5 דברים שלמדתי הערב מחוק ההסדרים

1 | זה לא באמת חוק ההסדרים

החוברת שמשרד האוצר פרסם ביום חמישי האחרון (והפיץ להערות הציבור. אם נורא בא לכם יש מייל שאפשר לשלוח אליו הערות) אמורה להיות טיוטת חוק ההסדרים. בפועל, זה רק חלק מחוק ההסדרים.

צילום מסך 2016‏.07‏.30 ב‏.21.16.38

החוברת שמשרד האוצר פרסם מכילה רק את מה שבמשרד קוראים לו ״שינויים מבניים״. בחוק ההסדרים הסופי יהיה עוד חלק משמעותי מאוד, שכולל את כל הצעדים התקציביים והמיסויים שמשרד האוצר יביא לממשלה והכנסת יחד עם התקציב.
הקיצוצים הרוחביים, הפחתת המסים, הטלת המס על ביטוחי הבריאות, קיצוצים נקודתיים בכל מיני תקציבים שונים (הקלאסיקה החוזרת על עצמה היא ניסיון אינסופי לסגור את תזמורת המשטרה) וכל מה שקשור לתקציב הביטחון – כל אלה יופיעו בחוברת הזו. בשנה שעברה, למשל, היתה בחוברת הזו הצעה לפגוע בפנסיה התקציבית של עובדים שטרם יצאו לפנסיה. ההצעה זו – הפתעה! – לא יצאה בסופו של דבר לפועל (שר האוצר נסוג בו), אבל אני מביא אותה בשביל להמחיש עד כמה החוברת שהאוצר פרסם ביום חמישי היא רק חלק קטן ממה שצפוי להגיע לממשלה ב-11 באוגוסט.
למה האוצר יפרסם רק ברגע האחרון את החוברת המלאה? זו שכוללת גם את הגזרות התקציביות? נחשו לבד.

2 | הכרזת מלחמה על מכון התקנים

אז מה בכל זאת יש בחוק ההסדרים הפעם? לא מעט דברים שקשורים ליוקר המחיה, בעיקר בפן של הסרת חסמים בירוקרטיים וכו׳. למשל, שר האוצר ממש מכריז מלחמה רבתי על מכון התקנים, מתכוון לפרק את מוקד הכוח העיקרי שלו (העובדה שהוא מונופול על קביעת תקנים), להקטין משמעותית את הכוח של התעשייה הישראלית במכון, וכיוצא באלה. האם זה יעבור בקלות? עד כמה התעשייה תילחם בכך בכנסת? אני מניח שהיא תילחם, ואני מניח שבסוף תהיה שם איזו פשרה כלשהי, או על דחיית היישום או יישום בהדרגה, או השד יודע מה.
אבל אפילו אם ההצעה הזו תעבור כלשונה, אל תצפו שהיא תחסוך לכם יותר מדי כסף בכיס כל חודש. לפי הערכות האוצר, התועלת המקסימלית מכל המהלכים לכל המשק האלה תהיה פחות ממיליארד שקל בשנה. לשם השוואה, שוק המזון לבדו מגלגל בישראל -35 מיליארד שקל – והוא השוק הגדול ביותר.
מה שכן, על הדרך האוצר השחיל פנימה טבלה מהממת של איך עובדות היום הוועדות של מכון התקנים, ומה הפלא שהן חוסמות את התחרות ביצרנים הגדולים:

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

3 | שינוי קוסמטי

אני לא יודע למה האוצר החליט להתלבש דווקא על השוק הזה אבל הוא מתכנן שינוי משמעותי באופן ייבוא קוסמטיקה לישראל (שוק התמרוקים הישראלי מגלגל 10 מיליארד שקל בשנה, אולי בגלל זה). הרעיון המרכזי אם לפשט אותו: אין סיבה לבירוקרטיית יתר של משרד הבריאות על יבוא מוצרי קוסמטיקה לישראל. מי אנחנו ומה אנחנו שנקבע הגבלות מחמירות על מוצרי קוסמטיקה. אם יש להם תקן בחו״ל, זה מספיק טוב גם לנו. זה בדיוק היה גם הרעיון המנחה מאחורי רפורמת הקורנפלקס של משרד האוצר מהשנה שעברה (רפורמה שאמנם נחקקה, אבל עדיין לא מיושמת בגלל, תחזיקו חזק, חסמים בירוקרטיים). אני לא יודע אם הרפורמה הזו תעבור בסוף כמו שהיא, אבל אני מציע שתבחנו טוב טוב את הקרמים שיגיעו לישראל בייבוא מקביל. אם הייתי משתמש בקרמים, זה מה שאני הייתי עושה.

4 שובה של קרן הארנונה

אני עיתונאי מאז נובמבר 2007. התחלתי בתור כתב הכנסת של כלכליסט, והגעתי לכנסת בדיוק לתחילת הדיונים בחוק ההסדרים לשנת 2008. לא ידעתי להבחין בין ימיני לשמאלי, אבל אני זוכר היטב שאחד הסעיפים בחוק ההסדרים ההוא קרא להקים קרן ארנונה ממשלתית. כמעט עשור חלף מאז, והנה שוב חוק ההסדרים כולל את הרעיון להקים קרן ארנונה כזו. זהו אחד מסימני ההיכר הברורים ביותר של אגף התקציבים, יש להם די.אן.איי נצחי, והם מעבירים אותו מדור לדור. מבחינתם זה כמו מים על סלע. הם ינסו שוב ושוב ושוב, אולי מתישהו הם יצליחו להבקיע חור בחומת האינטרסים הפוליטיים.
הרעיון מאחורי קרן הארנונה הוא כזה: כיום משרדי הממשלה משלמים ארנונה. בחלק מהערים זה בשיעור מלא (זה ישראבלוף מסוג אחר שקרוי ״ערי עולים״, אבל לא ניכנס לזה כרגע), וברובן זה בשיעור מופחת אחרי הנחה. בכל מקרה, בגלל המיקום של משרדי הממשלה ובסיסי צה״ל, יוצא שהממשלה משלמת ארנונה לערים חזקות כמו תל אביב, ובאופן כללי שיש רשויות מקומיות שלעולם לא יקבלו נתח משמעותי מהעוגה הזו (רמז רמז, המגזר הערבי).
לכן, במשרד האוצר מציעים שהממשלה תפסיק לשלם ארנונה, שהכסף הזה (850 מיליון שקל בשנה, רובו ממשרד הביטחון) ייכנס לקרן ארנונה מרכזית, ומשלם יחולק באופן דיפרנציאלי לרשויות החלשות שזקוקות לכסף. או בתרגום חופשי: באוצר היו מעוניינים להזרים חלק גדול יותר מתשלומי הארנונה הממשלתית לרשויות במגזר הערבי. כל עטיפה אחרת שישימו על זה תהיה מסך עשן.
בעיני מדובר ברעיון יפה, אבל קשה מאוד להעברה מבחינה פוליטית. 15 הערים החזקות צפויות להתנגד מאוד, ואם לשפוט מניסיון רפורמות דומות מהשנה הקודמת, שר האוצר לא באמת יכול על רון חולדאי או על יו״ר השלטון המקומי ומקורבו (גם שלו וגם של ראש הממשלה) חיים ביבס.

5 | ההזדמנות והחשש מפני הרפורמה בתקציב החינוך

אם הייתי צריך לבחור רק סעיף אחד מחוק ההסדרים שהייתי שמח שיעבור (באופן כללי, אני יותר בעד חוק ההסדרים מאשר נגד. כתבתי על זה בעבר כאן) הרי שזהו הסעיף של התקצוב הדיפרנציאלי במערכת החינוך.
תקציב החינוך יעמוד בשנה הבאה על יותר מ-52 מיליארד שקל. זה התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, והוא גדל מאוד מאז שנתניהו חזר לשלטון ב-2009 (אחרי חצי עשור אבוד של קיצוצים תקציביים).
הכסף הזה לא מחולק באופן שוויוני כלל. גם במקרה הזה המדינה מפלה לרעה את המגזר הערבי ומפלה לטובה את המגזר הממלכתי דתי. השינוי באופן התקצוב הזה התחיל ממש בימים האחרונים לכהונתו של שי פירון כשר החינוך. מה שנעשה שם הוא לקחת מיליארד שקל ולהקצות אותם מחדש באופן דיפרנציאלי לבתי הספר היסודיים, כך שהחלשים יקבלו יותר והחזקים פחות. זה נעשה מאוד במשורה (מיליארד שקל לעומת 52 מיליארד זה מצחיק), ורק בבתי הספר היסודיים, ובפריסה לכמה שנים. אבל בכל זאת, זו רגל בדלת. וכך בדיוק אגף התקציבים אוהב לעבוד: הוא אוהב להכניס רגל בדלת לכל מיני מנגנונים, ובשנים שלאחר מכן להמשיך להרחיב את הפתח הזה.
אז אחרי שהם נכנסו לבתי הספר היסודיים, הם מעוניינים להרחיב עכשיו את התקצוב הדיפרנציאלי גם לתיכונים (שם האפליה לרעה של המגזר הערבי אפילו קשה יותר). מה שיפה הוא ששר החינוך נפתלי בנט ממש התבטא בפומבי בעד הרפורמה הזו, על אף שהיא מעבירה כסף מהמגזר שלו אל המגזר הערבי (שלא בדיוק מזוהה איתו פוליטית, בלשון המעטה). אני לא יודע אם זה נעשה בציניות, אני רוצה להאמין שלא.
אני מאוד בעד המהלך הזה כל עוד המטרה שלו היא לא לקצץ בתקציבי החינוך בדלת האחורית. החלק הזה עדיין עמום ומשרד האוצר אפילו לא פירט איזה היקף של תקציב יחולק באופן דיפרנציאלי (מיליארד? חצי מיליארד? כל מספר זוכה) אלא רק כתב משהו מעורר חשש: שהתקצוב מחדש לא יפגע במספר שעות הלימוד הבסיסיות בבתי הספר החזקים ושמדובר בהפחתה מצומצמת בלבד. הניסוח הזה לבדו מעורר בי חשש (בתחילת שנות ה-2000, כשנתניהו היה שר האוצר, האוצר כבר קידם רפורמת תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, שבסופו של דבר כל מטרתה היתה קיצוץ בתקציבי החינוך ותו לא).

הערת שוליים

ועוד דבר אחרון: למדתי שחוק ההסדרים כבר לא מסעיר אותי כמו פעם. או שהזדקנתי, או שהפכתי מתנשא עוד יותר ממה שהייתי, או שזו העובדה שאני לא חלק מעיתון יומי ולא צריך לכתוב על זה למחר או שהפכתי לאדיש אל מול אי היכולת של הממשלה לשפר את חיינו לטובה בצורה משמעותית, ומהר. ואולי כל התשובות נכונות.

הערת שוליים לתחקיר המקור על תקציבי משרד החינוך


השבוע שודר בתוכנית המקור תחקיר מקיף של רביב דרוקר ורזי ברקאי (תחקירנית: קרן שמש) על האופן שבו משרד החינוך מתקצב את בתי הספר השונים בישראל. וליתר דיוק, התחקיר חשף עד כמה משרד החינוך מחלק את ה-40 ומשהו מיליארד שקל שלו בין בתי הספר בצורה שלא רק לא מצמצמת פערי הזדמנויות ופערי הישגים בחינוך, אלא ייתכן שאפילו מעמיקה אותם. התחקיר המלא נמצא כאן.


ליבת התחקיר היתה חשיפת רשימה רשמית של משרד החינוך, שמקיפה 400 בתי ספר בישראל, ומראה כמה שעות שבועיות מקבל כל בית ספר, במסגרת כל התוכניות והסלים הקיימים. שיטת התקצוב של בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים אינה מבוססת על תקציב לפי מספר התלמידים, אלא על תקציב לפי מספר שעות הלימוד. ומספר שעות הלימוד עצמן נקבע על פי נוסחה, שבפועל מתעדפת גודל מסוים של כיתה. זה הבסיס, ועליו משרד החינוך מחלק תוספות נוספות, לפי כל מיני סלים (סל קליטה, סל פריפריה, יום חינוך ארוך, ועוד כל מיני).
זרימת הכסף נעשית בכל מיני אפיקים, ולא רק מברז מרכזי אחד.

בשורה התחתונה: תלמידי החינוך הממלכתי דתי מקבלים העדפה בולטת ומובהקת ביחס לכל זרם חינוכי אחר. גם ביחס לתלמידי החינוך הממלכתי, וקל וחומר ביחס לתלמידים הערבים, הבדואים, הדרוזים וגם החרדים.


מבלי להמעיט ברגע בחשיבות חשיפת הרשימה, וחשוב מזה מבלי להמעיט בעבודת עיבוד הנתונים המרשימה שתחקירני המקור עשו במשך חודשים ארוכים על הרשימה הבלתי נוחה שהם הצליחו להשיג ממשרד החינוך, עיבודים שמראים בדיוק רב איזה בית ספר מקבל פחות או יותר שעות לימוד וכמה בדיוק, העובדה כי החינוך הדתי מקבל יותר מכל אחד אחר היתה עובדה ידועה, לפחות לחוקרי חינוך, מזה שנים. הנה דוגמא לרק אחד מהמחקרים שנעשו בנושא, של חוקר החינוך המוביל בישראל (שגם מתראיין לתחקיר), נחום בלס. המחקר שצירפתי בלינק הוא המחקר המקיף ביותר שאני מכיר שבדק את השינויים בתקצוב מערכת החינוך היסודית בעשור הראשון לשנות ה-2000, והגיע בדיוק למסקנה זו. והיו גם מחקרים אחרים, ביניהם גם של בלס, שנעשו למשל תחת תנועת ״הכל חינוך״ ששר החינוך הנוכחי שי פירון עמד בראשה עד לפני שנכנס לפוליטיקה.
בקיצור, גם אם לא היתה ידועה לציבור הרחב, מאפייני האפלייה במערכת החינוך היו ידועים לאנשי המקצוע.
ההישג הגדול של תחקיר המקור הוא חשיפת הרשימה עצמה, הרשימה המדויקת של משרד החינוך, שאי אפשר להכחיש אותה, אי אפשר להתווכח איתה, אי אפשר לפרש אותה, אי אפשר לטעון אחרת. בכלל, זה הכוח הגדול של עיתונות מבוססת נתונים. כשאתה מצליח להגיע לנתוני המקור, יש לך כוח גדול מאוד ביד.


אבל,
הרשימה שאנשי המקור הצליחו לשים עליה את ידם היא רשימת שעות החינוך שמקבלים בתי הספר.
היא לא מציגה כסף. היא לא מדברת בשקלים. היא לא מראה עד כמה האפליה הזו עמוקה במונחי תקציב, אלא רק במונחי שעות. האם יש למשרד החינוך רשימה זהה, מקבילה, משלימה, שמראה את אותם הנתונים רק בכסף?
התשובה היא כן. למשרד החינוך יש כזו. הוא רק לא מוכן לחשוף אותה בשום פנים ואופן.


באוגוסט 2011 הממשלה קיבלה החלטה: להטיל על משרד החינוך ליצור מערכת ממוחשבת שתמפה ותציג את כל התקציבים המשרד מזרים באפיקים שונים לכל בית ספר ובית ספר.
הזמן חלף, ומערכת אין.
במאי 2013, במסגרת אישור התקציב הקודם, הממשלה החליטה שמשרד החינוך ירחיב את המערכת שהוא בונה, ויכלול בפנים גם את התקציבים שהרשויות המקומיות משלימות מעבר לתקציב משרד החינוך, בשביל להציג תמונה מלאה ושלמה יותר.
יותר מזה, הממשלה החליטה שמשרד החינוך יפרסם את הנתונים לציבור הרחב, כך שכל ישראלי יוכל לדעת לאן הולכים כספי המסים שלו, ואיזה ילד מקבל יותר, הילד בדימונה או הילד בהרצליה, הילד בחורה או הילד בכוכב יאיר.
זה היה במאי 2013. אנחנו כבר בנובמבר 2014, והציבור עדיין לא יכול לראות את הנתונים.


באוגוסט 2014 ח"כ סתיו שפיר שאלה את שר החינוך מתי בדיוק יפורסמו הנתונים. מי שענה במקומו של שר החינוך היה סגן שר החינוך אבי וורצמן איש הבית היהודי. הוא הבטיח שהנתונים יפורסמו עם תחילת שנת הלימודים. הנה, תראו:

שנת הלימודים מזמן כבר התחילה, והנתונים טרם פורסמו.
מתי יפורסמו? השד יודע. הניחוש שלי, לעולם לא.



בכל פעם שפניתי למשרד החינוך בשנתיים האחרונות בשאלה האם אפשר לקבל כבר את הנתונים, התשובה היתה אחת: המערכת עדיין לא מוכנה. גם התנועה לחופש המידע פנתה למשרד החינוך בנושא, וקיבלה את אותה התשובה, המערכת לא קיימת.


רק שמשרד החינוך, איך נאמר, משקר.

אני אומר את זה בביטחון כי עם הזמן התחלתי לאסוף עדויות, עוד ועוד עדויות, שמעידות שהמערכת דווקא מוכנה גם מוכנה. יותר מזה, ככל הנראה שר החינוך בעצמו כבר נחשף לנתונים במחצית השניה של השנה הקודמת.
השבוע שוב אמרה לי מישהי, שנחשפה לנתונים בעצמה, שהמערכת קיימת גם קיימת, ושכנראה הכוח היחידי שיגרום למשרד החינוך לפרסם אותה הוא בג"ץ. מי יכול לעזור לבג"ץ? למשל ארגוני זכויות או ארגונים מהמגזר הערבי שיכולים לטעון לאפליה תקציבית. "הם ישקרו לכולם", היא אמרה לי, "חוץ מלבג"ץ".

משרד החינוך לא רוצה לפרסם את המספרים, את פערי התקציב, מטעמים שאפשר להבין אותם. זה מוקש פוליטי, איזה נבחר ציבור רוצה לאבד רגל בגללו? חבל רק שמדובר בכסף ציבורי. הרבה כסף ציבורי. יותר מ-40 מיליארד שקל. החשיפה של המקור השבוע היא חשיפה חשובה מאוד. עכשיו צריך להגיע למסמך עם המספרים עצמם.

בכל מקרה, גם מבלי שהנתונים מפורסמים, הם משמשים את משרד החינוך החל מהשנה בתחילת תקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך. כלומר, לתת קצת יותר לאלה שיש להם פחות. אני לא יודע מה היקף התקצוב הדיפרנציאלי השנה, אני רק יודע שהוא שולי ונעשה לגמרי בשושו, בשביל לא לעורר שדים רדומים, בשביל לא להרגיז את ציבור הכיפות הסרוגות שיאבדו תקציבים לטובת החינוך הערבי. בעוד שבוע ההיקף המדויק אמור להיחשף במסגרת ספר התקציב שיוגש לכנסת, ואם הפוליטיקה תאפשר, ההיקף שלו יגדל בשנים הקרובות.

זהו, סתם שתדעו.