יאללה יאללה | 20 שנה של קרב על תקציב הביטחון, בתמונות

העורכת שלי נעמה סיקולר הציעה שאעשה משהו מגניב: אחפש את כל הפעמים שבהן התלקח הקרב על תקציב הביטחון, ואראה כיצד פעמים רבות קרה שהאוצר דרש לקצץ את תקציב הביטחון, מה שגרר תגובת נגד של מערכת הביטחון שאיימה לסגור או לבטל כל מיני דברים, מה שגרר החלטה של ראש הממשלה להקטין את הקיצוץ או להגדיל את תקציב הביטחון.

בשביל לממש את הרעיון המגניב הזה צללתי לארכיון ידיעות אחרונות ועברתי מאות ידיעות מ-20 השנים האחרונות – מ-1994 ועד היום – בשביל לנסות ולאתר דפוס פעולה. זה לקח כמה שעות, אבל דפוס הפעולה היה ברור מאוד.

התמונה קצת יותר מורכבת מאשר – דרישת קיצוץ > איום במשהו > הגדלת התקציב – אבל היא לא מאוד רחוקה מזה. מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הם זהות בעלי התפקידים – האם ראש הממשלה הוא בעל עבר ביטחוני ולכן הוא יודע שמערכת הביטחון לא יכולה למכור לו לוקשים, האם יש שר ביטחון דומיננטי וחזק פוליטית או שמא הוא תלוי בראש הממשלה – וגם באווירה הביטחונית – האם אנחנו אחרי מלחמה או אחרי מבצע שמקלים על מערכת הביטחון לדרוש עוד כסף. וגם השאלה האם זו שנת בחירות או לא משפיעה על התוצאה.

התוצאה בעיתון יצאה מרהיבה (הנה היא כאן. קרדיטגרפיקה: נועה באסל, קרדיטעריכה: שלומית רביד), אבל לא היה מקום לגזירי העיתונים, אז הנה הם כאן. כותרות נבחרות, פרי כמה שעות חיטוט בארכיון. נחמד לראות איך קשת הנימוקים של מערכת הביטחון למה הם צריכים עוד תוספת תקציב נעה בין האיום האיראני, לאיום העיראקי, לאיום הפקיסטאני (בחיי), למלחמה בשטחים, למלחמה בצפון, ואפילו – בימי רבין – לתהליך השלום. כן, מערכת הביטחון דרשה עוד תקציב – הרבה תקציב – בגלל תהליך השלום.

בסוף המשימה הזו יצאתי עם בחילה קלה. לא רק בגלל הישיבה הממושכת מול המסך, אלא גם בגלל שהבנתי שאני כלי בהצגה שגדולה ממני בהרבה מידות. סתם פיון על השולחן. אני לא אוהב את זה. לא אוהב את ההצגה הזו. רוצים לסגור את נבטים? סגרו. רוצים לא לרכוש עוד כיפת ברזל? אל תרכשו. נראה אתכם. אתם הרי לא באמת תסגרו, ולא באמת תבטלו רכישה.
ומנגד, גם אתם שם באוצר – אתם הרי לא באמת חושבים שיהיה קיצוץ של מיליארדי שקלים בשנה אחת כמו שאתם מציעים, נכון? אתם הרי מכירים את המשחק היטב. לא הגיע הזמן לשנות שיטה? לא נמאס גם לכם לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו?
להמשך קריאה

1-6

1.
כמה דברים מעניינים קורים בימים אלו. ראשית, אני עדיין לא מבין מה פיני עושה ביפה והחנון, אבל התכנית הזו עומד להסתיים, וזה ממלא אותי באושר קטן ומקומי. לא שבאמת אכפת לי. אני הרי לא צופה אדוק בתכניות ריאליטי.

2.
שנית, החגים מתקרבים, ואני מנסה להתרחק. פוזי ואני היינו אמורים לנחות הלילה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אבל מאו החתול החמוד החליט שהוא בקטע של חסימות מעיים, והשאר היסטוריה. כרגע המאמצים מתרכזים בהשגת כרטיסים לערב ראש השנה לבייג'ינג, עד ה-21 באוקטובר. אם זה יצא אל הפועל, במקום דרך המשי, נלך לטייל בטיבט.

3.
הפוליטיקה רוגשת בימים אלו, ואני כמעט שלא מתעניין אפילו. חשבתי לעצמי היום, מה זה כבר משנה מי השניים הבאים יהיה שר התחבורה: שאול מופז או רוחמה אברהם. האם מישהו מהם יקדם את התחבורה הציבורית יותר מהשני? האם אחד מהם יצליח להילחם בצורה מוצלחת יותר בתאונות בדרכים? ובכן, לא. אז למי אכפת מכל הספקולציות, הניתוחים, והרחש בחש הפוליטי שממלא את העיתונים בימים אלו?
ובכלל, אם מישהו מבין הקוראים שמבין בזה – כי אני לא מבין בזה – רוצה לכתוב על איך עובדת השיטה בארה"ב, ולמה טכנוקרטיה טובה יותר משלטון של פוליטיקאים שלא מבינים דבר וחצי דבר בתחום המקצועי שהם אמונים עליו, מוזמן.

4.
אני חייב לנסוע רחוק מכאן, כבר אמרתי?

5.
והנה סיפור אמיתי. היום, באמצע היום, התקשר אלי השר במשרד האוצר, משולם נהרי, איש ש"ס. זוכרים את משולם נהרי? אם לא, האשמה לא בכם. לא רבים יודעים שנהרי הוא השר במשרד האוצר. גם במשרד האוצר לא כולם יודעים זאת. בכל אופן, לפני שבועיים בערך התחלתי לעבוד על איזה אייטם על נהרי, שלא יצא אל הפועל. לא משנה. במהלך העבודה על אותו אייטם, ניהלתי עם נהרי שיחה ארוכה מאד, שלא מרצוני. נהרי סיפר לי אז שיש עליו איום והשב"כ הצמיד לו אבטחה. הוא לא יכול היה לפרט יותר, כי, לטענתו, השב"כ לא התיר לו.
היום חשף השב"כ כי נעצרה חולייה של ערביי מזרח-ירושלים שתכננו להתנקש בשר מש"ס. איך שראיתי את הידיעה הזו באמצע היום, נפל לי האסימון שמדובר בנהרי. ובאמת, אחר הצהריים, נהרי התקשר אלי. בחיי. אמר לי, אתה רואה, לא המצאתי. אמרתי לך שיש עלי איום. אחר כך החלפנו כמה מלים, ולבסוף אחלתי לו שנה טובה, והוא ענה לי במועדים לשמחה.
ואני חזרתי לשגרת חיי. שלם יותר.

6.
תרבחו ותסעדו.