ובגלל שהן היו מפוזרות בכל מיני מקומות, החלטתי לרכז אותן כאן. הנה. מקווה שהצלחתי לשים לב לכולן.


טענה ראשונה: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל גם הנכסים של הציבור גדלים

זו טענה לגיטימית, אבל לדעתי יש לפחות שלוש סיבות מדוע היא אינה רלוונטית. והאמת היא שאפילו ערכנו פעם את ההשוואה הזו בעיתון, ולאחר מכן הגענו למסקנה שהיא לא בכרח רלוונטית. בשביל להבין מדוע, בואו קודם כל נגדיר משהו – ההשוואה של נכסים (כלומר, של החסכונות וההשקעות של הציבור) אל מול החובות נועדה, כפי שאני מבין את זה, בשביל לבדוק אם יש למישהו מספיק נכסים שהוא יכול למכור אותם בשביל לכסות על החובות שלו במידת הצורך (אם נקלע למצוקה פיננסית, כלומר אם ההכנסה השוטפת שלו הלכה לאיבוד ולא חוזרת ואין מאיפה להחזיר את החוב בשוטף).
ולכן, אם אני מראה שהנכסים אינם רלוונטיים לחובות, מכל סיבה שהיא, הרי שההשוואה הזו אינה רלוונטית גם היא. אז הנה.

לפי נתוני בנק ישראל (ואלה לא הנתונים הכי טובים שיש, אבל זה מה יש), מתוך כלל הנכסים של הציבור, רק 25% בערך הם נזילים, כלומר שאפשר למכור אותם בשביל לכסות חובות במידת הצורך (כל החסכונות האחרים, ובעיקר החסכונות לפנסיה, פשוט אינם רלוונטיים להשוואה הזו). נכון לסוף 2015 זה אומר משהו כמו 800 מיליארד שקל. זה אמנם הרבה יותר מהחובות, ובטח מהחלק של ההלוואות לכל מטרה, אבל שימו לב לקצב הגידול. החובות של האשראי הצרכני, אלה שלא מגובים בשום נכס, גדלו בשנה האחרונה ב-7.5%, הנכסים הנזילים של הציבור לא רק שלא גדלו אלא אפילו ירדו טיפונת (0.1%-). וזה מביא אותי לדבר הבא.

שווי הנכסים והחסכונות עולה ויורד, אבל החובות לא. אם יש לך מניות בשווי של מיליון שקל וחוב של מיליון שקל, לכאורה הכל תותים. בפועל, ערך המניות יכול להיחתך בחצי, או כמה שזה לא יהיה, והחוב יישאר כמו שהוא ולא יהיה לך איך לכסות אותו במידת הצורך.

ולבסוף, ההסתכלות הזו היא הסתכלות מקרו. זה שיש X נכסים בצד Y חובות עוד לא באמת עוזר למי שיש לו רק הלוואה אבל אין לו שום פיקדון בבנק או איזו קרן נאמנות בצד. ואת הפירוט הזה – למי יש חסכונות ולמי יש הלוואות ולמי יש גם וגם – את הפירוט הזה בנק ישראל לא יודע להציע. בינתיים. ולכן, לטעמי, ההשוואה אינה רלוונטית.


טענה שניה: נו, בסדר, אז החובות גדלים, אבל גם האוכלוסיה גדלה. לא הראתם את החוב הממוצע למשק בית

נכון, כי אין נתונים כאלה. כלומר, אנחנו יודעים לחלק את סך החובות בסך משקי הבית בישראל, אבל תאמינו או לא נתוני משקי הבית נכונים רק לסוף שנת 2014.
ואפילו אם הייתי מחלק זה בזה בשביל לקבל סדר גודל (זה יוצא משהו כמו 188 אלף שקל בממוצע למשק בית בשנת 2014), ואפילו אם הייתי עושה את אותו הדבר לשנים קודמות בשביל לקבל מגמה ארוכת שנים, עדיין היו שתי בעיות.
ראשית, החוב הממוצע למשק בית נמצא במגמת עליה. בשנת 2013 הוא עמד על 181 אלף שקל למשק בית, בשנת 2012 על 174 אלף ש׳ל למשק בית, ובשנת 2011 על 168 אלף שקל למשק בית. זה גידול של 11% בחוב הממוצע למשק בית בתוך 4 שנים (וכאמור, אין נתונים על משקי הבית לשנת 2015).
תגידו, הי, הנתונים האלה משחקים לטובתך, למה לא לפרסם אותם? אז זהו, שלמרות שהם כאילו משחקים לטובתי, בעיני הם לא רלוונטיים. הנתון הזה – חוב ממוצע למשק בית – לא מספר לנו שום דבר על העולם. כי משק בית שיש לו חוב של מיליון שקל, ומשק בית שאין לו חוב בכלל, הממוצע שלהם הוא חוב של 500 אלף שקל. אבל נסכים כולנו שזה פשוט לא קשור למציאות, נכון? ולכן, לדעתי, הטענה הזו כלל לא רלוונטית.


טענה שלישית: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל בהשוואה בין לאומית מצבנו מצוין

אז זהו, שלא ממש.
במשך הרבה זמן בנק ישראל טען בדיוק את הטענה הזו. שזה נכון שהחובות שלנו גדלים, אבל ביחס לתוצר של המשק כולו, בהשוואה בין לאומית אנחנו ממש ממש בסדר.
ממש לאחרונה בנק ישראל שינה את העמדה שלו לחלוטין.
זה מופיע באופן רשמי בדוח היציבות הפיננסית של הבנק (הערת שוליים 68 בעמוד 33), וגם בעל פה בראיון שנתן לנו ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל פרופ׳ נתן זוסמן ואפילו בנאום של נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג.
בתמצית – אם מסתכלים על סך החובות של הישראלים ביחס לתוצר, נכון – אנחנו נמוכים בהשוואה בין לאומית. יש מדינות שנמצאות במצב הרבה יותר רעוע. אבל, וזה אבל חשוב, אם מסתכלים רק על נתח החובות שאינם משכנתאות (הלוואות לכל מטרה, המינוס בבנק וכו׳) ביחס לתוצר, אזי בהשוואה בין לאומית מצבנו כלל לא משהו. אנחנו ברמה גבוהה מזו של מדינות אירופה, ואנחנו קרובים לרמה של הצרכן האמריקני. הנה, זה נראה ככה (מתוך הרצאת נגידת בנק ישראל):

צילום מסך 2016‏.03‏.20 ב‏.11.16.15

אתם עדיין חושבים שזה מצוין?


טענה רביעית: נו, ברור שהחובות גדלים, כי הריבית אפסית. לכן זה גם לא נורא

מה שהטענה הזו אומרת, אם אני מבין אותה נכון, הוא שהגידול בחובות הוא גידול נורמלית לנוכח העובדה שמחיר הכסף – הריבית – הפך להיות זול יותר. זה פשוט הגיוני יותר לקחת הלוואה כשמחיר הכסף כל כך נמוך.
בזמן שהטיעון הזה אולי רלוונטי בכל מה שנוגע למשכנתאות (שבכל זאת מהוות שני שלישים מהחובות שלנו), אני לא מבין עד הסוף איך הטיעון הזה רלוונטי ליתר החובות, ההלוואות לכל מטרה.
אין נתונים מדויקים על ריביות, אבל ממה שאנחנו יודעים, הריבית על המינוס בבנק נעה בין 8%-14%, הריבית על ההלוואות של חברות כרטיסי האשראי נעות בין 6%-11% בממוצע, והריביות על הלוואות צרכניות של הבנקים הן בסביבות 6%-8%, הריבית הממוצעת של מימון ישיר היא כ-8.5%.
עכשיו שימו לב: ההלוואות מחברות כרטיסי האשראי זינקו רק בשנה החולפת בשיעור של 18%, וקצב הגידול היה דו ספרתי גם בשנים שקדמו ל-2015. אנשים לוקחים יותר ויותר הלוואות כאלה, למרות שהריביות עליהן בשמיים.
אז נכון, אם הריבית במשק היתה גבוהה יותר, הריבית על ההלוואות האלה היתה אפילו גבוהה יותר. ובכל זאת, גם עכשיו היא מאוד גבוהה, ואנשים בכל זאת לוקחים הלוואות. זו ממש לא ריבית אפסית.
ומלבד זה, הטענה הזו בעצם רק מחזקת את הטענה שלי. חלק גדול מההלוואות צמוד לריבית הפריים, וריבית הפריים יכולה (בעיקר) רק לעלות. מה שאומר שבעתיד אנשים ישלמו יותר על ההלוואות שהם לקחו בריבית האפסית הזו והיכולת שלהם להחזיר אותן תהיה מצומצמת יותר, בוודאי אם יהיה גם מיתון והם יאבדו את מקום העבודה. כך שגם הטיעון הזה, לדעתי, פשוט אינו רלוונטי.


גרסה מקוצרת מעט של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לאהרון לוין על העריכה וההתלהבות.

כשהנתונים צריכים לספר משהו אחר

אי שם בשנת 2014 ישבנו העורך שלי גולן ופרידנפלד ואני לשיחה עם אנשי בנק ישראל. הנושא: החובות של משקי הבית. זה היה אחרי שגולן ואני כתבנו בעיתון כמה וכמה פעמים על כך שנדמה שהישראלים לוקחים הלוואות מכל מיני סוגים ומינים בקצב מוגבר, והרגולטור סוג של נרדם בשמירה. הרגולטור, במקרה הזה, הוא בנק ישראל.

האמת שזה לא טריוויאלי. בנק ישראל, באמצעות המפקח על הבנקים, הוא לא הרגולטור של משקי הבית. תפקידו לא לבוא ולהגיד למשקי הבית – הי, זהירות, אתם לוקחים יותר מדי הלוואות שאולי לא תצליחו להחזיר. תפקידו הוא לפקח על הבנקים ולוודא שהבנקים לא מכניסים את עצמם לבוץ עמוק מדי עם כל ההלוואות האלה שהם לא מחלקים. אבל בהיעדר רגולטור אחר שמסתכל על משקי הבית, נפלנו על בנק ישראל.
להמשך קריאה

כרוניקה של גירעון ידוע מראש | כך משרד האוצר, ושר האוצר, יצרו בעצמם את בעיית 2015 (והמלחמה לא עזרה)

לפעמים, בשביל להרכיב את התמונה המלאה, צריך ללכת אחרונית, לאסוף חתיכה אחר חתיכה, ולהתחיל לחבר. הנה ניסיון ראשון

אפריל 2013

מיד אחרי הבחירות, ואחרי כניסתו למשרד האוצר, התנפלו על שר האוצר הטרי יאיר לפיד כל מיני פקידים. אחד מהם היה איל אפשטיין, סגן ראש אגף התקציבים דאז, שאחראי על מסגרת התקציב. אפשטיין, למוד טראומה מתקציב 2011-2012, שנגמר בגירעון כפול מהמתוכנן, כתוצאה מסדרת כשלים של צמרת משרד האוצר, הפחיד את לפיד.
הוא הפחיד אותו עד כדי כך, שלפיד אישר העלאת מסים בשנת 2013 (מע״מ) ובשנת 2014 (מס הכנסה), הכל בשביל להשתלט על הגירעון. במקביל, נקבעה תקרת גירעון של 3.5% לשנת 2014, ותקרת גירעון של 2.5% לשנת 2015 (תזכורת: הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה).
בדיעבד, ייתכן שאפשטיין הפחיד את לפיד יתר על המידה. בחודשים האחרונים חפרתי וחפרתי בעניין הזה, ולא הצלחתי למצוא עדויות לכך שאפשטיין הפחיד את לפיד בכוונה תחילה, בניסיון אלים ״לגנוב״ את התקציב ולהפחית את הגירעון ויהי מה בתוך שנה. זה ככל הנראה היה אובר-שוטינג כתוצאה מהשנתיים שקדמו לכך.


להמשך קריאה

מסךעשן

אזהרה: הטקסט הזה עומד להיות בנאלי להפליא

1 הערב יצא לי להרצות בפני פורום קטן במכללה ללימודי מדיניות בירושלים. יחד איתי התעמת אמיר וייטמן מהתנועה הליברלית החדשה. הנושא היה עולם הפנסיה. המחלוקת: האם זה תפקיד המדינה לקחת אחריות על הפנסיה של הציבור (קרי, לממן לפחות חלק ממנה, ואם כן – איזה חלק) או לא. אני חשבתי שכן, הוא חשב שלא, בכך פחות או יותר אפשר למצות את הדיון הזה.

להמשך קריאה