הרהור: על רביב דרוקר ועל שקיפות שכר

לא, זה לא קשור למלחמה, אבל אפאחד לא אמר שאי אפשר לעשות הפוגות.

אז ככה. היום התפרסמה באתר גלובס כתבה (שלקוחה מתוך מגזין G) שעוסקת בשכר הטאלנטים של חברות החדשות של שלושת הערוצים (אבל בעיקר בערוץ השני ובערוץ 10). הרעיון הוא פשוט: הטאלנטים מרוויחים הון תועפות, התקופה היא תקופה קשה מבחינה כלכלית, הגיע הזמן לקצץ בשכרם. על הדרך, וכצפוי בכתבות מסוג זה, עשתה הכתבת, יעל גאוני, סיבוב על שכרם של הטלאנטים המרכזיים. הטבלה המלאה מופיעה בכתבה, למי שמתעניין.

מיותר לציין, שכל נתוני השכר שנמסרים בכתבה הם הערכות ולא יותר. חבל שגאוני לא מפרטת של מי ההערכות הללו, וכיצד טווחי השכר החודשי שמוצגים בהערכות הללו מגיעים לעיתים עד לחמישים אלף שקל. במלים אחרות, אין לך באמת מושג כמה יאיר לפיד מרוויח לחודש, נכון? אבל מישהו זרק לך 100 אלף, ומישהו אחר (אולי) זרק 150 אלף, וככה יצאה לך הערכה. אז נכון שכולם עושים את זה תמיד, ועדיין, זה נראה לי בלתי מקצועי בעליל. את לא חייבת להסגיר את זהותו של המעריך (אם בכלל ישנו כזה, ולא מדובר בעוד "ראיון עם עצמי"), אבל לפחות תכתבי מהיכן הוא – בכיר בחברת החדשות, גורם בדירקטוריון, וכו'.

בכל אופן, והנה אני מגיע לעניין שלשמו נכתב הפוסט הזה. בין היתר מפרטת הכתבת את ההערכות בדבר שכרו החודשי של כתב ופרשן חדשות ערוץ 10, רביב דרוקר. מי שייכנס לכתבה יוכל לראות (קשה לי להאמין אבל אני מייצר טראפיק לאתר גלובס). אני מעריך את רביב דרוקר ככתב. אני מחבב את הבלוג שלו. וייאמר לזכותו שיש לו חלק (אם כי קטן) בכך שאני צופה יותר בערוץ 10 לעומת העבר. בכל אופן, דרוקר תמיד מתגאה בכך שהוא מאמין גדול בשקיפות. תמהני, אפוא, אם דרוקר ירצה להגיב לכתבה הזו בגלובס על ידי כך שיחשוף את שכרו החודשי. נניח, בבלוג הפופולרי שלו.

נכון שמדובר לחלוטין בעניינו האישי, ובצנעת הפרט, וייתכן שיטען שכל עניין השקיפות לא אמור לחול על דברים מסוג זה, קל וחומר כשהוא אינו נושא בשום תפקיד ציבורי. אלא שלמרות שזה נכון, אני עדיין חושב יכולה להיות לכך חשיבות, ולו משום היכולת להראות שפיו וליבו של אדם שווים, גם בעניינים רגישים ואישיים יותר.

אני לא מצליח להיזכר בדיוק – ומי מכם שזוכר פרטים, שיכתוב בבקשה בתגובות – אבל בטווח הזמן של השנה וחצי האחרונות קראתי מתישהו משהו על מישהי (נדמה לי שזו הייתה מישהי מעולם התקשורת בארה"ב, אבל אני לא בטוח) שפשוט חשפה את שכרה החודשי, ושמה קץ לחרושת שמועות וללזות שפתיים מכל סוג שהוא. תמהני אם דרוקר ירצה לנצל את הבמה ולהיות הראשון בישראל שיעשה זאת.

שבע הערות

1.
היום היה אחד הימים המשונים שלי בעבודה עד כה. שני לו רק היום בו התעלפתי קלות אחרי שתרמתי דם, כמו נמושה. על כל פנים, היום היתה בכנסת חגיגה גדולה, שלפרקים נדמתה לי כמו חגיגה בגן ילדים לא מובחר במיוחד.
לא ממש ספרתי, אבל נדמה לי שכמעט כל הח"כים נכחו היום במשכן, תופעה די חריגה לכשעצמה בימים כתיקונם. ומה עשו הח"כים? דיברו. הסתודדו. הסתובבו. אכלו. פנו לכל כלי תקשורת אפשרי לומר את כל אשר על דעתם. הקניטו זה את זה. אכלו עוד קצת. הקשיבו לנאומי ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה, התפעלו מהופעתה המתוקתקת של חברת הכנסת לשעבר, פנינה רוזנבלום. היה שמח.

2.
גם לעיתונאים היה שמח. ממש שמח. מי לא היה בכנסת היום. רביב דרוקר (שבאופן מפתיע העליב אותי על לא עוול בכפי), אודי לוי, בן כספית, כל האלה מערוץ 1 שאני סוג של מזהה אבל אין לי מושג איך קוראים להם, חוץ מאיילה חסון, רינה מצליח, נדב פרי, עמית סגל, ספי עובדיה, עידן קוולר, נחום ברנע. כולם. וזה עוד לפני אנשי העיתונות הכתובה. באמת שכולם היו פה היום. איילה חסון אפילו הצליחה להתגנב ללשכתו של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, בזמן שאני התייבשתי בחוץ, רק בשביל לחכות לתשובתו של דוברו של ברק, רונן משה, שחזר אלי ובישר לי ש"לא, אתה לא יכול לדבר עם ברק. הוא לא רוצה להתראיין". אמר, וחזר פנימה, אל ברק ששהה בחדר עם איילה חסון, כאמור. הוא כנראה *לא* התראיין שם בדיוק באותן דקות.

3.
על שולחנה של הכנסת, באם זה מעניין אתכם, מונחות שלל הצעות חוק פרטיות, מהן הצעות חוק רבות שעלותן לקופת המדינה מיליארדים רבים. מבדיקה ראשונית, אנחנו מדברים על מעל 15 הצעות חוק פרטיות שממתינות לקריאה ראשונה או שניה ושלישית, שעלותן המצטברת למעלה מ-4 מיליארד שקלים. רובן ככולן הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת מן האופוזיציה. החשש הגדול בכנסת (של אנשי הקואליציה) הוא שבתקופה הקרובה, עד התפזרותם של נבחרי הציבור, יתנהל במשכן בזאר טורקי, וכל ממזר יהפוך למלך, וכל מלך לממזר. כך או כך, נדמה לי, אנשי האופוזיציה יצאו מרוויחים מן העניין. אם הם יצליחו להעביר חלק מהצעות החוק הללו, הם יצטיירו כמיטיבים עם הציבור, נכס חשוב בתקופת טרום-בחירות. אם הקואליציה תחליט שלא להתיר את העלאת הצעות החוק הללו להצבעה, אנשי האופוזיציה יוכלו להצביע עליהם באצבע מאשימה כמתעללים בשכבות החלשות. ואם כל הצדדים יחליטו על העלאת הצעות חוק שנמצאות בקונצנזוס בלבד ולא עולות יותר מדי כסף – כפי שמסתמן בעת כתיבת שורות אלו – האופוזיציה תוכל לצייר את עצמה כמי שנטלה עליה את האחריות הציבורית הכבדה כל כך. כמה טיפשי.

4.
דליה איציק, אגב, הייתה מעוניינת לסגור את המשכן ויפה שעה אחת קודם. למה לה לחכות 21 ימים עד שהכנסת תתפזר באופן אוטומטי מכוח החוק, כשברור לכולם שלאיש מנבחרינו אין ראש להיות בשבועות הקרובים במשכן, בעיקר בעבור אלה שמתחילים להרגיש את להט חרב הפריימריז המתהפכת מעל לראשם. במקרה הגרוע, עוד יקרה שבמליאת הכנסת יהיו רק איזה שלושה ח"כים סוררים, שיצליחו במו ידם להעביר או להפיל שורה של הצעות חוק, למורת רוחו של מישהו. ולכן מעוניינת איציק לסגור את הבסטה כבר עכשיו. אלא שהיא לא יכולה, כי יש את יום רבין, ויום גנדי, ומה לעשות, צריך לקיים ישיבות מליאה בימים אלו. נורא. באמת, מפח נפש. אז מה עושים? מעבירים איכשהו את השבוע הזה, ויוצאים לחופש. נו, לא בדיוק חופש. סוג של חופש. משהו. תקראו לזה איך שתקראו, העיקר שיהיה סגור.

5.
ולסיום, אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה ושר הביטחון בשבילכם, אמר היום שמפלגת העבודה בראשותו תצא נגד הקפיטליזם החזירי, כלשונו, ותציב לו אלטרנטיבה של ממש. כשהלכתי לאהוד ברק בשביל להבין האם הקפיטליזם החזירי כולל מגורים במגדלי אקירוב בתל אביב, הוא לא ממש רצה להתייחס לעניין, כאמור. אבל למעלה במזנון הכנסת, במין תדרוך עיתונאים בלתי פורמלי בעליל, זרק סמנכ"ל ההסברה של הליכוד ודוברו של ביבי נתניהו עד לאחרונה, אופיר אקוניס, איזו עקיצונת בעניין. היה משעשע.

6.
והלוביסטים מתרוצצים בכנסת כמו מטורללים. המון כסף נמצא על השולחן, המון אפשרויות להזיק לחברות ולטייקונים ששולחים אותם לכנסת, והמלאכה מרובה. הרחק הרחק מן התקשורת, שעסוקה רובה ככולה במרחקת הפוליטית, עוסקים הלוביסטים בקרבות בלימה שקטים. בזה אחר זה הם מסכלים עוד דיון, ועוד הצבעה על הצעת חוק או על תקנות ממשלתיות. ככה זה. עולם כמנהגו נוהג, ואחרי הכל, זה הרבה יותר חשוב מקרבות בחירות משונים.

7.
ובקרוב, פוסט ארוך עוד יותר על איך העיתון שמעסיק אותי הביא לי בעצמו את הסעיף בשעה 06:45 בפסקה הבאה:

היד הנעלמה – עיקרון שנחשב לעמוד התווך של הכלכלה האמריקאית במשך דורות, וקרס לפני כמה שבועות. העיקרון נוסח בידי הכלכלן אדם סמית', שטען שהשווקים מסדירים את עצמם באופן אופטימלי ללא התערבות חיצונית.

חטא כה גדול לאמת כבר מזמן לא קראתי. אבל על כך, כאמור, בקרוב.

תודה על הסבלנות. אפשר להמשיך הלאה.